סידים מספרים כי קודם שהכיר רבי מרדכי מנסכיז בשליחותו היה עוסק בתגרנות. אחרי כל נסיעה שנסע למכור את סחורתו היה מניח קצת כסף כדי לקנות אתרוג לחג הסוכות. כשנתקבצו בידו כמה רובלים נסע לעיר המחוז, ובדרך היה מהרהר בלי הפסק אם יזכה לקנות בחנות האתרוגים את האתרוג המהודר שבכולם. והנה ראה ברחוב שואב מים עומד ומיילל על סוסו המת. מיד ירד מן העגלה ונתן לאיש את כל כספו, שיקנה סוס אחר. "ומה בכך", חייך לעצמו כשפנה לחזור לביתו, "הכל יברכו על אתרוג ואני אברך על סוס זה".
הרקע המציאותי של הסיפור שלנו נעוץ באקלים האזור שבו הוא סופר. באזורים קרים במיוחד, כגון פולין, רוסיה ואוקראינה, לא היו עצי האתרוג יכולים להתקיים, ומשום כך השגת אתרוג מהודר לחג הסוכות היתה קשה ביותר. מציאות זו הפכה את האתרוג לדבר יקר המציאות, וסיפורים רבים נקשרו סביב השגתו ונטילתו. עדות לקושי זה הוא מנהגם של חסידים ואנשי מעשה להתפלל בט"ו בשבט האתרוג של השנה הבאה. הסיפור שלנו מעצים ביותר את חשיבותו של האתרוג בעיניו של ר' מרדכי מנסכיז. יש כאן תיאור של הכנה מתמדת לקראת המצווה. מעשיו של ר' מרדכי מזכירים לנו במקצת את דרכו של שמאי הזקן, שהיה קונה בכל יום דבר מה לשבת, וכך נמצא כל ימיו בהכנה מתמדת לשבת. על משקל אמרתו המפורסמת של ר' נחמן מברסלב: "בכל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל", נוכל אנו לומר שר' מרדכי היה אומר שבכל מקום שהוא הולך הוא הולך למצוות אתרוג. ברור שתיאור זה יוצר מתח מיוחד סביב קיום המצווה והציפייה אליה.
ברגע שמגיע זמן הקנייה, ומתקבץ בידו של ר' מרדכי סכום של מספר רובלים, הוא נוסע לעיר המחוז. גם הנסיעה הזו מעצימה את החשיבות של מצוות האתרוג. עלינו לזכור את המבנה של ההתיישבות באותן ארצות בתקופות אלו: יהודים רבים ישבו בערי השדה ועסקו בענפי מסחר שונים. ערי שדה אלו היו פזורות סביב עיר מרכזית אחת, שכל מערכת המסחר היתה קשורה אליה. בעיר המחוז אפשר היה להשיג הכל ולמכור הכל, והיא הפכה ללב הפעילות המסחרית של האזור.
במקרים רבים אנו עדים לכך שהמרכז המסחרי הופך להיות גם למרכז רוחני. גדולי התורה במסגרת ועד ארבע ארצות ובמסגרות נוספות היו מתכנסים דווקא בערי המחוז, ודווקא באותם ימים בהם היו מתקיימים ירידים באותן ערים. ההליכה לעיר המחוז, אם כן, אינה רק הליכה אל המרכז המסחרי, אלא גם הליכה אל המרכז הרוחני של האזור. שם ניתן יהיה להשיג את האתרוג המבוקש.
בשעה שעושה ר' מרדכי את דרכו אל עיר המחוז, נתונות כל מחשבותיו לעניין אחד קניית האתרוג. כאן מופיע בפנינו אותו שואב מים הטורף את הקלפים ומסיט את ציר העניין שלנו מן האתרוג אל הבעיה הפרטית שלו. סוסו מת ומטה לחמו נשבר. ר' מרדכי עומד כעת בפני דילמה קשה ביותר: לאחר כל ההכנות שטרח ויגע בהן כדי להשיג את האתרוג המבוקש, לאחר כל ההכנה הנפשית והגעגועים אל המצווה היקרה הזו, הוא נאלץ לתת את כסף האתרוג ליהודי על מנת שיוכל לקנות לעצמו סוס. בסיפור אנו חשים בנפילה מגבהי המרומים של המצווה אל שפל המציאות של הסוס המת.
ר' מרדכי יורד מן העגלה. ר' מרדכי יורד לא רק במשמעות הפיזית של העניין אלא גם במשמעות הרוחנית שלו. מעניין הדבר שבסיפור אין אנו חשים כלל בדילמה של ר' מרדכי: הדברים נעשים בפשטות מדהימה. ר' מרדכי יורד מיד מן העגלה ונותן לאיש את הכסף הנחוץ לקניית הסוס. אין השתהות, אין ספק, הדברים צריכים להיעשות כך בדיוק ללא כל מחשבה אחרת.
המשכו של הסיפור מאפשר לנו הצצה אל המתחולל בעולמו הפנימי של ר' מרדכי: "הכל יברכו על אתרוג ואני אברך על הסוס", כך הוא אומר לעצמו. אם אמרנו מקודם שהאתרוג אמור לסמל את הלב, הרי שכעת נוכל לומר שלר' מרדכי יש לב לכאבו של שואב המים. ידי חובת המצווה יצא ר' מרדכי באתרוגם של אחרים, אבל ידי חובת עומק המצווה, ידי חובת הלב, יצא ר' מרדכי בסוס זה של אותו שואב מים, שכעת יוכל להמשיך ולפרנס את עצמו.
הרקע המציאותי של הסיפור שלנו נעוץ באקלים האזור שבו הוא סופר. באזורים קרים במיוחד, כגון פולין, רוסיה ואוקראינה, לא היו עצי האתרוג יכולים להתקיים, ומשום כך השגת אתרוג מהודר לחג הסוכות היתה קשה ביותר. מציאות זו הפכה את האתרוג לדבר יקר המציאות, וסיפורים רבים נקשרו סביב השגתו ונטילתו. עדות לקושי זה הוא מנהגם של חסידים ואנשי מעשה להתפלל בט"ו בשבט האתרוג של השנה הבאה. הסיפור שלנו מעצים ביותר את חשיבותו של האתרוג בעיניו של ר' מרדכי מנסכיז. יש כאן תיאור של הכנה מתמדת לקראת המצווה. מעשיו של ר' מרדכי מזכירים לנו במקצת את דרכו של שמאי הזקן, שהיה קונה בכל יום דבר מה לשבת, וכך נמצא כל ימיו בהכנה מתמדת לשבת. על משקל אמרתו המפורסמת של ר' נחמן מברסלב: "בכל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל", נוכל אנו לומר שר' מרדכי היה אומר שבכל מקום שהוא הולך הוא הולך למצוות אתרוג. ברור שתיאור זה יוצר מתח מיוחד סביב קיום המצווה והציפייה אליה.
ברגע שמגיע זמן הקנייה, ומתקבץ בידו של ר' מרדכי סכום של מספר רובלים, הוא נוסע לעיר המחוז. גם הנסיעה הזו מעצימה את החשיבות של מצוות האתרוג. עלינו לזכור את המבנה של ההתיישבות באותן ארצות בתקופות אלו: יהודים רבים ישבו בערי השדה ועסקו בענפי מסחר שונים. ערי שדה אלו היו פזורות סביב עיר מרכזית אחת, שכל מערכת המסחר היתה קשורה אליה. בעיר המחוז אפשר היה להשיג הכל ולמכור הכל, והיא הפכה ללב הפעילות המסחרית של האזור.
במקרים רבים אנו עדים לכך שהמרכז המסחרי הופך להיות גם למרכז רוחני. גדולי התורה במסגרת ועד ארבע ארצות ובמסגרות נוספות היו מתכנסים דווקא בערי המחוז, ודווקא באותם ימים בהם היו מתקיימים ירידים באותן ערים. ההליכה לעיר המחוז, אם כן, אינה רק הליכה אל המרכז המסחרי, אלא גם הליכה אל המרכז הרוחני של האזור. שם ניתן יהיה להשיג את האתרוג המבוקש.
בשעה שעושה ר' מרדכי את דרכו אל עיר המחוז, נתונות כל מחשבותיו לעניין אחד קניית האתרוג. כאן מופיע בפנינו אותו שואב מים הטורף את הקלפים ומסיט את ציר העניין שלנו מן האתרוג אל הבעיה הפרטית שלו. סוסו מת ומטה לחמו נשבר. ר' מרדכי עומד כעת בפני דילמה קשה ביותר: לאחר כל ההכנות שטרח ויגע בהן כדי להשיג את האתרוג המבוקש, לאחר כל ההכנה הנפשית והגעגועים אל המצווה היקרה הזו, הוא נאלץ לתת את כסף האתרוג ליהודי על מנת שיוכל לקנות לעצמו סוס. בסיפור אנו חשים בנפילה מגבהי המרומים של המצווה אל שפל המציאות של הסוס המת.
ר' מרדכי יורד מן העגלה. ר' מרדכי יורד לא רק במשמעות הפיזית של העניין אלא גם במשמעות הרוחנית שלו. מעניין הדבר שבסיפור אין אנו חשים כלל בדילמה של ר' מרדכי: הדברים נעשים בפשטות מדהימה. ר' מרדכי יורד מיד מן העגלה ונותן לאיש את הכסף הנחוץ לקניית הסוס. אין השתהות, אין ספק, הדברים צריכים להיעשות כך בדיוק ללא כל מחשבה אחרת.
המשכו של הסיפור מאפשר לנו הצצה אל המתחולל בעולמו הפנימי של ר' מרדכי: "הכל יברכו על אתרוג ואני אברך על הסוס", כך הוא אומר לעצמו. אם אמרנו מקודם שהאתרוג אמור לסמל את הלב, הרי שכעת נוכל לומר שלר' מרדכי יש לב לכאבו של שואב המים. ידי חובת המצווה יצא ר' מרדכי באתרוגם של אחרים, אבל ידי חובת עומק המצווה, ידי חובת הלב, יצא ר' מרדכי בסוס זה של אותו שואב מים, שכעת יוכל להמשיך ולפרנס את עצמו.