צדק המשורר שכתב "רבותי, ההיסטוריה חוזרת": באחד מימי מסע הרבנים שערך הרב קוק בתרע"ד במושבות הגליל הגיעה בשורה על שני פועלים שנרצחו בלילה בידי פורעים ערבים. בלילה שלאחר מכן שמו הרבנים פעמיהם לסג'רה, ואחד התושבים הציע לא ללכת בלילה, והזכיר את רצח היהודים אמש. הרב זוננפלד, שנלווה למסע, אמר: "דווקא מפני החשש שמקנן כעת בלב האיכרים בעקבות הרצח, אנו חייבים ללכת מכאן, כדי להוכיח להם שאסור לפחד ואין להפקיר את הדרכים בין היישובים!"
תשעים שנה לאחר אותו מסע יוצאת קבוצת רבנים, מתלמידי תלמידיו של הרב קוק, למסע חיזוק דומה ביישובי צפון השומרון, ובנסיבות ביטחוניות שלא השתנו עם השנים. ביום שלישי בבוקר עלו על אוטובוסים הרבנים דרוקמן, אריאל, מלמד, וישליצקי, מגנס, ויצן, לבנון, דודקביץ, שוגרמן, יהושע שפירא ועוד, ונסעו לחזק את יישובי צפון השומרון.
למה? צפון השומרון הוא שטח ענק, כ-7% משטח מדינת ישראל, דליל באוכלוסייה יהודית, המוקפת ביישובים ערבים עוינים. במהלך הסכמי השלום למיניהם הפך האזור לשק החבטות המזדמן של הממשלות השונות, והוא מהווה רוב השטח שנמסר לפלשתינים. כתוצאה מכך רצו הערבים לחלק את המדינה לשניים, על ידי השתלטות על כביש 60 העובר באזור, וזאת על ידי הפלתם של היישובים היהודיים המבודדים.
בשלוש השנים האחרונות נהרגו בפיגועי ירי בצפון השומרון כ-12 תושבים מחומש, מבוא דותן, גנים, חרמש ועינב. הפלשתינים כמעט השיגו את מטרתם היישובים ננטשו באפקט דומינו מבהיל: בחומש ובחרמש נותרו 30 משפחות מתוך 50; במבוא דותן ירדה האוכלוסייה מ-80 ל-40 משפחות. חלק מהתושבים שלחו מכתבים למועצה בבקשה להתפנות ולקבל פיצויים. היישובים הללו, חילוניים מעיקרם, שלא מניפים בגאון דגלים אידיאולוגיים-התיישבותיים, הפכו לערי רפאים: בתים נטושים, תריסים פרוצים, עזובה בחצרות המוזנחות. במקום ילדים משחקים בחוץ משוטטים כלבים ברחובות, ובאוויר עומדת תחושה של "האחרון שיכבה את האור".
אבל כמו כל סיפור של העם היהודי, גם כאן לא יכול להיות סוף רע. בשנתיים האחרונות הועלתה יוזמה להצלת היישובים: הבאת גרעין תורני ליישוב, כך הבינו התושבים החילוניים, היא הדרך היחידה לשמור על היישוב, ואולי אף לגרום למהפך חיובי. וזה בדיוק מה שקרה בחומש, מבוא דותן, ושא-נור. אך קומץ משפחות דתיות אינו מספיק כדי להביא גאולה ליישוב. זה מה שחשב שולי הר מלך הי"ד, שהיה ממקימי הגרעין הדתי בחומש, ונרצח לפני כחודשיים.
יוסי דגן מהגרעין בשא-נור מספר: "דיברתי עם שולי כשהיה בנסיעה. בין השאר התחלנו לתכנן את מסע הרבנים, ששולי חשב שיוכלו לחזק אותנו ולהביא את בשורת ההתיישבות בצפון השומרון לציבור הרחב. באמצע השיחה אמר: אין לי קליטה, אני אחזור אליך עוד מעט. שלוש דקות לאחר מכן הוא נורה ונהרג. החלטנו לקיים את צוואתו של שולי, ולסיים את הרעיון שלא הספיק להוציא לפועל בעצמו".
חומש:
ראובן טביב, תושב חילוני וותיק של היישוב, עורך לנו תצפית מודרכת. השילוב בין ראובן, לבוש בג'ינס וטריקו, ובין הרבנים בלבוש הישיבתי, שמקשיבים ושואלים בעניין, מסמל יפה את מהות המסע. הוא פונה אליהם בבקשה: "מאז שהגרעין הדתי פה, אנחנו בתהליך של חיזוק, אבל אנחנו זקוקים לכם כרבנים בעלי השפעה. אם כל אחד מכם יוכל להביא רק משפחה אחת, זה יהיה צעד ראשון וחשוב".
מייסדי הגרעין בחומש, שולי הר מלך הי"ד, וניתאי שילה, התחילו לבדם. כיום יש 4 משפחות בגרעין, ועוד אחת בדרך. במקום הוקמה ישיבה גבוהה חקלאית, בה לומדים כ-25 בחורים. כיום משפצים בחסות משרד השיכון את הבתים הנטושים ביישוב, ומכינים אותם למשפחות נוספות. בנצי ליברמן, יו"ר המועצה, שתומך רבות ביישובים, מסביר את השינוי המהותי שחל פה: "הרציחות שהיו פה גרמו לקריסה של היישוב. מרגע שהגיע הגרעין והכניס תוכן ואידיאולוגיה הרוח השתנתה. הרצח של שולי הר מלך לא גרם לשבירה, להיפך. אנשים מתחזקים. כך זה גם בשאר היישובים".
קבוצת הרבנים נכנסת לארוחת צהריים במועדון, ובחוץ יושבים בני, מיקי וולדימיר- תושבים וותיקים של חומש. בני, תימני אמיתי עם חיוך ענק, מיקי במבטא דרום אמריקאי, וולדימיר במכנסיים קצרים מהווים את הפסיפס היפה של התושבים כאן. יהודים פשוטים מכל קצוות תבל, חברים בלב ונפש ושמחים בחלקם. ולדימיר ואריאל מהגרעין מחליפים צ'פחות ידידותיות, ויעל מהגרעין מודיעה לוולדימיר שהביאה לו מגבונים לתינוקת.
מיקי: "נכון שקשה פה. יש בעיה של תעסוקה, נסיעות ארוכות, וחסימות בכבישים. אבל בכל פעם שאני יורד לנתניה אני מתגעגע לחזור לחומש. איפה עוד בארץ יש לך כזה נוף ואוויר?"
איך אתם מסתדרים עם הדתיים שבאו לפה?
ולדימיר לא מפסיק להתפעל מהם: "הם נהדרים, כולם פה יאמרו לך את זה. הם עוזרים לנו בכל: אשתי ילדה, והם הביאו לנו אוכל במשך שבועיים. מלווים כסף למי שצריך. בהתחלה פחדנו שינסו להחזיר אותנו בתשובה, אבל הם לא מנסים לשכנע בכלל. הם רק מסבירים לנו דברים ואומרים: תעשה מה שאתה רוצה. כשאני רואה אותם בשבת עם החולצות הלבנות אני זורק את הסיגריה. יש לנו תפילות כל שבת בבית הכנסת, אנחנו אוכלים יחד ועושים אירועים ביחד. עד שהם באו היה פה מתח ומריבות, ומאז הכל נרגע. הם איחדו את אנשי היישוב". שמו של שולי הר מלך מעורר בהם התרגשות גדולה: "הוא היה כל-כך טוב, פלפל כזה. כשהוא נרצח, לימור דיברה איתנו פצועה מהאמבולנס וחיזקה אותנו. בכינו כששמענו אותה".
במועדון יושבים הרבנים ומאזינים להקלטה של לימור הר מלך בתום השבעה על בעלה: "אתם חושבים שתחלישו אותנו?... לא תצליחו לעצור אותנו... אני מתפללת שהקב"ה ייתן לנו כוחות להמשיך את הדרך הזאת". בסיום ההקלטה נסחפים כולם בשירת "רחם", בדמעות בעיניים. הרב יעקב אריאל נושא דברים: "יש כאן רוח גדולה. חיזקתם בנו את תחושת השליחות ונשתדל להעביר אותה לאחרים שיבואו לכאן. כשאנו רואים את האמונה והלהט שבהם אנשים נאחזים במקום, זהו עם ישראל בעוצמתו".
הרב זלמן מלמד מוסיף: "הקשיים הם אתגרים שהקב"ה שולח לנו, ובסוף תמיד יוצאים חזקים יותר. האנשים כאן קרוצים מחומר אחד, איכות רוחנית אחת, ואין ספק שהמקום יגדל. הרצח של שולי רק יגרום לעלייה של הדברים".
שא-נור:
נכנסנו לבית הכנסת. אחד הבחורים שנמצא כאן בפעם הראשונה מברך "ברוך מציב גבול אלמנה". שא-נור היה כפר אמנים בקנה מידה עולמי, רובם מחבר העמים, שננטש בעקבות התקפות חוזרות של הערבים על הציר ליישוב. בסיס צה"ל שהיה שם פונה. גרעין קטן של חב"ד החזיק את המקום במשך חצי שנה, ועזב.
לפני כחצי שנה עלה גרעין דתי למקום, שמונה כיום 8 משפחות ו-2 בחורים. במקום הוקם מעון וכולל אברכים. הנוכחות שלהם גרמה לפתיחה מחודשת של הציר ולקטיעת הרצף הערבי בין שכם וג'נין. קומץ האמנים שנותרו במקום השתתפו בשבת הקליטה הראשונה של הגרעין, ובסעודה שלישית קם אחד מהם ואמר בדמעות: "אנחנו גאים להיות חלק מכם, ברוכים הבאים לשא-נור". היום הם משתתפים בשיעורים ובתפילות.
הרב חיים דרוקמן:"צריך להתחזק באמונה ומתוך כך בעשייה גדולה. כאן האמונה מהדהדת, לא רק מדברים עליה, ומתוכה צומחת העשייה". יוסי דגן ונועם ולדמן מהגרעין מדגישים: "המקום הזה קם סביב אור של תורה שמעולם לא היה כאן, וכעת מתפשט בכל האזור. מה שמחזיק אותנו פה זו התורה". הרב אליקים לבנון מסיים בחזון אחרית הימים: "עוד תהיה אוטוסטראדה בין חומש לשא-נור, ורמזורים לכוון את התנועה".
מבוא דותן:
הגענו למבוא דותן אחרי נסיעה בכביש עקלתון, משופע בבורות ומהמורות. גם כאן אומרים התושבים הוותיקים רק מילים טובות על שש המשפחות של הגרעין התורני שהגיעו אליהם מהישיבה בחיספין לפני שלושה חודשים. את הסכנה הביטחונית מגדיר משה שוסטר, ממקימי הישוב: "הנסיעה בכביש פה זה פשוט רולטה רוסית". ומוסיף: "החבר'ה שבאו לפה הם מקסימים, הלוואי שיבואו עוד כאלה. בחג בית הכנסת היה מלא. עשינו הקפות שניות ונשארנו עד 12 בלילה. היה מיוחד".
במרכז הגרעין עומד כולל אברכים שמשתתף בשיעורים בישיבה בחיספין דרך הווידאו. הרב שוגרמן, ראש הישיבה קורא לאנשים נוספים להצטרף ולומר אמירה ציבורית, שהציבור שלנו לא דואג רק לעצמו. נגה בן אילוז מהגרעין מספרת על קבלת הפנים: "כשפרקנו את המשאית, שמענו אחד מילדי הנרצחים ביישוב אומר שעכשיו הוא מאמין שיש תקווה. קבלו אותנו בחיבוק חם, ונוצרים קשרים בנסיעות המשותפות, בחגים, הילדים באים לשכונה שלנו. יש שינוי באווירה: פעם דברו על פינוי, עכשיו מדברים על משפחות חדשות".
הסיור מסתיים בשירת "אני מאמין" בבית הכנסת של מבוא דותן. בדרך הביתה אנחנו פוגשים את משפחת גל שעוברת עכשיו לחומש. הרבנים מברכים אותם בהתרגשות. הבטחת "ושבו בנים לגבולם" הולכת ומתגשמת כאן, ואין הדבר תלוי אלא בנו.
תשעים שנה לאחר אותו מסע יוצאת קבוצת רבנים, מתלמידי תלמידיו של הרב קוק, למסע חיזוק דומה ביישובי צפון השומרון, ובנסיבות ביטחוניות שלא השתנו עם השנים. ביום שלישי בבוקר עלו על אוטובוסים הרבנים דרוקמן, אריאל, מלמד, וישליצקי, מגנס, ויצן, לבנון, דודקביץ, שוגרמן, יהושע שפירא ועוד, ונסעו לחזק את יישובי צפון השומרון.
למה? צפון השומרון הוא שטח ענק, כ-7% משטח מדינת ישראל, דליל באוכלוסייה יהודית, המוקפת ביישובים ערבים עוינים. במהלך הסכמי השלום למיניהם הפך האזור לשק החבטות המזדמן של הממשלות השונות, והוא מהווה רוב השטח שנמסר לפלשתינים. כתוצאה מכך רצו הערבים לחלק את המדינה לשניים, על ידי השתלטות על כביש 60 העובר באזור, וזאת על ידי הפלתם של היישובים היהודיים המבודדים.
בשלוש השנים האחרונות נהרגו בפיגועי ירי בצפון השומרון כ-12 תושבים מחומש, מבוא דותן, גנים, חרמש ועינב. הפלשתינים כמעט השיגו את מטרתם היישובים ננטשו באפקט דומינו מבהיל: בחומש ובחרמש נותרו 30 משפחות מתוך 50; במבוא דותן ירדה האוכלוסייה מ-80 ל-40 משפחות. חלק מהתושבים שלחו מכתבים למועצה בבקשה להתפנות ולקבל פיצויים. היישובים הללו, חילוניים מעיקרם, שלא מניפים בגאון דגלים אידיאולוגיים-התיישבותיים, הפכו לערי רפאים: בתים נטושים, תריסים פרוצים, עזובה בחצרות המוזנחות. במקום ילדים משחקים בחוץ משוטטים כלבים ברחובות, ובאוויר עומדת תחושה של "האחרון שיכבה את האור".
אבל כמו כל סיפור של העם היהודי, גם כאן לא יכול להיות סוף רע. בשנתיים האחרונות הועלתה יוזמה להצלת היישובים: הבאת גרעין תורני ליישוב, כך הבינו התושבים החילוניים, היא הדרך היחידה לשמור על היישוב, ואולי אף לגרום למהפך חיובי. וזה בדיוק מה שקרה בחומש, מבוא דותן, ושא-נור. אך קומץ משפחות דתיות אינו מספיק כדי להביא גאולה ליישוב. זה מה שחשב שולי הר מלך הי"ד, שהיה ממקימי הגרעין הדתי בחומש, ונרצח לפני כחודשיים.
יוסי דגן מהגרעין בשא-נור מספר: "דיברתי עם שולי כשהיה בנסיעה. בין השאר התחלנו לתכנן את מסע הרבנים, ששולי חשב שיוכלו לחזק אותנו ולהביא את בשורת ההתיישבות בצפון השומרון לציבור הרחב. באמצע השיחה אמר: אין לי קליטה, אני אחזור אליך עוד מעט. שלוש דקות לאחר מכן הוא נורה ונהרג. החלטנו לקיים את צוואתו של שולי, ולסיים את הרעיון שלא הספיק להוציא לפועל בעצמו".
חומש:
ראובן טביב, תושב חילוני וותיק של היישוב, עורך לנו תצפית מודרכת. השילוב בין ראובן, לבוש בג'ינס וטריקו, ובין הרבנים בלבוש הישיבתי, שמקשיבים ושואלים בעניין, מסמל יפה את מהות המסע. הוא פונה אליהם בבקשה: "מאז שהגרעין הדתי פה, אנחנו בתהליך של חיזוק, אבל אנחנו זקוקים לכם כרבנים בעלי השפעה. אם כל אחד מכם יוכל להביא רק משפחה אחת, זה יהיה צעד ראשון וחשוב".
מייסדי הגרעין בחומש, שולי הר מלך הי"ד, וניתאי שילה, התחילו לבדם. כיום יש 4 משפחות בגרעין, ועוד אחת בדרך. במקום הוקמה ישיבה גבוהה חקלאית, בה לומדים כ-25 בחורים. כיום משפצים בחסות משרד השיכון את הבתים הנטושים ביישוב, ומכינים אותם למשפחות נוספות. בנצי ליברמן, יו"ר המועצה, שתומך רבות ביישובים, מסביר את השינוי המהותי שחל פה: "הרציחות שהיו פה גרמו לקריסה של היישוב. מרגע שהגיע הגרעין והכניס תוכן ואידיאולוגיה הרוח השתנתה. הרצח של שולי הר מלך לא גרם לשבירה, להיפך. אנשים מתחזקים. כך זה גם בשאר היישובים".
קבוצת הרבנים נכנסת לארוחת צהריים במועדון, ובחוץ יושבים בני, מיקי וולדימיר- תושבים וותיקים של חומש. בני, תימני אמיתי עם חיוך ענק, מיקי במבטא דרום אמריקאי, וולדימיר במכנסיים קצרים מהווים את הפסיפס היפה של התושבים כאן. יהודים פשוטים מכל קצוות תבל, חברים בלב ונפש ושמחים בחלקם. ולדימיר ואריאל מהגרעין מחליפים צ'פחות ידידותיות, ויעל מהגרעין מודיעה לוולדימיר שהביאה לו מגבונים לתינוקת.
מיקי: "נכון שקשה פה. יש בעיה של תעסוקה, נסיעות ארוכות, וחסימות בכבישים. אבל בכל פעם שאני יורד לנתניה אני מתגעגע לחזור לחומש. איפה עוד בארץ יש לך כזה נוף ואוויר?"
איך אתם מסתדרים עם הדתיים שבאו לפה?
ולדימיר לא מפסיק להתפעל מהם: "הם נהדרים, כולם פה יאמרו לך את זה. הם עוזרים לנו בכל: אשתי ילדה, והם הביאו לנו אוכל במשך שבועיים. מלווים כסף למי שצריך. בהתחלה פחדנו שינסו להחזיר אותנו בתשובה, אבל הם לא מנסים לשכנע בכלל. הם רק מסבירים לנו דברים ואומרים: תעשה מה שאתה רוצה. כשאני רואה אותם בשבת עם החולצות הלבנות אני זורק את הסיגריה. יש לנו תפילות כל שבת בבית הכנסת, אנחנו אוכלים יחד ועושים אירועים ביחד. עד שהם באו היה פה מתח ומריבות, ומאז הכל נרגע. הם איחדו את אנשי היישוב". שמו של שולי הר מלך מעורר בהם התרגשות גדולה: "הוא היה כל-כך טוב, פלפל כזה. כשהוא נרצח, לימור דיברה איתנו פצועה מהאמבולנס וחיזקה אותנו. בכינו כששמענו אותה".
במועדון יושבים הרבנים ומאזינים להקלטה של לימור הר מלך בתום השבעה על בעלה: "אתם חושבים שתחלישו אותנו?... לא תצליחו לעצור אותנו... אני מתפללת שהקב"ה ייתן לנו כוחות להמשיך את הדרך הזאת". בסיום ההקלטה נסחפים כולם בשירת "רחם", בדמעות בעיניים. הרב יעקב אריאל נושא דברים: "יש כאן רוח גדולה. חיזקתם בנו את תחושת השליחות ונשתדל להעביר אותה לאחרים שיבואו לכאן. כשאנו רואים את האמונה והלהט שבהם אנשים נאחזים במקום, זהו עם ישראל בעוצמתו".
הרב זלמן מלמד מוסיף: "הקשיים הם אתגרים שהקב"ה שולח לנו, ובסוף תמיד יוצאים חזקים יותר. האנשים כאן קרוצים מחומר אחד, איכות רוחנית אחת, ואין ספק שהמקום יגדל. הרצח של שולי רק יגרום לעלייה של הדברים".
שא-נור:
נכנסנו לבית הכנסת. אחד הבחורים שנמצא כאן בפעם הראשונה מברך "ברוך מציב גבול אלמנה". שא-נור היה כפר אמנים בקנה מידה עולמי, רובם מחבר העמים, שננטש בעקבות התקפות חוזרות של הערבים על הציר ליישוב. בסיס צה"ל שהיה שם פונה. גרעין קטן של חב"ד החזיק את המקום במשך חצי שנה, ועזב.
לפני כחצי שנה עלה גרעין דתי למקום, שמונה כיום 8 משפחות ו-2 בחורים. במקום הוקם מעון וכולל אברכים. הנוכחות שלהם גרמה לפתיחה מחודשת של הציר ולקטיעת הרצף הערבי בין שכם וג'נין. קומץ האמנים שנותרו במקום השתתפו בשבת הקליטה הראשונה של הגרעין, ובסעודה שלישית קם אחד מהם ואמר בדמעות: "אנחנו גאים להיות חלק מכם, ברוכים הבאים לשא-נור". היום הם משתתפים בשיעורים ובתפילות.
הרב חיים דרוקמן:"צריך להתחזק באמונה ומתוך כך בעשייה גדולה. כאן האמונה מהדהדת, לא רק מדברים עליה, ומתוכה צומחת העשייה". יוסי דגן ונועם ולדמן מהגרעין מדגישים: "המקום הזה קם סביב אור של תורה שמעולם לא היה כאן, וכעת מתפשט בכל האזור. מה שמחזיק אותנו פה זו התורה". הרב אליקים לבנון מסיים בחזון אחרית הימים: "עוד תהיה אוטוסטראדה בין חומש לשא-נור, ורמזורים לכוון את התנועה".
מבוא דותן:
הגענו למבוא דותן אחרי נסיעה בכביש עקלתון, משופע בבורות ומהמורות. גם כאן אומרים התושבים הוותיקים רק מילים טובות על שש המשפחות של הגרעין התורני שהגיעו אליהם מהישיבה בחיספין לפני שלושה חודשים. את הסכנה הביטחונית מגדיר משה שוסטר, ממקימי הישוב: "הנסיעה בכביש פה זה פשוט רולטה רוסית". ומוסיף: "החבר'ה שבאו לפה הם מקסימים, הלוואי שיבואו עוד כאלה. בחג בית הכנסת היה מלא. עשינו הקפות שניות ונשארנו עד 12 בלילה. היה מיוחד".
במרכז הגרעין עומד כולל אברכים שמשתתף בשיעורים בישיבה בחיספין דרך הווידאו. הרב שוגרמן, ראש הישיבה קורא לאנשים נוספים להצטרף ולומר אמירה ציבורית, שהציבור שלנו לא דואג רק לעצמו. נגה בן אילוז מהגרעין מספרת על קבלת הפנים: "כשפרקנו את המשאית, שמענו אחד מילדי הנרצחים ביישוב אומר שעכשיו הוא מאמין שיש תקווה. קבלו אותנו בחיבוק חם, ונוצרים קשרים בנסיעות המשותפות, בחגים, הילדים באים לשכונה שלנו. יש שינוי באווירה: פעם דברו על פינוי, עכשיו מדברים על משפחות חדשות".
הסיור מסתיים בשירת "אני מאמין" בבית הכנסת של מבוא דותן. בדרך הביתה אנחנו פוגשים את משפחת גל שעוברת עכשיו לחומש. הרבנים מברכים אותם בהתרגשות. הבטחת "ושבו בנים לגבולם" הולכת ומתגשמת כאן, ואין הדבר תלוי אלא בנו.