`הקרב על יום הכיפורים
יום כיפור, בניגוד לתשעה באב, הוא יום הכיף של מתכנני לוחות המשדרים בטלוויזיה וברדיו. לא רק שבמהלך היום אין שידורים כלל, אלא שבזכות מלחמת יום הכיפורים אפשר לשבץ די בקלות את תוכניות מוצאי החג. קצת מורשת קרב, קצת גירוד עצמי קלאסי של פצעי המחדל, ואפשר לעבור לחג הבא.
מדהים לגלות עד כמה מזוהה יום-הכיפורים, שבו צמים ומתפללים ושובתים ממלאכה גם החילונים שבחילונים, עם המלחמה שפרצה לפני שלושים שנה. על משמעותו המקורית של היום, למעט כמה מדורי 'סליחות של סלבריטאים' במוספים זניחים לחג, כמעט לא מדברים. אין דיון אמיתי ומעמיק על חטא ותשובה, על משמעות התפילה והצום, או על מקומו של החג בתרבות הישראלית. אז מה הפלא שמאמן הכדורגל יצחק שום יכול לעבוד במהלך החג - ואחר כך עוד להסביר שהוא לא אימן ביום כיפור, אלא רק התחיל אותו טיפה יותר מאוחר - ולאף אחד כבר לא אכפת?
המרחק בין הזיכרון הקולקטיבי של הציבור הדתי וזה של החילוני רק הולך וגדל. לא רחוק היום שבו יזוהה ראש השנה בציבור החילוני בעיקר עם תחילת האינתיפאדה, חג הפסח יזוהה עם הפיגוע במלון 'פרק', פורים יזכיר להם את ברוך גולדשטיין וחנוכה את הפסטיגל. ואפילו אם מישהו יזכור במעומעם שהמכבים ניצחו פעם את היוונים, הוא יהיה בטוח שהסופגניות מסמלות את פיני גרשון.
שאלה קטנה
כמעט באותו עניין: איך זה, שציבור כה גדול עורך חשבון נפש נוקב באמירה חוזרת ונשנית של המנטרה "על חטא שחטאנו", ובחדשות לא מדווחים על זה כלום? מה, רק בגלל שאנחנו לא טייסים-לשעבר שמאלניים?
כפרות שלי
את פדיון הכפרות שלי נתתי השנה ליש"ע: לישיבות, לנזקקים, לבניית היישובים ובעצם לכל גוף ביש"ע שהשכיל להניח צלחת חד-פעמית על בימת בית-הכנסת שלי. לא שהוועד למען שחרור פולארד אינו חשוב, וכנ"ל גם ארגוני הצדקה הרבים ברחבי הארץ וישיבות ההסדר בגולן ובאצבע הגליל. אבל אני, שמסיבות שונות איני תושב יש"ע, העדפתי השנה לחלק את ממוני הדל לציבור המושמץ והנהדר הזה, לאנשים השומרים עלי בגופם בעצם הימצאותם שם. תודה לכם, כפרות שלי.
וידוי פשוט
ועוד מחוויות יום הכיפורים: במחזור התפילה שלי מונחים דרך קבע צמד דפים, שאותם קיבלתי לפני שנים באחת הישיבות הבודדות שלא זרקו אותי. הדפים כוללים את פירוש הווידוי שבתפילות החג ("אשמנו, בגדנו" וכו'), ועוד פירוט של חטאים שאותם על פי ספרי ההלכה - יש לכלול באותו וידוי. מדי שנה הייתי מתעכב ארוכות על כל אותם חטאים המפורטים שם, מנסה לדחוס במחשבתי ובלשוני אינספור פשעים ועבירות קלות, נטולי קשר או סדר פנימי ביניהם, למעט הא"ב השרירותי.
והנה השנה, במהלך אחת התפילות, גיליתי כי שני הדפים צנחו להם בטעות מהמחזור ונעלמו. בצר לי, נאלצתי לומר את הווידוי ככתבו וכלשונו וככוונתו הפשוטה, ללא שום תוספות. קטונתי מלפסוק הלכה, אבל נדמה לי כי דווקא בדרך זו, בקריאה הפשוטה של המלים, היה הווידוי נכון ואמיתי יותר.
שבתות וחגים
כמו בשנה שעברה, גם הפעם יצאו ראש השנה, סוכות ושמחת תורה בשבת. בלי לבדוק, אני משוכנע כי רוב הציבור הדתי מרוצה מהעניין. למעשה, מהרבה בחינות הפכו החגים למטרד לא קטן עבור רבים מאנשי המגזר. אסור לעשות מלאכה, אסור לכתוב או לנסוע, אסור להעביר את החג בבית (כי ההורים לוחצים שנבוא) ואסור להתחיל דיאטה. פשוט סיוט!
הגיע הזמן לחשבון נפש פנימי, שיבהיר לנו מדוע אנו לא אוהבים את תקופת החגים. האם לא הפכנו את מועדי ישראל לקצת יותר מדי? יותר מדי אוכל, יותר מדי אנשים, יותר מדי הכנות לפני ואחרי, יותר מדי סלסולים של חזנים לא מוכשרים?
ושיהיה לכולם חג סוכות שמח יותר מדי.
מלה אחת טובה
למתאבק גוצ'ה ציציאשווילי, שזכה באליפות העולם למשקל עד 84 ק"ג באחד ממקצועות הספורט האולימפיים היותר מצחיקים שיש. למרות ההישג, יש להניח כי ציציאשווילי לעולם לא יזכה לחיבוק אמיתי מצד אוהדי הספורט בארץ. הישראלים מעדיפים ספורטאים עם שמות צבריים טהורים, כמו לי קורזיץ.
יודע את מקומי
בית הכנסת בשכונתי מעולם לא היה מנזר השתקנים, אם תסלחו לי על הטאוטולוגיה. למתפלל המצוי בו תמיד היה קל יותר להתעדכן בשער היורו ובדגמים החדשים של מכונית מאשר לשמוע את קולו הנואש של שליח הציבור. לכן, איש לא התפלא כאשר לפני חודשים אחדים, במהלך קריאת התורה, חטף אחד הגבאים שלנו קריזה אמיתית.
"אי אפשר להתפלל ברעש הזה! זה כבר עובר כל גבול! אתם מבזים את המקום!", שאג הגבאי הכעוס, תוך שהוא שובר מן הסתם שיא אישי בסימני קריאה. חברי הקהילה השתתקו והשפילו את ראשיהם. אני כמעט בטוח שאחדים מהם אף השמיעו יבבה חנוקה. אין ספק כי קריאתו של הגבאי יצאה מן הלב ונכנסה אל הלב, וכך הפך בית הכנסת שלנו למקום תפילה נוח ושקט למשך שלושים שניות מלאות.
משהתחדשה הקצ'קיאדה הכללית, הבחנתי לתדהמתי כי אחד המקצ'קצ'ים הוא לא אחר מאשר אותו גבאי עצבני, ששוחח עם שכנו על עניינים שאינם קשורים כלל לפרשת השבוע. "סליחה", פניתי אליו בהומור עוקצני ומתוחכם במיוחד, "אי אפשר להתפלל ברעש הזה! אתה מבזה את המקום!".
הגבאי נאלם דום, מה שהוריד להערכתי את רמת הדציבלים בבית הכנסת בחצי, וכמעט מיד התחלתי להתייסר על הקטילה האישית. בשביל מה הייתי צריך להטיף? למה סתם להעליב אנשים? המשכתי להציץ מדי פעם לעבר הגבאי, שמצדו שמר על שקט יחסי עד לסיום התפילה. תהיתי אם אני הוא האחראי לכך, והאם פעלתי נכון או לא. רק בסיום התפילה יכולתי לנשום לרווחה. הגבאי עבר לידי ולחץ את ידי בברכת שבת-שלום לבבית. נראה כי הוא שכח לגמרי את התקרית הקטנה בינינו.
אלא שמאותו יום החל מעמדי בבית הכנסת להידרדר. פתאום גיליתי שאני כבר לא נקרא לעלות לתורה כמו פעם, שאני לא מתבקש לפתוח את ארון הקודש או לעבור לפני התיבה, ואפילו קידוש מצומצם של שבת בבוקר לא התבקשתי להכין. בימים כתיקונם היתה התעלמות זאת גורמת לי אושר עילאי. אבל הידיעה כי הגבאי נוקם בי על אותה הערה פוגענית שלי כלפיו הציקה לי, וגרמה לי להתגעגע אפילו לאמירת דרשה בין קבלת שבת לערבית (שממנה התרחקתי כמו מאש בתקופה שעדיין ביקשו ממני להעביר אותה).
בשבת האחרונה, ממש לפני יום הדין, החלטתי לשים סוף לנתק. ניגשתי אל הגבאי, בירכתי אותו לשבת-שלום, והתנצלתי בפניו אם פגעתי בו. הוא סלח לי, ומיד אחר כך הפיל עלי את עריכת הקידוש של השבת שאחרי החגים. את השיחה הלבבית בינינו קטע אחד החברים האחרים בבית הכנסת, שטען כי אנחנו מדברים באמצע קבלת שבת. איזה נודניק.
יום כיפור, בניגוד לתשעה באב, הוא יום הכיף של מתכנני לוחות המשדרים בטלוויזיה וברדיו. לא רק שבמהלך היום אין שידורים כלל, אלא שבזכות מלחמת יום הכיפורים אפשר לשבץ די בקלות את תוכניות מוצאי החג. קצת מורשת קרב, קצת גירוד עצמי קלאסי של פצעי המחדל, ואפשר לעבור לחג הבא.
מדהים לגלות עד כמה מזוהה יום-הכיפורים, שבו צמים ומתפללים ושובתים ממלאכה גם החילונים שבחילונים, עם המלחמה שפרצה לפני שלושים שנה. על משמעותו המקורית של היום, למעט כמה מדורי 'סליחות של סלבריטאים' במוספים זניחים לחג, כמעט לא מדברים. אין דיון אמיתי ומעמיק על חטא ותשובה, על משמעות התפילה והצום, או על מקומו של החג בתרבות הישראלית. אז מה הפלא שמאמן הכדורגל יצחק שום יכול לעבוד במהלך החג - ואחר כך עוד להסביר שהוא לא אימן ביום כיפור, אלא רק התחיל אותו טיפה יותר מאוחר - ולאף אחד כבר לא אכפת?
המרחק בין הזיכרון הקולקטיבי של הציבור הדתי וזה של החילוני רק הולך וגדל. לא רחוק היום שבו יזוהה ראש השנה בציבור החילוני בעיקר עם תחילת האינתיפאדה, חג הפסח יזוהה עם הפיגוע במלון 'פרק', פורים יזכיר להם את ברוך גולדשטיין וחנוכה את הפסטיגל. ואפילו אם מישהו יזכור במעומעם שהמכבים ניצחו פעם את היוונים, הוא יהיה בטוח שהסופגניות מסמלות את פיני גרשון.
שאלה קטנה
כמעט באותו עניין: איך זה, שציבור כה גדול עורך חשבון נפש נוקב באמירה חוזרת ונשנית של המנטרה "על חטא שחטאנו", ובחדשות לא מדווחים על זה כלום? מה, רק בגלל שאנחנו לא טייסים-לשעבר שמאלניים?
כפרות שלי
את פדיון הכפרות שלי נתתי השנה ליש"ע: לישיבות, לנזקקים, לבניית היישובים ובעצם לכל גוף ביש"ע שהשכיל להניח צלחת חד-פעמית על בימת בית-הכנסת שלי. לא שהוועד למען שחרור פולארד אינו חשוב, וכנ"ל גם ארגוני הצדקה הרבים ברחבי הארץ וישיבות ההסדר בגולן ובאצבע הגליל. אבל אני, שמסיבות שונות איני תושב יש"ע, העדפתי השנה לחלק את ממוני הדל לציבור המושמץ והנהדר הזה, לאנשים השומרים עלי בגופם בעצם הימצאותם שם. תודה לכם, כפרות שלי.
וידוי פשוט
ועוד מחוויות יום הכיפורים: במחזור התפילה שלי מונחים דרך קבע צמד דפים, שאותם קיבלתי לפני שנים באחת הישיבות הבודדות שלא זרקו אותי. הדפים כוללים את פירוש הווידוי שבתפילות החג ("אשמנו, בגדנו" וכו'), ועוד פירוט של חטאים שאותם על פי ספרי ההלכה - יש לכלול באותו וידוי. מדי שנה הייתי מתעכב ארוכות על כל אותם חטאים המפורטים שם, מנסה לדחוס במחשבתי ובלשוני אינספור פשעים ועבירות קלות, נטולי קשר או סדר פנימי ביניהם, למעט הא"ב השרירותי.
והנה השנה, במהלך אחת התפילות, גיליתי כי שני הדפים צנחו להם בטעות מהמחזור ונעלמו. בצר לי, נאלצתי לומר את הווידוי ככתבו וכלשונו וככוונתו הפשוטה, ללא שום תוספות. קטונתי מלפסוק הלכה, אבל נדמה לי כי דווקא בדרך זו, בקריאה הפשוטה של המלים, היה הווידוי נכון ואמיתי יותר.
שבתות וחגים
כמו בשנה שעברה, גם הפעם יצאו ראש השנה, סוכות ושמחת תורה בשבת. בלי לבדוק, אני משוכנע כי רוב הציבור הדתי מרוצה מהעניין. למעשה, מהרבה בחינות הפכו החגים למטרד לא קטן עבור רבים מאנשי המגזר. אסור לעשות מלאכה, אסור לכתוב או לנסוע, אסור להעביר את החג בבית (כי ההורים לוחצים שנבוא) ואסור להתחיל דיאטה. פשוט סיוט!
הגיע הזמן לחשבון נפש פנימי, שיבהיר לנו מדוע אנו לא אוהבים את תקופת החגים. האם לא הפכנו את מועדי ישראל לקצת יותר מדי? יותר מדי אוכל, יותר מדי אנשים, יותר מדי הכנות לפני ואחרי, יותר מדי סלסולים של חזנים לא מוכשרים?
ושיהיה לכולם חג סוכות שמח יותר מדי.
מלה אחת טובה
למתאבק גוצ'ה ציציאשווילי, שזכה באליפות העולם למשקל עד 84 ק"ג באחד ממקצועות הספורט האולימפיים היותר מצחיקים שיש. למרות ההישג, יש להניח כי ציציאשווילי לעולם לא יזכה לחיבוק אמיתי מצד אוהדי הספורט בארץ. הישראלים מעדיפים ספורטאים עם שמות צבריים טהורים, כמו לי קורזיץ.
יודע את מקומי
בית הכנסת בשכונתי מעולם לא היה מנזר השתקנים, אם תסלחו לי על הטאוטולוגיה. למתפלל המצוי בו תמיד היה קל יותר להתעדכן בשער היורו ובדגמים החדשים של מכונית מאשר לשמוע את קולו הנואש של שליח הציבור. לכן, איש לא התפלא כאשר לפני חודשים אחדים, במהלך קריאת התורה, חטף אחד הגבאים שלנו קריזה אמיתית.
"אי אפשר להתפלל ברעש הזה! זה כבר עובר כל גבול! אתם מבזים את המקום!", שאג הגבאי הכעוס, תוך שהוא שובר מן הסתם שיא אישי בסימני קריאה. חברי הקהילה השתתקו והשפילו את ראשיהם. אני כמעט בטוח שאחדים מהם אף השמיעו יבבה חנוקה. אין ספק כי קריאתו של הגבאי יצאה מן הלב ונכנסה אל הלב, וכך הפך בית הכנסת שלנו למקום תפילה נוח ושקט למשך שלושים שניות מלאות.
משהתחדשה הקצ'קיאדה הכללית, הבחנתי לתדהמתי כי אחד המקצ'קצ'ים הוא לא אחר מאשר אותו גבאי עצבני, ששוחח עם שכנו על עניינים שאינם קשורים כלל לפרשת השבוע. "סליחה", פניתי אליו בהומור עוקצני ומתוחכם במיוחד, "אי אפשר להתפלל ברעש הזה! אתה מבזה את המקום!".
הגבאי נאלם דום, מה שהוריד להערכתי את רמת הדציבלים בבית הכנסת בחצי, וכמעט מיד התחלתי להתייסר על הקטילה האישית. בשביל מה הייתי צריך להטיף? למה סתם להעליב אנשים? המשכתי להציץ מדי פעם לעבר הגבאי, שמצדו שמר על שקט יחסי עד לסיום התפילה. תהיתי אם אני הוא האחראי לכך, והאם פעלתי נכון או לא. רק בסיום התפילה יכולתי לנשום לרווחה. הגבאי עבר לידי ולחץ את ידי בברכת שבת-שלום לבבית. נראה כי הוא שכח לגמרי את התקרית הקטנה בינינו.
אלא שמאותו יום החל מעמדי בבית הכנסת להידרדר. פתאום גיליתי שאני כבר לא נקרא לעלות לתורה כמו פעם, שאני לא מתבקש לפתוח את ארון הקודש או לעבור לפני התיבה, ואפילו קידוש מצומצם של שבת בבוקר לא התבקשתי להכין. בימים כתיקונם היתה התעלמות זאת גורמת לי אושר עילאי. אבל הידיעה כי הגבאי נוקם בי על אותה הערה פוגענית שלי כלפיו הציקה לי, וגרמה לי להתגעגע אפילו לאמירת דרשה בין קבלת שבת לערבית (שממנה התרחקתי כמו מאש בתקופה שעדיין ביקשו ממני להעביר אותה).
בשבת האחרונה, ממש לפני יום הדין, החלטתי לשים סוף לנתק. ניגשתי אל הגבאי, בירכתי אותו לשבת-שלום, והתנצלתי בפניו אם פגעתי בו. הוא סלח לי, ומיד אחר כך הפיל עלי את עריכת הקידוש של השבת שאחרי החגים. את השיחה הלבבית בינינו קטע אחד החברים האחרים בבית הכנסת, שטען כי אנחנו מדברים באמצע קבלת שבת. איזה נודניק.