נעימה וגדעון ארליך, היא ד"ר לפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, הוא ד"ר למדעי המחשב, גרו עשר דקות הליכה ממקום העבודה, אוניברסיטת בר-אילן. אבל יום אחד הם החליטו: עוברים לנגוהות שבמערב הר חברון. אם חשבתם שרק זוגות צעירים בתחילת דרכם מיישבים נקודות חדשות ביש"ע, קבלו תיקון.
נעימה וגדעון, שבאו לפני שנתיים מהנוחות העירונית של קריית-אונו, לא מתרשמים מקשיים. למשל מכך שהיה עליהם לגור שנה וחצי בקרוואן ("דווקא נהנינו") ושרק לפני כמה חודשים חוברו לחשמל ("אז היה גנרטור"), או מהעובדה שזמן ההגעה לאוניברסיטה הפך לנסיעה של שעה וחצי. אפילו בחסרונה של חנות ביישוב הם מוצאים נקודה חיובית: אם חסר חלב, מבקשים מהשכנים "בעיר כבר לא רואים דבר כזה", יגידו בשמץ גאווה על יחסי השכנות הטובים.
"האנשים כאן נוחים", מספר גדעון, "אין מריבות וצעקות, מתחשבים זה בזה". "מקפידים להימנע מלשון הרע", מוסיפה נעימה, "כשיש ישיבה ודנים על מישהו, משתדלים לכבד, לראות את הצד הטוב באנשים. יש עזרה הדדית יוצאת מן הכלל. כשמישהו זקוק למשהו, כשצריך לשמור על ילד, מישהי יולדת תומכים. לא כולם מיקשה אחת, אבל האנשים טובים והאווירה טובה, חווים כאן איכות חיים".
הזוג ארליך, בני 64, מסתדרים היטב עם העובדה שכל המשפחות האחרות ביישוב צעירות. נעימה: "כשהתקשרנו היו 12 משפחות. שאלנו אם מעונינים בזוג מבוגר, והם אמרו שמוכנים להכיר אותנו. אז יש פער של גילאים, פער התעניינויות הרי אנחנו כבר לא עוסקים בחיתולים ובסוגיות של קטנים אבל עוסקים פה בנושאים רציניים של הקמת יישוב". "השאלה אם אדם הוא מבוגר או צעיר תלויה בתנאים בהם הוא נמצא", מסביר גדעון. "ברגע שאנשים אחראים על יישוב, הם ממילא הופכים להיות מבוגרים. מקבלי החלטות הם מבוגרים".
"אנחנו חלק מהם", הם אומרים כשאני שואלת על הפריה הדדית. "אנחנו חיים יחד איתם וכך מתמודדים עם אותן בעיות, עוזרים או נעזרים, מחווים דעה".
נעימה: "אחת החוויות היא לראות איך החבר'ה הצעירים האלה מחליטים החלטות ועומדים בהן". בנגוהות החליטו להקים שכונה מערבית, ולמרות שזו מרוחקת מעט והתנאים בה פחות נוחים, עברו לגור בה. בקרוואנים. כשיש שתי שמירות בלילה, עומדים גם בזה.
היה לכם הכל במרכז הארץ, בניתם חיים, מה פתאום הלכתם לגור על הר גבוה?
גדעון: "רצינו לעשות מה שלדעתנו יועיל לאחיזה היהודית בארץ. כשחשבנו להצטרף ליהודים שביש"ע, חיפשנו דווקא מקום קטן כדי שתוספת של עוד משפחה תהיה משמעותית. אלקנה או אפרת כבר מבוססים, תוספת שלנו לא תשנה, אבל בנגוהות זה משנה".
היתה נקודת מפנה שגרמה לכם להחליט?
"השתתפנו בכנס של יישובי דרום הר חברון במלאות להם עשרים", מספרת נעימה, "בתנו גרה באחד היישובים. צפינו במופע על הווי החיים היומיומי. נכדתנו תיארה מעל הבמה מסיבת בת-מצווה שהכל כבר ערוך ומוכן לתחילתה, ואז מגיעים טלפונים שדודה אחת חלתה ודוד אחר בדיוק שבר רגל, כלומר מפחדים לבוא. מי שמשתתף בחגיגה הם אנשי היישוב בלבד. כשנסענו משם, פתאום הבחנו שאנחנו המכונית היחידה על הכביש המוביל מערבה, לשפלה. כולם פנו דרומה ליישובים. ראינו את ההצגה מתממשת. זה היה מה שהכריע, אבל לא רק. בעיקר התרשמנו מהאנשים הנפלאים. הייתה שם תחושה מדהימה של ביחד".
גדעון אומר בחיוך שהרגיש אז שאולי באמת יש שני סוגי אוכלוסייה ישראלים ומתנחלים, ורצה להשתייך לצד הזה. גם בעבר הם תמכו ב"מאמץ היהודי להישאר בארץ ישראל", כפי שהוא מכנה זאת, אבל כהורים לילדים בחרו שלא להתרחק ממרכזי הרפואה וגם חשבו: "כל מקום זה ארץ ישראל, אין הבדל בין ראשון-לציון לקדומים". כשהחליטו לעבור לנגוהות, החברים לעבודה הגיבו בחיוב, אבל החברים מקריית-אונו נחלקו בין אלה שהמאמץ למען מטרה כללית נראה להם לא כדאי ("אתם בגיל גבוה, זה לא בשבילכם") לבין אלה שקיבלו את הידיעה בטבעיות "כי ידעו ששנינו בעלי אוריינטציה פרו-יהודית". ארבע בנותיהם, גם הן אקדמאיות, התנחלו עם משפחותיהן לפני ההורים, שלוש ביש"ע (מצפה-יאיר, גבעת-אסף וכפר-אדומים) ואחת בנגב (מרחב-עם).
חוליה בשרשרת
נעימה קרויה על שם מישהי שנקראה זיסל'ה. הוריה חשבו שמתוקה זה שם מוזר מדי, אז בחרו משהו קרוב. מצד האב היא דור שישי בארץ, מצד האם שביעי. כמו סבתה ואמה, גם היא ילידת ירושלים. "אמי סיפרה על קווים מאפיינים של הלכי חיים שדומים להיום. מצד אחד היו יחסים טובים עם הערבים כי הם גרו ביניהם בעיר העתיקה, מצד שני, כשהערבים סיימו את התפילה ביום שישי, הם היו יוצאים מהמסגדים עם הסכינים ואבוי ליהודי שפגשו ברחוב. היהודים סגרו מיד את החצרות והעבירו אזהרה מחצר לחצר. הם חיו בחרדה הזאת של להיות יחד עם הערבים בענייני יומיום, בביזנס, ולפחד מהם בעתות אחרות.
"דברים לא משתנים כל כך, צריך רק לראות אותם ברצף ההיסטורי ולהבין איזה מערך אנחנו מחזקים. ברור לנו שעכשיו צריך לחזק את מערך ההתיישבות, והאמת היא שזה נעים לחזק, אנחנו לא מרגישים שעשינו ויתור גדול בכך שבאנו הנה".
הוריו של גדעון עברו הכשרה חקלאית בפולין, ובני 19 בלבד עלו לארץ. "הם רצו לעבד כאן את האדמה מתוך תחושה ציונית. הם כתבו ברגש על האהבה והכמיהה לארץ, על ההשתרשות, והיו ממקימי כפר-פינס".
נעימה: "מדהים לראות את הקשר הבין-דורי. מההורים שהתחילו מאפס ועד הנכדים שמוכנים ללכת למצבים קשים, כשסכנת הרס העולם הנפלא של ההתיישבות מאיימת כחרב. האמונה מחזקת כל חוליה בשרשרת הדורות".
גדעון: "מציגים את זה כאילו ההתנגדות להתנחלויות היא על רקע ביטחוני, אבל בזיכרונות של הוריי מחו"ל, הם כותבים שחיכו כשלוש שנים עד שקיבלו אפשרות לעלות לארץ. כשכל הגרעינים החילונים כבר קיבלו את הסרטיפיקט, הם עדיין לא, ובסוף עלו באופן בלתי לגאלי. אל כפר-פינס הוריי באו עם העלייה ליישוב הקבע, אבל עבר זמן רב עד אז כי כל פעם שמצאו מקום מתאים נתנו את זה ליישוב חילוני. זאת אומרת, זה לא משהו חדש שמתנגדים לנגוהות וכפר-דרום, זה היה תמיד".
"אפשר לראות את העיקרון הזה לאורך הדורות", אומרת נעימה. "התנגדות לדתיים או חוסר רצון שיתרבו ויהיו יותר מדי בארץ. זה היה כבר בחלוקה של מיקום הקיבוצים והיישובים האחרים ומה שנתנו לגרעינים הלא-דתיים לעומת הדתיים. שלמה המלך כבר אמר: 'אין חדש תחת השמש'. ואיכשהו, כמו שאנחנו מעבירים את האהבה לקב"ה ולארץ, כך כנראה מערכת אחרת מעבירה מדור לדור את כיווני ההתנגדות".
זה לא קשה להבחין שהיחס למפעל יישוב יש"ע ממש כואב לה, לנעימה. היא מצביעה על העדר אמונה וערכים של דבקות במולדת כמה שפוגם ביכולתם של חלקים בעם לעמוד במצבים קשים כפי שידענו. כפסיכולוגית, היא מכירה היטב את נפתולי הנפש. "זאת חרדה בסיסית, לאנשים אין מה לאכול והם חוששים גם לביטחונם, אז מחפשים גורם של אשם". ד"ר ארליך, אגב, חקרה את הקשר בין שחיקה לבין מאפייני אישיות.
"החדירו לציבור באופן לא מודע ומשך הרבה שנים שהאדמות הן שורש כל רע, כאילו אם נמסור אותן אז יהיה טוב. ציבור מתיישבי יש"ע הוא המושמץ ביותר, אבל אלה אנשים נפלאים וראוי שילכו עם גב זקוף ויתגאו במעשיהם. העמדות נגדם שנספגו בציבור מזעזעות, בעיקר כשרואים מי הם באמת. אומרים 'המתנחלים חיים על חשבון המדינה', אבל אנשים כאן מתמודדים בקושי רב כדי להרוויח את פרנסתם. מנסים בשיניים למצוא משהו כדי לקיים את המשפחות שגדלות. בהתיישבות הראשונה של לפני מעל למאה שנה מתנחלים זה היה שם הרואי, אנשים שמקריבים עצמם וגואלים את המולדת".
עושר לשוני
משפחת ארליך הם אוהבי השפה העברית. הם מדברים בשפה תקנית ורגישים לניואנסים שלה. גדעון אומר שההתייחסות לשפה קשורה להתייחסות לתרבות כי היא חלק ממנה. סבו השאיר כתבים המתארים את תולדות המשפחה ודקדק בלשונו. הסב סיפר שכשעמד להתחתן ציין בפני החותן המיועד שהוא יודע עברית ואף צירף שיר. אמו של גדעון, יעידו כתביה, כתבה אף היא בכשרון רב. אחיינו הוא ידידי העיתונאי המוכשר צור ארליך, בעל טור מחורז שקורץ ל'טור השביעי' של נתן אלתרמן. ונעימה יש שיגידו שלשמוע אותה משוחחת זה להאזין למוסיקה של הגאים ועושר לשוני. שימת לב לשפה והכרה בצדקת הדרך הם אולי שהולידו אצלם ערנות לשימושי לשון רווחים, ביודעם שהשפה מעצבת תודעה.
גדעון: "יש שימוש ב'מתנחל' כאילו זה בן שבט אחר, לא חלק מאתנו. כשקורה משהו, מדווחים שזה קרה ל'מתנחל', אבל לא יגידו שקרה משהו ל'גלילאי'. גם בעניין ה'פינוי' יוצרים ניכור מכוון: זה לא 'יהודים ליהודים' אלא 'ישראלים למתנחלים'. היחס לדברים הגדולים מחלחל מבודדים שלמעלה אנשי תקשורת ודברנים כלפי מטה. מלמעלה הורידו את ערך הקיום ויצרו מושגים שלא יכולים להיות בעם אחר".
פגישות עם אינדיאנים
יש כאלה שיגידו שנעימה וגדעון ארליך הם מהתרמילאים הראשונים. כבר לפני שלושים שנה, הרבה לפני שצעירים ישראלים נהרו לדרום-אמריקה ולמזרח הרחוק, הם הגיעו לאלסקה, יפן, תאילנד, נפאל, כל אירופה ואיפה לא בעצם. מחקר של ד"ר נעימה ארליך גם הביא אותה לאפריקה. בארה"ב הם טיילו עם הילדות במשך חודשים, מקיפים את שטחיה האדירים כשברשותם אוהל ומכונית, משתאים מהטבע, מתפעלים מהמראות. טיולים מאורגנים ללונדון? מלונות? לא תודה.
"אנחנו קצת הרפתקנים ועושים הכל באופן לא מאורגן. שכרנו מכונית גדולה, קנינו מזרונים מתנפחים ונסענו כמו צב עם הבית על הגב. רצינו לחוש את הארץ והאנשים. הנסיעות הרבות השפיעו עלינו בשינוי התפישה, בקבלת פרופורציה נכונה של אדם בעולם והקב"ה, התרחקות מגאווה. פגשנו הלכי מחשבה שונים, אורחות חיים. היו לנו למשל שיחות עם אינדיאנים שלמדנו מהן המון".
נעימה וגדעון דיברו בארה"ב עם סנטורים במטרה להשפיע עליהם לטובת ישראל. "הסברנו להם שפלשתינים זה עם חדש, וכיוון שנעימה היא כמה דורות בארץ, אמרתי להם שאני נשוי לפלשתינית", צוחק גדעון. לדבריהם, כשבעים אחוז מהסנטורים תומכים בישראל, אבל רבים אמרו להם 'השתכנענו מדברים שאמרתם, אבל באים לכאן אנשי פרס ורבין ואומרים ההפך, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה?'.
את המשורר יהודה עמיחי פגשו כשהיה באוניברסיטת קורנל. "הוא היה בא לבית הכנסת ומתפלל דווקא במניין הדתי, אתנו. זה עמיחי בניגוד למה שאומרים שהיה אנטי-אנטי ולמרות שאחרי פטירתו מישהי ממשפחתו התפארה שמעולם לא דרך בבית-כנסת.
בשנות השבתון מהאוניברסיטה הגיעו לאוניברסיטאות ברחבי העולם והיו מעורים בחיים האקדמיים. בתוך כך גילו בסמוך קהילות יהודיות נידחות, והצימאון לידע ביהדות משך אליהם רבים. "כשאדם רגוע ולא מטיף, אלא מדבר מתוך חברות, יש כמיהה לקבל", מסבירה נעימה. וכך, יהודייה שהרגישה שיש עם מי לדבר, העזה לשאול על האיסור לאכול לחם בפסח והופתעה לגלות שאסור גם לחמניות. מלח שידע מעט מאוד על יהדות, החליט ללמוד וכעבור שנים הוסמך בירושלים לרב. "הגאווה הישראלית הצטמצמה ופיניתי מקום לעם היהודי בסך הכל שלו. העם מפוזר במדינות והאנשים האלה הם חלק מאתנו. ראינו הסתכלויות ומאבקים על חייהם ונוצרה קירבה גדולה. קיבלתי פרופורציה נכונה של מי אנחנו ומה אנחנו".
המציאות כרקע לתקשורת
ד"ר גדעון ארליך הוא דעתן שאינו מסתפק בקיטורים על המצב מול הטלוויזיה. הוא טורח לאסוף חומרים ועושה כמיטב יכולתו להצבת תמרורי 'עצור' במרחב התודעה הציבורית. כששאלתי אותו על תגובותיו בעיתונים, הוא נבוך ("תפסת אותי"), לא רוצה להיות מזוהה. הפרסום לא חשוב לו, רק רוצה שהדברים ייאמרו. אולי בגלל זה הוא לפעמים משתמש בשמות אחרים שלו. מה שמאפיין את מכתביו זה שהם לא סיכומי כתבות צפויים, דברים שאין בהם חידוש. ארליך שופך אור על מקרים שאנשים שומעים עליהם אבל לא שמים לב, והללו חומקים מחשבון המכולת הפוליטי והחברתי.
ארליך שולף מירכתי המדפים של השמאל את הזוועות המאובקות שרוב כלי התקשורת מעדיפים להחביא.
"בסופו של דבר, הציבור הרחב קולט מה שהוא רואה בתקשורת. המציאות היא מין רקע לתקשורת. היישוב נגוהות קיים ברגע שאת כותבת עליו. אם כולם היו מתעלמים ממנו, היישוב לא היה קיים בתודעה של האנשים. מה שמשנה זה אם הוא קיים בתקשורת".
אתה מרגיש שדברים שאתה כותב עוזרים?
"זה משהו שמצטבר. ברור שאדם אחד לא יכול לשנות".
נעימה: "זה משפיע גם על אנשים שמזדהים עם העמדות האלה, זה מחזק. 'הנה, הוא אמר בדיוק מה שאני חושב'".
יכול להיות שמה שאתה עושה בתגובותיך זה מה ששניכם עושים בכך שבאתם לכאן: להשפיע בדרך שאפשר.
"נכון", אומר גדעון ונעימה מצטרפת: "ממש כך. להשפיע בכל דרך כי זו תקופה קריטית לעם ישראל ואי אפשר לשבת שאננים מול הדברים שקורים".
בלי רעש המכוניות
לפני שבאו לנגוהות, נעימה וגדעון חשבו שזה יהיה עול, אבל אהבת הארץ שלהם והצורך לתת גברו. משבאו, גילו ששגרת החיים כאן דווקא נוחה ("טוב פה ביומיום אפילו בלי אידיאולוגיות"). לקשיים הטכניים הם מתייחסים בביטול, ונהנים מיחסי האנוש הטובים במקום ומנופי הארץ הנשקפים מגובה מאות מטרים.
שבת בנגוהות שונה משבת בקריית-אונו. התושבים יוצאים לקבל את השבת כמנהג תלמידי האר"י מחוץ לבית הכנסת, במצפור הצופה מערבה. גדעון ונעימה זוכים לערוך קידוש בלי לשמוע ברקע סימפוניה של מכוניות ורדיו מהשכנים, ומשתתפים במגוון שיעורים. משך הימים נעימה, שפרשה לגמלאות, עוסקת בפעילויות חינוך וייעוץ להורים ולילדים. את הטלוויזיה עדיין לא העבירו, בשעות הפנאי הם קוראים בתנ"ך. לא מזמן שתלו עם הנכדים גפנים ליד הבית, ועל פי חיוניותם, נראה שמהנתינה שלהם הם יצאו נשכרים.
אתם חושבים שאנשים מבוגרים שרגילים כבר לסביבתם ילכו אולי בעקבותיכם?
גדעון: "אני לא חושב שיש הבדל בין מי שהוא בגיל חמישים, שבעים או עשרים".
נעימה: "אדם יכול לגור בכל מקום ולתמוך בהתיישבות במגוון דרכים, לא חייבים להתיישב. כשאדם מרגיש שהוא מסוגל לתת שיעשה".
גדעון: "מה שצריך לבסס זה אמונה בחיוב של הקיום היהודי בארץ".
נעימה: "צריך שתפישת האחדות בעם תהיה חיובית. שלא יהיו הרבה פיצוצים בין קבוצה אחת לאחרת, הרי כולנו אוהבים את הארץ".
גדעון: "לא כל אחד בארץ זה 'נתן זהבי עצבני'".
נעימה: "נכון, כשיורדים גשמים, כל עם ישראל רץ לראות את הנחלים. זה לא דבר נפלא?".
hagigi7@walla.co.il
שומרים על ילדי קריית-גת
היישוב נגוהות הממוקם ממעל להרי חברון הנישאים מונה 31 משפחות לאחר שבקיץ האחרון הצטרפו אליו שמונה חדשות. תחילתו בהיאחזות נח"ל בשנת 1982, שננטשה כעבור שנים, והמשכו בשלהי שנות התשעים, כשבני ישיבות שהבינו את חשיבות האחיזה היהודית במקום באו לגור בו עם משפחותיהם.
טווח העיסוקים של התושבים רחב. כמה מהם עובדי בנק, אחרים סטודנטים, יש מי שבבעלותו בית-מלאכה לחלקי תקשורת ויש מי שמייצר שמן זית ("תכתבי על 'שמן נגוהות' כדי שגוש שלום שוב יצאו נגד תוצרת מתנחלים ואז יהיו הרבה קונים", צוחק גדעון). ביישוב על ההר הגבוה מתגוררת גם עורכת דין, ועשרה מורים מכאן מלמדים בבית-ספר בקריית-גת; לא מן הנמנע שמשקלם בקרב הסגל משפיע על חינוך ילדי העיר.
במכתב המתאר את היישוב כעמדה הצופה אל בית-הספר בקריית-גת, הודה תושב העיר לאנשי נגוהות עבור תרומתם לשמירה על שלום ילדיו. המכתב מוצמד באופן מעט סמלי, יש לומר לגדר גן הילדים של התושבים. "... ההתנחלות נגוהות נמצאת בגובה 700 מטר ממזרח למישורי לכיש. במשקפת פשוטה ראיתי משם היטב את בית הספר בקריית-גת בו לומדים בני ובתי. כל השפלה מתל-אביב ודרומה היתה פרוסה לרגליי.
"כשקטיושות 120 מ"מ יגיעו בסופו של דבר לידי אש"ף, טוב לדעת ששם, בנגוהות, יושבות אותן... משפחות נפלאות ולא קציני טיווח של אש"ף שיוכלו לטווח בדייקנות את הקטיושות שלהם ואת טילי הקרקע-קרקע... אתם שם למעלה בנגוהות, אל תשימו לב לכל הלעג והגידופים... אנחנו כאן בקריית-גת מצדיעים לכם".
נעימה וגדעון, שבאו לפני שנתיים מהנוחות העירונית של קריית-אונו, לא מתרשמים מקשיים. למשל מכך שהיה עליהם לגור שנה וחצי בקרוואן ("דווקא נהנינו") ושרק לפני כמה חודשים חוברו לחשמל ("אז היה גנרטור"), או מהעובדה שזמן ההגעה לאוניברסיטה הפך לנסיעה של שעה וחצי. אפילו בחסרונה של חנות ביישוב הם מוצאים נקודה חיובית: אם חסר חלב, מבקשים מהשכנים "בעיר כבר לא רואים דבר כזה", יגידו בשמץ גאווה על יחסי השכנות הטובים.
"האנשים כאן נוחים", מספר גדעון, "אין מריבות וצעקות, מתחשבים זה בזה". "מקפידים להימנע מלשון הרע", מוסיפה נעימה, "כשיש ישיבה ודנים על מישהו, משתדלים לכבד, לראות את הצד הטוב באנשים. יש עזרה הדדית יוצאת מן הכלל. כשמישהו זקוק למשהו, כשצריך לשמור על ילד, מישהי יולדת תומכים. לא כולם מיקשה אחת, אבל האנשים טובים והאווירה טובה, חווים כאן איכות חיים".
הזוג ארליך, בני 64, מסתדרים היטב עם העובדה שכל המשפחות האחרות ביישוב צעירות. נעימה: "כשהתקשרנו היו 12 משפחות. שאלנו אם מעונינים בזוג מבוגר, והם אמרו שמוכנים להכיר אותנו. אז יש פער של גילאים, פער התעניינויות הרי אנחנו כבר לא עוסקים בחיתולים ובסוגיות של קטנים אבל עוסקים פה בנושאים רציניים של הקמת יישוב". "השאלה אם אדם הוא מבוגר או צעיר תלויה בתנאים בהם הוא נמצא", מסביר גדעון. "ברגע שאנשים אחראים על יישוב, הם ממילא הופכים להיות מבוגרים. מקבלי החלטות הם מבוגרים".
"אנחנו חלק מהם", הם אומרים כשאני שואלת על הפריה הדדית. "אנחנו חיים יחד איתם וכך מתמודדים עם אותן בעיות, עוזרים או נעזרים, מחווים דעה".
נעימה: "אחת החוויות היא לראות איך החבר'ה הצעירים האלה מחליטים החלטות ועומדים בהן". בנגוהות החליטו להקים שכונה מערבית, ולמרות שזו מרוחקת מעט והתנאים בה פחות נוחים, עברו לגור בה. בקרוואנים. כשיש שתי שמירות בלילה, עומדים גם בזה.
היה לכם הכל במרכז הארץ, בניתם חיים, מה פתאום הלכתם לגור על הר גבוה?
גדעון: "רצינו לעשות מה שלדעתנו יועיל לאחיזה היהודית בארץ. כשחשבנו להצטרף ליהודים שביש"ע, חיפשנו דווקא מקום קטן כדי שתוספת של עוד משפחה תהיה משמעותית. אלקנה או אפרת כבר מבוססים, תוספת שלנו לא תשנה, אבל בנגוהות זה משנה".
היתה נקודת מפנה שגרמה לכם להחליט?
"השתתפנו בכנס של יישובי דרום הר חברון במלאות להם עשרים", מספרת נעימה, "בתנו גרה באחד היישובים. צפינו במופע על הווי החיים היומיומי. נכדתנו תיארה מעל הבמה מסיבת בת-מצווה שהכל כבר ערוך ומוכן לתחילתה, ואז מגיעים טלפונים שדודה אחת חלתה ודוד אחר בדיוק שבר רגל, כלומר מפחדים לבוא. מי שמשתתף בחגיגה הם אנשי היישוב בלבד. כשנסענו משם, פתאום הבחנו שאנחנו המכונית היחידה על הכביש המוביל מערבה, לשפלה. כולם פנו דרומה ליישובים. ראינו את ההצגה מתממשת. זה היה מה שהכריע, אבל לא רק. בעיקר התרשמנו מהאנשים הנפלאים. הייתה שם תחושה מדהימה של ביחד".
גדעון אומר בחיוך שהרגיש אז שאולי באמת יש שני סוגי אוכלוסייה ישראלים ומתנחלים, ורצה להשתייך לצד הזה. גם בעבר הם תמכו ב"מאמץ היהודי להישאר בארץ ישראל", כפי שהוא מכנה זאת, אבל כהורים לילדים בחרו שלא להתרחק ממרכזי הרפואה וגם חשבו: "כל מקום זה ארץ ישראל, אין הבדל בין ראשון-לציון לקדומים". כשהחליטו לעבור לנגוהות, החברים לעבודה הגיבו בחיוב, אבל החברים מקריית-אונו נחלקו בין אלה שהמאמץ למען מטרה כללית נראה להם לא כדאי ("אתם בגיל גבוה, זה לא בשבילכם") לבין אלה שקיבלו את הידיעה בטבעיות "כי ידעו ששנינו בעלי אוריינטציה פרו-יהודית". ארבע בנותיהם, גם הן אקדמאיות, התנחלו עם משפחותיהן לפני ההורים, שלוש ביש"ע (מצפה-יאיר, גבעת-אסף וכפר-אדומים) ואחת בנגב (מרחב-עם).
חוליה בשרשרת
נעימה קרויה על שם מישהי שנקראה זיסל'ה. הוריה חשבו שמתוקה זה שם מוזר מדי, אז בחרו משהו קרוב. מצד האב היא דור שישי בארץ, מצד האם שביעי. כמו סבתה ואמה, גם היא ילידת ירושלים. "אמי סיפרה על קווים מאפיינים של הלכי חיים שדומים להיום. מצד אחד היו יחסים טובים עם הערבים כי הם גרו ביניהם בעיר העתיקה, מצד שני, כשהערבים סיימו את התפילה ביום שישי, הם היו יוצאים מהמסגדים עם הסכינים ואבוי ליהודי שפגשו ברחוב. היהודים סגרו מיד את החצרות והעבירו אזהרה מחצר לחצר. הם חיו בחרדה הזאת של להיות יחד עם הערבים בענייני יומיום, בביזנס, ולפחד מהם בעתות אחרות.
"דברים לא משתנים כל כך, צריך רק לראות אותם ברצף ההיסטורי ולהבין איזה מערך אנחנו מחזקים. ברור לנו שעכשיו צריך לחזק את מערך ההתיישבות, והאמת היא שזה נעים לחזק, אנחנו לא מרגישים שעשינו ויתור גדול בכך שבאנו הנה".
הוריו של גדעון עברו הכשרה חקלאית בפולין, ובני 19 בלבד עלו לארץ. "הם רצו לעבד כאן את האדמה מתוך תחושה ציונית. הם כתבו ברגש על האהבה והכמיהה לארץ, על ההשתרשות, והיו ממקימי כפר-פינס".
נעימה: "מדהים לראות את הקשר הבין-דורי. מההורים שהתחילו מאפס ועד הנכדים שמוכנים ללכת למצבים קשים, כשסכנת הרס העולם הנפלא של ההתיישבות מאיימת כחרב. האמונה מחזקת כל חוליה בשרשרת הדורות".
גדעון: "מציגים את זה כאילו ההתנגדות להתנחלויות היא על רקע ביטחוני, אבל בזיכרונות של הוריי מחו"ל, הם כותבים שחיכו כשלוש שנים עד שקיבלו אפשרות לעלות לארץ. כשכל הגרעינים החילונים כבר קיבלו את הסרטיפיקט, הם עדיין לא, ובסוף עלו באופן בלתי לגאלי. אל כפר-פינס הוריי באו עם העלייה ליישוב הקבע, אבל עבר זמן רב עד אז כי כל פעם שמצאו מקום מתאים נתנו את זה ליישוב חילוני. זאת אומרת, זה לא משהו חדש שמתנגדים לנגוהות וכפר-דרום, זה היה תמיד".
"אפשר לראות את העיקרון הזה לאורך הדורות", אומרת נעימה. "התנגדות לדתיים או חוסר רצון שיתרבו ויהיו יותר מדי בארץ. זה היה כבר בחלוקה של מיקום הקיבוצים והיישובים האחרים ומה שנתנו לגרעינים הלא-דתיים לעומת הדתיים. שלמה המלך כבר אמר: 'אין חדש תחת השמש'. ואיכשהו, כמו שאנחנו מעבירים את האהבה לקב"ה ולארץ, כך כנראה מערכת אחרת מעבירה מדור לדור את כיווני ההתנגדות".
זה לא קשה להבחין שהיחס למפעל יישוב יש"ע ממש כואב לה, לנעימה. היא מצביעה על העדר אמונה וערכים של דבקות במולדת כמה שפוגם ביכולתם של חלקים בעם לעמוד במצבים קשים כפי שידענו. כפסיכולוגית, היא מכירה היטב את נפתולי הנפש. "זאת חרדה בסיסית, לאנשים אין מה לאכול והם חוששים גם לביטחונם, אז מחפשים גורם של אשם". ד"ר ארליך, אגב, חקרה את הקשר בין שחיקה לבין מאפייני אישיות.
"החדירו לציבור באופן לא מודע ומשך הרבה שנים שהאדמות הן שורש כל רע, כאילו אם נמסור אותן אז יהיה טוב. ציבור מתיישבי יש"ע הוא המושמץ ביותר, אבל אלה אנשים נפלאים וראוי שילכו עם גב זקוף ויתגאו במעשיהם. העמדות נגדם שנספגו בציבור מזעזעות, בעיקר כשרואים מי הם באמת. אומרים 'המתנחלים חיים על חשבון המדינה', אבל אנשים כאן מתמודדים בקושי רב כדי להרוויח את פרנסתם. מנסים בשיניים למצוא משהו כדי לקיים את המשפחות שגדלות. בהתיישבות הראשונה של לפני מעל למאה שנה מתנחלים זה היה שם הרואי, אנשים שמקריבים עצמם וגואלים את המולדת".
עושר לשוני
משפחת ארליך הם אוהבי השפה העברית. הם מדברים בשפה תקנית ורגישים לניואנסים שלה. גדעון אומר שההתייחסות לשפה קשורה להתייחסות לתרבות כי היא חלק ממנה. סבו השאיר כתבים המתארים את תולדות המשפחה ודקדק בלשונו. הסב סיפר שכשעמד להתחתן ציין בפני החותן המיועד שהוא יודע עברית ואף צירף שיר. אמו של גדעון, יעידו כתביה, כתבה אף היא בכשרון רב. אחיינו הוא ידידי העיתונאי המוכשר צור ארליך, בעל טור מחורז שקורץ ל'טור השביעי' של נתן אלתרמן. ונעימה יש שיגידו שלשמוע אותה משוחחת זה להאזין למוסיקה של הגאים ועושר לשוני. שימת לב לשפה והכרה בצדקת הדרך הם אולי שהולידו אצלם ערנות לשימושי לשון רווחים, ביודעם שהשפה מעצבת תודעה.
גדעון: "יש שימוש ב'מתנחל' כאילו זה בן שבט אחר, לא חלק מאתנו. כשקורה משהו, מדווחים שזה קרה ל'מתנחל', אבל לא יגידו שקרה משהו ל'גלילאי'. גם בעניין ה'פינוי' יוצרים ניכור מכוון: זה לא 'יהודים ליהודים' אלא 'ישראלים למתנחלים'. היחס לדברים הגדולים מחלחל מבודדים שלמעלה אנשי תקשורת ודברנים כלפי מטה. מלמעלה הורידו את ערך הקיום ויצרו מושגים שלא יכולים להיות בעם אחר".
פגישות עם אינדיאנים
יש כאלה שיגידו שנעימה וגדעון ארליך הם מהתרמילאים הראשונים. כבר לפני שלושים שנה, הרבה לפני שצעירים ישראלים נהרו לדרום-אמריקה ולמזרח הרחוק, הם הגיעו לאלסקה, יפן, תאילנד, נפאל, כל אירופה ואיפה לא בעצם. מחקר של ד"ר נעימה ארליך גם הביא אותה לאפריקה. בארה"ב הם טיילו עם הילדות במשך חודשים, מקיפים את שטחיה האדירים כשברשותם אוהל ומכונית, משתאים מהטבע, מתפעלים מהמראות. טיולים מאורגנים ללונדון? מלונות? לא תודה.
"אנחנו קצת הרפתקנים ועושים הכל באופן לא מאורגן. שכרנו מכונית גדולה, קנינו מזרונים מתנפחים ונסענו כמו צב עם הבית על הגב. רצינו לחוש את הארץ והאנשים. הנסיעות הרבות השפיעו עלינו בשינוי התפישה, בקבלת פרופורציה נכונה של אדם בעולם והקב"ה, התרחקות מגאווה. פגשנו הלכי מחשבה שונים, אורחות חיים. היו לנו למשל שיחות עם אינדיאנים שלמדנו מהן המון".
נעימה וגדעון דיברו בארה"ב עם סנטורים במטרה להשפיע עליהם לטובת ישראל. "הסברנו להם שפלשתינים זה עם חדש, וכיוון שנעימה היא כמה דורות בארץ, אמרתי להם שאני נשוי לפלשתינית", צוחק גדעון. לדבריהם, כשבעים אחוז מהסנטורים תומכים בישראל, אבל רבים אמרו להם 'השתכנענו מדברים שאמרתם, אבל באים לכאן אנשי פרס ורבין ואומרים ההפך, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה?'.
את המשורר יהודה עמיחי פגשו כשהיה באוניברסיטת קורנל. "הוא היה בא לבית הכנסת ומתפלל דווקא במניין הדתי, אתנו. זה עמיחי בניגוד למה שאומרים שהיה אנטי-אנטי ולמרות שאחרי פטירתו מישהי ממשפחתו התפארה שמעולם לא דרך בבית-כנסת.
בשנות השבתון מהאוניברסיטה הגיעו לאוניברסיטאות ברחבי העולם והיו מעורים בחיים האקדמיים. בתוך כך גילו בסמוך קהילות יהודיות נידחות, והצימאון לידע ביהדות משך אליהם רבים. "כשאדם רגוע ולא מטיף, אלא מדבר מתוך חברות, יש כמיהה לקבל", מסבירה נעימה. וכך, יהודייה שהרגישה שיש עם מי לדבר, העזה לשאול על האיסור לאכול לחם בפסח והופתעה לגלות שאסור גם לחמניות. מלח שידע מעט מאוד על יהדות, החליט ללמוד וכעבור שנים הוסמך בירושלים לרב. "הגאווה הישראלית הצטמצמה ופיניתי מקום לעם היהודי בסך הכל שלו. העם מפוזר במדינות והאנשים האלה הם חלק מאתנו. ראינו הסתכלויות ומאבקים על חייהם ונוצרה קירבה גדולה. קיבלתי פרופורציה נכונה של מי אנחנו ומה אנחנו".
המציאות כרקע לתקשורת
ד"ר גדעון ארליך הוא דעתן שאינו מסתפק בקיטורים על המצב מול הטלוויזיה. הוא טורח לאסוף חומרים ועושה כמיטב יכולתו להצבת תמרורי 'עצור' במרחב התודעה הציבורית. כששאלתי אותו על תגובותיו בעיתונים, הוא נבוך ("תפסת אותי"), לא רוצה להיות מזוהה. הפרסום לא חשוב לו, רק רוצה שהדברים ייאמרו. אולי בגלל זה הוא לפעמים משתמש בשמות אחרים שלו. מה שמאפיין את מכתביו זה שהם לא סיכומי כתבות צפויים, דברים שאין בהם חידוש. ארליך שופך אור על מקרים שאנשים שומעים עליהם אבל לא שמים לב, והללו חומקים מחשבון המכולת הפוליטי והחברתי.
ארליך שולף מירכתי המדפים של השמאל את הזוועות המאובקות שרוב כלי התקשורת מעדיפים להחביא.
"בסופו של דבר, הציבור הרחב קולט מה שהוא רואה בתקשורת. המציאות היא מין רקע לתקשורת. היישוב נגוהות קיים ברגע שאת כותבת עליו. אם כולם היו מתעלמים ממנו, היישוב לא היה קיים בתודעה של האנשים. מה שמשנה זה אם הוא קיים בתקשורת".
אתה מרגיש שדברים שאתה כותב עוזרים?
"זה משהו שמצטבר. ברור שאדם אחד לא יכול לשנות".
נעימה: "זה משפיע גם על אנשים שמזדהים עם העמדות האלה, זה מחזק. 'הנה, הוא אמר בדיוק מה שאני חושב'".
יכול להיות שמה שאתה עושה בתגובותיך זה מה ששניכם עושים בכך שבאתם לכאן: להשפיע בדרך שאפשר.
"נכון", אומר גדעון ונעימה מצטרפת: "ממש כך. להשפיע בכל דרך כי זו תקופה קריטית לעם ישראל ואי אפשר לשבת שאננים מול הדברים שקורים".
בלי רעש המכוניות
לפני שבאו לנגוהות, נעימה וגדעון חשבו שזה יהיה עול, אבל אהבת הארץ שלהם והצורך לתת גברו. משבאו, גילו ששגרת החיים כאן דווקא נוחה ("טוב פה ביומיום אפילו בלי אידיאולוגיות"). לקשיים הטכניים הם מתייחסים בביטול, ונהנים מיחסי האנוש הטובים במקום ומנופי הארץ הנשקפים מגובה מאות מטרים.
שבת בנגוהות שונה משבת בקריית-אונו. התושבים יוצאים לקבל את השבת כמנהג תלמידי האר"י מחוץ לבית הכנסת, במצפור הצופה מערבה. גדעון ונעימה זוכים לערוך קידוש בלי לשמוע ברקע סימפוניה של מכוניות ורדיו מהשכנים, ומשתתפים במגוון שיעורים. משך הימים נעימה, שפרשה לגמלאות, עוסקת בפעילויות חינוך וייעוץ להורים ולילדים. את הטלוויזיה עדיין לא העבירו, בשעות הפנאי הם קוראים בתנ"ך. לא מזמן שתלו עם הנכדים גפנים ליד הבית, ועל פי חיוניותם, נראה שמהנתינה שלהם הם יצאו נשכרים.
אתם חושבים שאנשים מבוגרים שרגילים כבר לסביבתם ילכו אולי בעקבותיכם?
גדעון: "אני לא חושב שיש הבדל בין מי שהוא בגיל חמישים, שבעים או עשרים".
נעימה: "אדם יכול לגור בכל מקום ולתמוך בהתיישבות במגוון דרכים, לא חייבים להתיישב. כשאדם מרגיש שהוא מסוגל לתת שיעשה".
גדעון: "מה שצריך לבסס זה אמונה בחיוב של הקיום היהודי בארץ".
נעימה: "צריך שתפישת האחדות בעם תהיה חיובית. שלא יהיו הרבה פיצוצים בין קבוצה אחת לאחרת, הרי כולנו אוהבים את הארץ".
גדעון: "לא כל אחד בארץ זה 'נתן זהבי עצבני'".
נעימה: "נכון, כשיורדים גשמים, כל עם ישראל רץ לראות את הנחלים. זה לא דבר נפלא?".
hagigi7@walla.co.il
שומרים על ילדי קריית-גת
היישוב נגוהות הממוקם ממעל להרי חברון הנישאים מונה 31 משפחות לאחר שבקיץ האחרון הצטרפו אליו שמונה חדשות. תחילתו בהיאחזות נח"ל בשנת 1982, שננטשה כעבור שנים, והמשכו בשלהי שנות התשעים, כשבני ישיבות שהבינו את חשיבות האחיזה היהודית במקום באו לגור בו עם משפחותיהם.
טווח העיסוקים של התושבים רחב. כמה מהם עובדי בנק, אחרים סטודנטים, יש מי שבבעלותו בית-מלאכה לחלקי תקשורת ויש מי שמייצר שמן זית ("תכתבי על 'שמן נגוהות' כדי שגוש שלום שוב יצאו נגד תוצרת מתנחלים ואז יהיו הרבה קונים", צוחק גדעון). ביישוב על ההר הגבוה מתגוררת גם עורכת דין, ועשרה מורים מכאן מלמדים בבית-ספר בקריית-גת; לא מן הנמנע שמשקלם בקרב הסגל משפיע על חינוך ילדי העיר.
במכתב המתאר את היישוב כעמדה הצופה אל בית-הספר בקריית-גת, הודה תושב העיר לאנשי נגוהות עבור תרומתם לשמירה על שלום ילדיו. המכתב מוצמד באופן מעט סמלי, יש לומר לגדר גן הילדים של התושבים. "... ההתנחלות נגוהות נמצאת בגובה 700 מטר ממזרח למישורי לכיש. במשקפת פשוטה ראיתי משם היטב את בית הספר בקריית-גת בו לומדים בני ובתי. כל השפלה מתל-אביב ודרומה היתה פרוסה לרגליי.
"כשקטיושות 120 מ"מ יגיעו בסופו של דבר לידי אש"ף, טוב לדעת ששם, בנגוהות, יושבות אותן... משפחות נפלאות ולא קציני טיווח של אש"ף שיוכלו לטווח בדייקנות את הקטיושות שלהם ואת טילי הקרקע-קרקע... אתם שם למעלה בנגוהות, אל תשימו לב לכל הלעג והגידופים... אנחנו כאן בקריית-גת מצדיעים לכם".