חסידים מספרים כי כפרי אחד ואשתו, שהיו חשוכי בנים, באו אל ר' ישראל המגיד מקוז'ניץ וביקשו ממנו שיברך אותם בזרע של קיימא. "תנו לי חמישים ושניים זהובים", ביקש המגיד, "כמספר בן". "עשרה זהובים ניתן ברצון", אמר הכפרי, אבל המגיד סירב לקבלם. הלך האיש אל השוק, גרר שק מלא מטבעות של נחושת והניח את המעות על השולחן בסך עשרים זהובים. "יראה נא מה רב הכסף!", קרא. אבל המגיד לא ויתר על דרישתו. נתמלא הכפרי קצף, תפס את הכסף ואמר לאשתו: "אשה! נלך, ה' יעזור לנו גם בלי המגיד". מששמע המגיד את דבריו אמר: "כבר פעלתם את הישועה". וכך היה.
***
ראשיתו של הסיפור באחת הדרכים המקובלות אצל חסידים להתמודדות עם קשיים: הם פונים אל הרבי. הפנייה אל הרבי יסודה בגישה החסידית כי אכן יש לאל ידו של הצדיק לפעול ישועות. הכפרי ואשתו, שהנם ככל הנראה אנשים פשוטים, מבינים כי אין בכוחם לפעול ישועה עבור עצמם, והם פונים אל הצדיק שיפעל עבורם.
תשובתו של הצדיק מקוז'ניץ נשמעת אף היא די הגיונית. דרכם של הצדיקים היתה לפעול ישועה על ידי משהו סמלי. הוא מבקש מהם חמישים ושניים מטבעות זהב, כמניין הגמטריא של המילה בן. הבעיה היא שככל הנראה הסכום הזה גדול מדי עבור הכפרי, שפרנסתו דחוקה בלאו הכי. כאן מתחיל הכפרי להתמקח עם המגיד כדרך שמתמקחים התגרנים בשוק. התמקחות זו מחדדת ביותר את הבעיה האמיתית של הכפרי. הוא מתמקד בכסף ובתשר שהוא צריך לתת לרבי, בעוד האמת היא שהוא צריך להתמקד בקשר אמיתי עם בורא עולם.
המגיד דורש מן הכפרי בכוונה סכום שהוא למעלה מכוחותיו, כדי שיבין שאין הדבר תלוי בכסף ואין הדבר תלוי ברבי. כדי להיוושע ולהיפקד בזרע של קיימא יש צורך להאמין בכנות בבורא עולם שהישועה בידו. כל עוד שהכפרי חושב בלבו שהכסף הוא שיפעל את הישועה, הרי שהישועה ממנו והלאה. הרבי יכול להיות רק מתווך, אולם אי אפשר לקנות אצלו ילדים.
טעותו של הכפרי מודגשת עוד יותר בשלב השני של הסיפור. הכפרי הולך ומביא לרבי סכום של כעשרים זהובים, אולם הוא מביא אותם במטבעות נחושת. כמובן שסכום של עשרים זהובים במטבעות נחושת יוצר כמות גדולה מאוד של מטבעות. הכמות היא שמשחקת כאן תפקיד, והכפרי פונה אל הרבי שישים לב לכך שהכסף הוא רב.
יש כאן טעות יסודית, משום שהרבי ביקש חמישים ושניים מטבעות זהב כדי לסמל משהו, כדי לעורר את הכפרי לכך שצריכה לבוא כאן בקשה אמיתית מבורא עולם, שהכסף הוא בסך הכל סמל אליה. אולם הכפרי חושב שהוא צריך לקנות את הבן כדרך שקונים מצרך במכולת. משום כך הוא מתמקח, וממיר את הסכום הסמלי של מטבעות הזהב במטבעות של נחושת.
המרת מטבע זהב במטבע של נחושת מהווה אף היא סמל בעל משמעות בסיפור. הנחושת דומה בצבעה לזהב, אולם היא איננה זהב. הכפרי מנסה להמיר את המקור בחיקוי. את תפילת הלב הוא מנסה להמיר בכסף, את הבורא המשפיע טוב לעולם הוא ממיר בצדיק. הכפרי מנסה לקנות את החיקוי במקום את המקור. המגיד מקוז'ניץ רוצה להעמידו על טעותו.
המגיד אינו מוותר, הוא ממשיך ללחוץ על הכפרי על מנת שיבין שלא הכסף הוא העניין כאן, אלא יש צורך בהתעוררות שלו ושל אשתו לאמונה בבורא עולם שייתן זרע של קיימא. הרבי אינו מוכן לקבל את הכסף. כאן מתהפך הגלגל: הכפרי עוזב את הרבי בכעס ואומר: "ה' יעזור לנו גם בלי המגיד". כאן נוצר הקשר הבלתי אמצעי של הכפרי עם האלוקים, שהוא מקור ההשפעה של זרע של קיימא לעולם.
הכפרי ואשתו באים אל המגיד בבקשה לזרע של קיימא. המגיד מפרש את בקשתם שהם רוצים בבן. במערכת הסמלים הקבלית והחסידית, פקידה בבן זכר מסמלת ישועה חזקה, אקטיבית ובעלת קיום. נראה שהמגיד רוצה לומר לזוג שלפניו שאם הם רוצים בעזרה שתבוא מחוץ להם, בהחלט ייתכן שהם ייוושעו, אבל הישועה לא תהיה של קיימא.
אם רוצים שהישועה תהיה ישועה של קיימא, שתהיה בבחינת בן זכר, הרי שיש צורך לפעול אותה מתוך האדם עצמו, מתוך הקשר העמוק שלו עם אלוקיו, מתוך עבודה עצמית. אנשים רבים נוטים להסתמך על כל מיני ישועות חיצוניות להם, ואינם מבינים שהאדם צריך למצוא את הישועה בראש ובראשונה בתוך עצמו, בקשר שלו עם אלוקיו.
***
ראשיתו של הסיפור באחת הדרכים המקובלות אצל חסידים להתמודדות עם קשיים: הם פונים אל הרבי. הפנייה אל הרבי יסודה בגישה החסידית כי אכן יש לאל ידו של הצדיק לפעול ישועות. הכפרי ואשתו, שהנם ככל הנראה אנשים פשוטים, מבינים כי אין בכוחם לפעול ישועה עבור עצמם, והם פונים אל הצדיק שיפעל עבורם.
תשובתו של הצדיק מקוז'ניץ נשמעת אף היא די הגיונית. דרכם של הצדיקים היתה לפעול ישועה על ידי משהו סמלי. הוא מבקש מהם חמישים ושניים מטבעות זהב, כמניין הגמטריא של המילה בן. הבעיה היא שככל הנראה הסכום הזה גדול מדי עבור הכפרי, שפרנסתו דחוקה בלאו הכי. כאן מתחיל הכפרי להתמקח עם המגיד כדרך שמתמקחים התגרנים בשוק. התמקחות זו מחדדת ביותר את הבעיה האמיתית של הכפרי. הוא מתמקד בכסף ובתשר שהוא צריך לתת לרבי, בעוד האמת היא שהוא צריך להתמקד בקשר אמיתי עם בורא עולם.
המגיד דורש מן הכפרי בכוונה סכום שהוא למעלה מכוחותיו, כדי שיבין שאין הדבר תלוי בכסף ואין הדבר תלוי ברבי. כדי להיוושע ולהיפקד בזרע של קיימא יש צורך להאמין בכנות בבורא עולם שהישועה בידו. כל עוד שהכפרי חושב בלבו שהכסף הוא שיפעל את הישועה, הרי שהישועה ממנו והלאה. הרבי יכול להיות רק מתווך, אולם אי אפשר לקנות אצלו ילדים.
טעותו של הכפרי מודגשת עוד יותר בשלב השני של הסיפור. הכפרי הולך ומביא לרבי סכום של כעשרים זהובים, אולם הוא מביא אותם במטבעות נחושת. כמובן שסכום של עשרים זהובים במטבעות נחושת יוצר כמות גדולה מאוד של מטבעות. הכמות היא שמשחקת כאן תפקיד, והכפרי פונה אל הרבי שישים לב לכך שהכסף הוא רב.
יש כאן טעות יסודית, משום שהרבי ביקש חמישים ושניים מטבעות זהב כדי לסמל משהו, כדי לעורר את הכפרי לכך שצריכה לבוא כאן בקשה אמיתית מבורא עולם, שהכסף הוא בסך הכל סמל אליה. אולם הכפרי חושב שהוא צריך לקנות את הבן כדרך שקונים מצרך במכולת. משום כך הוא מתמקח, וממיר את הסכום הסמלי של מטבעות הזהב במטבעות של נחושת.
המרת מטבע זהב במטבע של נחושת מהווה אף היא סמל בעל משמעות בסיפור. הנחושת דומה בצבעה לזהב, אולם היא איננה זהב. הכפרי מנסה להמיר את המקור בחיקוי. את תפילת הלב הוא מנסה להמיר בכסף, את הבורא המשפיע טוב לעולם הוא ממיר בצדיק. הכפרי מנסה לקנות את החיקוי במקום את המקור. המגיד מקוז'ניץ רוצה להעמידו על טעותו.
המגיד אינו מוותר, הוא ממשיך ללחוץ על הכפרי על מנת שיבין שלא הכסף הוא העניין כאן, אלא יש צורך בהתעוררות שלו ושל אשתו לאמונה בבורא עולם שייתן זרע של קיימא. הרבי אינו מוכן לקבל את הכסף. כאן מתהפך הגלגל: הכפרי עוזב את הרבי בכעס ואומר: "ה' יעזור לנו גם בלי המגיד". כאן נוצר הקשר הבלתי אמצעי של הכפרי עם האלוקים, שהוא מקור ההשפעה של זרע של קיימא לעולם.
הכפרי ואשתו באים אל המגיד בבקשה לזרע של קיימא. המגיד מפרש את בקשתם שהם רוצים בבן. במערכת הסמלים הקבלית והחסידית, פקידה בבן זכר מסמלת ישועה חזקה, אקטיבית ובעלת קיום. נראה שהמגיד רוצה לומר לזוג שלפניו שאם הם רוצים בעזרה שתבוא מחוץ להם, בהחלט ייתכן שהם ייוושעו, אבל הישועה לא תהיה של קיימא.
אם רוצים שהישועה תהיה ישועה של קיימא, שתהיה בבחינת בן זכר, הרי שיש צורך לפעול אותה מתוך האדם עצמו, מתוך הקשר העמוק שלו עם אלוקיו, מתוך עבודה עצמית. אנשים רבים נוטים להסתמך על כל מיני ישועות חיצוניות להם, ואינם מבינים שהאדם צריך למצוא את הישועה בראש ובראשונה בתוך עצמו, בקשר שלו עם אלוקיו.