כולנו מכירים את הסיפור החסידי המפורסם על הילד הכפרי שהגיע לבית הכנסת של הבעש"ט בליל יום הכיפורים, בשעת אמירת 'כל נדרי', וראה סביבו את כל הקהל מעוטפים לבן ומתפללים בבכייה. רצה הילד להתפלל, ולא יכול. עמד ואמר: "ריבונו של עולם! אינני יודע מה להתפלל ואיך להתפלל. הא לך הסידור כולו!" פתח את הסידור, הניחו על העמוד וגעה בבכי. תפילה זו, כך העיד הבעש"ט, עשתה אז רושם גדול בשמים.
בעמותת 'צוהר' מנסים למצוא סוף אחר לסיפור. רבים מאחינו רוצים לפתוח את הסידור בליל יום הכיפורים ולומר 'כל נדרי', אלא שאינם יודעים איך. לשם כך מארגנת העמותה בחמש השנים האחרונות מניינים מיוחדים ביום כיפור, בהם מתפללים יחד דתיים וחילוניים.
חילונים מכל הסוגים
קים סביו מרמת גן, נשואה צעירה עם תינוקת, השתתפה בשנה שעברה במניין בבית הספר 'בן גוריון' בעיר. הזיכרון שנחרת בה הוא בעיקר אווירה טובה, נינוחה ונעימה. "אנחנו לא מסורתיים. לא התחברתי לתפילות בבתי הכנסת, למרות שניסיתי ללכת לפעמים. הרגשתי שאין לי גישה לתפילה. אף אחד לא עזר לי, לא ידעתי מה אומרים. ב'צוהר' מנסים לקרב חילוניים לנושא בצורה ידידותית, ואהבתי את הגישה שלהם. אני שמחה להיות חלק מזה, ועכשיו אני מתעניינת בתפילות בחגים נוספים". היא מרגישה שהחיבור בין העולמות נותן לה הרבה משמעות. "פעם יום כיפור היה בשבילי סתם יום שיושבים בבית ולא אוכלים. אבל עכשיו אני מרגישה חלק ממשהו גדול, חלק מהעם היהודי".
לאה נוח מגני תקווה, עוסקת באלקטרוניקה, גרושה עם שני בנים נשואים ובת, משתתפת במניין בבית הספר 'רביבים'. כשאני שואלת אותה על התחושה שלה בתפילה, היא מדברת בהתלהבות: "כאן אני מרגישה רצויה, שייכת. חיפשתי בעבר בית כנסת להתפלל בו, אנחנו שומרים על המסורת. בכל מקום שאליו הגעתי הייתי צריכה לעמוד בחוץ. בבית הכנסת אמרו לי: 'מקומות שמורים', 'תזוזי מפה', 'תפוס כאן'. הייתי צריכה לעמוד מאחורה ולהצטופף. הרגשתי כמו פולשת למקום זר.
"כשהגעתי למניין של 'צוהר' ישר קיבלו אותי. יש לכולם מקום ברווח, נתנו לי ספר, אני בפנים, מעורבת עם כל הקהל. אני אוהבת ללכת לשם, נהנית לשמוע את השופר. במוצאי הצום עומדים ומסדרים לנו שתייה וכיבוד, בעיני זה חמוד לאללה. לא ראיתי במקום אחר אווירה כזאת של סדר, שקט ונחמדות. יש מתנדבות חביבות שמראות לי, ואני מצליחה לעקוב אחרי כל התפילה". היא צוחקת ומוסיפה: "אפילו שכנים שלי, חילוניים לחלוטין שמחללים שבת, ראיתי אותם פתאום מתפללים שם, נראים דתיים מלידה עם הכיפות. אני אלך גם השנה, ואם יעשו גם בפורים ושבועות תמיד אבוא".
יהודה ארז, 60, נשוי+3 מפתח תקווה, יו"ר האגודה למען החייל בעיר, עוסק בגישור. ביום כיפור הוא הולך מרחק גדול ברגל למניין בבית הספר 'סלומון'. כשהשכנים מתפלאים איך הוא מוכן ללכת כל-כך רחוק, הוא מסביר שבשביל תפילה משותפת באווירה נעימה הוא מוכן להשקיע את המאמץ. יהודה מתאר את החוויה שלו מהתפילה: "ראיתי שם הרבה חבר'ה שלא הייתי מאמין שהם יבואו להתפלל. צעירים עם שיער ארוך וג'ל מגיעים מרצונם, בלי שהכריחו אותם. הם באו מסקרנות, וגם רצו להעביר את יום כיפור. נתנו להם כיפה וטלית, והם שמעו את ההסברים של הרב. ככה מקרבים אותם, וכך שומרים על עם ישראל. לא על ידי חוקים וצווים של פוליטיקאים".
לדעתו, צריך להתאים את חוקי הדת לזמן: היום צריך לקיים רק כמה סממנים של אורח חיים יהודי, שיבדילו אותנו מנוצרים ומוסלמים. ואף על פי כן הוא מרגיש ש"יום כיפור הוא יום גדול. בשבילי זה חשבון נפש אישי, עם החברה, עם אלוקים. אני עוצר וחושב מה עשיתי, מה אני רוצה לעשות. ביום הזה חשוב למצוא את השילוב, את הדרך לקרב בינינו ולחיות במשותף. בתפילה הזאת הרגשתי ממש שכל ישראל ערבים זה לזה".
להתקרב במקום ניטרלי
חגי גרוס, מנכ"ל עמותת 'צוהר', מסביר כיצד התעורר הרעיון: "הסקרים מראים מגמות מנוגדות בקרב הציבור החילוני: מחד גיסא, טוען רוב הציבור שיום כיפור הוא יום בעל משמעות עבורו, ומאידך גיסא, פחות ופחות אנשים הולכים לבתי הכנסת כדי להשתתף בתפילה ביום זה. הדחייה מבתי הכנסת נובעת מהעובדה שאנשים חילוניים לא מרגישים בנוח בתפילה במניין רגיל בבית כנסת. אין להם מקומות ישיבה, הם לא מקבלים את היחס והסיוע הדרושים להם כדי להשתלב בתפילה עם הציבור".
המציאות הזו גרמה לאנשי 'צוהר' להשתמש דווקא ביום כיפור כמנוף כדי לשבור את הקרח, ולהחזיר את האנשים לתפילה ולבית הכנסת. כאמור, העמותה מרימה את הפרויקט במשך חמש שנים, והביקוש גדל מדי שנה. השנה מתקיימים כ-150 מניינים בכל רחבי הארץ, בערד, רעננה, רמת השרון, קצרין וקיבוצי הגולן. מניינים מיוחדים הוקמו לטובת עולים מחבר העמים ומאתיופיה.
חיים הלפרין, המנהל הארגוני של הפרויקט, מתאר את ההיערכות: "המיוחד במניינים הללו הוא המיקום הניטרלי בדרך כלל לא נערך המניין בבית כנסת, אלא בבית ספר, מתנ"ס או מרכז קהילתי. בנוסף ישנו רכז מתנדב בכל אזור, שעליו מוטלת האחריות לארגון הלוגיסטי והרוחני: מציאת מקום והכנתו לתפילה מחיצות, כיסאות, קליטת האנשים, גיוס גרעין דתי למניין והנחיית התפילה. התפילה מתנהלת בקצב אטי ומותאם לציבור, הרכז מסביר לפני התפילה ובמהלכה את המשמעות של הקטעים הנאמרים, מתי עומדים ומתי יושבים, מלמדים את השירים כדי שכולם יוכלו להשתתף ולהיות חלק מהתפילה. במקום מחולקים מחזורים מיוחדים הכוללים הסברים, תפילות רלוונטיות, ותרגום לשפות עבור מנייני העולים".
כחצי מהמקומות מקיימים את כל תפילות יום הכיפורים, אך הציבור מגיע בדרך כלל לכל נדרי ונעילה. בכל שאלה הלכתית עומדים לשירות הרכזים צוות רבני 'צוהר', ובראשם הרב יעקב אריאל. מתעוררות שאלות כמו מה צריך להיות גובה המחיצה ומתי מותר להפסיק את התפילה לצורך הסברים. המניינים נחלו הצלחה מדהימה: השנה ישתתפו כבר קרוב ל-15,000 איש בתפילות במקומות השונים, ממגזרים מגוונים: אשכנזים וספרדים, מבוגרים וצעירים, הורים וילדים. בכל מניין כ-100 מתפללים בממוצע.
בנוסף לרכז מצטרפים למניין מתנדבים שתפקידם להיות צמודים למתפללים החילוניים, להראות ולהסביר להם היכן אוחזים בתפילה. במקומות שבהם אין גרעין דתי (בעיקר בקיבוצים) מרכיבים ב'צוהר' צוותים של בחורים (תלמידי ישיבות תיכוניות בדרך כלל), ובחורות (בנות אולפנות ומדרשות), ושולחים אותם בהסעות. בפרויקט שותפים גם משרדי החינוך, הדתות וירושלים והתפוצות, וכן הארגונים 'ביחד', 'עמיאל' ו'עתים'.
לא מתחרים בבית הכנסת
המתפללים מגיבים בהתלהבות, ומספרים כי התפילה במניין כזה גורמת להם לחוות את יום כיפור בצורה אחרת. רבים מהאנשים הללו לא היו הולכים כלל לבית כנסת ביום הזה אלמלא מנייני 'צוהר'. חגי מבקש להדגיש שאין להם מטרה להתחרות בבתי הכנסת. אדרבה, "אנחנו מנסים לתפוס אנשים שבית כנסת לא מדבר אליהם, להראות להם מהי התפילה ולגרום להם להתקרב אליה, כך שבשנה הבאה הם ילכו להתפלל בבית הכנסת".
שמואל דוקוב, רכז המניין של קהילת 'מקור חיים' בפתח תקווה, משתף אותנו בחוויות שלו מהתפילה המשותפת: "האנשים שמגיעים מגלים עניין רב בתפילה, יושבים מרוכזים כל הזמן. הציבור הדתי לא מודע כל-כך לציבור החילוני: מגיעות אלינו למשל נשים בלבוש לא צנוע. אנחנו לא בודקים ולא כופים. יש לנו מטפחות לכיסוי ראש בכניסה, ומי שצריכה תיקח. פעם הגיעה בחורה צעירה בחצאית קצרצרה. היא ישבה במשך כל התפילה ולא הסירה את עיניה מן המחזור. אסור לקבוע לפי החיצוניות.
"האנשים שמתפללים פה מרגישים בנוח כי כולם כאן כמוהם, חלק מהחברה שלהם. הם לא חוששים או מתביישים. אני יכול לומר ש-70 אחוזים מהמתפללים כאן לא היו הולכים להתפלל בבית כנסת. הסגנון שלנו מתאים להם, והם מלאים הכרת תודה לציבור הדתי שעושה משהו שבאמת מותאם ונעים להם להשתתף בו.
"כדי לקרב אליהם את התפילה אנחנו 'מלבישים' לחנים ישראליים על פיוטים שונים, כמו 'על שפת ים כנרת', וזה הולך מצוין. אלה שבאים לכאן כמה שנים כבר שרים אתנו יחד את כל התפילה". רבים מתקשרים לברר מראש שמדובר בתפילה אורתודוקסית ולא אחרת. רב הקהילה, הרב נחמיה טיילור, משתתף במניין הזה ומוסיף דברי תורה. על אף שהתפילה נערכת באולם התעמלות לא ממוזג, הציבור לא נמנע מלבוא.
יש עוד הרבה מה לעשות עד שנגיע ליום בו כל יהודי ידע איך מתפללים, אבל מסתבר שאם ננסה לפתוח רק צוהר קטן של רצון טוב ואכפתיות, ייפתח לנו שער גדול של אהבת ישראל.
בעמותת 'צוהר' מנסים למצוא סוף אחר לסיפור. רבים מאחינו רוצים לפתוח את הסידור בליל יום הכיפורים ולומר 'כל נדרי', אלא שאינם יודעים איך. לשם כך מארגנת העמותה בחמש השנים האחרונות מניינים מיוחדים ביום כיפור, בהם מתפללים יחד דתיים וחילוניים.
חילונים מכל הסוגים
קים סביו מרמת גן, נשואה צעירה עם תינוקת, השתתפה בשנה שעברה במניין בבית הספר 'בן גוריון' בעיר. הזיכרון שנחרת בה הוא בעיקר אווירה טובה, נינוחה ונעימה. "אנחנו לא מסורתיים. לא התחברתי לתפילות בבתי הכנסת, למרות שניסיתי ללכת לפעמים. הרגשתי שאין לי גישה לתפילה. אף אחד לא עזר לי, לא ידעתי מה אומרים. ב'צוהר' מנסים לקרב חילוניים לנושא בצורה ידידותית, ואהבתי את הגישה שלהם. אני שמחה להיות חלק מזה, ועכשיו אני מתעניינת בתפילות בחגים נוספים". היא מרגישה שהחיבור בין העולמות נותן לה הרבה משמעות. "פעם יום כיפור היה בשבילי סתם יום שיושבים בבית ולא אוכלים. אבל עכשיו אני מרגישה חלק ממשהו גדול, חלק מהעם היהודי".
לאה נוח מגני תקווה, עוסקת באלקטרוניקה, גרושה עם שני בנים נשואים ובת, משתתפת במניין בבית הספר 'רביבים'. כשאני שואלת אותה על התחושה שלה בתפילה, היא מדברת בהתלהבות: "כאן אני מרגישה רצויה, שייכת. חיפשתי בעבר בית כנסת להתפלל בו, אנחנו שומרים על המסורת. בכל מקום שאליו הגעתי הייתי צריכה לעמוד בחוץ. בבית הכנסת אמרו לי: 'מקומות שמורים', 'תזוזי מפה', 'תפוס כאן'. הייתי צריכה לעמוד מאחורה ולהצטופף. הרגשתי כמו פולשת למקום זר.
"כשהגעתי למניין של 'צוהר' ישר קיבלו אותי. יש לכולם מקום ברווח, נתנו לי ספר, אני בפנים, מעורבת עם כל הקהל. אני אוהבת ללכת לשם, נהנית לשמוע את השופר. במוצאי הצום עומדים ומסדרים לנו שתייה וכיבוד, בעיני זה חמוד לאללה. לא ראיתי במקום אחר אווירה כזאת של סדר, שקט ונחמדות. יש מתנדבות חביבות שמראות לי, ואני מצליחה לעקוב אחרי כל התפילה". היא צוחקת ומוסיפה: "אפילו שכנים שלי, חילוניים לחלוטין שמחללים שבת, ראיתי אותם פתאום מתפללים שם, נראים דתיים מלידה עם הכיפות. אני אלך גם השנה, ואם יעשו גם בפורים ושבועות תמיד אבוא".
יהודה ארז, 60, נשוי+3 מפתח תקווה, יו"ר האגודה למען החייל בעיר, עוסק בגישור. ביום כיפור הוא הולך מרחק גדול ברגל למניין בבית הספר 'סלומון'. כשהשכנים מתפלאים איך הוא מוכן ללכת כל-כך רחוק, הוא מסביר שבשביל תפילה משותפת באווירה נעימה הוא מוכן להשקיע את המאמץ. יהודה מתאר את החוויה שלו מהתפילה: "ראיתי שם הרבה חבר'ה שלא הייתי מאמין שהם יבואו להתפלל. צעירים עם שיער ארוך וג'ל מגיעים מרצונם, בלי שהכריחו אותם. הם באו מסקרנות, וגם רצו להעביר את יום כיפור. נתנו להם כיפה וטלית, והם שמעו את ההסברים של הרב. ככה מקרבים אותם, וכך שומרים על עם ישראל. לא על ידי חוקים וצווים של פוליטיקאים".
לדעתו, צריך להתאים את חוקי הדת לזמן: היום צריך לקיים רק כמה סממנים של אורח חיים יהודי, שיבדילו אותנו מנוצרים ומוסלמים. ואף על פי כן הוא מרגיש ש"יום כיפור הוא יום גדול. בשבילי זה חשבון נפש אישי, עם החברה, עם אלוקים. אני עוצר וחושב מה עשיתי, מה אני רוצה לעשות. ביום הזה חשוב למצוא את השילוב, את הדרך לקרב בינינו ולחיות במשותף. בתפילה הזאת הרגשתי ממש שכל ישראל ערבים זה לזה".
להתקרב במקום ניטרלי
חגי גרוס, מנכ"ל עמותת 'צוהר', מסביר כיצד התעורר הרעיון: "הסקרים מראים מגמות מנוגדות בקרב הציבור החילוני: מחד גיסא, טוען רוב הציבור שיום כיפור הוא יום בעל משמעות עבורו, ומאידך גיסא, פחות ופחות אנשים הולכים לבתי הכנסת כדי להשתתף בתפילה ביום זה. הדחייה מבתי הכנסת נובעת מהעובדה שאנשים חילוניים לא מרגישים בנוח בתפילה במניין רגיל בבית כנסת. אין להם מקומות ישיבה, הם לא מקבלים את היחס והסיוע הדרושים להם כדי להשתלב בתפילה עם הציבור".
המציאות הזו גרמה לאנשי 'צוהר' להשתמש דווקא ביום כיפור כמנוף כדי לשבור את הקרח, ולהחזיר את האנשים לתפילה ולבית הכנסת. כאמור, העמותה מרימה את הפרויקט במשך חמש שנים, והביקוש גדל מדי שנה. השנה מתקיימים כ-150 מניינים בכל רחבי הארץ, בערד, רעננה, רמת השרון, קצרין וקיבוצי הגולן. מניינים מיוחדים הוקמו לטובת עולים מחבר העמים ומאתיופיה.
חיים הלפרין, המנהל הארגוני של הפרויקט, מתאר את ההיערכות: "המיוחד במניינים הללו הוא המיקום הניטרלי בדרך כלל לא נערך המניין בבית כנסת, אלא בבית ספר, מתנ"ס או מרכז קהילתי. בנוסף ישנו רכז מתנדב בכל אזור, שעליו מוטלת האחריות לארגון הלוגיסטי והרוחני: מציאת מקום והכנתו לתפילה מחיצות, כיסאות, קליטת האנשים, גיוס גרעין דתי למניין והנחיית התפילה. התפילה מתנהלת בקצב אטי ומותאם לציבור, הרכז מסביר לפני התפילה ובמהלכה את המשמעות של הקטעים הנאמרים, מתי עומדים ומתי יושבים, מלמדים את השירים כדי שכולם יוכלו להשתתף ולהיות חלק מהתפילה. במקום מחולקים מחזורים מיוחדים הכוללים הסברים, תפילות רלוונטיות, ותרגום לשפות עבור מנייני העולים".
כחצי מהמקומות מקיימים את כל תפילות יום הכיפורים, אך הציבור מגיע בדרך כלל לכל נדרי ונעילה. בכל שאלה הלכתית עומדים לשירות הרכזים צוות רבני 'צוהר', ובראשם הרב יעקב אריאל. מתעוררות שאלות כמו מה צריך להיות גובה המחיצה ומתי מותר להפסיק את התפילה לצורך הסברים. המניינים נחלו הצלחה מדהימה: השנה ישתתפו כבר קרוב ל-15,000 איש בתפילות במקומות השונים, ממגזרים מגוונים: אשכנזים וספרדים, מבוגרים וצעירים, הורים וילדים. בכל מניין כ-100 מתפללים בממוצע.
בנוסף לרכז מצטרפים למניין מתנדבים שתפקידם להיות צמודים למתפללים החילוניים, להראות ולהסביר להם היכן אוחזים בתפילה. במקומות שבהם אין גרעין דתי (בעיקר בקיבוצים) מרכיבים ב'צוהר' צוותים של בחורים (תלמידי ישיבות תיכוניות בדרך כלל), ובחורות (בנות אולפנות ומדרשות), ושולחים אותם בהסעות. בפרויקט שותפים גם משרדי החינוך, הדתות וירושלים והתפוצות, וכן הארגונים 'ביחד', 'עמיאל' ו'עתים'.
לא מתחרים בבית הכנסת
המתפללים מגיבים בהתלהבות, ומספרים כי התפילה במניין כזה גורמת להם לחוות את יום כיפור בצורה אחרת. רבים מהאנשים הללו לא היו הולכים כלל לבית כנסת ביום הזה אלמלא מנייני 'צוהר'. חגי מבקש להדגיש שאין להם מטרה להתחרות בבתי הכנסת. אדרבה, "אנחנו מנסים לתפוס אנשים שבית כנסת לא מדבר אליהם, להראות להם מהי התפילה ולגרום להם להתקרב אליה, כך שבשנה הבאה הם ילכו להתפלל בבית הכנסת".
שמואל דוקוב, רכז המניין של קהילת 'מקור חיים' בפתח תקווה, משתף אותנו בחוויות שלו מהתפילה המשותפת: "האנשים שמגיעים מגלים עניין רב בתפילה, יושבים מרוכזים כל הזמן. הציבור הדתי לא מודע כל-כך לציבור החילוני: מגיעות אלינו למשל נשים בלבוש לא צנוע. אנחנו לא בודקים ולא כופים. יש לנו מטפחות לכיסוי ראש בכניסה, ומי שצריכה תיקח. פעם הגיעה בחורה צעירה בחצאית קצרצרה. היא ישבה במשך כל התפילה ולא הסירה את עיניה מן המחזור. אסור לקבוע לפי החיצוניות.
"האנשים שמתפללים פה מרגישים בנוח כי כולם כאן כמוהם, חלק מהחברה שלהם. הם לא חוששים או מתביישים. אני יכול לומר ש-70 אחוזים מהמתפללים כאן לא היו הולכים להתפלל בבית כנסת. הסגנון שלנו מתאים להם, והם מלאים הכרת תודה לציבור הדתי שעושה משהו שבאמת מותאם ונעים להם להשתתף בו.
"כדי לקרב אליהם את התפילה אנחנו 'מלבישים' לחנים ישראליים על פיוטים שונים, כמו 'על שפת ים כנרת', וזה הולך מצוין. אלה שבאים לכאן כמה שנים כבר שרים אתנו יחד את כל התפילה". רבים מתקשרים לברר מראש שמדובר בתפילה אורתודוקסית ולא אחרת. רב הקהילה, הרב נחמיה טיילור, משתתף במניין הזה ומוסיף דברי תורה. על אף שהתפילה נערכת באולם התעמלות לא ממוזג, הציבור לא נמנע מלבוא.
יש עוד הרבה מה לעשות עד שנגיע ליום בו כל יהודי ידע איך מתפללים, אבל מסתבר שאם ננסה לפתוח רק צוהר קטן של רצון טוב ואכפתיות, ייפתח לנו שער גדול של אהבת ישראל.