בנינו עשינו
10 שנים לפני שהוקם 'יד ושם' החל הרעיון להתגלגל בראשו של מרדכי שנהבי מקיבוץ משמר העמק, מספר ד"ר רוברט רוזט, מנהל הספרייה ב'יד ושם'. היה זה בעקבות בואם לארץ של קבוצת ניצולים מהשואה. היום, מדגיש ד"ר רוזט, אנחנו יודעים שהניצולים הללו הגיעו מהשואה. בשלהי 42' עדיין לא כינו את תופעת רצח העם היהודי על אדמת אירופה כ'שואה'. אבל רוזט מפתיע גם במידע הבא: "אפילו כשהקימו את 'יד ושם' עדיין המונח 'שואה' לא השתרש בתודעה הציבורית, רק בשנות ה60- החלו להשתמש בשם הטעון הזה'.
מכל מקום, הניצולים שמגיעים לחופי הארץ בנובמבר 42' מספרים סיפורים שטרם הגיעו ליישוב היהודי בארץ ישראל. "שם", מציין רוזט, "נטמן זרע ההנצחה. היה ברור שצריך להנציח את הנספים".
'יד ושם' קם לאחר השואה, אבל באותה מידה ניתן לקבוע כי הוא קם יום יום במהלך אותן שנים של קטל ושמד. ניצולים רבים העידו לאחר שנות המלחמה כי ברגעים בהם הם כמעט איבדו את האחיזה בחבל החיים הרופף, עמד מול עיניהם הרצון האחרון לא לתת לזוועה הזו להתכסות באבק השיכחה. לצאת מן התהום ולספר לעולם, עד דור אחרון, את שאירע באדמה המקוללת של אירופה. והנחישות הזו היא שתידלקה אותם בסם החיים, שנדרש מהם כדי להינצל.
מצבות עשויות נייר
רק בשנת 1953 התפנתה מדינת ישראל לחוקק חוק להקמת רשות, שתנציח את הנספים בחורבן יהדות אירופה. ואמנם, בהר הזיכרון שבירושלים נאספו 60 מיליון דפי תיעוד, 263 אלף תצלומים ו40- אלף עדויות של ניצולים. במרכז ההר ממוקם 'אוהל יזכור', שבו בוערת אש התמיד, ובו טמון אפר הקדושים, שהובא ממחנות ההשמדה.
אבל נראה כי גולת הכותרת של המקום הינו 'היכל השמות'. בהיכל שורה אין-סופית של טפסים ובכל טופס עולמות שלמים שמות של נספים. למעשה, היכל השמות הוא בית הקברות היהודי הגדול בעולם, שמצבותיו עשויות מנייר. זיכרון עולם ל2- מיליון ומאה אלף יהודים שנהרגו, שנשחטו, שנשרפו, שנחנקו ושנקברו חיים, בידי המרצחים הגרמנים.
אלכסנדר אברהם, מנהל 'היכל השמות', קובע כי ההיכל הוא המקום היחיד בעולם המאפשר לניצולים ליצור קשר ביניהם בזכות אותם טפסים המכונים ב'יד ושם' 'דפי-עד'.
"שתבין", מרחיב אלכסנדר אברהם, "כשמישהו בא למלא שמות של קרובי משפחה הוא מוסיף את הפרטים האישיים שלו בשורה המיועדת לכך. לימים מגיע מבקר שמתעניין אם קרוביו מונצחים ב'יד ושם' ופתאום הוא מגלה שאחיו חי, או שיש לו אח שהוא לא ידע על קיומו".
וכשאני מעלה ספק שאולי סוג המפגשים הללו היה רלוונטי לימים עברו, אבל היום קרוב ל60- שנה לאחר סיום המלחמה - מי שהיה צריך להיפגש כבר נפגש ומי שלא כבר איננו, אברהם משיב לי חד משמעית: "אין לך מושג כמה שאתה טועה".
ומייד מזדרז אברהם לספר את סיפורם של שני האחים לבית שיימן, מהעיירה טומשוב שבפולין. גם כאשר הגרמנים נכנסו לפולין לא צפו הורי המשפחה את העומד להתרחש. דאגתם היתה נתונה לדבר אחד שמא יגייסו הגרמנים את האח הגדול לעבודות שירות. מכיוון שכך, החליטו אבא ואמא שיימן לשלוח את בנם הגדול אל מעבר לגבול הרוסי. לא חלף זמן רב עד שבני המשפחה נאספו אל קרונות המוות ונשלחו להשמדה. בדרך נס ניצל הילד הקטן במשפחה, לאזר-לייבוש. מספר שנים לאחר המלחמה עלה לאזר שיימן לארץ, ואולם רק בשנת 91' הוא הנציח ב'היכל השמות' את בני משפחתו שנספו. בשנת 2000 הגיע לישראל עולה חדש מאוקריינה. בתעודת הזהות החדשה שלו נרשם השם - לאוניד שיימן. העולה החדש מגיע יום אחד ל'יד ושם', מחפש את שיימן מהעיירה טומשוב ונדהם לגלות שרושם הפרטים של בני משפחתו הוא הילד הקטן המתגורר בהרצליה. עד לאותו רגע היה משוכנע הבן הבכור לבית שיימן, שהוא הניצול היחיד במשפחתו.
לעיתים גילוי הניצולים, באמצעות דפי-העד שבהיכל, כולא את המבקר למערבולת רגשית לא צפויה. כך הוא סיפורו של אחד מניצולי מחנות ההשמדה שהיה משוכנע, לאחר בדיקות רבות, שאשתו נספתה במחנה. לאחר שנים שיקם הניצול את חייו, נישא שנית, והביא ילדים לעולם. יום אחד הגיע אותו ניצול להיכל השמות ובעודו מעלעל ברשימות, עינו נתקלת בשם שגורם לו לסחרחורת עזה. השם הוא שמה של ניצולה שעלתה לארץ ופנתה להנציח את בני משפחתה. שם הניצולה, ודאי כבר ניחשתם, הוא שמה של אשתו הראשונה.
הנאצי נשאר בכלא
כשהחליטו על פרויקט 'דפי העד' חשבו בראש וראשונה על הנצחת הנספים וכן על יצירת קשר בין קרובים; על דבר אחד לא חשבו הוגי הרעיון שאותם דפים ישמשו כמלכודת לאסו בידם של ציידי הנאצים. אבל גם זה קרה.
קלאוס בארבי, 'הקצב מליאון', ברח לאחר מלחמת העולם השנייה לבוליביה. ומצא לו עיסוק חדש יועץ מיוחד לענייני משטרה בשנת 89' הסגירו אותו לצרפת ושם ערכו לו משפט בעוון אחריות לפשעי מלחמה. הבעיה היתה שבצרפת חל חוק ההתיישנות על פשעים נגד האנושות. ומשום כך צפוי היה בארבי להשתחרר מכלאו. אנשי משפט ופעילים שנרתמו לרדיפת נאצים חיפשו אחר פרצה בחוק שתשאיר את הקצב מאחורי סורג ובריח. המוצא היחיד היה אם יימצאו אנשים שיתבעו את בארבי בגין רצח של בני משפחתם. על כך לא חל חוק ההתיישנות. לאחר שנברו בעלילות הקצב עלו המשפטנים על סיפורם של 50 ילדים שהתחבאו בבית קיט בהרים ליד ליאו. עד שהיה מי שהלשין עליהם לקצב. והקצב מליאון מיהר לשלוח אותם לאושוויץ'. וכאן הגיעו תורם של דפי העד שב'יד ושם' לתת יד תומכת למאמץ המשפטי. באמצעותם אותרו מספר קרובים מקרב אותם ילדים. תביעתם של אלה היתה הנשק שאכן השאיר את הקצב בכלאו.
(המעוניינים להנציח את קרוביהם בדפי-עד מתבקשים לפנות לאתרWWW.YADVASHEM.ORG.IL -----)
שמות המונצחים כיום נמצאים בדוא"ל: NAMES.RESEARCH@YADVASHEM.ORG.IL (
10 שנים לפני שהוקם 'יד ושם' החל הרעיון להתגלגל בראשו של מרדכי שנהבי מקיבוץ משמר העמק, מספר ד"ר רוברט רוזט, מנהל הספרייה ב'יד ושם'. היה זה בעקבות בואם לארץ של קבוצת ניצולים מהשואה. היום, מדגיש ד"ר רוזט, אנחנו יודעים שהניצולים הללו הגיעו מהשואה. בשלהי 42' עדיין לא כינו את תופעת רצח העם היהודי על אדמת אירופה כ'שואה'. אבל רוזט מפתיע גם במידע הבא: "אפילו כשהקימו את 'יד ושם' עדיין המונח 'שואה' לא השתרש בתודעה הציבורית, רק בשנות ה60- החלו להשתמש בשם הטעון הזה'.
מכל מקום, הניצולים שמגיעים לחופי הארץ בנובמבר 42' מספרים סיפורים שטרם הגיעו ליישוב היהודי בארץ ישראל. "שם", מציין רוזט, "נטמן זרע ההנצחה. היה ברור שצריך להנציח את הנספים".
'יד ושם' קם לאחר השואה, אבל באותה מידה ניתן לקבוע כי הוא קם יום יום במהלך אותן שנים של קטל ושמד. ניצולים רבים העידו לאחר שנות המלחמה כי ברגעים בהם הם כמעט איבדו את האחיזה בחבל החיים הרופף, עמד מול עיניהם הרצון האחרון לא לתת לזוועה הזו להתכסות באבק השיכחה. לצאת מן התהום ולספר לעולם, עד דור אחרון, את שאירע באדמה המקוללת של אירופה. והנחישות הזו היא שתידלקה אותם בסם החיים, שנדרש מהם כדי להינצל.
מצבות עשויות נייר
רק בשנת 1953 התפנתה מדינת ישראל לחוקק חוק להקמת רשות, שתנציח את הנספים בחורבן יהדות אירופה. ואמנם, בהר הזיכרון שבירושלים נאספו 60 מיליון דפי תיעוד, 263 אלף תצלומים ו40- אלף עדויות של ניצולים. במרכז ההר ממוקם 'אוהל יזכור', שבו בוערת אש התמיד, ובו טמון אפר הקדושים, שהובא ממחנות ההשמדה.
אבל נראה כי גולת הכותרת של המקום הינו 'היכל השמות'. בהיכל שורה אין-סופית של טפסים ובכל טופס עולמות שלמים שמות של נספים. למעשה, היכל השמות הוא בית הקברות היהודי הגדול בעולם, שמצבותיו עשויות מנייר. זיכרון עולם ל2- מיליון ומאה אלף יהודים שנהרגו, שנשחטו, שנשרפו, שנחנקו ושנקברו חיים, בידי המרצחים הגרמנים.
אלכסנדר אברהם, מנהל 'היכל השמות', קובע כי ההיכל הוא המקום היחיד בעולם המאפשר לניצולים ליצור קשר ביניהם בזכות אותם טפסים המכונים ב'יד ושם' 'דפי-עד'.
"שתבין", מרחיב אלכסנדר אברהם, "כשמישהו בא למלא שמות של קרובי משפחה הוא מוסיף את הפרטים האישיים שלו בשורה המיועדת לכך. לימים מגיע מבקר שמתעניין אם קרוביו מונצחים ב'יד ושם' ופתאום הוא מגלה שאחיו חי, או שיש לו אח שהוא לא ידע על קיומו".
וכשאני מעלה ספק שאולי סוג המפגשים הללו היה רלוונטי לימים עברו, אבל היום קרוב ל60- שנה לאחר סיום המלחמה - מי שהיה צריך להיפגש כבר נפגש ומי שלא כבר איננו, אברהם משיב לי חד משמעית: "אין לך מושג כמה שאתה טועה".
ומייד מזדרז אברהם לספר את סיפורם של שני האחים לבית שיימן, מהעיירה טומשוב שבפולין. גם כאשר הגרמנים נכנסו לפולין לא צפו הורי המשפחה את העומד להתרחש. דאגתם היתה נתונה לדבר אחד שמא יגייסו הגרמנים את האח הגדול לעבודות שירות. מכיוון שכך, החליטו אבא ואמא שיימן לשלוח את בנם הגדול אל מעבר לגבול הרוסי. לא חלף זמן רב עד שבני המשפחה נאספו אל קרונות המוות ונשלחו להשמדה. בדרך נס ניצל הילד הקטן במשפחה, לאזר-לייבוש. מספר שנים לאחר המלחמה עלה לאזר שיימן לארץ, ואולם רק בשנת 91' הוא הנציח ב'היכל השמות' את בני משפחתו שנספו. בשנת 2000 הגיע לישראל עולה חדש מאוקריינה. בתעודת הזהות החדשה שלו נרשם השם - לאוניד שיימן. העולה החדש מגיע יום אחד ל'יד ושם', מחפש את שיימן מהעיירה טומשוב ונדהם לגלות שרושם הפרטים של בני משפחתו הוא הילד הקטן המתגורר בהרצליה. עד לאותו רגע היה משוכנע הבן הבכור לבית שיימן, שהוא הניצול היחיד במשפחתו.
לעיתים גילוי הניצולים, באמצעות דפי-העד שבהיכל, כולא את המבקר למערבולת רגשית לא צפויה. כך הוא סיפורו של אחד מניצולי מחנות ההשמדה שהיה משוכנע, לאחר בדיקות רבות, שאשתו נספתה במחנה. לאחר שנים שיקם הניצול את חייו, נישא שנית, והביא ילדים לעולם. יום אחד הגיע אותו ניצול להיכל השמות ובעודו מעלעל ברשימות, עינו נתקלת בשם שגורם לו לסחרחורת עזה. השם הוא שמה של ניצולה שעלתה לארץ ופנתה להנציח את בני משפחתה. שם הניצולה, ודאי כבר ניחשתם, הוא שמה של אשתו הראשונה.
הנאצי נשאר בכלא
כשהחליטו על פרויקט 'דפי העד' חשבו בראש וראשונה על הנצחת הנספים וכן על יצירת קשר בין קרובים; על דבר אחד לא חשבו הוגי הרעיון שאותם דפים ישמשו כמלכודת לאסו בידם של ציידי הנאצים. אבל גם זה קרה.
קלאוס בארבי, 'הקצב מליאון', ברח לאחר מלחמת העולם השנייה לבוליביה. ומצא לו עיסוק חדש יועץ מיוחד לענייני משטרה בשנת 89' הסגירו אותו לצרפת ושם ערכו לו משפט בעוון אחריות לפשעי מלחמה. הבעיה היתה שבצרפת חל חוק ההתיישנות על פשעים נגד האנושות. ומשום כך צפוי היה בארבי להשתחרר מכלאו. אנשי משפט ופעילים שנרתמו לרדיפת נאצים חיפשו אחר פרצה בחוק שתשאיר את הקצב מאחורי סורג ובריח. המוצא היחיד היה אם יימצאו אנשים שיתבעו את בארבי בגין רצח של בני משפחתם. על כך לא חל חוק ההתיישנות. לאחר שנברו בעלילות הקצב עלו המשפטנים על סיפורם של 50 ילדים שהתחבאו בבית קיט בהרים ליד ליאו. עד שהיה מי שהלשין עליהם לקצב. והקצב מליאון מיהר לשלוח אותם לאושוויץ'. וכאן הגיעו תורם של דפי העד שב'יד ושם' לתת יד תומכת למאמץ המשפטי. באמצעותם אותרו מספר קרובים מקרב אותם ילדים. תביעתם של אלה היתה הנשק שאכן השאיר את הקצב בכלאו.
(המעוניינים להנציח את קרוביהם בדפי-עד מתבקשים לפנות לאתרWWW.YADVASHEM.ORG.IL -----)
שמות המונצחים כיום נמצאים בדוא"ל: NAMES.RESEARCH@YADVASHEM.ORG.IL (