רבין נגד אוסלו
שלושה חודשים לפני טקס החתימה על הסכם אוסלו, הזהיר יצחק רבין את שמעון פרס במסמך סודי ביותר מהמשך המגעים עם אנשי ערפאת. במכתבו כינה רבין את השיחות עם אנשי טוניס "סכנה להמשך המשא ומתן לשלום", ודרש מפרס לחדול מהן לאלתר. בסופו של דבר, הצליח החתרן הבלתי נלאה לשכנע את החשדן הנלאה ללכת בכל זאת על מתווה אוסלו, וההמשך ידוע.
המכתב הסודי, שפורסם לראשונה בשבוע שעבר במוסף 'סופשבוע' של מעריב, מעלה מחדש כמה תובנות ישנות שהגיע הזמן לרענן אותן:
א. יצחק רבין היה ראש ממשלה חלש ונגרר.
ב. האדם המתלבט צריך לסמוך על האינסטינקט הראשוני שלו.
ג. במעשה האיוולת שלו, הפך יגאל עמיר את האדריכל האמיתי של אוסלו לראש ממשלה.
ד. למרות הסכמי חברון והלחישות על אוזנו של הרב כדורי, ניצחונו של בנימין נתניהו על שמעון פרס ב-1996 היה אחד האירועים ההיסטוריים החיוביים והחשובים ביותר שקרו כאן.
ה. ועדות חקירה ממלכתיות בארץ אף פעם לא עוסקות באירועים ובאנשים הנוראיים באמת.
אנשי השנה
ניסיון הקאמבק הביזארי של השנה שייך כולו למפלגת העבודה, שניסתה השבוע להרים את עצמה מהקרשים באמצעות מתקפה משולבת ובלתי קונבנציונלית (דליה איציק ויולי תמיר ביחד) על ממשלת ישראל. ומהו הנושא שבאמצעותו מנסה המפלגה להחזיר אליה את הבוחרים? הפיגועים? הגזירות הכלכליות? פרשת האי היווני? גדר ההפרדה? לא ולא. מפלגת העבודה בראשות פרס החליטה להתחבב על הציבור באמצעות הגנה על שערות פניו של יאסר ערפאת. יאללה, תחזרו לקרשים.
פרס הפלורליזם של השנה ניתן לתקשורת הישראלית, שכמו תמיד נותנת ביטוי למגוון דעות של כל המגזרים והצדדים הפוליטיים: אנשי קואליציה (משינוי) אנשי אופוזיציה (ממפלגת העבודה), ערבים אזרחי ישראל (אחמד טיבי, שכידוע אינו באופוזיציה), ערבים פלשתיניים (כל החבר'ה של ערפאת), שגרירים מחו"ל (דן קרצר), ופרשנים פוליטיים מקצועיים (אמנון אברמוביץ', רוני שקד). לעתים רחוקות מרואיין גם מישהו מהליכוד, אבל חלילה לא מאלה שרזי ברקאי מכנה "אנשים מאוד-מאוד קיצוניים, המתנגדים למפת הדרכים".
האיום המקורי של השנה שייך לסאיב עריקאת, שטען השבוע: "ערפאת לא יסכים להיות מגורש, ולכן משמעות החלטת הממשלה היא שערפאת ימות. ואם ערפאת ימות, גם הרשות הפלשתינית תמות, ואז יישארו מיליציות חמושות שיהרגו גם אותי". טוב, השתכנעתי - שערפאת יישאר.
אלימות בעיתונות הספורט
כשעיתונות הספורט בארץ רוצה להכתיר גיבורים, היא עושה זאת בלי חשבון ובלי פרופורציות. ניקח לדוגמה את רכזה הצעיר של נבחרת ישראל בכדורסל, יותם הלפרין. הבחור מוכשר, בזאת אין ספק. רק מה, במדורי הספורט בעיתונים הפך פרח הכדורסל הזה לכוכב-על, מין עודד קטש משופר שתוך שנה-שנתיים יוכל להגיע לליגת האן-בי-איי. בפועל, בעוד שחקנים זרים בגילו (כמו בנו אודריך) כבר מנהיגים קבוצות באירופה, הלפרין עדיין מחכה לפריצה שלו בקבוצתו, מכבי תל-אביב, וגם בנבחרת לא תרם כמעט דבר לניצחונות היפים באליפות אירופה הנוכחית.
כשעיתונות הספורט בארץ רוצה למצוא אשמים, היא עושה זאת בלי חשבון ובלי פרופורציות. ניקח את מאמן נבחרת הכדורגל של ישראל, אברהם גרנט. האיש הצליח להביא את הנבחרת בדיוק לאן שהצליחו להביא אותה אינספור מאמנים לפניו לשום מקום. יש להניח כי גם מאמן הנבחרת הבא יזכה להצלחה דומה כל עוד לא נערכים משחקים בינלאומיים בישראל. אבל עיתוני הספורט כבר מצאו את האשם בכל חוליי הכדורגל הישראלי, וכבר דורשים ממנו ללכת הביתה, כאילו יש מאמן טוב או מצליח ממנו בישראל.
וחוסר הפרופורציות הזה הוא חלק בלתי נפרד, ואולי אפילו גורם מוביל, באלימות הקיימת בספורט. האמת היא, שעיתונות הספורט בארץ היא אלימה, מתלהמת ומסיתה, ויש לה חלק לא קטן בתת-תרבות המנוהלת על ידי מי שקרויים בטעות אוהדים. הקלות שבה יכול עיתון להשמיץ, לקטול, לפטר ולזלזל, היא בדיוק אותה הקלות שבה יכולים אוהדים לקלל, לשרוף, לפגוע ולהתפרע. מי שלא רואה את הקשר בין הדברים, הוא תם או סתם עיתונאי ספורט.
מלה אחת רעה
לעורך החדשות של קול ישראל, שבמהדורה הראשונה של מוצ"ש (שמונה בערב) דחק את הידיעה על מצבו הקשה של הרב יוסף שלום אלישיב לשולי המהדורה. מישהו צריך להזכיר לאיש שישנם שניים-שלושה חרדים ודתיים שאינם שומעים רדיו בשבת, ואשפוזו של הרב אלישיב די מעניין אותם (לא ידוע לי כיצד טופל הנושא בגל"צ).
מלה אחת טובה
ליצר הרע שלי, שגילה רוחב-לב ואפילו פעם אחת לא ניסה לפתות אותי לצפות ב'קחי אותי שרון'.
יודע את מקומי
כבן נאמן למשפחת הציונות הדתית, אני שואף למלא את לוח הזמנים שלי בחיי רוח וחומר מכל מיני גוונים. זה אומר - בין היתר - שלצד תפילות ועתים לתורה, אני מעוניין לקנות גם השכלה כללית רחבה עד בלתי מוגבלת. רק שבנוסף, אני צריך לקנות גם דברים אחרים כמו לחם וחמאה שחסרים לנו במקרר, וכן לסיים את 'הלחם והחמאה' שלי, דהיינו כתיבת המדור. במלים אחרות: אני עסוק נורא, תתקשרו אחר כך.
זה לא צחוק: חייו הממוצעים של דוס-לאומי צעיר (לא כולל שלוש שערות שיבה צפונית לפדחת) גדושים בהמון התרחשויות, אירועים ופעילויות, שהסיכוי להספיק את כולם שווה לסיכוי שהשב"כ ימצא כאן מחתרת יהודית אמיתית. למשל, מסיבת יום הולדת משפחתית גוזלת לפחות יום שלם מהחיים (אגב, אם מישהו מכם יודע מה אפשר לקנות לילד בן שנתיים שיש לו הכול, כולל דירה ומכונית, אנא מהרו ליידע אותי). שבת אצל ההורים נמשכת יומיים ברוטו, וצפייה בתוכנית הטלוויזיה 'ראשון בשער' אורכת לילה שלם, כולל הנחירות. אז כמה זמן נותר בשביל עניינים חשובים באמת?
לילה אחד, הכתה בי תובנה עמוקה במיוחד. "מצאתי!", קראתי בקול והקפצתי את רעייתי משנתה הנעימה, "יש רק 24 שעות ביממה!"
"יפה מאוד, דניאל. ומחר נלמד על מספר החודשים בשנה", רטנה אשתי, כיסתה את פניה בשמיכה והתהפכה לצד השני.
אבל אני בסך הכול התכוונתי לומר, שהעולם אינו מספיק למי שרוצה להספיק הכול. לפעמים צריך לבחור אם לכתוב מדור לעיתון או לצאת לטיול, ללמוד בחברותא או ללכת לחתונה, לשחק כדורסל או לראות הצגה, לגלוש באינטרנט או לארח חברים, לקרוא ספר או לישון. בסדרת טלוויזיה, 24 שעות עשויות להספיק לשלוש חטיפות ולשבע רציחות. בחיים האמיתיים, בוודאי בעידן המודרני, 24 שעות הן לא-כלום.
לא שאני לא מנסה להתגבר על דוחק הזמן. פעם נהגתי לקום שעה מוקדם יותר בבוקר, רק כדי לגלות שמדי יום, במשך שעה, אני בוהה בקירות מרוב עייפות. בהזדמנות אחרת החלטתי לוותר על חלק מהפעילויות שלי, ביניהן צפייה בטלוויזיה וגלישה באינטרנט. אלא שאז הופעל עלי חוק הטירונות הצה"לית, כשהתברר כי צמצום או זירוז פעילותי לא מרחיבים את הזמן הפנוי שלי כהוא זה.
וזאת בדיוק הנקודה: אין שום קשר, ישיר או עקיף, בין כמות הדברים שאדם לוקח על עצמו לעשות לבין ההספק שלו. תמיד יהיו עוד עניינים שלא סידרנו, תוכניות שלא מימשנו ופגישות שנאלצנו לדחות ליום אחר. כרגע, למשל, אני אמור להוציא תחת ידי פינה מצחיקה במיוחד של 'יודע את מקומי', אבל יש לי גם ספר חדש שאני רוצה לקרוא. מצטער, חברים, אין לי זמן.
שלושה חודשים לפני טקס החתימה על הסכם אוסלו, הזהיר יצחק רבין את שמעון פרס במסמך סודי ביותר מהמשך המגעים עם אנשי ערפאת. במכתבו כינה רבין את השיחות עם אנשי טוניס "סכנה להמשך המשא ומתן לשלום", ודרש מפרס לחדול מהן לאלתר. בסופו של דבר, הצליח החתרן הבלתי נלאה לשכנע את החשדן הנלאה ללכת בכל זאת על מתווה אוסלו, וההמשך ידוע.
המכתב הסודי, שפורסם לראשונה בשבוע שעבר במוסף 'סופשבוע' של מעריב, מעלה מחדש כמה תובנות ישנות שהגיע הזמן לרענן אותן:
א. יצחק רבין היה ראש ממשלה חלש ונגרר.
ב. האדם המתלבט צריך לסמוך על האינסטינקט הראשוני שלו.
ג. במעשה האיוולת שלו, הפך יגאל עמיר את האדריכל האמיתי של אוסלו לראש ממשלה.
ד. למרות הסכמי חברון והלחישות על אוזנו של הרב כדורי, ניצחונו של בנימין נתניהו על שמעון פרס ב-1996 היה אחד האירועים ההיסטוריים החיוביים והחשובים ביותר שקרו כאן.
ה. ועדות חקירה ממלכתיות בארץ אף פעם לא עוסקות באירועים ובאנשים הנוראיים באמת.
אנשי השנה
ניסיון הקאמבק הביזארי של השנה שייך כולו למפלגת העבודה, שניסתה השבוע להרים את עצמה מהקרשים באמצעות מתקפה משולבת ובלתי קונבנציונלית (דליה איציק ויולי תמיר ביחד) על ממשלת ישראל. ומהו הנושא שבאמצעותו מנסה המפלגה להחזיר אליה את הבוחרים? הפיגועים? הגזירות הכלכליות? פרשת האי היווני? גדר ההפרדה? לא ולא. מפלגת העבודה בראשות פרס החליטה להתחבב על הציבור באמצעות הגנה על שערות פניו של יאסר ערפאת. יאללה, תחזרו לקרשים.
פרס הפלורליזם של השנה ניתן לתקשורת הישראלית, שכמו תמיד נותנת ביטוי למגוון דעות של כל המגזרים והצדדים הפוליטיים: אנשי קואליציה (משינוי) אנשי אופוזיציה (ממפלגת העבודה), ערבים אזרחי ישראל (אחמד טיבי, שכידוע אינו באופוזיציה), ערבים פלשתיניים (כל החבר'ה של ערפאת), שגרירים מחו"ל (דן קרצר), ופרשנים פוליטיים מקצועיים (אמנון אברמוביץ', רוני שקד). לעתים רחוקות מרואיין גם מישהו מהליכוד, אבל חלילה לא מאלה שרזי ברקאי מכנה "אנשים מאוד-מאוד קיצוניים, המתנגדים למפת הדרכים".
האיום המקורי של השנה שייך לסאיב עריקאת, שטען השבוע: "ערפאת לא יסכים להיות מגורש, ולכן משמעות החלטת הממשלה היא שערפאת ימות. ואם ערפאת ימות, גם הרשות הפלשתינית תמות, ואז יישארו מיליציות חמושות שיהרגו גם אותי". טוב, השתכנעתי - שערפאת יישאר.
אלימות בעיתונות הספורט
כשעיתונות הספורט בארץ רוצה להכתיר גיבורים, היא עושה זאת בלי חשבון ובלי פרופורציות. ניקח לדוגמה את רכזה הצעיר של נבחרת ישראל בכדורסל, יותם הלפרין. הבחור מוכשר, בזאת אין ספק. רק מה, במדורי הספורט בעיתונים הפך פרח הכדורסל הזה לכוכב-על, מין עודד קטש משופר שתוך שנה-שנתיים יוכל להגיע לליגת האן-בי-איי. בפועל, בעוד שחקנים זרים בגילו (כמו בנו אודריך) כבר מנהיגים קבוצות באירופה, הלפרין עדיין מחכה לפריצה שלו בקבוצתו, מכבי תל-אביב, וגם בנבחרת לא תרם כמעט דבר לניצחונות היפים באליפות אירופה הנוכחית.
כשעיתונות הספורט בארץ רוצה למצוא אשמים, היא עושה זאת בלי חשבון ובלי פרופורציות. ניקח את מאמן נבחרת הכדורגל של ישראל, אברהם גרנט. האיש הצליח להביא את הנבחרת בדיוק לאן שהצליחו להביא אותה אינספור מאמנים לפניו לשום מקום. יש להניח כי גם מאמן הנבחרת הבא יזכה להצלחה דומה כל עוד לא נערכים משחקים בינלאומיים בישראל. אבל עיתוני הספורט כבר מצאו את האשם בכל חוליי הכדורגל הישראלי, וכבר דורשים ממנו ללכת הביתה, כאילו יש מאמן טוב או מצליח ממנו בישראל.
וחוסר הפרופורציות הזה הוא חלק בלתי נפרד, ואולי אפילו גורם מוביל, באלימות הקיימת בספורט. האמת היא, שעיתונות הספורט בארץ היא אלימה, מתלהמת ומסיתה, ויש לה חלק לא קטן בתת-תרבות המנוהלת על ידי מי שקרויים בטעות אוהדים. הקלות שבה יכול עיתון להשמיץ, לקטול, לפטר ולזלזל, היא בדיוק אותה הקלות שבה יכולים אוהדים לקלל, לשרוף, לפגוע ולהתפרע. מי שלא רואה את הקשר בין הדברים, הוא תם או סתם עיתונאי ספורט.
מלה אחת רעה
לעורך החדשות של קול ישראל, שבמהדורה הראשונה של מוצ"ש (שמונה בערב) דחק את הידיעה על מצבו הקשה של הרב יוסף שלום אלישיב לשולי המהדורה. מישהו צריך להזכיר לאיש שישנם שניים-שלושה חרדים ודתיים שאינם שומעים רדיו בשבת, ואשפוזו של הרב אלישיב די מעניין אותם (לא ידוע לי כיצד טופל הנושא בגל"צ).
מלה אחת טובה
ליצר הרע שלי, שגילה רוחב-לב ואפילו פעם אחת לא ניסה לפתות אותי לצפות ב'קחי אותי שרון'.
יודע את מקומי
כבן נאמן למשפחת הציונות הדתית, אני שואף למלא את לוח הזמנים שלי בחיי רוח וחומר מכל מיני גוונים. זה אומר - בין היתר - שלצד תפילות ועתים לתורה, אני מעוניין לקנות גם השכלה כללית רחבה עד בלתי מוגבלת. רק שבנוסף, אני צריך לקנות גם דברים אחרים כמו לחם וחמאה שחסרים לנו במקרר, וכן לסיים את 'הלחם והחמאה' שלי, דהיינו כתיבת המדור. במלים אחרות: אני עסוק נורא, תתקשרו אחר כך.
זה לא צחוק: חייו הממוצעים של דוס-לאומי צעיר (לא כולל שלוש שערות שיבה צפונית לפדחת) גדושים בהמון התרחשויות, אירועים ופעילויות, שהסיכוי להספיק את כולם שווה לסיכוי שהשב"כ ימצא כאן מחתרת יהודית אמיתית. למשל, מסיבת יום הולדת משפחתית גוזלת לפחות יום שלם מהחיים (אגב, אם מישהו מכם יודע מה אפשר לקנות לילד בן שנתיים שיש לו הכול, כולל דירה ומכונית, אנא מהרו ליידע אותי). שבת אצל ההורים נמשכת יומיים ברוטו, וצפייה בתוכנית הטלוויזיה 'ראשון בשער' אורכת לילה שלם, כולל הנחירות. אז כמה זמן נותר בשביל עניינים חשובים באמת?
לילה אחד, הכתה בי תובנה עמוקה במיוחד. "מצאתי!", קראתי בקול והקפצתי את רעייתי משנתה הנעימה, "יש רק 24 שעות ביממה!"
"יפה מאוד, דניאל. ומחר נלמד על מספר החודשים בשנה", רטנה אשתי, כיסתה את פניה בשמיכה והתהפכה לצד השני.
אבל אני בסך הכול התכוונתי לומר, שהעולם אינו מספיק למי שרוצה להספיק הכול. לפעמים צריך לבחור אם לכתוב מדור לעיתון או לצאת לטיול, ללמוד בחברותא או ללכת לחתונה, לשחק כדורסל או לראות הצגה, לגלוש באינטרנט או לארח חברים, לקרוא ספר או לישון. בסדרת טלוויזיה, 24 שעות עשויות להספיק לשלוש חטיפות ולשבע רציחות. בחיים האמיתיים, בוודאי בעידן המודרני, 24 שעות הן לא-כלום.
לא שאני לא מנסה להתגבר על דוחק הזמן. פעם נהגתי לקום שעה מוקדם יותר בבוקר, רק כדי לגלות שמדי יום, במשך שעה, אני בוהה בקירות מרוב עייפות. בהזדמנות אחרת החלטתי לוותר על חלק מהפעילויות שלי, ביניהן צפייה בטלוויזיה וגלישה באינטרנט. אלא שאז הופעל עלי חוק הטירונות הצה"לית, כשהתברר כי צמצום או זירוז פעילותי לא מרחיבים את הזמן הפנוי שלי כהוא זה.
וזאת בדיוק הנקודה: אין שום קשר, ישיר או עקיף, בין כמות הדברים שאדם לוקח על עצמו לעשות לבין ההספק שלו. תמיד יהיו עוד עניינים שלא סידרנו, תוכניות שלא מימשנו ופגישות שנאלצנו לדחות ליום אחר. כרגע, למשל, אני אמור להוציא תחת ידי פינה מצחיקה במיוחד של 'יודע את מקומי', אבל יש לי גם ספר חדש שאני רוצה לקרוא. מצטער, חברים, אין לי זמן.