חסידים מספרים כי פעם אחת ציווה הבעל שם טוב על תלמידו ר' וולף קיצס שילמד את הכוונות של סדר התקיעות, למען יסדר את התקיעות לפניו בראש השנה. למד ר' וולף את הכוונות ורשם אותן על נייר, כדי להביט בתוכן בשעת התקיעות, ונתן את הגיליון בחיקו. אבל הגיליון נשמט משם. אומרים שהבעל שם טוב השפיע על כך. כשהגיעה השעה לסדר את התקיעות חיפש ר' וולף את הגיליון ולא מצא. ניסה להעלות על לבו את הכוונות, ולא יכול לזכור. דמעות פרצו מעיניו, וסידר את התקיעות בפשיטות בלי שום כוונות. אחר כך אמר לו הבעל שם טוב: "בהיכל המלך נמצאים חדרים הרבה, ומפתחות מחוכמים פותחים את הדלתות, אך הגרזן חזק מכל אלה, שום בריח לא יוכל לעמוד בפניו. מה כל הכוונות לעומת לב נשבר!".
הסיפור שלפנינו מעביר אלינו בצורה חזקה ביותר את אחד המסרים הבסיסיים ביותר של החסידות, והוא עוצמת הלב. חז"ל אמרו "רחמנא לבא בעי". חסידים העניקו לאמרה זו את הגוון היידישי וקראו "רחמנא ליבע בעי", הקב"ה רוצה את האהבה.
עניני הכוונות המיוחדות בשעת התקיעות השתלשלו לבית המדרש החסידי כירושה מבתי המדרש של המקובלים הראשונים. למרות הזיקה המהותית בין החסידות לבין הקבלה, היה לחסידות בענין זה תוספת שהיא בעלת משמעות. ענייני הכוונות, השמות, הספירות וחילוקי הדרגות השונות שהצביעה עליהם הקבלה היו ידועים לאבות החסידות, אולם הם רצו לגלות את היסוד האלקי בכל מקום, בכל הופעה ובכל מציאות, ללא כל חילוקי מדרגות. אם "לית אתר פנוי מניה", אין מקום פנוי מבורא העולם, הרי שאין להבדיל בין דרגה זו או אחרת. השגת הבורא וקרבתו יכולים להיות מושגים בכל מקום, ובלבד שירצה האדם בכך באמת ובלב תמים.
הבעש"ט לימד את ר' וולף את כוונות התקיעות על מנת שיהיו לו לעזר בשעת התקיעות. כנראה שהכיר הבעש"ט בר' וולף שהוא מתקשר יתר על המידה אל הכלים, והמהות, הלב, הגעגועים הטבעיים לבורא עולם הולכים ונבלעים במערכת הכוונות המסודרת שנפרשת לפני ר' וולף. גם הצורה שבה מתייחס ר' וולף אל הכוונות מלמדת על הבעיה שעמדה לנגד עיני הבעש"ט. ר' וולף רשם את הכוונות על הנייר, על מנת שיוכל להביט בהן בשעת התקיעות. הכל נעשה בצורה מאד מסודרת על מנת לשמור על הסדר והדרגות השונות בשעת התקיעות.
בכל הסדר הזה הולך הלב ונעלם. והחסידות, זו החסידות הבראשתית של הבעש"ט ותלמידיו, נפשה יצאה אל האור ולא אל הכלים. הסדר ומגבלותיו היו לה לכלי שרת, וברגע שהפכו לכלא מיהרה ופרצה את מסגרותיהם, מתוך שאיפה אל האור הנשמתי הגדול הצפון בקשר הרוחני שבין האדם לאלוקיו. הכוונות טובות הן אם הן משרתות את הדרך אל האור הגדול, אולם אם הן מעכבות את ההגעה אליו מוטב היה שלא נזדקק להן.
יש מפתחות מחוכמים, אולם יש גרזן הפותח את כל השערים. המפתחות המחוכמים רומזים אל הסדר, אל המשטר, אל המגבלות. הגרזן הוא המסיר את המניעות ללא כל צורך בהזדקקות לכלים מחוכמים. הדמעות שפרצו מעיניו של ר' וולף מסמלות את הגעגועים האמיתיים של ר' וולף אל אלוקיו. באותן דקות בהן עמד לפני התקיעות וחש שאבדו לו המפתחות המחוכמים, נראה לו כי אבדה הדרך, אבדו הכלים להגיע קרוב לאלקים. אולם מסתבר שהאלקים רוצה דווקא את הדמעות, את הלב הנשבר, את הגעגועים, דווקא אלו אהובים עליו. רוצה הוא שנתעלה למעלה מן הסדר, ונתקרב אליו מתוך אהבה פשוטה.
שבת של ראש השנה עומדת בפתחנו. שנה זו שעברה עלינו חותם של למעלה מן הסדר הוטבע בה. חשים אנו בכל העובר עלינו כי פתיחת השערים כבר איננה נעשית על ידי מפתחות מחוכמים אלא על ידי גרזנים. מתפללים אנו כי כבר הגיעה השעה והלב הנשבר מהגעגועים שלנו אל האלקים ושל האלקים אלינו יבקיע את סדרי ההסטוריה וישמיע לנו קול שופר פשוט, קול של גאולה, קול של תקיעה גדולה. לכם קוראים יקרים ולכל בית ישראל, שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.
הסיפור שלפנינו מעביר אלינו בצורה חזקה ביותר את אחד המסרים הבסיסיים ביותר של החסידות, והוא עוצמת הלב. חז"ל אמרו "רחמנא לבא בעי". חסידים העניקו לאמרה זו את הגוון היידישי וקראו "רחמנא ליבע בעי", הקב"ה רוצה את האהבה.
עניני הכוונות המיוחדות בשעת התקיעות השתלשלו לבית המדרש החסידי כירושה מבתי המדרש של המקובלים הראשונים. למרות הזיקה המהותית בין החסידות לבין הקבלה, היה לחסידות בענין זה תוספת שהיא בעלת משמעות. ענייני הכוונות, השמות, הספירות וחילוקי הדרגות השונות שהצביעה עליהם הקבלה היו ידועים לאבות החסידות, אולם הם רצו לגלות את היסוד האלקי בכל מקום, בכל הופעה ובכל מציאות, ללא כל חילוקי מדרגות. אם "לית אתר פנוי מניה", אין מקום פנוי מבורא העולם, הרי שאין להבדיל בין דרגה זו או אחרת. השגת הבורא וקרבתו יכולים להיות מושגים בכל מקום, ובלבד שירצה האדם בכך באמת ובלב תמים.
הבעש"ט לימד את ר' וולף את כוונות התקיעות על מנת שיהיו לו לעזר בשעת התקיעות. כנראה שהכיר הבעש"ט בר' וולף שהוא מתקשר יתר על המידה אל הכלים, והמהות, הלב, הגעגועים הטבעיים לבורא עולם הולכים ונבלעים במערכת הכוונות המסודרת שנפרשת לפני ר' וולף. גם הצורה שבה מתייחס ר' וולף אל הכוונות מלמדת על הבעיה שעמדה לנגד עיני הבעש"ט. ר' וולף רשם את הכוונות על הנייר, על מנת שיוכל להביט בהן בשעת התקיעות. הכל נעשה בצורה מאד מסודרת על מנת לשמור על הסדר והדרגות השונות בשעת התקיעות.
בכל הסדר הזה הולך הלב ונעלם. והחסידות, זו החסידות הבראשתית של הבעש"ט ותלמידיו, נפשה יצאה אל האור ולא אל הכלים. הסדר ומגבלותיו היו לה לכלי שרת, וברגע שהפכו לכלא מיהרה ופרצה את מסגרותיהם, מתוך שאיפה אל האור הנשמתי הגדול הצפון בקשר הרוחני שבין האדם לאלוקיו. הכוונות טובות הן אם הן משרתות את הדרך אל האור הגדול, אולם אם הן מעכבות את ההגעה אליו מוטב היה שלא נזדקק להן.
יש מפתחות מחוכמים, אולם יש גרזן הפותח את כל השערים. המפתחות המחוכמים רומזים אל הסדר, אל המשטר, אל המגבלות. הגרזן הוא המסיר את המניעות ללא כל צורך בהזדקקות לכלים מחוכמים. הדמעות שפרצו מעיניו של ר' וולף מסמלות את הגעגועים האמיתיים של ר' וולף אל אלוקיו. באותן דקות בהן עמד לפני התקיעות וחש שאבדו לו המפתחות המחוכמים, נראה לו כי אבדה הדרך, אבדו הכלים להגיע קרוב לאלקים. אולם מסתבר שהאלקים רוצה דווקא את הדמעות, את הלב הנשבר, את הגעגועים, דווקא אלו אהובים עליו. רוצה הוא שנתעלה למעלה מן הסדר, ונתקרב אליו מתוך אהבה פשוטה.
שבת של ראש השנה עומדת בפתחנו. שנה זו שעברה עלינו חותם של למעלה מן הסדר הוטבע בה. חשים אנו בכל העובר עלינו כי פתיחת השערים כבר איננה נעשית על ידי מפתחות מחוכמים אלא על ידי גרזנים. מתפללים אנו כי כבר הגיעה השעה והלב הנשבר מהגעגועים שלנו אל האלקים ושל האלקים אלינו יבקיע את סדרי ההסטוריה וישמיע לנו קול שופר פשוט, קול של גאולה, קול של תקיעה גדולה. לכם קוראים יקרים ולכל בית ישראל, שנה טובה וכתיבה וחתימה טובה.