חסידים מספרים כי פעם אחת בא הבעל שם טוב קודם ראש השנה לעיר אחת ושאל לאנשי העיר מי הוא בעל התפילה בימים הנוראים. השיבו לו כי רב העיר הוא בעל התפילה. שאל הבעל שם טוב: "איך הנהגת תפילתו?". "ביום הכיפורים" השיבו, "אומר הוא את כל הווידויים בניגונים שמחים". שלח הבעל שם טוב לקרוא לרב שיבוא אליו, ושאלהו לטעם התנהגותו המוזרה. השיב הרב: "עבד המלך הפחות ביותר, המנקה את החצר מכל טינופת, בשעת מעשה הוא מזמר ניגונים שמחים, כי כוונת מלאכתו לעשות נחת רוח למלך". "אם כן", אמר הבעל שם טוב, "יהי חלקי עמכם".
ענינו של הווידוי מוכר לכל הבא בשערי עבודת התשובה. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה שכשאדם עובר עבירה עליו לעשות תשובה ועיקר התשובה היא הווידוי. עוד הוא מוסיף, שכל המרבה להתוודות הרי זה משובח. הסיפור שלפנינו מאפשר לנו להביט הבטה חטופה אל יחסה של החסידות אל הווידוי.
כשבא הבעש"ט לעיר הוא שואל לטיבו של בעל התפילה העובר לפני התיבה במהלך הימים הנוראים. כיוון ששליח הציבור הוא המוביל את הציבור, הרי שיש לאל ידו להוביל להצלחת פעולת התפילה, ומאידך יכול הוא לגרור אחריו את הציבור כולו לכיוונים לא כל-כך מוצלחים. משום כך כשרוצה הבעש"ט להעביר את יום הכיפורים במקום מסוים הוא חוקר ראשית כל לטיבו של בעל התפילה באותו מקום.
שליח הציבור של אותו המקום נוהג לשורר את הווידוי במנגינה שמחה. הבעש"ט קורא לו ומבקש להבין את פשר התנהגותו. העובדה שהסיפור מכנה את ההתנהגות הזו כהתנהגות מוזרה, מפגישה אותנו עם דרך ההתייחסות המקובלת אל אמירת הווידוי. כיוון שאמירת הווידוי הנה מעמד של פשפוש עצמי, של רגשות אשם, הרי שאין היא נתפסת כאמירה שיש עמה ניגון. אמירת הווידוי צריכה להיאמר, על פי התפיסה המקובלת, בלב נשבר, בדמעות, וודאי שלא במנגינה שמחה.
מסתבר כי הרב חשב אחרת. אמירת הווידוי נאמרה אצלו מתוך ניגון שמח. הנימוק שהוא משמיע הוא שבשעת אמירת הווידוי עוסק הוא בניקוי ארמון המלך. שעה זו של ניקיון וטהרה ראוי לה שתבוא מתוך נגינה של שמחה. על מנת שנוכל אף אנו לטעום מעט מאותה שמחה שהיה אותו שליח ציבור מתעטר בה, צריכים אנו להעמיק מעט בתשובתו.
שליח הציבור אינו רואה במעמד הווידוי מעמד מביש ומדכא אלא מעמד שמח, משום שהוא מתייחס בעיקר אל תהליך ההתנקות וההיטהרות שבפניו הוא עומד. המחשבה על הזכות לטהר ולנקות את ארמון המלך היא שמביאה אותו לידי שמחה. נראה שגישה זו יונקת את כוחה לא במעט מאמרתו המפורסמת של ר' עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' ואומר 'מקוה ישראל ה". מה מקוה מטהר את הטמאים? אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". מי שרואה לנגד עיניו כל העת את תחושת הטהרה המלווה את אמירת הווידוי יכול לפתוח את אמרתו בקריאה הנרגשת של "אשריכם ישראל", הבאה לעורר את העם לשמחה לקראת תהליך הטהרה.
שבת ראשונה של שנה הולכת ומתקדשת עלינו. ניקיון הבית ועבודתו משתלבים עם עבודת הניקיון הרוחנית המוטלת עלינו בימים אלו. העיסוק בחלקים הפחות-נקיים של חיינו גורם לנו לעתים לאנחות של אשמנו בגדנו. אולם נראה שלא כך רצה הבעש"ט שניגש אל עבודות הניקיון. בתים אלו שאנו עוסקים בניקיונם, משכן זה שאנו מכינים בלבבנו, צריכים הם שיהיו מוכנים לקראת השראת השכינה, לקראת בואו של המלך להיכלו. להכנות אלו נאה ויאה ניגון של שמחה, ולא אנחה של עצבות. שבת שלום וגמר חתימה טובה לנו ולכל בית ישראל, ולעולם כולו.
ענינו של הווידוי מוכר לכל הבא בשערי עבודת התשובה. הרמב"ם כותב בהלכות תשובה שכשאדם עובר עבירה עליו לעשות תשובה ועיקר התשובה היא הווידוי. עוד הוא מוסיף, שכל המרבה להתוודות הרי זה משובח. הסיפור שלפנינו מאפשר לנו להביט הבטה חטופה אל יחסה של החסידות אל הווידוי.
כשבא הבעש"ט לעיר הוא שואל לטיבו של בעל התפילה העובר לפני התיבה במהלך הימים הנוראים. כיוון ששליח הציבור הוא המוביל את הציבור, הרי שיש לאל ידו להוביל להצלחת פעולת התפילה, ומאידך יכול הוא לגרור אחריו את הציבור כולו לכיוונים לא כל-כך מוצלחים. משום כך כשרוצה הבעש"ט להעביר את יום הכיפורים במקום מסוים הוא חוקר ראשית כל לטיבו של בעל התפילה באותו מקום.
שליח הציבור של אותו המקום נוהג לשורר את הווידוי במנגינה שמחה. הבעש"ט קורא לו ומבקש להבין את פשר התנהגותו. העובדה שהסיפור מכנה את ההתנהגות הזו כהתנהגות מוזרה, מפגישה אותנו עם דרך ההתייחסות המקובלת אל אמירת הווידוי. כיוון שאמירת הווידוי הנה מעמד של פשפוש עצמי, של רגשות אשם, הרי שאין היא נתפסת כאמירה שיש עמה ניגון. אמירת הווידוי צריכה להיאמר, על פי התפיסה המקובלת, בלב נשבר, בדמעות, וודאי שלא במנגינה שמחה.
מסתבר כי הרב חשב אחרת. אמירת הווידוי נאמרה אצלו מתוך ניגון שמח. הנימוק שהוא משמיע הוא שבשעת אמירת הווידוי עוסק הוא בניקוי ארמון המלך. שעה זו של ניקיון וטהרה ראוי לה שתבוא מתוך נגינה של שמחה. על מנת שנוכל אף אנו לטעום מעט מאותה שמחה שהיה אותו שליח ציבור מתעטר בה, צריכים אנו להעמיק מעט בתשובתו.
שליח הציבור אינו רואה במעמד הווידוי מעמד מביש ומדכא אלא מעמד שמח, משום שהוא מתייחס בעיקר אל תהליך ההתנקות וההיטהרות שבפניו הוא עומד. המחשבה על הזכות לטהר ולנקות את ארמון המלך היא שמביאה אותו לידי שמחה. נראה שגישה זו יונקת את כוחה לא במעט מאמרתו המפורסמת של ר' עקיבא: "אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם' ואומר 'מקוה ישראל ה". מה מקוה מטהר את הטמאים? אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". מי שרואה לנגד עיניו כל העת את תחושת הטהרה המלווה את אמירת הווידוי יכול לפתוח את אמרתו בקריאה הנרגשת של "אשריכם ישראל", הבאה לעורר את העם לשמחה לקראת תהליך הטהרה.
שבת ראשונה של שנה הולכת ומתקדשת עלינו. ניקיון הבית ועבודתו משתלבים עם עבודת הניקיון הרוחנית המוטלת עלינו בימים אלו. העיסוק בחלקים הפחות-נקיים של חיינו גורם לנו לעתים לאנחות של אשמנו בגדנו. אולם נראה שלא כך רצה הבעש"ט שניגש אל עבודות הניקיון. בתים אלו שאנו עוסקים בניקיונם, משכן זה שאנו מכינים בלבבנו, צריכים הם שיהיו מוכנים לקראת השראת השכינה, לקראת בואו של המלך להיכלו. להכנות אלו נאה ויאה ניגון של שמחה, ולא אנחה של עצבות. שבת שלום וגמר חתימה טובה לנו ולכל בית ישראל, ולעולם כולו.