מהי דעת עצמי
הימים הנוראים בשבילי הם גם ימים של חשבון נפש בתחום כתיבת מדור זה. בתקופה זאת אני עובר על מדורים ישנים שכתבתי (כן, אני אוסף אותם. למישהו יש בעיה עם זה?) ומנסה לברר לעצמי איפה טעיתי, אם בכלל, וכיצד לתקן את הבעיות.
ההתלבטויות קשות - האם לכתוב יותר על נושאים אקטואליים מרכזיים או דווקא על נושאים צדדיים ופיקנטיים יותר? ואם כבר אקטואליה, האם עלי לטפל בה באמצעות נקודות מבט חדשות ומקוריות? האם בתקופה כזאת, עם מצעדי האיוולת של גדר ההפרדה, גירוש ערפאת בכאילו, התוכנית הכלכלית והחלפת השבויים והאסירים הצפויה עם חיזבאללה, אני יכול להרשות לעצמי להיות 'מתוחכם'? ואולי דווקא עלי לנצל את במת הכתיבה לשינון המנטרות הימניות הקבועות במטרה לשנות את המצב? והאם זה בכלל מתפקידי לשנות משהו?
האם עלי להמשיך לגנות אנשים או תופעות הראויים לכך? ואולי עלי להתמקד דווקא בחיוב שבאדם? ומצד נוסף, האם מדור חיובי ומפרגן לא ישלח את הקורא המשועמם לעיתונים אחרים? ועוד שאלה: האם שרון זרקה את גדי או להפך? השאלות וההתחבטויות רבות, ונכון לעכשיו עדיין לא מצאתי להן מענה חד-משמעי. אולי עד יום הכיפורים תגיע התשובה, תרתי משמע.
ברכות לתשס"ד
שכל תוכנית כלכלית תהיה מאוזנת הטבות כנגד קיצוצים מבלי שיתברר אחר כך שההטבות בוטלו והקיצוצים נשארו.
שנזכה לתרום למוכי גורל המבקשים צדקה באמצע הרחוב, מבלי שיתברר אחר כך שתרמנו לחיים צינוביץ'.
ששופטי כדורגל יוכלו לטעות, מבלי שיתברר אחר כך שזאת לא היתה טעות.
שנוכל לראות בטלוויזיה סיפור אהבה מהחיים, מבלי שיתברר אחר כך שגם האהבה היתה טלוויזיונית.
בקיצור: שנהיה אנשים תמימים ולא חשדניים, מבלי שיתברר אחר כך שהיה לנו במה לחשוד.
משחקי השנה החדשה
אני לא מאמין בקבלת החלטות מראש לקראת השנה החדשה. בדרך כלל המציאות חזקה יותר מהחלטות שכאלה, בעיקר אם אין להן גבולות של זמן. ההחלטות לשנה החדשה נראות לי תמיד כמו סוג של משחק: "בחודש חשוון אעשה דיאטה, בכסלו אנקה את עליית הגג ובטבת אתכוון יותר טוב בתפילה". אבל כל המשחקים נמאסים בסוף, וכך אותן החלטות נדחות לשנה שאחרי, ולזו שאחריה.
האמת היא, שאי אפשר להחליט להיות אדם טוב יותר. השיפור העצמי הוא מאבק מתמשך בהרגלים ישנים ומגונים, והוא מתקיים מיום ליום ומרגע לרגע. ראש השנה יכול לשמש סוג של התעוררות, אבל אין טעם לצפות לו כדי להתעורר - חייבים להתחיל כבר עכשיו, ברגע זה.
סאבא מרורים
די משעשע לראות את המבוכה התקשורתית בעקבות החלטתו של המיליונר המקסיקני משה סאבא לא להשקיע בערוץ 10. אחרי שבתקשורת ובפוליטיקה תקפו אותו בגלל אמונותיו הדתיות והחברתיות, אחרי שעיתונאים וגולשי אינטרנט לעגו לו ולשם משפחתו (שנשמע כמו סבא איזה צחוקים!), פתאום הם אינם מבינים מדוע החליט האיש לוותר על מעורבות בקן הצפעונים של התקשורת הישראלית, או של החברה הישראלית. וכעת, בגלל אותה מתקפה פוליטיקלי-קורקטית מכוערת, ערוץ 10 כנראה בדרך לסגירה.
שנה טובה לך, מר סאבא. קיבלת החלטה נכונה. בכל מקרה, אתך או בלעדיך, ערוץ 10 היה נותר כנראה כישלון מהדהד. אז עדיף בלעדיך.
מלה אחת רעה
לשמעון פרס בן ה-80, שכרגיל לא מחפש כבוד אבל תמיד מקבל אותו באהבה. הייתי מאחל לו "עד מאה ועשרים", אבל אני נרעד רק מהמחשבה על המסיבות לכבודו - עם בזבוזי הכספים, פולחן האישיות ותעמולת השלום הכוזבת - שישובו לאזורנו בעוד עשר, עשרים ושלושים שנה.
מלה אחת טובה
לשר נתן שרנסקי, שסטודנט יהודי-אמריקני הטיח עוגה בפרצופו במהלך ביקור בארה"ב, בגלל מדיניות ישראל ביש"ע. "הרגשתי משהו מתוק בפרצוף", אמר השר בתגובה ראויה, "ואני רק מקווה שהמשהו הזה היה גם כשר". ואני רק מקווה שהמשטרה האמריקנית תתייחס לאירוע בהרבה פחות הומור.
יודע את מקומי
רעייתי ואני אוהבים לטייל בארץ. היא, אם רק היה לה פנאי לכך, היתה חורשת את ארץ ישראל השלמה ממטולה ועד תוככי השטח הריבוני של מצרים. אני, לעומתה, מרבה לטייל בשטח הצר שבין המחשב השולחני שבביתי לבין המקרר, ולעתים רחוקות גם בכיוון ההפוך. כמעט כל מסלול טיולים אחר הוא עבורי בבחינת ארץ לא נודעת.
ובכל זאת, כשהגיע יום השנה לדייט-שבו-קניתי-לה-דיסק-של-יהודית-רביץ, הסכמתי כי יום חשוב זה ראוי לחגוג ביציאה מהבית. וכך יצאנו לחופשה קטנה בצפון הארץ, ואף שכרנו לנו בקתת עץ באחד המושבים באזור. אלא שמהר מאוד התגלו בינינו חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור בעניין מהות החופשה.
בעוד אשתי טוענת בתוקף שאנחנו אמורים לטייל ברחבי הגליל העליון, אני סברתי כי הג'קוזי בצימר שלנו ראוי לסיור לא פחות מעמיק. בעיני האשה, הצימר היה רק תחנת רענון שממנו יוצאים למסעות מפרכים. בעיניי, היתה בקתת העץ אירוע בפני עצמו.
"כדי לשבת בג'קוזי ולצפות בדי-וי-די, לא היינו צריכים לנסוע עד לכאן", טענה זוגתי.
"כדי להזיע בחוץ, לא היינו צריכים לשכור בקתה עם ג'קוזי ודי-וי-די", טענתי אני.
מכיוון ששנינו אנשים בוגרים המסוגלים להגיע לעמק השווה בלי שום בעיה, גם הפעם הצלחנו להגיע לפשרה הגיונית: נשארים בצימר כמו שאני דורש. אם למישהו זה נשמע כמו פשרה לא הוגנת, עלי לציין שבצימר יש מערכת קולנוע ביתית! האם היינו אמורים לוותר על זה כדי לטבול באיזה נחל נטול מים?
בבוקרו של היום השני קמה אשתי בפרץ אסרטיביות. "היום אנחנו יוצאים מכאן ויהי מה", אמרה בטון שלא עורר אצלי חשק לדעת מה יהי בדיוק.
"לאן את ממהרת?" ניסיתי לעצור אותה, "בואי ננוח מעט, נאכל ארוחה רומנטית לאור נרות. תראי כמה נרות יש כאן!".
"עכשיו אור יום!".
"זה לא משנה. אנחנו יכולים לחיות כאן פעם אחת כמו מלכים, להרגיש עשירים כמו שרי אריסון ועוד להישאר בארץ".
"אל תשכח לנעול אחריך", סיכמה אשתי את השיחה ויצאה מהצימר. באותו יום סחבה אותי הזוגה למסע ארוך ומפרך בתוך נחלים נטולי מים, עד שכל הבונבוניירה שחיסלתי ערב קודם לכן בבקתה (מתנת בעלי הצימר) יצאה מגופי בדיוק מאותו מקום שדרכו היא נכנסה. לפנות ערב חזרנו לבקתה עייפים אך מקיאים, והארוחה לאור נרות נדחתה למועד בלתי ידוע לטובת חרופ ארוך טווח.
עוד לילה עבר, ובבוקר העירה אותי אשתי לתפילת שחרית. "נהניתי מכל רגע אתמול", אמרה בחיוך, "היום אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה לאכול, ללמוד, להתרחץ, לראות סרט, לקרוא על הדשא בחוץ. מה שתבחר".
"את כל זה אני יכול לעשות גם בבית. היום יש לי מצב רוח לרומנטיקה אמיתית", אמרתי, תוך שאני שולח מבט חטוף בנרות שמסביב. "אולי תיקחי אותנו לעוד מסע רגלי באזור?"
הימים הנוראים בשבילי הם גם ימים של חשבון נפש בתחום כתיבת מדור זה. בתקופה זאת אני עובר על מדורים ישנים שכתבתי (כן, אני אוסף אותם. למישהו יש בעיה עם זה?) ומנסה לברר לעצמי איפה טעיתי, אם בכלל, וכיצד לתקן את הבעיות.
ההתלבטויות קשות - האם לכתוב יותר על נושאים אקטואליים מרכזיים או דווקא על נושאים צדדיים ופיקנטיים יותר? ואם כבר אקטואליה, האם עלי לטפל בה באמצעות נקודות מבט חדשות ומקוריות? האם בתקופה כזאת, עם מצעדי האיוולת של גדר ההפרדה, גירוש ערפאת בכאילו, התוכנית הכלכלית והחלפת השבויים והאסירים הצפויה עם חיזבאללה, אני יכול להרשות לעצמי להיות 'מתוחכם'? ואולי דווקא עלי לנצל את במת הכתיבה לשינון המנטרות הימניות הקבועות במטרה לשנות את המצב? והאם זה בכלל מתפקידי לשנות משהו?
האם עלי להמשיך לגנות אנשים או תופעות הראויים לכך? ואולי עלי להתמקד דווקא בחיוב שבאדם? ומצד נוסף, האם מדור חיובי ומפרגן לא ישלח את הקורא המשועמם לעיתונים אחרים? ועוד שאלה: האם שרון זרקה את גדי או להפך? השאלות וההתחבטויות רבות, ונכון לעכשיו עדיין לא מצאתי להן מענה חד-משמעי. אולי עד יום הכיפורים תגיע התשובה, תרתי משמע.
ברכות לתשס"ד
שכל תוכנית כלכלית תהיה מאוזנת הטבות כנגד קיצוצים מבלי שיתברר אחר כך שההטבות בוטלו והקיצוצים נשארו.
שנזכה לתרום למוכי גורל המבקשים צדקה באמצע הרחוב, מבלי שיתברר אחר כך שתרמנו לחיים צינוביץ'.
ששופטי כדורגל יוכלו לטעות, מבלי שיתברר אחר כך שזאת לא היתה טעות.
שנוכל לראות בטלוויזיה סיפור אהבה מהחיים, מבלי שיתברר אחר כך שגם האהבה היתה טלוויזיונית.
בקיצור: שנהיה אנשים תמימים ולא חשדניים, מבלי שיתברר אחר כך שהיה לנו במה לחשוד.
משחקי השנה החדשה
אני לא מאמין בקבלת החלטות מראש לקראת השנה החדשה. בדרך כלל המציאות חזקה יותר מהחלטות שכאלה, בעיקר אם אין להן גבולות של זמן. ההחלטות לשנה החדשה נראות לי תמיד כמו סוג של משחק: "בחודש חשוון אעשה דיאטה, בכסלו אנקה את עליית הגג ובטבת אתכוון יותר טוב בתפילה". אבל כל המשחקים נמאסים בסוף, וכך אותן החלטות נדחות לשנה שאחרי, ולזו שאחריה.
האמת היא, שאי אפשר להחליט להיות אדם טוב יותר. השיפור העצמי הוא מאבק מתמשך בהרגלים ישנים ומגונים, והוא מתקיים מיום ליום ומרגע לרגע. ראש השנה יכול לשמש סוג של התעוררות, אבל אין טעם לצפות לו כדי להתעורר - חייבים להתחיל כבר עכשיו, ברגע זה.
סאבא מרורים
די משעשע לראות את המבוכה התקשורתית בעקבות החלטתו של המיליונר המקסיקני משה סאבא לא להשקיע בערוץ 10. אחרי שבתקשורת ובפוליטיקה תקפו אותו בגלל אמונותיו הדתיות והחברתיות, אחרי שעיתונאים וגולשי אינטרנט לעגו לו ולשם משפחתו (שנשמע כמו סבא איזה צחוקים!), פתאום הם אינם מבינים מדוע החליט האיש לוותר על מעורבות בקן הצפעונים של התקשורת הישראלית, או של החברה הישראלית. וכעת, בגלל אותה מתקפה פוליטיקלי-קורקטית מכוערת, ערוץ 10 כנראה בדרך לסגירה.
שנה טובה לך, מר סאבא. קיבלת החלטה נכונה. בכל מקרה, אתך או בלעדיך, ערוץ 10 היה נותר כנראה כישלון מהדהד. אז עדיף בלעדיך.
מלה אחת רעה
לשמעון פרס בן ה-80, שכרגיל לא מחפש כבוד אבל תמיד מקבל אותו באהבה. הייתי מאחל לו "עד מאה ועשרים", אבל אני נרעד רק מהמחשבה על המסיבות לכבודו - עם בזבוזי הכספים, פולחן האישיות ותעמולת השלום הכוזבת - שישובו לאזורנו בעוד עשר, עשרים ושלושים שנה.
מלה אחת טובה
לשר נתן שרנסקי, שסטודנט יהודי-אמריקני הטיח עוגה בפרצופו במהלך ביקור בארה"ב, בגלל מדיניות ישראל ביש"ע. "הרגשתי משהו מתוק בפרצוף", אמר השר בתגובה ראויה, "ואני רק מקווה שהמשהו הזה היה גם כשר". ואני רק מקווה שהמשטרה האמריקנית תתייחס לאירוע בהרבה פחות הומור.
יודע את מקומי
רעייתי ואני אוהבים לטייל בארץ. היא, אם רק היה לה פנאי לכך, היתה חורשת את ארץ ישראל השלמה ממטולה ועד תוככי השטח הריבוני של מצרים. אני, לעומתה, מרבה לטייל בשטח הצר שבין המחשב השולחני שבביתי לבין המקרר, ולעתים רחוקות גם בכיוון ההפוך. כמעט כל מסלול טיולים אחר הוא עבורי בבחינת ארץ לא נודעת.
ובכל זאת, כשהגיע יום השנה לדייט-שבו-קניתי-לה-דיסק-של-יהודית-רביץ, הסכמתי כי יום חשוב זה ראוי לחגוג ביציאה מהבית. וכך יצאנו לחופשה קטנה בצפון הארץ, ואף שכרנו לנו בקתת עץ באחד המושבים באזור. אלא שמהר מאוד התגלו בינינו חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור בעניין מהות החופשה.
בעוד אשתי טוענת בתוקף שאנחנו אמורים לטייל ברחבי הגליל העליון, אני סברתי כי הג'קוזי בצימר שלנו ראוי לסיור לא פחות מעמיק. בעיני האשה, הצימר היה רק תחנת רענון שממנו יוצאים למסעות מפרכים. בעיניי, היתה בקתת העץ אירוע בפני עצמו.
"כדי לשבת בג'קוזי ולצפות בדי-וי-די, לא היינו צריכים לנסוע עד לכאן", טענה זוגתי.
"כדי להזיע בחוץ, לא היינו צריכים לשכור בקתה עם ג'קוזי ודי-וי-די", טענתי אני.
מכיוון ששנינו אנשים בוגרים המסוגלים להגיע לעמק השווה בלי שום בעיה, גם הפעם הצלחנו להגיע לפשרה הגיונית: נשארים בצימר כמו שאני דורש. אם למישהו זה נשמע כמו פשרה לא הוגנת, עלי לציין שבצימר יש מערכת קולנוע ביתית! האם היינו אמורים לוותר על זה כדי לטבול באיזה נחל נטול מים?
בבוקרו של היום השני קמה אשתי בפרץ אסרטיביות. "היום אנחנו יוצאים מכאן ויהי מה", אמרה בטון שלא עורר אצלי חשק לדעת מה יהי בדיוק.
"לאן את ממהרת?" ניסיתי לעצור אותה, "בואי ננוח מעט, נאכל ארוחה רומנטית לאור נרות. תראי כמה נרות יש כאן!".
"עכשיו אור יום!".
"זה לא משנה. אנחנו יכולים לחיות כאן פעם אחת כמו מלכים, להרגיש עשירים כמו שרי אריסון ועוד להישאר בארץ".
"אל תשכח לנעול אחריך", סיכמה אשתי את השיחה ויצאה מהצימר. באותו יום סחבה אותי הזוגה למסע ארוך ומפרך בתוך נחלים נטולי מים, עד שכל הבונבוניירה שחיסלתי ערב קודם לכן בבקתה (מתנת בעלי הצימר) יצאה מגופי בדיוק מאותו מקום שדרכו היא נכנסה. לפנות ערב חזרנו לבקתה עייפים אך מקיאים, והארוחה לאור נרות נדחתה למועד בלתי ידוע לטובת חרופ ארוך טווח.
עוד לילה עבר, ובבוקר העירה אותי אשתי לתפילת שחרית. "נהניתי מכל רגע אתמול", אמרה בחיוך, "היום אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה לאכול, ללמוד, להתרחץ, לראות סרט, לקרוא על הדשא בחוץ. מה שתבחר".
"את כל זה אני יכול לעשות גם בבית. היום יש לי מצב רוח לרומנטיקה אמיתית", אמרתי, תוך שאני שולח מבט חטוף בנרות שמסביב. "אולי תיקחי אותנו לעוד מסע רגלי באזור?"