הסרבנים והפיגוע
הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה היכה קשות בבית הספר לקציני ים בעכו. זאב אלמוג, המנהל לשעבר, נרצח יחד עם אשתו, בנם ושני נכדיהם. המנהל הנוכחי, אלי רגב, שכל בפיגוע את בנו הסטודנט, ניר. אלמוג וניר נקלעו למסעדה יחדיו לגמרי במקרה.
זאת לא הפעם הראשונה שבה גובה הטרור הפלשתיני מחיר דמים מהמוסד החינוכי הוותיק הזה, שימיו כימי המדינה כמעט. הפעם הקודמת היתה ב-1967, חודשים אחדים אחר מלחמת ששת הימים. קבוצה של עובדיו ובני משפחותיהם יצאה אז לביקור במערת המכפלה בחברון, וכשעלתה במדרגות המערה הושלך לעברה רימון יד. זה היה הפיגוע ההמוני הראשון של הטרור הפלשתיני לאחר מלחמת ששת הימים. אחד הפצועים קשה היה הפעוט שי אביבי, לימים שחקן בחמישה הקאמרית.
באותו זמן, פחות או יותר, נקרא בית-הספר על שם כ"ג יורדי הסירה. שושנה ספקטור ז"ל, אשתו של מפקד הכ"ג, מאשיות הפלמ"ח, היתה המנהלת האדמינסטרטיבית של בית-הספר בשנות הששים והשבעים. מפה לאוזן סופר אז במסדרונות המוסד שבנה-יחידה, יפתח, אשר היה פעוט כשאביו נעלם במצולות ים, הוא מפיל מיגים סדרתי בחיל-האוויר.
לימים טיפס ספקטור הצעיר לדרגת תת-אלוף בחיל, השתחרר, ולפני שבועיים התנוסס שמו בראש עצומת הטייסים החסים על חיי ילדיהם של מבוקשי החמאס. ספק אם מותם של ילדי משפחת אלמוג וילדים נוספים בפיגוע בחיפה ישנה משהו בהשקפת עולמו. מישהו כבר הציע לקרוא לו ולחבריו 'כ"ז יורדי המטוס'.
עמוס שונא ישראל
תהליך חציית הקווים של השמאלי הקיצוני הולך ונשלם. טייסים אוהדי פלשתין מסרבים להפציץ מחבלים, אורי אבנרי נחלץ להגן בגופו על ערפאת אחרי הפיגוע בחיפה, אברום בורג מבין ללבם של מחבלים מתאבדים ועמוס קינן אומר בראיון ל'מעריב': "אני שונא את עם ישראל. עם רשע ומגעיל. אני אוהב את הפלשתינים יותר מאשר אותנו" (3.10.03).
כפילו של טננבאום
נכון לשעת כתיבת שורות אלו עדיין אי אפשר לפרסם באיזה נסיבות התגלגל אלחנן טננבאום לשבי החיזבאללה. 'מעריב' רמז לפני כשבועיים שמדובר בנסיבות מפוקפקות ביותר. אלוף בצה"ל הכריז שאלמלא נפל טננבאום בשבי היה ראוי לכלוא אותו בכלא ישראלי. אף על פי כן סבור ראש-הממשלה שאת טננבאום צריך לשחרר, ולו גם במחיר מופקע. לטענתו, צריך לעשות הכל כדי לשחרר יהודי שמוחזק בידי ערבים.
אם זה ככה, למה רק טננבאום? בכלא במצרים מוחזק כבר 18 שנה יהודי מאשדוד, יוסף טחן. הוא נשפט על סחר בסמים ונידון למוות. מאז בקושי מדובר בו כאן, על אף שבכל יום עלולים המצרים להעלות אותו לגרדום. יש לו ילד שגדל בלי להכיר אותו ואשה שמחכה לשווא כבר עידן ועידנים, אבל הם מתביישים להרעיש עולמות למענו בשל הנסיבות בהן נכלא. לאור העובדה שהוא כבר שילם בריבית דריבית על חטאיו, אולי ראוי לכלול גם אותו בעסקה החילופין המתגבשת או לפחות לפעול לחנינתו.
גדר הקודמת
כבר עשיתי פה לא מזמן השוואה בין קו בר-לב ז"ל לגדר ההפרדה תבל"א, אבל לאור החלטת הממשלה בעניין הגדר ולרגל מלאת 30 שנה למלחמת יום הכיפורים, הנה עוד תזכורת נוגה בנושא הזה. היא לקוחה מתוך ספרו הנשכח של אלי לנדאו, אז כתב צבאי, על מלחמת ההתשה בתעלה. הספר, שיצא לאור בסוף שנות הששים, מתאר את ההתלהבות שבה קידמה מערכת הביטחון את ביצוע הפרוייקט. היא האמינה בכל מאודה שהקו יפתור את בעיית הביטחון הקשה בחזית המערבית של ישראל הגדולה.
ציטוטים נבחרים: "בעת ובעונה אחת נשלחו לתעלה מפקדים בכירים שונים כדי לסייע בעצתם לפתרון בעיית המגננה. אחד מהם היה אלוף אריאל שרון, מן הבכירים שבמפקדי צה"ל, והוא אמנם חזר למטכ"ל עם הצעה משלו. האלוף שרון, מי שהיה מפקד הצנחנים בפעולות התגמול בשנות החמישים ומפקד אוגדה שהבקיעה את מערכי אבו עגילה במלחמת ששת הימים, היה מאז ומתמיד חסיד ההגנה הניידת".
אבל הצעתו של שרון להגנה ניידת לא התקבלה, ובניית הקו החלה: " בעוד התכניות נרשמות והולכות, החלו אלפי חיילים, אנשי תובלה, טכנאים ובעלי מקצועות שונים במבצע אדיר, שכמותו לא ידע צה"ל מעולם. שוב לא תהו מה גודל התקציב שיושקע במערך זה, אלא שאלו אם יהא זמן די הצורך לבצר את הקו. הידיעה כי עבודה זאת עשויה ביום מן הימים הקרובים להציל את חייהם, דחפה אותם להיות שותפים במפעל, שהיתה בו חדוות יצירה מתואמת של אלפי אנשים שבנו בצוותא מכונה אדירה".
לנדאו סיכם: "אפשר כי המצרים לא ידעו, בהניחם לעבודות להתנהל ללא הפרעה תקופה ארוכה באופן יחסי, שהם עושים את טעותם הגורלית במערכה על הסואץ". ארבע שנים אחרי צאת הספר לאור התברר שדווקא ישראל עשתה טעות גורלית.
עם ישראל, אייכה?
לרגל השקת ספרו של חנוך דאום, 'מה אתה יותר - יהודי או ישראלי?', הנה חומר למחשבה באותה סוגיה: בדיווחים הראשוניים לאחר פיגועים קשים נוהגים כלי התקשורת לדווח על "ישראלי/ים" שנפגעו, לא על "יהודי/ים". הניסוח הכוללני הזה נועד לבטח את עורכי החדשות מפני אפשרות שהנפגעים הם לאו דווקא יהודים, אלא אולי ערבים בעלי אזרחות ישראלית. אפילו במקרים שבהם נפגע חייל צה"ל, ועדיין אין בטחון שמדובר דווקא בחייל יהודי, נהוג לציין את אזרחותו הישראלית של הנפגע ולא את לאומיותו.
ובמלים אחרות: המונח "ישראלי" הפך בהדרגה לשם קוד של לא-יהודי דווקא. היהודים הם יהודים, הערבים והעולים הנוצריים מרוסיה הם ישראלים, וכבר אי אפשר לדעת למה בדיוק מתכוונים אנשים כשהם מדברים על "עם ישראל".
אידישקייט
למי שזעמו על המינון הנמוך של הדתיים בשנתון החדש של גל"צ, הנה נחמה משמעותית: שני הדתיים היחידים שהתקבלו לקורס הקדם צבאי של התחנה, ישמשו ככתבים (שניים מתוך תשעה): ישי הולנדר, בוגר ישיבת עטרת כהנים, ונועה לנדאו, בוגרת תיכון פלך בירושלים.
צל"ש השבוע
אביגדור ליברמן, לרגל חנוכת הנמל החדש, עוקף עמיר פרץ, במפרץ חיפה.
הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה היכה קשות בבית הספר לקציני ים בעכו. זאב אלמוג, המנהל לשעבר, נרצח יחד עם אשתו, בנם ושני נכדיהם. המנהל הנוכחי, אלי רגב, שכל בפיגוע את בנו הסטודנט, ניר. אלמוג וניר נקלעו למסעדה יחדיו לגמרי במקרה.
זאת לא הפעם הראשונה שבה גובה הטרור הפלשתיני מחיר דמים מהמוסד החינוכי הוותיק הזה, שימיו כימי המדינה כמעט. הפעם הקודמת היתה ב-1967, חודשים אחדים אחר מלחמת ששת הימים. קבוצה של עובדיו ובני משפחותיהם יצאה אז לביקור במערת המכפלה בחברון, וכשעלתה במדרגות המערה הושלך לעברה רימון יד. זה היה הפיגוע ההמוני הראשון של הטרור הפלשתיני לאחר מלחמת ששת הימים. אחד הפצועים קשה היה הפעוט שי אביבי, לימים שחקן בחמישה הקאמרית.
באותו זמן, פחות או יותר, נקרא בית-הספר על שם כ"ג יורדי הסירה. שושנה ספקטור ז"ל, אשתו של מפקד הכ"ג, מאשיות הפלמ"ח, היתה המנהלת האדמינסטרטיבית של בית-הספר בשנות הששים והשבעים. מפה לאוזן סופר אז במסדרונות המוסד שבנה-יחידה, יפתח, אשר היה פעוט כשאביו נעלם במצולות ים, הוא מפיל מיגים סדרתי בחיל-האוויר.
לימים טיפס ספקטור הצעיר לדרגת תת-אלוף בחיל, השתחרר, ולפני שבועיים התנוסס שמו בראש עצומת הטייסים החסים על חיי ילדיהם של מבוקשי החמאס. ספק אם מותם של ילדי משפחת אלמוג וילדים נוספים בפיגוע בחיפה ישנה משהו בהשקפת עולמו. מישהו כבר הציע לקרוא לו ולחבריו 'כ"ז יורדי המטוס'.
עמוס שונא ישראל
תהליך חציית הקווים של השמאלי הקיצוני הולך ונשלם. טייסים אוהדי פלשתין מסרבים להפציץ מחבלים, אורי אבנרי נחלץ להגן בגופו על ערפאת אחרי הפיגוע בחיפה, אברום בורג מבין ללבם של מחבלים מתאבדים ועמוס קינן אומר בראיון ל'מעריב': "אני שונא את עם ישראל. עם רשע ומגעיל. אני אוהב את הפלשתינים יותר מאשר אותנו" (3.10.03).
כפילו של טננבאום
נכון לשעת כתיבת שורות אלו עדיין אי אפשר לפרסם באיזה נסיבות התגלגל אלחנן טננבאום לשבי החיזבאללה. 'מעריב' רמז לפני כשבועיים שמדובר בנסיבות מפוקפקות ביותר. אלוף בצה"ל הכריז שאלמלא נפל טננבאום בשבי היה ראוי לכלוא אותו בכלא ישראלי. אף על פי כן סבור ראש-הממשלה שאת טננבאום צריך לשחרר, ולו גם במחיר מופקע. לטענתו, צריך לעשות הכל כדי לשחרר יהודי שמוחזק בידי ערבים.
אם זה ככה, למה רק טננבאום? בכלא במצרים מוחזק כבר 18 שנה יהודי מאשדוד, יוסף טחן. הוא נשפט על סחר בסמים ונידון למוות. מאז בקושי מדובר בו כאן, על אף שבכל יום עלולים המצרים להעלות אותו לגרדום. יש לו ילד שגדל בלי להכיר אותו ואשה שמחכה לשווא כבר עידן ועידנים, אבל הם מתביישים להרעיש עולמות למענו בשל הנסיבות בהן נכלא. לאור העובדה שהוא כבר שילם בריבית דריבית על חטאיו, אולי ראוי לכלול גם אותו בעסקה החילופין המתגבשת או לפחות לפעול לחנינתו.
גדר הקודמת
כבר עשיתי פה לא מזמן השוואה בין קו בר-לב ז"ל לגדר ההפרדה תבל"א, אבל לאור החלטת הממשלה בעניין הגדר ולרגל מלאת 30 שנה למלחמת יום הכיפורים, הנה עוד תזכורת נוגה בנושא הזה. היא לקוחה מתוך ספרו הנשכח של אלי לנדאו, אז כתב צבאי, על מלחמת ההתשה בתעלה. הספר, שיצא לאור בסוף שנות הששים, מתאר את ההתלהבות שבה קידמה מערכת הביטחון את ביצוע הפרוייקט. היא האמינה בכל מאודה שהקו יפתור את בעיית הביטחון הקשה בחזית המערבית של ישראל הגדולה.
ציטוטים נבחרים: "בעת ובעונה אחת נשלחו לתעלה מפקדים בכירים שונים כדי לסייע בעצתם לפתרון בעיית המגננה. אחד מהם היה אלוף אריאל שרון, מן הבכירים שבמפקדי צה"ל, והוא אמנם חזר למטכ"ל עם הצעה משלו. האלוף שרון, מי שהיה מפקד הצנחנים בפעולות התגמול בשנות החמישים ומפקד אוגדה שהבקיעה את מערכי אבו עגילה במלחמת ששת הימים, היה מאז ומתמיד חסיד ההגנה הניידת".
אבל הצעתו של שרון להגנה ניידת לא התקבלה, ובניית הקו החלה: " בעוד התכניות נרשמות והולכות, החלו אלפי חיילים, אנשי תובלה, טכנאים ובעלי מקצועות שונים במבצע אדיר, שכמותו לא ידע צה"ל מעולם. שוב לא תהו מה גודל התקציב שיושקע במערך זה, אלא שאלו אם יהא זמן די הצורך לבצר את הקו. הידיעה כי עבודה זאת עשויה ביום מן הימים הקרובים להציל את חייהם, דחפה אותם להיות שותפים במפעל, שהיתה בו חדוות יצירה מתואמת של אלפי אנשים שבנו בצוותא מכונה אדירה".
לנדאו סיכם: "אפשר כי המצרים לא ידעו, בהניחם לעבודות להתנהל ללא הפרעה תקופה ארוכה באופן יחסי, שהם עושים את טעותם הגורלית במערכה על הסואץ". ארבע שנים אחרי צאת הספר לאור התברר שדווקא ישראל עשתה טעות גורלית.
עם ישראל, אייכה?
לרגל השקת ספרו של חנוך דאום, 'מה אתה יותר - יהודי או ישראלי?', הנה חומר למחשבה באותה סוגיה: בדיווחים הראשוניים לאחר פיגועים קשים נוהגים כלי התקשורת לדווח על "ישראלי/ים" שנפגעו, לא על "יהודי/ים". הניסוח הכוללני הזה נועד לבטח את עורכי החדשות מפני אפשרות שהנפגעים הם לאו דווקא יהודים, אלא אולי ערבים בעלי אזרחות ישראלית. אפילו במקרים שבהם נפגע חייל צה"ל, ועדיין אין בטחון שמדובר דווקא בחייל יהודי, נהוג לציין את אזרחותו הישראלית של הנפגע ולא את לאומיותו.
ובמלים אחרות: המונח "ישראלי" הפך בהדרגה לשם קוד של לא-יהודי דווקא. היהודים הם יהודים, הערבים והעולים הנוצריים מרוסיה הם ישראלים, וכבר אי אפשר לדעת למה בדיוק מתכוונים אנשים כשהם מדברים על "עם ישראל".
אידישקייט
למי שזעמו על המינון הנמוך של הדתיים בשנתון החדש של גל"צ, הנה נחמה משמעותית: שני הדתיים היחידים שהתקבלו לקורס הקדם צבאי של התחנה, ישמשו ככתבים (שניים מתוך תשעה): ישי הולנדר, בוגר ישיבת עטרת כהנים, ונועה לנדאו, בוגרת תיכון פלך בירושלים.
צל"ש השבוע
אביגדור ליברמן, לרגל חנוכת הנמל החדש, עוקף עמיר פרץ, במפרץ חיפה.