הקולגות ב'הצופה' אולי לא יאהבו את ההשוואה, אבל נראה שקיים דמיון כלשהו בין 'הצופה' לבין עיתון מפ"ם המנוח 'על המשמר'.
'על המשמר' מעולם לא הפך להיות עיתון בעל תפוצה רחבה, כזה שלכותרת ראשית שלו יש סיכוי גבוה לעצב מיידית את סדר היום הציבורי בישראל. ואולם גדולתו היתה בכך שהיה סדנא - כור היתוך - למושכי עט, שלימים התבלטו בעיתונות הכללית.
לפי העובדות ההיסטוריות 'הצופה' לא היה באמת העיתון הראשון של הציונות הדתית. בדיוק לפני מאה שנים, בתרס"ג, חודשים ספורים לאחר יסוד תנועת המזרחי, יצא לאור בטאון התנועה - 'המזרח', ביוזמתו של מייסד הציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס. הוא לא היה היחיד. ב'ספר הציונות הדתית' מופיעים 62 (!) ערכים של עיתונים וביטאונים, ששימשו את המזרחי והפועל המזרחי מאז היווסדן. 'הצופה', אם כך, אינו השופר החלוץ, אבל אין איש היכול לקחת ממנו את זכות הפז"ם - על היותו השופר הראשון של הציונות הדתית, המשמיע תקיעה ארוכת שנים ללא קטיעות או שברים.
רק כדי לקבל פרופורציה: 'הצופה' מבוגר מ'ידיעות אחרונות' ב3- שנים, שלא לדבר על 'מעריב' הצוציק, שהגיע למשפחה 11 שנים לאחר לידת 'הצופה'.
תיק ההשקעות של הרב הראשי
עקיבא צימרמן הוא מהעיתונאים הוותיקים ב'הצופה' וגם ערך תחקיר מקיף על תולדות עיתונו. צימרמן מספר כי 8 שנים לפני יסוד 'הצופה' ב-1937, מיד לאחר מאורעות תרפ"ט, קרא הסופר יהושע רדלר-פלדמן (שכינויו הספרותי היה ר' בנימין) להקים עיתון יומי דתי. בחזונו ראה ר' בנימין עיתון שיקיף את כל החוגים הדתיים בארץ. הרב מאיר ברלין (בר-אילן), שלימים זכה לקרדיט "המייסד ועורך ראשון", היה מראשוני הנרתמים לרעיון. הרב ברלין הצליח לסחוף לנושא גם את הרב הרצוג זצ"ל, שהיה באותה עת הרב הראשי של ארץ ישראל. עד כדי כך נסחף, שהרב הראשי אף קנה את עשר המניות הראשונות של העיתון, בסך של 50 לירות א"י. צעד שהיום, מן הסתם, היה נמרח בכותרות אדומות ובאותיות ענק בעיתונים הגדולים, וגורר אולי אף הערות זועפות מכיוונו של היועץ המשפטי לממשלה.
העיתון הראשון יצא לאור ב- 3/8/37 והופיע 3 פעמים בשבוע. הגיליונות הראשונים עסקו בשאלת חלוקת הארץ ("ושוב אנו רואים את דוד בן גוריון, את הארי הצעיר, כשהוא דן בשאלה נוראה זו"); בטרור הערבי ביפו ובירושלים ובסוגיית חילול הקברים בחברון. ובתחום הדת 'הצופה' מרעיד את אמות עמודיו בסיפורה של אניית 'הר-ציון', אשר "במחלקה הראשונה שלה נמצא מטבח טרף, ובמחלקה השנייה מטבח כשר".
לקרוא את הכותרות, הידיעות והמאמרים ולחייך מייאוש. כאילו שלא עברו קרוב ל70- שנה. אבל, רגע, הנה ידיעה מודפסת על נייר דהוי ומתפורר, והפעם גם תוכן הידיעה מלמד שהיא שייכת לימים קדומים. הכתב חיים גבריהו חושף מעשה ונדליזם חדש: יהודי צעיר שלח להוריו צרור אבנים מהכותל. "שמרו על הלבנים לבניין ההיסטוריה שלנו", חורג גבריהו מהדיווח העיתונאי הקר והמרוחק.
לעיתון היה שליח בפולין ושנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא מדווח על מצבם העגום של בני הקהילה היהודית המקומית: "אין לך יום אשר לא יביא עמו פרעות, הגבלות, הכאות, שדידת חנויות או קופות רוכלים ".
היו לעיתון גם שליחים במקומות שהיום רק עיתונאים אמיצים, בעלי דרכון זר, מעיזים להגיע אליהם: בביירות ובדמשק, למשל.
שלא על מנת לקבל פרס
כשמלאו לעיתון 3 חודשים, ממשיך צימרמן, החליטו קברניטי המערכת להפוך את 'הצופה' ליומון. ההחלטה גררה בעקבותיה מסע גיוס נרחב של ראשי דסקים, עיתונאים משכתבים ומגיהים. באחת מישיבות המערכת באותם ימים סוכם על הקמת מדור לנוער. גם החלטת ישיבה זו נרשמה בפרוטוקול המערכת: " הוחלט להזמין את נריה לעריכת מדור הנוער". מי אמר שעיתונאי לא יכול להפוך יום אחד לראש ישיבה, ואפילו לראש ישיבות בני-עקיבא.
אלא שרוב עיתונאי 'הצופה' לא ניתבו עצמם בהמשך הדרך למסלול התורני. דוד קוליץ, למשל, פנה לתעשייה. אברהם תירוש ל'מעריב' וניסים משעל בחר במדיום הטלוויזיוני.
אבל ב66- שנות קיום 'הצופה', הסתובב בפרוזדורי העיתון גם ענק עיתונאי בכל קנה מידה. הוא הוסמך לרבנות ע"י הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, נודע בשערים כעיתונאי מעולה כבר בהיותו בן 16 וכשהרב ברלין גייסו למערכת ב-1938 היה רק בן 30, אך בעל שם בעולם היהודי. קראו לו ד"ר עזריאל קרליבך והוא היה מהמעטים במערכת שהחזיקו בחוזה אישי (15 לירות א"י לחודש + צ'ופר נדיר ביותר: "חיבור טלפוני ישיר עם המערכת").
בשנת 40' נתמנה קרליבך לעורך 'ידיעות אחרונות', אך המשיך בעבודתו גם ב'הצופה'. כך עד לתחילת 48' עת חולל קרליבך את הפוטש הגדול ובן לילה הקים את 'מעריב', כשהוא גורר אחריו את שמנה וסלתה של עיתונאי 'ידיעות'. אופס, כמעט פספסנו פרט פיקנטי קטן. אחרי קרליבך בדרכו לבית 'מעריב' צעד גם אחד מראשוני 'הצופה' דוד גלעדי, שהוא גם חותנו של יו"ר שינוי, השר טומי לפיד.
עקיבא צימרמן מתעקש על נתון, שאם הוא נכון ראוי לו להיחקק בפנתיאון העיתונות הישראלית. אליבא דצימרמן, קרליבך פרסם ב'הצופה' יותר מאמרים מאשר ב'ידיעות' וב'מעריב' גם יחד.
לא אחת הונפה חרב הסגירה מעל העיתון. באחת הפעמים היו אלה צעירי המפד"ל, בהנהגת זבולון המר ז"ל. ואולם התברר להם שתשלום הפיצויים יעלה יותר מאשר המשך קיום העיתון
צימרמן מאמין שהנוסחה שמצילה את העיתון מהתרסקות מחזורית, בכל סיבוב דרכים מסוכן, הוא החומר האנושי המיוחד העושה את העיתון: "יש לך עסק עם חבורה אידיאליסטית. אנשים בעיתון הזה חושבים על טובת המערכת לפני טובתם שלהם. אנשים עובדים פה בשכר סמלי, שלא תואם את תרומתם האמיתית. עד היום יש עיתונאים העובדים, שלא על מנת לקבל פרס".
'על המשמר' מעולם לא הפך להיות עיתון בעל תפוצה רחבה, כזה שלכותרת ראשית שלו יש סיכוי גבוה לעצב מיידית את סדר היום הציבורי בישראל. ואולם גדולתו היתה בכך שהיה סדנא - כור היתוך - למושכי עט, שלימים התבלטו בעיתונות הכללית.
לפי העובדות ההיסטוריות 'הצופה' לא היה באמת העיתון הראשון של הציונות הדתית. בדיוק לפני מאה שנים, בתרס"ג, חודשים ספורים לאחר יסוד תנועת המזרחי, יצא לאור בטאון התנועה - 'המזרח', ביוזמתו של מייסד הציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס. הוא לא היה היחיד. ב'ספר הציונות הדתית' מופיעים 62 (!) ערכים של עיתונים וביטאונים, ששימשו את המזרחי והפועל המזרחי מאז היווסדן. 'הצופה', אם כך, אינו השופר החלוץ, אבל אין איש היכול לקחת ממנו את זכות הפז"ם - על היותו השופר הראשון של הציונות הדתית, המשמיע תקיעה ארוכת שנים ללא קטיעות או שברים.
רק כדי לקבל פרופורציה: 'הצופה' מבוגר מ'ידיעות אחרונות' ב3- שנים, שלא לדבר על 'מעריב' הצוציק, שהגיע למשפחה 11 שנים לאחר לידת 'הצופה'.
תיק ההשקעות של הרב הראשי
עקיבא צימרמן הוא מהעיתונאים הוותיקים ב'הצופה' וגם ערך תחקיר מקיף על תולדות עיתונו. צימרמן מספר כי 8 שנים לפני יסוד 'הצופה' ב-1937, מיד לאחר מאורעות תרפ"ט, קרא הסופר יהושע רדלר-פלדמן (שכינויו הספרותי היה ר' בנימין) להקים עיתון יומי דתי. בחזונו ראה ר' בנימין עיתון שיקיף את כל החוגים הדתיים בארץ. הרב מאיר ברלין (בר-אילן), שלימים זכה לקרדיט "המייסד ועורך ראשון", היה מראשוני הנרתמים לרעיון. הרב ברלין הצליח לסחוף לנושא גם את הרב הרצוג זצ"ל, שהיה באותה עת הרב הראשי של ארץ ישראל. עד כדי כך נסחף, שהרב הראשי אף קנה את עשר המניות הראשונות של העיתון, בסך של 50 לירות א"י. צעד שהיום, מן הסתם, היה נמרח בכותרות אדומות ובאותיות ענק בעיתונים הגדולים, וגורר אולי אף הערות זועפות מכיוונו של היועץ המשפטי לממשלה.
העיתון הראשון יצא לאור ב- 3/8/37 והופיע 3 פעמים בשבוע. הגיליונות הראשונים עסקו בשאלת חלוקת הארץ ("ושוב אנו רואים את דוד בן גוריון, את הארי הצעיר, כשהוא דן בשאלה נוראה זו"); בטרור הערבי ביפו ובירושלים ובסוגיית חילול הקברים בחברון. ובתחום הדת 'הצופה' מרעיד את אמות עמודיו בסיפורה של אניית 'הר-ציון', אשר "במחלקה הראשונה שלה נמצא מטבח טרף, ובמחלקה השנייה מטבח כשר".
לקרוא את הכותרות, הידיעות והמאמרים ולחייך מייאוש. כאילו שלא עברו קרוב ל70- שנה. אבל, רגע, הנה ידיעה מודפסת על נייר דהוי ומתפורר, והפעם גם תוכן הידיעה מלמד שהיא שייכת לימים קדומים. הכתב חיים גבריהו חושף מעשה ונדליזם חדש: יהודי צעיר שלח להוריו צרור אבנים מהכותל. "שמרו על הלבנים לבניין ההיסטוריה שלנו", חורג גבריהו מהדיווח העיתונאי הקר והמרוחק.
לעיתון היה שליח בפולין ושנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא מדווח על מצבם העגום של בני הקהילה היהודית המקומית: "אין לך יום אשר לא יביא עמו פרעות, הגבלות, הכאות, שדידת חנויות או קופות רוכלים ".
היו לעיתון גם שליחים במקומות שהיום רק עיתונאים אמיצים, בעלי דרכון זר, מעיזים להגיע אליהם: בביירות ובדמשק, למשל.
שלא על מנת לקבל פרס
כשמלאו לעיתון 3 חודשים, ממשיך צימרמן, החליטו קברניטי המערכת להפוך את 'הצופה' ליומון. ההחלטה גררה בעקבותיה מסע גיוס נרחב של ראשי דסקים, עיתונאים משכתבים ומגיהים. באחת מישיבות המערכת באותם ימים סוכם על הקמת מדור לנוער. גם החלטת ישיבה זו נרשמה בפרוטוקול המערכת: " הוחלט להזמין את נריה לעריכת מדור הנוער". מי אמר שעיתונאי לא יכול להפוך יום אחד לראש ישיבה, ואפילו לראש ישיבות בני-עקיבא.
אלא שרוב עיתונאי 'הצופה' לא ניתבו עצמם בהמשך הדרך למסלול התורני. דוד קוליץ, למשל, פנה לתעשייה. אברהם תירוש ל'מעריב' וניסים משעל בחר במדיום הטלוויזיוני.
אבל ב66- שנות קיום 'הצופה', הסתובב בפרוזדורי העיתון גם ענק עיתונאי בכל קנה מידה. הוא הוסמך לרבנות ע"י הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, נודע בשערים כעיתונאי מעולה כבר בהיותו בן 16 וכשהרב ברלין גייסו למערכת ב-1938 היה רק בן 30, אך בעל שם בעולם היהודי. קראו לו ד"ר עזריאל קרליבך והוא היה מהמעטים במערכת שהחזיקו בחוזה אישי (15 לירות א"י לחודש + צ'ופר נדיר ביותר: "חיבור טלפוני ישיר עם המערכת").
בשנת 40' נתמנה קרליבך לעורך 'ידיעות אחרונות', אך המשיך בעבודתו גם ב'הצופה'. כך עד לתחילת 48' עת חולל קרליבך את הפוטש הגדול ובן לילה הקים את 'מעריב', כשהוא גורר אחריו את שמנה וסלתה של עיתונאי 'ידיעות'. אופס, כמעט פספסנו פרט פיקנטי קטן. אחרי קרליבך בדרכו לבית 'מעריב' צעד גם אחד מראשוני 'הצופה' דוד גלעדי, שהוא גם חותנו של יו"ר שינוי, השר טומי לפיד.
עקיבא צימרמן מתעקש על נתון, שאם הוא נכון ראוי לו להיחקק בפנתיאון העיתונות הישראלית. אליבא דצימרמן, קרליבך פרסם ב'הצופה' יותר מאמרים מאשר ב'ידיעות' וב'מעריב' גם יחד.
לא אחת הונפה חרב הסגירה מעל העיתון. באחת הפעמים היו אלה צעירי המפד"ל, בהנהגת זבולון המר ז"ל. ואולם התברר להם שתשלום הפיצויים יעלה יותר מאשר המשך קיום העיתון
צימרמן מאמין שהנוסחה שמצילה את העיתון מהתרסקות מחזורית, בכל סיבוב דרכים מסוכן, הוא החומר האנושי המיוחד העושה את העיתון: "יש לך עסק עם חבורה אידיאליסטית. אנשים בעיתון הזה חושבים על טובת המערכת לפני טובתם שלהם. אנשים עובדים פה בשכר סמלי, שלא תואם את תרומתם האמיתית. עד היום יש עיתונאים העובדים, שלא על מנת לקבל פרס".