ציפיתי לפגוש פסיכיאטרית מרוחקת, קשוחה וקרה אך התבדיתי. דוקטור שולמית בלנק, 57, היא אישה חמה, מאירת פנים ורגשנית.
בלנק היא פסיכיאטרית ילדים שפיתחה גישה טיפולית הנוגדת במובנים רבים את המקובל בתחום. כדי לחזק את סמכות ההורים בבית, היא מעודדת אותם להטיל סנקציות. המטופלים שלה זוכים ליחס קשוח ולעתים לאיומים והיא איננה נסוגה, גם אם מדובר בילדה שחולה באנורקסיה קשה או בילד שסובל מהתפרצויות, זורק חפצים ומכה.
בלנק משמשת כפסיכיאטרית הילדים של בית החולים קפלן ברחובות, כיועצת פסיכיאטרית במרפאות בכפר-סבא ובחדרה וכיועצת השירות הפסיכולוגי בבני ברק ובבאר שבע. מלבד אלה היא הקימה ומנהלת בית ספר ומועדונית לילדים קשים. הילדים שמגיעים אל בלנק כבר עברו בדרך כלל טיפולים פסיכולוגיים ומסגרות אשפוז, והוריהם, שהוציאו על כך עשרות אלפי שקלים, נואשו מדרכי טיפול אחרות, אורתודוקסיות יותר.
למרות הקבלות שהיא מציגה, מטפלים מן השורה חלוקים בדעתם לגביה, ומביעים שלא לציטוט זעם רב על דרכי ההתנהלות שלה. הם טוענים כי לצד ההצלחות הרבות, קיימים גם כישלונות שפוגעים קשה בנפש הילד ובהוריו, ובאופן כללי הם מתנגדים לכוחניות שהיא מפגינה כלפי הילדים.
טיפול בדרך הקשה
את דרכה המקצועית החלה בלנק כרופאת ילדים ששימשה בפועל כרופאת משפחה בקיבוץ עין השופט. כשרבו הפונים אליה לייעוץ פסיכולוגי היא החליטה ללמוד את הנושא בצורה מסודרת, ולאחר שסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה, התמחתה בפסיכיאטריה.
מה שראתה במהלך ההתמחות המם אותה. במחלקות הפסיכיאטריות הרופאים אולי מטפלים, אבל לא מרפאים. "לא אהבתי את מה שראיתי שם. ילד היה נכנס לאשפוז של שנה, שנתיים, שנים. ואני רופאה, אני צריכה לרפא. אם יש לילד דלקת ריאות ויש לו חום גבוה, אני צריכה לתת לו טיפול כזה שירד לו החום, שהריאות שלו יתנקו מהזיהום, שילך לבית הספר".
את מאמינה שילדים שהגיעו למצבים קשים יכולים לצאת מהם ולהתרפא לגמרי?
בלנק מרימה את קולה: "למה בעיה נפשית שונה מבעיה פיזית? אני הייתי מקבלת כל חורף דלקת גרון. אז מה זה אומר, שאני צריכה להיות חולה כל החיים ולא לתפקד? מה הסיפור? אז שבוע ימים הייתי לוקחת אנטיביוטיקה, ויוצאת מזה עד החורף הבא. ילדים שיש להם רגישות נפשית יש להם רגישות נפשית. בגלל זה הם לא צריכים ללכת לבית הספר שנה וחצי? לבלות בבתי חולים פסיכיאטריים ואחר-כך להסתובב עם הסטיגמה של חולי נפש כל החיים שלהם?"
ההקבלה שבלנק עורכת בין חוליי הגוף והנפש תקפה לדבריה גם בכל הנוגע לאופן הריפוי: "הטיפול כואב. בהגדרה. ואי אפשר למנוע אותו". מה שבלנק מגדירה ככאב רואים מתנגדיה כשימוש לא ראוי בעונשים ובסנקציות, וגם גישתה הנוקשה אל המטופלים אינה מקובלת.
"אנשים טוענים נגדי שאני משפילה את הפציינט. אני לא משפילה. אני פשוט מסירה ממנו את השכבות של היהירות שהוא סיגל לעצמו כהגנה מפני האמת, שאיתה קשה לו להתמודד: שהוא בעצם כלום. שהוא לא מצליח, שהוא כישלון. לפני שעתיים היתה כאן נערה שבאה מבית דתי ולומדת בבית ספר דתי. בית הספר עמד לזרוק אותה כמה וכמה פעמים בגלל התלבושת הפרובוקטיבית שלה, בגלל העגילים שהיא שמה בכל מקום ובגלל ההתנהגות המופקרת לחלוטין שלה. ההורים התחננו בפני המנהל והמפקח, והם מנסים כל הזמן להחזיק אותה שתישאר שם.
"בדקתי את הילדה. שאלתי אותה שאלות והראיתי לה ולכולם שהיא לא יודעת כלום. היא אמנם בכיתה י"ב, אבל היא ברמה של ז', אולי ח'. ואז פתאום היא רואה וההורים שלה רואים שכל מסך העשן הזה שבו היא כיסתה את עצמה ואת כל סביבתה הסיח את כולם מן הבעיה האמיתית. כולם מתעסקים בבעיה ההתנהגותית שלה, וחושבים שאם היא רק תתנהג טוב יהיה בסדר. אבל מבחינתה, אם היא תתנהג טוב הכל לא יהיה בסדר. כי אז יגלו שהיא לא מסוגלת לגשת לבגרות בכלל".
דרושה: סמכות הורית יציבה
המטופל מגיע אל בלנק בליווי הוריו. הארבעה נועדים יחד לפגישה ארוכה וטעונה. בלנק משוחחת עם הילד ומאבחנת אותו. ברובם המכריע של המקרים היא תמצא אצל הילד בעיה שנוגעת למוטוריקה, תחושתיות, כתיבה או מיומנויות אחרות, שגורמת לו לדימוי עצמי נמוך ולתחושה של אובדן שליטה. כדי להחזיר לעצמו את הביטחון העצמי הוא מסגל התנהגות לא מקובלת שתקנה לו שליטה בהורים, במורים ואפילו במטפלים.
על גבי הבעיה הזו קיימת סמכות הורית פגועה, שבאה בעקבות חולשה אישית של ההורים או בעקבות אירוע מחליש כמו גירושין, מחלת הילד או מעבר דירה. במקרים כאלה ינסו ההורים לרצות את ילדם, לוותר ולהעניק לו את מה שהוא דורש. וזה, לדברי בלנק, הרסני.
"קחי ילד שיש לו בעיה במוטוריקה, בקריאה, במיומנות חברתית. איך הוא צריך להרגיש כשהוא לא בועט בכדור כמו שצריך, כשהוא לא מצליח לקרוא כמו שיתר הילדים מצליחים, שהמורה מדברת והוא לא מצליח לקלוט את מה שהיא אומרת? איך הוא מרגיש? הוא מאוד מתוסכל. וכשלא מבינים את הכאב שלו, הכל מתעצם.
"עכשיו קחי את אותו ילד במשפחה שאין סמכות הורית, אין גבולות, יש בלגאן. למשל, משהו טריוויאלי כמו משמורת משותפת. זוג מתגרש, אבל שני ההורים רוצים להחזיק את הילד. אז הילד נמצא חצי שבוע אצל אבא וחצי שבוע אצל אמא. מילא אם הם גרים באותו יישוב, חצי צרה, גם לזה אני מתנגדת, אבל תארי לך שאחד גר בתל אביב ואחד בנתיבות? זה זוועה! ומה קורה אם לאמא יש בן זוג חדש שנכנס הביתה?
"אז מצד אחד החברה דואגת כל כך לילדים ושמה אותם במרכז, אבל ההורים שלהם עדיין מתגרשים ובקצב מדהים. כמה שהם מנסים לפצות אותם הם גורמים להם ליותר עוול", דמעות נקוות בעיניה של הפסיכיאטרית המנוסה.
להכות במקום שכואב
ההזדהות של בלנק עם הילדים אינה מונעת ממנה לדבר בצורה קשוחה עם המטופלים ולהעמיד אותם במקומם. לצורך כך היא משתמשת בכישרון המשחק והכריזמה שבהם ניחנה, שבאים לידי ביטוי גם במהלך הראיון. היא משנה אינטונציות, משתמשת בידיה ובפניה כדי להביע מה שהיא רוצה לומר ומצליחה לסחוף.
בחדר הטיפולים היא יוצרת דרמה גדולה. בלנק מערערת את הדינמיקה המשפחתית הקיימת ונוגעת לילד איפה שכואב, גם אם הוא מגיע עם רקע קשה. היא מנערת אותו, מוציאה אותו מן הקליפה שלו ומנסה להבהיר לו ולהוריו שהמושכות אינם בידיו.
את לא מפחדת שהילד יתפרק מכך?
"להיפך. אף ילד לא התפרק, רק נבנה. אני מורידה ממנו את השכבות של ההסוואה שהוא פיתח. אני מקלפת אותו מהכיסויים והצעיפים ונותנת גב להורים. אני גם אומרת ללא מילים 'יש כאן על מה לסמוך, זה בסדר, אנחנו נדאג שהקשיים שלך יקבלו מענה'. הדברים הם על-מילוליים. אני בכלל לא מדברת בצורה ישירה. אני לא שואלת 'איך אתה מרגיש?' ו'קשה לך?' אני גם מדברת אל ההורים בצורה עקיפה, אני מציגה להם מודל של התנהגות כלפי הילד, והשמים לא נופלים".
בלנק דורשת מההורים לשנות את התנהגותם כלפי הילד. הם אמורים להיות קשוחים יותר ולא להיכנע ללחצים שיפעיל הילד. היא מבררת מהם הדברים שאליהם הילד הכי מחובר, שתופסים מקום נרחב בחייו ומהווים חלק בלתי נפרד מעולמו העכשווי, עולם המחלה שלו. בלנק מנחה את ההורים ליטול את החפץ הזה מחדרו של הילד, כדי להמחיש שכללי המשחק משתנים, ולהתנות את החזרתו בשיפור הדרגתי בהתנהגותו.
בהיעדרו של הילד, מוציאים ההורים את הטלוויזיה, הפלייסטיישן או הטלפון הסלולרי, ומעתה הילד צריך להרוויח את מה שעד עתה קיבל כמובן מאליו. הילד חוזר הביתה ומופתע לגלות שהוריו נטלו יוזמה, לקחו ממנו דבר כה חשוב ודורשים ממנו לשנות את התנהגותו. הוא גם מתקשה להאמין שהוריו אינם משלימים עוד עם סירובו ללכת לבית הספר (שלפעמים נמשך שנה) או עם התפרצויות הזעם שלו.
המהפך הזה אינו קל לילדים שהתרגלו לקבל הכל ולהיות בעלי השליטה, וגם לא להורים שצריכים לעמוד בלחץ ולשנות את גישתם מן הקצה אל הקצה. בלנק דורשת מההורים לשמור עמה על קשר טלפוני רצוף, כדי שתדע מה מתרחש בבית וכדי שתוכל לחזק אותם ולהנחות אותם. לדבריה, הכוח של ההורים הם המשענת של הילד.
"ילדים יכולים לשאת כמעט הכל. הם מסתדרים עם קשיים וטרור ורעב וזוועות. אבל הם זקוקים להורים חזקים. אם ההורה הוא חלש ומהוסס, 'תחליט לבד', 'תעזוב אותי', 'אני בוכה' אמא שהיתה כאן היום כל הזמן בכתה מה הילדה עושה לה. אז על מי הבת שלה תישען? מי תגן עליה בעולם הקשה והכאוטי הזה?" במקביל לכל אלה, מטפלים בבעיה הראשונית, הכישורית של הילד שנתגלתה באבחון.
הגישה של בלנק אינה מתאימה לכל ההורים. בשיחת הטלפון המקדימה היא מבהירה להם היטב מה כוללת תכנית הטיפול, ומסבירה שאם אין בכוונתם לעבוד לפיה, ואפילו אם יש בידם היסוס קל, שלא יגיעו. חוסר הנחישות עלול לבלבל עוד יותר את הילד.
אין יקר מנשמה של ילד
ד"ר בלנק הולכת נגד הזרם גם בהתנגדותה הנמרצת לאשפוז במחלקות פסיכיאטריות. לדעתה צריך לסגור את דלתות המחלקה לנכנסים. לפני 10 שנים היא הקימה את העמותה למניעת אשפוז פסיכיאטרי שהולידה את 'בני ארזים': בית ספר, פנימייה ומועדונית לילדים עם בעיות נפשיות, שאותם היא מנהלת ללא תמורה.
"במקור היא היתה מיועדת לילדים שמסתובבים בחוץ אחרי הצהריים או כאלה שמפוצצים שיעורים. המועדונית נתנה להם מסגרת אחר הצהריים, סיוע בשיעורי בית ועבודה בריפוי בעיסוק על כל הדברים שמחלישים אותם. הילדים הפנימו את הגבולות ואת צורות ההתנהגות. זה הצליח מאוד ומנענו הרבה אשפוזים.
"במשך השנים המסגרת התחילה לקלוט ילדים שבית הספר זרק אותם, שיצאו מאשפוזים או שהתפרקו לגמרי ועמדו להישלח לאשפוז, ואז התחלנו להפעיל את המועדונית משעות הבוקר. בשלב זה התחילו להגיע ילדים שלא היו בבית הספר שנה שלמה, שהסתובבו ברחוב מפורקים לגמרי, וגיליתי לתדהמתי שאחרי יום הם מסתדרים. לפעמים אחרי שעה. זה מדהים לראות ילדים ששכבו שנה וחצי במיטה, הפכו את היום ללילה ואת הלילה ליום, והיו להם התקפי זעם נוראיים עם מכות, מגיעים לשם וכאילו רוח המקום שורה עליהם. יש עבודה קבוצתית. יש המון דגש על עשייה ועל משחק".
פרט לבית הספר ולמועדונית קיימת פנימייה לילדים שהוריהם אינם חזקים דיים כדי להשלים בבית את הטיפול הניתן בבית הספר. בכל המסגרות של 'בני ארזים' לומדים מעל מאה ילדים, ונמצאים בהמתנה מאה וארבעים.
דורון פאר, מנהל המועדונית שמלווה את עבודתה של ד"ר בלנק כבר שש שנים, יודע לספר על הצלחות מדהימות. "הגיע אלינו ילד בן 8 אחרי אשפוז. הם (מטפלים קודמים) החליטו שילד בן 8 מסוכן לציבור... כמה תרופות שהוא קיבל, הלב נקרע. הסתכלתי לו בעיניים ולא האמנתי. אחרי שהוא היה אצלנו חודש הוא חזר לבית ספר רגיל והוא מסתדר שם יפה מאוד, אז למה לאשפז אותו? יש דבר יותר יקר מנשמה של ילד?"
להצלחה יש הרבה אויבים
צוות 'בני ארזים' נאלץ להתמודד גם עם שמועות על הפעלת אמצעים פיזיים, לקיחת הילדים לבית הספר תוך כדי הפעלת כוח ועוד. פאר מפריך את השמועות באופן נחרץ: "תראי, לעתים רחוקות יש לילדים התפרצויות זעם והם מסוכנים לעצמם, אז אנחנו תופסים את הילד בתפיסה טיפולית ומסבירים שיש מסגרת ושהוא אינו יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל זה הכל.
"לפני שנתיים הייתה לנו ילדה שלא הלכה לבית הספר במשך שנתיים. היא היכתה כל מי שניסה להתקרב אליה, צרחה וזרקה חפצים. לאחר שההורים שלה נואשו ממטפלים אחרים ומעובדות סוציאליות של העירייה שלא הצליחו להוציא אותה מהמיטה, הם פנו אלינו. נכנסו לביתה תחת עיניהם הפקוחה של ההורים, לקחנו אותה איתנו והשארנו אותה ב'בני ארזים'. לקראת ראש השנה קיבלתי ממנה בונבוניירה. היא לומדת בבית ספר בדרום הארץ ומוציאה ציונים טובים. היא אמרה שהשנה החולפת היתה השנה הטובה ביותר בחייה".
פאר מסביר כי במקרים מסוימים, שבהם לילד יש הפרעות התנהגותיות קשות, הוא עשוי להישאר לשעות במועדונית גם אחרי שעות הפעילות ואולי אף ללון שם. בשעות אלו הוא עושה משימות מיוחדות שממשיכות עברו את המסגרת, כמו שטיפת כלים, סידור החדר וכו' מלאכות שבביתו מעולם לא נדרש לעשות, כי הוריו חוששים מפניו או מגוננים עליו.
פאר תולה את חוסר הפרגון של הקולגות בהצלחה של השיטה: "אחרי שפסיכיאטר גובה מהורה 30,000 שקל ונותן תרופות ושיחות וכלום לא עוזר, ואז הוא מגיע אלינו ותוך חודש נוצר שינוי דרמטי, הוא לא אוהב את השיטה. חוץ מזה שהיא גם מרוקנת להם את המחלקות הפסיכיאטריות".
החזון והרצון של בלנק הוא שיהיו 15 מסגרות כאלו בכל הארץ, שיתנו מענה לילדים "הכי קשים של מדינת ישראל" וימנעו את האשפוזים המיותרים, לפי תפיסתה, במחלקות הפסיכיאטריות.
השורשים בסלובודקה
בלנק גדלה בכפר מל"ל ("אנחנו והשוחט היינו הדתיים היחידים"). אביה, משה פליצ'ינסקי, היה נכדו של הסבא מסלובודקה, ואמה השתייכה למשפחת מייזל מן העלייה השנייה. למרות שהיום היא אינה מנהלת אורח חיים דתי, היא בהחלט מחשיבה את המסורת היהודית כמסד של עולמה התרבותי. בני משפחתו של אביה, עמם יש לה קשר הדוק, הם ראשי ישיבת חברון וסלובודקה, ועל 'מיר' הירושלמית היא בכלל אומרת ש"זו ישיבה משפחתית".
את כל אלה היא מביאה לתוך העולם הטיפולי שלה: "לא הכרתי את הסבא מסלובודקה, אבל אני מעריכה שזו הרוח שלו. הצניעות ושפלות הרוח. אל תחשוב שאתה מי יודע מה, דע לפני מי אתה עומד. אני לא המצאתי את הגלגל. היהודים נוהגים לחנך כך כבר 3,500 שנה. אני מתבססת על 'כבד את אביך ואת אמך', וזה לא סתם הדיבר החברתי הראשון. זה הבסיס לכל. זה אומר שאתה מכבד את הסמכות, נוהג לפי גבולות ויודע מאיפה באת.
"הבחורה שהיתה אצלי היום בטיפול אמרה: 'תעזבי את ההורים שלי, תדברי אלי!' היא לא רצתה שהם בכלל יהיו שם בחדר. 'אני, אני, תטפלי בי. תעזבי את האישה הזאתי, רק צרות היא גרמה לי!!!' היא צעקה והתכוונה לאמא שלה. 'ממך מתחילה הספירה?' שאלתי כתגובה, 'מי משלם את הצ'ק שאת נותנת לי? מי הביא אותך לפה באוטו? מי נשא אותך בבטן תשעה חודשים?'"
במהלך שיחתנו, הטלפונים בבית בלנק אינם מפסיקים לצלצל. מדריך מ'בני ארזים', ואחריו אמא של אחת המטופלות, אנורקטית, שמבקשת לדעת כמה עלתה בתה במשקל. הבן מתקשר ("מה נשמע ממוש?") הבת קופצת לרגע כדי להראות את תמונה של אחד הילדים שנמצא בחו"ל ("כדי להשוויץ קצת עם הנכדים"), ונדמה כי נוכחותם של הילדים שבגרו עוד נמצאת בבית.
כאם לשלושה, מודה בלנק כי לא גידלה את ילדיה בשיטה בה היא מטפלת. "גידלתי אותם לפני שפיתחתי את הגישה, אבל תוך כדי גידול הילדים ראיתי קטסטרופות כאלה, נשירות מבית ספר ומחלות נפש, ואמרתי לעצמי שאני חייבת להתחזק, שזה רק לא יקרה לילדים שלי. למזלי הבעל שלי הוא איש חזק, וכל פעם שהיתה לי בעיה הוא עמד בפרץ. לי היה קשה. עם הבת הייתי כבר יותר קשוחה. היא היתה מפונקת מאוד כילדה קטנה, ודרך הפציינטים שלי ראיתי שהולך להיות פה משהו לא טוב. אז תפסתי אותה חזק. מכל מלמדי השכלתי, ומהפציינטים יותר מכולם".
הכל מתחיל באשמה
בלנק מציינת כמה נקודות ששימת לב אליהן עשויה למנוע מראש בעיות אצל הילד: "ישנם גורמי סיכון שצריך לתת עליהם את הדעת, והם קשיים ועיכובים בהתפתחות של הילד בתחומים מוטוריים, סנסוריים, שיווי משקל, דיבור, קריאה, טונוס שרירים וגם רמת חרדה גבוהה או טמפרמנט סוער. כל אלו מקשים על הילד להשתלב או להתפתח בצורה טובה, ואז הוא מועד לפורענות.
"אם תופסים את זה בגיל צעיר, אפשר לתקן הרבה מאוד. הרבה פעמים אני מטפלת בילדים בני 14, שבגלל שהם כל-כך אינטליגנטיים ומצליחים להסוות את הבעיות שלהם על ידי התנהגות פרועה נגרם כבר הרבה נזק משני. במקביל צריך לחזק את הסמכות ההורית. זה הולך ביחד, כי הילדים האלה זקוקים לגבולות יותר ברורים ויותר חדים מילדים רגילים. ככל שהילד פגוע יותר, יש לו חרדה גדולה יותר".
במהלך שיחתנו, מראיינת, מרואיינת (שתי אמהות) וצלם אחד (אבא), צצה ועולה סוגיה שנוגעת לכל אב ואם עבריים, וגם כאן בלנק מציגה השקפה מעניינת שיש לה השלכה מעשית ברורה:
"אחת הרעות החולות היא רגשות אשם שיש להורים, אבל אני אומרת שזה מובנה בתוך ההורות. אנחנו מביאים ילדים לעולם לא בשבילם אלא בשבילנו, ומי שאומר שזה לא כך הוא שקרן ושרלטן. אנחנו חולמות על אמהות. אני יודעת את זה מעצמי וגם מן הסביבה. אנחנו רוצות לאהוב ולחבק ולגדל ילד שייתן לנו נחת, ואנחנו מסתובבות עם תמונות שלהם ותעודות הצטיינות שלהם מהאוניברסיטה. אנחנו מצפים לנכדים ואנחנו חיים דרכם כמה פעמים. אז אם הבאת ילדים לעולם מהסיבות האלה, ברור שיש לך רגשות אשם. את מרגישה צורך תמידי לפצות את הילדים שלך על כך שאת רוצה בעצם להנציח את עצמך.
"אני מציעה לקבל את העובדה שזו דרכו של עולם, ועכשיו, כשכבר הבאת את הילדים לעולם, התפקיד שלך הוא לא לפצות אותם ולהשקיט את רגשות האשם שלך אלא לגדל אותם להיות בני אדם מאושרים שעומדים על הרגליים. פה כבר אין אגואיזם, יש הקרבה. להיות קשוח עם הילד שלך זה פי מיליון קשה מאשר להיות רך איתו ולתת לו את מה שהוא רוצה.
"אז כשבאות אליי אימהות ובוכות: 'אני לא יכולה לעשות את זה לילד שלי, אני לא יכולה להוציא לו את המחשב ואת הטלוויזיה. זה נורא, זה קשה', אני שואלת: 'אז את לא עושה את זה בגלל שזה קשה לך? אני אומרת לך שזה טוב לו. שזו רפואה בשבילו. אני הרופאה. לך יותר נוח לתת לו טלוויזיה ומחשב וכמה כסף שהוא רוצה, אבל תעשי משהו שטוב לילד'".
מאויבת לאוהבת
הוריה של קרן (שם בדוי), תלמידת כיתה ט' בבית ספר בדרום הארץ, הוזמנו יום אחד לחדר המנהל בשל ירידה של בתם בלימודים ובמשקל. בתחילה הם לא ייחסו לדברים חשיבות רבה, אולם כמה שבועות לאחר מכן הגיעו ההתעלפויות. קרן החלה להתעלף לעתים קרובות יותר ויותר, עד שהדבר הפך ליומיומי.
אמה התרוצצה איתה בין מרפאות ובתי חולים, אולם איש לא מצא את הסיבה להתעלפויות התכופות. "אני ידעתי שזה בגלל שאני לא אוכלת", אומרת קרן, "אבל לא היה אכפת לי וגם לא סיפרתי את זה לאף אחד". בסופו של דבר, לאחר בדיקות ואבחנות היא אושפזה, מספר ימים לפני פסח, במחלקה של ד"ר בלנק בבית החולים קפלן ברחובות. קרן, שבשלב זה היא כבר נהגה להקיא את האוכל שהיה מצליח להיכנס לפיה, הוגדרה כבעלת הפרעת אכילה.
"בפגישה הראשונה ד"ר בלנק זיהתה אצלי בעיה בריכוז ובלימודים, וגם אמרה שיש בבית בעיה של סמכות. אמא שלי תמיד ויתרה לי, ואני עליתי על הסמכות שלה. אם נותנים לילד הכל, הוא מתמרד". ד"ר בלנק החליטה שקרן צריכה השגחה צמודה בארוחות. אחיה ואביה שמרו עליה לסירוגין, ואמה הורחקה ממנה ולא היתה שותפה בטיפול.
קרן מספרת על ד"ר בלנק: "הימים שהיא עבדה במחלקה, ראשון שלישי וחמישי, היו סיוט בשבילי. היא היתה ממש האויבת שלי. אם היא רוצה להעיר לך, היא לא עושה את זה בצד, בשקט, אלא לפני כולם".
קרן הייתה אמורה להשתחרר לביתה לליל הסדר, אולם יום לפני כן, בתום הארוחה שאכלה תחת עינו הפקוחה של אחיה, היא נעלמה. ד"ר בלנק תפסה אותה ביציאה מהשירותים, לאחר שהקיאה את מה שאכלה. "היא צעקה עלי לפני כולם, לקחה לי את התכשיטים, את הבגדים והבשמים, והשאירה אותי רק עם פיג'מה. היא הקצתה לי זמן ללכת לשירותים, והיא גם הודיעה לי שאני לא משתחררת לליל הסדר. נשארתי לבד בחדר כל חג ראשון. היא לא הרשתה לי לעבור לחדר השני, שם היו עוד ילדים".
אחרי ליל הסדר הזה, שזכור לה כחוויה נוראית ובעקבות שיחות עם האחיות ובני המשפחה, החליטה קרן שזהו זה. היא מתחילה לעלות במשקל ועושה את המפנה שכולם ציפו לו. לחג שני של פסח היא כבר שוחררה לביתה, ואז החלה להגיע פעם בשבוע למרפאתה של ד"ר בלנק. בשלב זה היא עדיין לא יצאה לגמרי מן המחלה, ומדי פעם היתה יורדת במשקל. איומיה של ד"ר בלנק כי היא תשוב ותאשפז אותה אם לא תדבק בתפריט שנתנה לה לא תמיד הרתיעו אותה.
בסופו של דבר, בסיועו של אביה, שהיה כפוף באופן מוחלט להוראותיה של בלנק, היא הצליחה להימנע מכך. היום היא בת 17, לומדת בבית ספר ומוציאה ציונים טובים. הבעיה הלימודית שלה מטופלת והיא בקשר חם עם בלנק. "היום הגלגל התהפך. לפני שבועיים נסעתי אליה עם מכתב תודה. עליתי שלושה קילו ואני מרגישה טוב. אני גם נפגשת עם בנות שמאושפזות בקפלן, מעודדת אותן ומספרת להן את הסיפור שלי".
קרן מסבירה שהעובדה שחפציה האישיים נלקחו ממנה, דבר שנשמע נורא לצופה מן הצד, לא ממש הפריעה לה. "את בבועה, יש לך את המטרה שלך וזה לרדת במשקל. זה משהו שמשתלט עלייך ועל כל הפעולות היומיומיות שלך". בבית, היא מספרת האווירה השתנתה. היא לא יכולה לשים את האצבע על איך בדיוק, אבל מסבירה ש"הכל שונה, האווירה אחרת".
את ממליצה לילדים אחרים לקבל את הטיפול אצל ד"ר בלנק?
"זה לא תלוי בילד אלא במחלה שממנה הוא סובל. אם זו בעיה קטנה אז לא צריכים להיות כל-כך נוקשים, אבל אם זו בעיה חמורה, אני ממליצה על כזה טיפול לרוב הילדים. גם בתוך הטיפול צריך לזכור שבעצם הילד קובע את שיטת הטיפול. אם הוא ישתף פעולה, הוא יקבל ממנה יחס טוב".
בלנק היא פסיכיאטרית ילדים שפיתחה גישה טיפולית הנוגדת במובנים רבים את המקובל בתחום. כדי לחזק את סמכות ההורים בבית, היא מעודדת אותם להטיל סנקציות. המטופלים שלה זוכים ליחס קשוח ולעתים לאיומים והיא איננה נסוגה, גם אם מדובר בילדה שחולה באנורקסיה קשה או בילד שסובל מהתפרצויות, זורק חפצים ומכה.
בלנק משמשת כפסיכיאטרית הילדים של בית החולים קפלן ברחובות, כיועצת פסיכיאטרית במרפאות בכפר-סבא ובחדרה וכיועצת השירות הפסיכולוגי בבני ברק ובבאר שבע. מלבד אלה היא הקימה ומנהלת בית ספר ומועדונית לילדים קשים. הילדים שמגיעים אל בלנק כבר עברו בדרך כלל טיפולים פסיכולוגיים ומסגרות אשפוז, והוריהם, שהוציאו על כך עשרות אלפי שקלים, נואשו מדרכי טיפול אחרות, אורתודוקסיות יותר.
למרות הקבלות שהיא מציגה, מטפלים מן השורה חלוקים בדעתם לגביה, ומביעים שלא לציטוט זעם רב על דרכי ההתנהלות שלה. הם טוענים כי לצד ההצלחות הרבות, קיימים גם כישלונות שפוגעים קשה בנפש הילד ובהוריו, ובאופן כללי הם מתנגדים לכוחניות שהיא מפגינה כלפי הילדים.
טיפול בדרך הקשה
את דרכה המקצועית החלה בלנק כרופאת ילדים ששימשה בפועל כרופאת משפחה בקיבוץ עין השופט. כשרבו הפונים אליה לייעוץ פסיכולוגי היא החליטה ללמוד את הנושא בצורה מסודרת, ולאחר שסיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה, התמחתה בפסיכיאטריה.
מה שראתה במהלך ההתמחות המם אותה. במחלקות הפסיכיאטריות הרופאים אולי מטפלים, אבל לא מרפאים. "לא אהבתי את מה שראיתי שם. ילד היה נכנס לאשפוז של שנה, שנתיים, שנים. ואני רופאה, אני צריכה לרפא. אם יש לילד דלקת ריאות ויש לו חום גבוה, אני צריכה לתת לו טיפול כזה שירד לו החום, שהריאות שלו יתנקו מהזיהום, שילך לבית הספר".
את מאמינה שילדים שהגיעו למצבים קשים יכולים לצאת מהם ולהתרפא לגמרי?
בלנק מרימה את קולה: "למה בעיה נפשית שונה מבעיה פיזית? אני הייתי מקבלת כל חורף דלקת גרון. אז מה זה אומר, שאני צריכה להיות חולה כל החיים ולא לתפקד? מה הסיפור? אז שבוע ימים הייתי לוקחת אנטיביוטיקה, ויוצאת מזה עד החורף הבא. ילדים שיש להם רגישות נפשית יש להם רגישות נפשית. בגלל זה הם לא צריכים ללכת לבית הספר שנה וחצי? לבלות בבתי חולים פסיכיאטריים ואחר-כך להסתובב עם הסטיגמה של חולי נפש כל החיים שלהם?"
ההקבלה שבלנק עורכת בין חוליי הגוף והנפש תקפה לדבריה גם בכל הנוגע לאופן הריפוי: "הטיפול כואב. בהגדרה. ואי אפשר למנוע אותו". מה שבלנק מגדירה ככאב רואים מתנגדיה כשימוש לא ראוי בעונשים ובסנקציות, וגם גישתה הנוקשה אל המטופלים אינה מקובלת.
"אנשים טוענים נגדי שאני משפילה את הפציינט. אני לא משפילה. אני פשוט מסירה ממנו את השכבות של היהירות שהוא סיגל לעצמו כהגנה מפני האמת, שאיתה קשה לו להתמודד: שהוא בעצם כלום. שהוא לא מצליח, שהוא כישלון. לפני שעתיים היתה כאן נערה שבאה מבית דתי ולומדת בבית ספר דתי. בית הספר עמד לזרוק אותה כמה וכמה פעמים בגלל התלבושת הפרובוקטיבית שלה, בגלל העגילים שהיא שמה בכל מקום ובגלל ההתנהגות המופקרת לחלוטין שלה. ההורים התחננו בפני המנהל והמפקח, והם מנסים כל הזמן להחזיק אותה שתישאר שם.
"בדקתי את הילדה. שאלתי אותה שאלות והראיתי לה ולכולם שהיא לא יודעת כלום. היא אמנם בכיתה י"ב, אבל היא ברמה של ז', אולי ח'. ואז פתאום היא רואה וההורים שלה רואים שכל מסך העשן הזה שבו היא כיסתה את עצמה ואת כל סביבתה הסיח את כולם מן הבעיה האמיתית. כולם מתעסקים בבעיה ההתנהגותית שלה, וחושבים שאם היא רק תתנהג טוב יהיה בסדר. אבל מבחינתה, אם היא תתנהג טוב הכל לא יהיה בסדר. כי אז יגלו שהיא לא מסוגלת לגשת לבגרות בכלל".
דרושה: סמכות הורית יציבה
המטופל מגיע אל בלנק בליווי הוריו. הארבעה נועדים יחד לפגישה ארוכה וטעונה. בלנק משוחחת עם הילד ומאבחנת אותו. ברובם המכריע של המקרים היא תמצא אצל הילד בעיה שנוגעת למוטוריקה, תחושתיות, כתיבה או מיומנויות אחרות, שגורמת לו לדימוי עצמי נמוך ולתחושה של אובדן שליטה. כדי להחזיר לעצמו את הביטחון העצמי הוא מסגל התנהגות לא מקובלת שתקנה לו שליטה בהורים, במורים ואפילו במטפלים.
על גבי הבעיה הזו קיימת סמכות הורית פגועה, שבאה בעקבות חולשה אישית של ההורים או בעקבות אירוע מחליש כמו גירושין, מחלת הילד או מעבר דירה. במקרים כאלה ינסו ההורים לרצות את ילדם, לוותר ולהעניק לו את מה שהוא דורש. וזה, לדברי בלנק, הרסני.
"קחי ילד שיש לו בעיה במוטוריקה, בקריאה, במיומנות חברתית. איך הוא צריך להרגיש כשהוא לא בועט בכדור כמו שצריך, כשהוא לא מצליח לקרוא כמו שיתר הילדים מצליחים, שהמורה מדברת והוא לא מצליח לקלוט את מה שהיא אומרת? איך הוא מרגיש? הוא מאוד מתוסכל. וכשלא מבינים את הכאב שלו, הכל מתעצם.
"עכשיו קחי את אותו ילד במשפחה שאין סמכות הורית, אין גבולות, יש בלגאן. למשל, משהו טריוויאלי כמו משמורת משותפת. זוג מתגרש, אבל שני ההורים רוצים להחזיק את הילד. אז הילד נמצא חצי שבוע אצל אבא וחצי שבוע אצל אמא. מילא אם הם גרים באותו יישוב, חצי צרה, גם לזה אני מתנגדת, אבל תארי לך שאחד גר בתל אביב ואחד בנתיבות? זה זוועה! ומה קורה אם לאמא יש בן זוג חדש שנכנס הביתה?
"אז מצד אחד החברה דואגת כל כך לילדים ושמה אותם במרכז, אבל ההורים שלהם עדיין מתגרשים ובקצב מדהים. כמה שהם מנסים לפצות אותם הם גורמים להם ליותר עוול", דמעות נקוות בעיניה של הפסיכיאטרית המנוסה.
להכות במקום שכואב
ההזדהות של בלנק עם הילדים אינה מונעת ממנה לדבר בצורה קשוחה עם המטופלים ולהעמיד אותם במקומם. לצורך כך היא משתמשת בכישרון המשחק והכריזמה שבהם ניחנה, שבאים לידי ביטוי גם במהלך הראיון. היא משנה אינטונציות, משתמשת בידיה ובפניה כדי להביע מה שהיא רוצה לומר ומצליחה לסחוף.
בחדר הטיפולים היא יוצרת דרמה גדולה. בלנק מערערת את הדינמיקה המשפחתית הקיימת ונוגעת לילד איפה שכואב, גם אם הוא מגיע עם רקע קשה. היא מנערת אותו, מוציאה אותו מן הקליפה שלו ומנסה להבהיר לו ולהוריו שהמושכות אינם בידיו.
את לא מפחדת שהילד יתפרק מכך?
"להיפך. אף ילד לא התפרק, רק נבנה. אני מורידה ממנו את השכבות של ההסוואה שהוא פיתח. אני מקלפת אותו מהכיסויים והצעיפים ונותנת גב להורים. אני גם אומרת ללא מילים 'יש כאן על מה לסמוך, זה בסדר, אנחנו נדאג שהקשיים שלך יקבלו מענה'. הדברים הם על-מילוליים. אני בכלל לא מדברת בצורה ישירה. אני לא שואלת 'איך אתה מרגיש?' ו'קשה לך?' אני גם מדברת אל ההורים בצורה עקיפה, אני מציגה להם מודל של התנהגות כלפי הילד, והשמים לא נופלים".
בלנק דורשת מההורים לשנות את התנהגותם כלפי הילד. הם אמורים להיות קשוחים יותר ולא להיכנע ללחצים שיפעיל הילד. היא מבררת מהם הדברים שאליהם הילד הכי מחובר, שתופסים מקום נרחב בחייו ומהווים חלק בלתי נפרד מעולמו העכשווי, עולם המחלה שלו. בלנק מנחה את ההורים ליטול את החפץ הזה מחדרו של הילד, כדי להמחיש שכללי המשחק משתנים, ולהתנות את החזרתו בשיפור הדרגתי בהתנהגותו.
בהיעדרו של הילד, מוציאים ההורים את הטלוויזיה, הפלייסטיישן או הטלפון הסלולרי, ומעתה הילד צריך להרוויח את מה שעד עתה קיבל כמובן מאליו. הילד חוזר הביתה ומופתע לגלות שהוריו נטלו יוזמה, לקחו ממנו דבר כה חשוב ודורשים ממנו לשנות את התנהגותו. הוא גם מתקשה להאמין שהוריו אינם משלימים עוד עם סירובו ללכת לבית הספר (שלפעמים נמשך שנה) או עם התפרצויות הזעם שלו.
המהפך הזה אינו קל לילדים שהתרגלו לקבל הכל ולהיות בעלי השליטה, וגם לא להורים שצריכים לעמוד בלחץ ולשנות את גישתם מן הקצה אל הקצה. בלנק דורשת מההורים לשמור עמה על קשר טלפוני רצוף, כדי שתדע מה מתרחש בבית וכדי שתוכל לחזק אותם ולהנחות אותם. לדבריה, הכוח של ההורים הם המשענת של הילד.
"ילדים יכולים לשאת כמעט הכל. הם מסתדרים עם קשיים וטרור ורעב וזוועות. אבל הם זקוקים להורים חזקים. אם ההורה הוא חלש ומהוסס, 'תחליט לבד', 'תעזוב אותי', 'אני בוכה' אמא שהיתה כאן היום כל הזמן בכתה מה הילדה עושה לה. אז על מי הבת שלה תישען? מי תגן עליה בעולם הקשה והכאוטי הזה?" במקביל לכל אלה, מטפלים בבעיה הראשונית, הכישורית של הילד שנתגלתה באבחון.
הגישה של בלנק אינה מתאימה לכל ההורים. בשיחת הטלפון המקדימה היא מבהירה להם היטב מה כוללת תכנית הטיפול, ומסבירה שאם אין בכוונתם לעבוד לפיה, ואפילו אם יש בידם היסוס קל, שלא יגיעו. חוסר הנחישות עלול לבלבל עוד יותר את הילד.
אין יקר מנשמה של ילד
ד"ר בלנק הולכת נגד הזרם גם בהתנגדותה הנמרצת לאשפוז במחלקות פסיכיאטריות. לדעתה צריך לסגור את דלתות המחלקה לנכנסים. לפני 10 שנים היא הקימה את העמותה למניעת אשפוז פסיכיאטרי שהולידה את 'בני ארזים': בית ספר, פנימייה ומועדונית לילדים עם בעיות נפשיות, שאותם היא מנהלת ללא תמורה.
"במקור היא היתה מיועדת לילדים שמסתובבים בחוץ אחרי הצהריים או כאלה שמפוצצים שיעורים. המועדונית נתנה להם מסגרת אחר הצהריים, סיוע בשיעורי בית ועבודה בריפוי בעיסוק על כל הדברים שמחלישים אותם. הילדים הפנימו את הגבולות ואת צורות ההתנהגות. זה הצליח מאוד ומנענו הרבה אשפוזים.
"במשך השנים המסגרת התחילה לקלוט ילדים שבית הספר זרק אותם, שיצאו מאשפוזים או שהתפרקו לגמרי ועמדו להישלח לאשפוז, ואז התחלנו להפעיל את המועדונית משעות הבוקר. בשלב זה התחילו להגיע ילדים שלא היו בבית הספר שנה שלמה, שהסתובבו ברחוב מפורקים לגמרי, וגיליתי לתדהמתי שאחרי יום הם מסתדרים. לפעמים אחרי שעה. זה מדהים לראות ילדים ששכבו שנה וחצי במיטה, הפכו את היום ללילה ואת הלילה ליום, והיו להם התקפי זעם נוראיים עם מכות, מגיעים לשם וכאילו רוח המקום שורה עליהם. יש עבודה קבוצתית. יש המון דגש על עשייה ועל משחק".
פרט לבית הספר ולמועדונית קיימת פנימייה לילדים שהוריהם אינם חזקים דיים כדי להשלים בבית את הטיפול הניתן בבית הספר. בכל המסגרות של 'בני ארזים' לומדים מעל מאה ילדים, ונמצאים בהמתנה מאה וארבעים.
דורון פאר, מנהל המועדונית שמלווה את עבודתה של ד"ר בלנק כבר שש שנים, יודע לספר על הצלחות מדהימות. "הגיע אלינו ילד בן 8 אחרי אשפוז. הם (מטפלים קודמים) החליטו שילד בן 8 מסוכן לציבור... כמה תרופות שהוא קיבל, הלב נקרע. הסתכלתי לו בעיניים ולא האמנתי. אחרי שהוא היה אצלנו חודש הוא חזר לבית ספר רגיל והוא מסתדר שם יפה מאוד, אז למה לאשפז אותו? יש דבר יותר יקר מנשמה של ילד?"
להצלחה יש הרבה אויבים
צוות 'בני ארזים' נאלץ להתמודד גם עם שמועות על הפעלת אמצעים פיזיים, לקיחת הילדים לבית הספר תוך כדי הפעלת כוח ועוד. פאר מפריך את השמועות באופן נחרץ: "תראי, לעתים רחוקות יש לילדים התפרצויות זעם והם מסוכנים לעצמם, אז אנחנו תופסים את הילד בתפיסה טיפולית ומסבירים שיש מסגרת ושהוא אינו יכול לעשות מה שהוא רוצה. אבל זה הכל.
"לפני שנתיים הייתה לנו ילדה שלא הלכה לבית הספר במשך שנתיים. היא היכתה כל מי שניסה להתקרב אליה, צרחה וזרקה חפצים. לאחר שההורים שלה נואשו ממטפלים אחרים ומעובדות סוציאליות של העירייה שלא הצליחו להוציא אותה מהמיטה, הם פנו אלינו. נכנסו לביתה תחת עיניהם הפקוחה של ההורים, לקחנו אותה איתנו והשארנו אותה ב'בני ארזים'. לקראת ראש השנה קיבלתי ממנה בונבוניירה. היא לומדת בבית ספר בדרום הארץ ומוציאה ציונים טובים. היא אמרה שהשנה החולפת היתה השנה הטובה ביותר בחייה".
פאר מסביר כי במקרים מסוימים, שבהם לילד יש הפרעות התנהגותיות קשות, הוא עשוי להישאר לשעות במועדונית גם אחרי שעות הפעילות ואולי אף ללון שם. בשעות אלו הוא עושה משימות מיוחדות שממשיכות עברו את המסגרת, כמו שטיפת כלים, סידור החדר וכו' מלאכות שבביתו מעולם לא נדרש לעשות, כי הוריו חוששים מפניו או מגוננים עליו.
פאר תולה את חוסר הפרגון של הקולגות בהצלחה של השיטה: "אחרי שפסיכיאטר גובה מהורה 30,000 שקל ונותן תרופות ושיחות וכלום לא עוזר, ואז הוא מגיע אלינו ותוך חודש נוצר שינוי דרמטי, הוא לא אוהב את השיטה. חוץ מזה שהיא גם מרוקנת להם את המחלקות הפסיכיאטריות".
החזון והרצון של בלנק הוא שיהיו 15 מסגרות כאלו בכל הארץ, שיתנו מענה לילדים "הכי קשים של מדינת ישראל" וימנעו את האשפוזים המיותרים, לפי תפיסתה, במחלקות הפסיכיאטריות.
השורשים בסלובודקה
בלנק גדלה בכפר מל"ל ("אנחנו והשוחט היינו הדתיים היחידים"). אביה, משה פליצ'ינסקי, היה נכדו של הסבא מסלובודקה, ואמה השתייכה למשפחת מייזל מן העלייה השנייה. למרות שהיום היא אינה מנהלת אורח חיים דתי, היא בהחלט מחשיבה את המסורת היהודית כמסד של עולמה התרבותי. בני משפחתו של אביה, עמם יש לה קשר הדוק, הם ראשי ישיבת חברון וסלובודקה, ועל 'מיר' הירושלמית היא בכלל אומרת ש"זו ישיבה משפחתית".
את כל אלה היא מביאה לתוך העולם הטיפולי שלה: "לא הכרתי את הסבא מסלובודקה, אבל אני מעריכה שזו הרוח שלו. הצניעות ושפלות הרוח. אל תחשוב שאתה מי יודע מה, דע לפני מי אתה עומד. אני לא המצאתי את הגלגל. היהודים נוהגים לחנך כך כבר 3,500 שנה. אני מתבססת על 'כבד את אביך ואת אמך', וזה לא סתם הדיבר החברתי הראשון. זה הבסיס לכל. זה אומר שאתה מכבד את הסמכות, נוהג לפי גבולות ויודע מאיפה באת.
"הבחורה שהיתה אצלי היום בטיפול אמרה: 'תעזבי את ההורים שלי, תדברי אלי!' היא לא רצתה שהם בכלל יהיו שם בחדר. 'אני, אני, תטפלי בי. תעזבי את האישה הזאתי, רק צרות היא גרמה לי!!!' היא צעקה והתכוונה לאמא שלה. 'ממך מתחילה הספירה?' שאלתי כתגובה, 'מי משלם את הצ'ק שאת נותנת לי? מי הביא אותך לפה באוטו? מי נשא אותך בבטן תשעה חודשים?'"
במהלך שיחתנו, הטלפונים בבית בלנק אינם מפסיקים לצלצל. מדריך מ'בני ארזים', ואחריו אמא של אחת המטופלות, אנורקטית, שמבקשת לדעת כמה עלתה בתה במשקל. הבן מתקשר ("מה נשמע ממוש?") הבת קופצת לרגע כדי להראות את תמונה של אחד הילדים שנמצא בחו"ל ("כדי להשוויץ קצת עם הנכדים"), ונדמה כי נוכחותם של הילדים שבגרו עוד נמצאת בבית.
כאם לשלושה, מודה בלנק כי לא גידלה את ילדיה בשיטה בה היא מטפלת. "גידלתי אותם לפני שפיתחתי את הגישה, אבל תוך כדי גידול הילדים ראיתי קטסטרופות כאלה, נשירות מבית ספר ומחלות נפש, ואמרתי לעצמי שאני חייבת להתחזק, שזה רק לא יקרה לילדים שלי. למזלי הבעל שלי הוא איש חזק, וכל פעם שהיתה לי בעיה הוא עמד בפרץ. לי היה קשה. עם הבת הייתי כבר יותר קשוחה. היא היתה מפונקת מאוד כילדה קטנה, ודרך הפציינטים שלי ראיתי שהולך להיות פה משהו לא טוב. אז תפסתי אותה חזק. מכל מלמדי השכלתי, ומהפציינטים יותר מכולם".
הכל מתחיל באשמה
בלנק מציינת כמה נקודות ששימת לב אליהן עשויה למנוע מראש בעיות אצל הילד: "ישנם גורמי סיכון שצריך לתת עליהם את הדעת, והם קשיים ועיכובים בהתפתחות של הילד בתחומים מוטוריים, סנסוריים, שיווי משקל, דיבור, קריאה, טונוס שרירים וגם רמת חרדה גבוהה או טמפרמנט סוער. כל אלו מקשים על הילד להשתלב או להתפתח בצורה טובה, ואז הוא מועד לפורענות.
"אם תופסים את זה בגיל צעיר, אפשר לתקן הרבה מאוד. הרבה פעמים אני מטפלת בילדים בני 14, שבגלל שהם כל-כך אינטליגנטיים ומצליחים להסוות את הבעיות שלהם על ידי התנהגות פרועה נגרם כבר הרבה נזק משני. במקביל צריך לחזק את הסמכות ההורית. זה הולך ביחד, כי הילדים האלה זקוקים לגבולות יותר ברורים ויותר חדים מילדים רגילים. ככל שהילד פגוע יותר, יש לו חרדה גדולה יותר".
במהלך שיחתנו, מראיינת, מרואיינת (שתי אמהות) וצלם אחד (אבא), צצה ועולה סוגיה שנוגעת לכל אב ואם עבריים, וגם כאן בלנק מציגה השקפה מעניינת שיש לה השלכה מעשית ברורה:
"אחת הרעות החולות היא רגשות אשם שיש להורים, אבל אני אומרת שזה מובנה בתוך ההורות. אנחנו מביאים ילדים לעולם לא בשבילם אלא בשבילנו, ומי שאומר שזה לא כך הוא שקרן ושרלטן. אנחנו חולמות על אמהות. אני יודעת את זה מעצמי וגם מן הסביבה. אנחנו רוצות לאהוב ולחבק ולגדל ילד שייתן לנו נחת, ואנחנו מסתובבות עם תמונות שלהם ותעודות הצטיינות שלהם מהאוניברסיטה. אנחנו מצפים לנכדים ואנחנו חיים דרכם כמה פעמים. אז אם הבאת ילדים לעולם מהסיבות האלה, ברור שיש לך רגשות אשם. את מרגישה צורך תמידי לפצות את הילדים שלך על כך שאת רוצה בעצם להנציח את עצמך.
"אני מציעה לקבל את העובדה שזו דרכו של עולם, ועכשיו, כשכבר הבאת את הילדים לעולם, התפקיד שלך הוא לא לפצות אותם ולהשקיט את רגשות האשם שלך אלא לגדל אותם להיות בני אדם מאושרים שעומדים על הרגליים. פה כבר אין אגואיזם, יש הקרבה. להיות קשוח עם הילד שלך זה פי מיליון קשה מאשר להיות רך איתו ולתת לו את מה שהוא רוצה.
"אז כשבאות אליי אימהות ובוכות: 'אני לא יכולה לעשות את זה לילד שלי, אני לא יכולה להוציא לו את המחשב ואת הטלוויזיה. זה נורא, זה קשה', אני שואלת: 'אז את לא עושה את זה בגלל שזה קשה לך? אני אומרת לך שזה טוב לו. שזו רפואה בשבילו. אני הרופאה. לך יותר נוח לתת לו טלוויזיה ומחשב וכמה כסף שהוא רוצה, אבל תעשי משהו שטוב לילד'".
מאויבת לאוהבת
הוריה של קרן (שם בדוי), תלמידת כיתה ט' בבית ספר בדרום הארץ, הוזמנו יום אחד לחדר המנהל בשל ירידה של בתם בלימודים ובמשקל. בתחילה הם לא ייחסו לדברים חשיבות רבה, אולם כמה שבועות לאחר מכן הגיעו ההתעלפויות. קרן החלה להתעלף לעתים קרובות יותר ויותר, עד שהדבר הפך ליומיומי.
אמה התרוצצה איתה בין מרפאות ובתי חולים, אולם איש לא מצא את הסיבה להתעלפויות התכופות. "אני ידעתי שזה בגלל שאני לא אוכלת", אומרת קרן, "אבל לא היה אכפת לי וגם לא סיפרתי את זה לאף אחד". בסופו של דבר, לאחר בדיקות ואבחנות היא אושפזה, מספר ימים לפני פסח, במחלקה של ד"ר בלנק בבית החולים קפלן ברחובות. קרן, שבשלב זה היא כבר נהגה להקיא את האוכל שהיה מצליח להיכנס לפיה, הוגדרה כבעלת הפרעת אכילה.
"בפגישה הראשונה ד"ר בלנק זיהתה אצלי בעיה בריכוז ובלימודים, וגם אמרה שיש בבית בעיה של סמכות. אמא שלי תמיד ויתרה לי, ואני עליתי על הסמכות שלה. אם נותנים לילד הכל, הוא מתמרד". ד"ר בלנק החליטה שקרן צריכה השגחה צמודה בארוחות. אחיה ואביה שמרו עליה לסירוגין, ואמה הורחקה ממנה ולא היתה שותפה בטיפול.
קרן מספרת על ד"ר בלנק: "הימים שהיא עבדה במחלקה, ראשון שלישי וחמישי, היו סיוט בשבילי. היא היתה ממש האויבת שלי. אם היא רוצה להעיר לך, היא לא עושה את זה בצד, בשקט, אלא לפני כולם".
קרן הייתה אמורה להשתחרר לביתה לליל הסדר, אולם יום לפני כן, בתום הארוחה שאכלה תחת עינו הפקוחה של אחיה, היא נעלמה. ד"ר בלנק תפסה אותה ביציאה מהשירותים, לאחר שהקיאה את מה שאכלה. "היא צעקה עלי לפני כולם, לקחה לי את התכשיטים, את הבגדים והבשמים, והשאירה אותי רק עם פיג'מה. היא הקצתה לי זמן ללכת לשירותים, והיא גם הודיעה לי שאני לא משתחררת לליל הסדר. נשארתי לבד בחדר כל חג ראשון. היא לא הרשתה לי לעבור לחדר השני, שם היו עוד ילדים".
אחרי ליל הסדר הזה, שזכור לה כחוויה נוראית ובעקבות שיחות עם האחיות ובני המשפחה, החליטה קרן שזהו זה. היא מתחילה לעלות במשקל ועושה את המפנה שכולם ציפו לו. לחג שני של פסח היא כבר שוחררה לביתה, ואז החלה להגיע פעם בשבוע למרפאתה של ד"ר בלנק. בשלב זה היא עדיין לא יצאה לגמרי מן המחלה, ומדי פעם היתה יורדת במשקל. איומיה של ד"ר בלנק כי היא תשוב ותאשפז אותה אם לא תדבק בתפריט שנתנה לה לא תמיד הרתיעו אותה.
בסופו של דבר, בסיועו של אביה, שהיה כפוף באופן מוחלט להוראותיה של בלנק, היא הצליחה להימנע מכך. היום היא בת 17, לומדת בבית ספר ומוציאה ציונים טובים. הבעיה הלימודית שלה מטופלת והיא בקשר חם עם בלנק. "היום הגלגל התהפך. לפני שבועיים נסעתי אליה עם מכתב תודה. עליתי שלושה קילו ואני מרגישה טוב. אני גם נפגשת עם בנות שמאושפזות בקפלן, מעודדת אותן ומספרת להן את הסיפור שלי".
קרן מסבירה שהעובדה שחפציה האישיים נלקחו ממנה, דבר שנשמע נורא לצופה מן הצד, לא ממש הפריעה לה. "את בבועה, יש לך את המטרה שלך וזה לרדת במשקל. זה משהו שמשתלט עלייך ועל כל הפעולות היומיומיות שלך". בבית, היא מספרת האווירה השתנתה. היא לא יכולה לשים את האצבע על איך בדיוק, אבל מסבירה ש"הכל שונה, האווירה אחרת".
את ממליצה לילדים אחרים לקבל את הטיפול אצל ד"ר בלנק?
"זה לא תלוי בילד אלא במחלה שממנה הוא סובל. אם זו בעיה קטנה אז לא צריכים להיות כל-כך נוקשים, אבל אם זו בעיה חמורה, אני ממליצה על כזה טיפול לרוב הילדים. גם בתוך הטיפול צריך לזכור שבעצם הילד קובע את שיטת הטיפול. אם הוא ישתף פעולה, הוא יקבל ממנה יחס טוב".