השלום ההיסטורי
סרט הטלוויזיה בן שני החלקים 'השלום ושברו' נראה יותר כמו סרט תעמולה של חובבי מסמך ז'נבה מאשר כסרט תיעודי. מי שצפה בסרט בלי לדעת את האמת ההיסטורית, יכול היה להיות בטוח שבגלל אהוד ברק אין שלום עם סוריה, שמאז אוסלו היו בארץ אולי ארבעה-חמישה פיגועים, שיחיא עייאש היה מהנדס תמים, ושתמיד מתנגן ברקע פסקול של סרטי אימה בכל מקום שבו מופיע אריאל שרון.
אלא שבמהלך הצפייה בסרט לכדה את עיניי סצינה אחת שהוקרנה על המסך שוב ושוב. בסצינה נראה גבר בעל חזות שמאלנית, כולל העיגולדים, כשהוא מוזג לעצמו כוסית עם משקה חריף כלשהו, ובזחיחות דעת מניף אותה מול המצלמה ומברך: "לחיי עשר השנים הבאות".
אז נכון שסצינה זו לא היתה בדיוק חלק מהסרט. מדובר בסך הכול במעברון של ערוץ 2 בזמן היציאה לפרסומות, כשהשמאלן הזחוח הוא לא אחר מאשר קובי מידן, והכוסית מורמת לציון עשור לערוץ 2, ולא לאוסלו.
ובכל זאת, מעברון זה מתאר באופן הקולע ביותר כיצד הגענו מ"השלום" אל "שברו". זחיחות הדעת והניתוק מהמציאות הובילו אותנו לאוסלו, והם נמשכים והולכים עד עצם היום הזה, עם הרמת הכוסית לשמעון פרס בן ה-80 ועם הסכם ז'נבה שנחתם "לחיי עשר השנים הבאות". קובי מידן, יש לציין, משמש גם כקריין בסרט 'השלום ושברו'. אלא שבמקרה שלו כוסית אחת טובה מאלף מילים.
שאלה קטנה
ישראלים ופלשתינים חתמו בז'נבה על הסכם, שלפיו תוקם מדינה פלשתינית, רוב ההתנחלויות יפונו, זכות השיבה תוגבל, ירושלים תחולק, והר הבית יימסר ברובו לשליטה פלשתינית. טוב, אני מבין על מה מוותרים הפלשתינים בהסכם, אבל על מה בדיוק ויתרו ביילין ומצנע?
שני ציטוטים משמחים
א. "לשם שינוי, ידיעה משמחת מאזור רמאללה: שני פלשתינים הצילו משפחה ישראלית שהותקפה על ידי המון פלשתיני, לאחר שנקלעה בטעות למחנה הפליטים קלנדיה". (באופן אוטומטי, כניסת משפחה ישראלית עם ילדה לשטח פלשתיני כמעט חורצת את דינה ללינץ', ובמעריב בטוחים שזה אמור לשמח אותנו).
ב. "לקוחות יקרים, אנו שמחים ליידע אתכם כי החל מה-1.9.03 הוזלו מחירי השיחות ברשת בזק בכ-24%". (חברת בזק מודיעה לי השבוע ששיחת טלפון בשעות הלילה, שעד היום עלתה 2.5 אג' לדקה, תוזל באופן דרסטי ותעלה מעתה רק 5.5 אג' לדקה).
ילדים זה שמחה
קוראיו הנאמנים של תת-המדור 'יודע את מקומי' כבר הבחינו בוודאי שהפכתי בימים האחרונים לאב חד-ילדי. זה המקום להודות לאבינו שבשמיים (טוב, אולי זה לא המקום, אבל אעשה זאת בכל מקרה) על שפטר אותי ואת רעייתי מגורלם של רבים וטובים, חשוכי הילדים.
רק בשבוע שעבר פרסמו מדורי הרכילות כי השחקנית האמריקנית קורטני קוקס-ארקט (מוניקה מהסדרה 'חברים') מנסה בכל דרך אפשרית להביא ילד לעולם. במשך שנים היתה הגברת עסוקה בלעשות מיליונים, וכעת עושה רושם שהיא תוכל מקסימום לקנות את ילדה הראשון. כמה עצוב.
ובארץ, גם כן לפני שבוע, הודתה הזמרת מרגלית צנעני כי היא בוכה בלילות על כך שלא הביאה יותר ילדים לעולם. "חשבתי שאני אשת העולם הגדול, ושתמיד יהיה לי זמן להביא עוד ילדים", צוטטה מרגול במקומוני מעריב, "וכמובן שתמיד היו לי דברים חשובים יותר על הפרק". וזה עוד מפי אחת שכבר ילדה בן אחד.
לי באופן אישי, מבט ביורש העצר רק הביא לי תיאבון לעוד עשרה כאלה (נא לא לתפוס אותי במלה). מצד שני, אני לא מצפה מכל אחד או אחת שיתחילו להביא ילדים לעולם מגיל 18. בוויכוח המתנהל כיום במגזר הדתי בעניין תכנון המשפחה, אני יכול להבין כמעט את כל הטענות והצדדים, הן של אלו שיולדות בגיל צעיר והן של אלו המבקשות להתבגר קודם בעצמן. רק טענה אחת לא מקובלת עלי שתמיד יהיה עוד זמן להביא ילדים לעולם.
מלה אחת טובה
ליהודית המיילדת, אי של שפיות נעימה בים של רופאים ואחיות אנטיפתיים להחריד.
יודע את מקומי
מכירים את הבקרים הרומנטיים האלה, שבהם מתעוררים במיטה, מביטים בבן/ת הזוג שלצדכם ופשוט מחייכים? אז באחד מימי השבוע התעוררתי מחלום קסום, הבטתי ברעייתי האהובה, ומיד גיליתי שזה ממש לא עומד להיות אחד מאותם בקרים.
"יש לי צירים", נאנקה הזוגה בכאב.
"מה? את בטוחה?"
"אני... איי! זה כואב! כן, אני בטוחה".
קפצתי ממקומי (נסו אתם, ילדים, לקפוץ ממצב של שכיבה) ורצתי לחדר האמבטיה. "איפה האקמול? מהר!"
"אני לא חושבת שאקמול עוזר לצירי לידה", קראה אחריי הזוגה.
"זה לא בשבילך", עניתי ובלעתי שני כדורים. האשה נאנחה, קמה והחלה לבדוק את התיק שזה מכבר ארזה לבית-החולים. לאט ובהדרגה התברר לי שהיא ארזה שם פחות או יותר את כל הבית.
"תעודת זהות, גרביים, כפכפים, חלוק, סבון, סוכריות חמוצות, פנס", מנתה הרעייה את תכולת התיק השמן.
"פנס?", התפלאתי, "אנחנו יוצאים ללידה או למחנה?"
"קרם גוף, קרם פנים, קרם ידיים", היא המשיכה, "צריך עוד משהו?"
"אל תשכחי את התינוק", הקנטתי אותה, ואז נסענו ללדת.
בתוך בית החולים, בדיוק כמו בכל מקום אחר במדינה, תרתי במשך זמן רב אחר מקום חנייה מוסדר, אך לשווא. בשלב מסוים הזכירה לי רעייתי שלידה במכונית היא לא מחזה אסתטי במיוחד, ולכן סיכמנו שהיא תיכנס למחלקת היולדות ותחכה לי שם. מאוחר יותר, כשניסיתי להצטרף אליה, עצר אותי המאבטח בכניסה.
"אני ממהר ללידה", הסברתי לו. המאבטח נראה ספקן-משהו, אבל אז העיף מבט לעבר בטני - ומיד השתכנע ונתן לי לעבור.
בתוך המחלקה קיבלה את פניי הפקידה בסבר פנים יפות. "עכשיו אתה מגיע?! עוד מעט התינוק בחוץ!" צווחה. רצתי לחדר הלידה, שם שכבה אשתי, ונשמתי לרווחה כשהתברר שהפקידה הגזימה מעט. רק כעבור מספר שעות ארוכות ומייגעות יצא בננו הראשון לאוויר העולם.
קשה להסביר במלים את תחושתי האישית בעת שהחזקתי לראשונה את הצוציק העדין, משתדל בכל מאודי להשאיר אותו בחלק אחד. זה היה מרגש יותר משיר של נינט טייב, או מנאום של עמיר פרץ. אי אפשר להשוות תחושה זו לשום דבר אחר בעולם.
המשכתי להתרגש גם כשהובלתי לראשונה את בני הקט לעבר התינוקייה, אי שם בקצה המחלקה. בדרך רכנתי לעברו ואמרתי לו לאט ובבהירות, כדי שיקלוט כל מלה:
"שלום בני, ברוך הבא לעולם. אני אבא שלך, ואני מזמין אותך בעוד מספר שנים למשחק כדורסל אחד-על-אחד באולם הספורט. יהיה לנו כיף יחד, ואני מתערב אתך על פיצה שאני מקרקס אותך".
הפצפון שלח בי מבט תמה, ואז הגיב כפי שרק תינוק אינטליגנטי ממשפחת רותם יודע להגיב. באותו רגע נזכרתי: אשתי אכן ארזה בתיק את כל הבית, חוץ מטיטולים.
סרט הטלוויזיה בן שני החלקים 'השלום ושברו' נראה יותר כמו סרט תעמולה של חובבי מסמך ז'נבה מאשר כסרט תיעודי. מי שצפה בסרט בלי לדעת את האמת ההיסטורית, יכול היה להיות בטוח שבגלל אהוד ברק אין שלום עם סוריה, שמאז אוסלו היו בארץ אולי ארבעה-חמישה פיגועים, שיחיא עייאש היה מהנדס תמים, ושתמיד מתנגן ברקע פסקול של סרטי אימה בכל מקום שבו מופיע אריאל שרון.
אלא שבמהלך הצפייה בסרט לכדה את עיניי סצינה אחת שהוקרנה על המסך שוב ושוב. בסצינה נראה גבר בעל חזות שמאלנית, כולל העיגולדים, כשהוא מוזג לעצמו כוסית עם משקה חריף כלשהו, ובזחיחות דעת מניף אותה מול המצלמה ומברך: "לחיי עשר השנים הבאות".
אז נכון שסצינה זו לא היתה בדיוק חלק מהסרט. מדובר בסך הכול במעברון של ערוץ 2 בזמן היציאה לפרסומות, כשהשמאלן הזחוח הוא לא אחר מאשר קובי מידן, והכוסית מורמת לציון עשור לערוץ 2, ולא לאוסלו.
ובכל זאת, מעברון זה מתאר באופן הקולע ביותר כיצד הגענו מ"השלום" אל "שברו". זחיחות הדעת והניתוק מהמציאות הובילו אותנו לאוסלו, והם נמשכים והולכים עד עצם היום הזה, עם הרמת הכוסית לשמעון פרס בן ה-80 ועם הסכם ז'נבה שנחתם "לחיי עשר השנים הבאות". קובי מידן, יש לציין, משמש גם כקריין בסרט 'השלום ושברו'. אלא שבמקרה שלו כוסית אחת טובה מאלף מילים.
שאלה קטנה
ישראלים ופלשתינים חתמו בז'נבה על הסכם, שלפיו תוקם מדינה פלשתינית, רוב ההתנחלויות יפונו, זכות השיבה תוגבל, ירושלים תחולק, והר הבית יימסר ברובו לשליטה פלשתינית. טוב, אני מבין על מה מוותרים הפלשתינים בהסכם, אבל על מה בדיוק ויתרו ביילין ומצנע?
שני ציטוטים משמחים
א. "לשם שינוי, ידיעה משמחת מאזור רמאללה: שני פלשתינים הצילו משפחה ישראלית שהותקפה על ידי המון פלשתיני, לאחר שנקלעה בטעות למחנה הפליטים קלנדיה". (באופן אוטומטי, כניסת משפחה ישראלית עם ילדה לשטח פלשתיני כמעט חורצת את דינה ללינץ', ובמעריב בטוחים שזה אמור לשמח אותנו).
ב. "לקוחות יקרים, אנו שמחים ליידע אתכם כי החל מה-1.9.03 הוזלו מחירי השיחות ברשת בזק בכ-24%". (חברת בזק מודיעה לי השבוע ששיחת טלפון בשעות הלילה, שעד היום עלתה 2.5 אג' לדקה, תוזל באופן דרסטי ותעלה מעתה רק 5.5 אג' לדקה).
ילדים זה שמחה
קוראיו הנאמנים של תת-המדור 'יודע את מקומי' כבר הבחינו בוודאי שהפכתי בימים האחרונים לאב חד-ילדי. זה המקום להודות לאבינו שבשמיים (טוב, אולי זה לא המקום, אבל אעשה זאת בכל מקרה) על שפטר אותי ואת רעייתי מגורלם של רבים וטובים, חשוכי הילדים.
רק בשבוע שעבר פרסמו מדורי הרכילות כי השחקנית האמריקנית קורטני קוקס-ארקט (מוניקה מהסדרה 'חברים') מנסה בכל דרך אפשרית להביא ילד לעולם. במשך שנים היתה הגברת עסוקה בלעשות מיליונים, וכעת עושה רושם שהיא תוכל מקסימום לקנות את ילדה הראשון. כמה עצוב.
ובארץ, גם כן לפני שבוע, הודתה הזמרת מרגלית צנעני כי היא בוכה בלילות על כך שלא הביאה יותר ילדים לעולם. "חשבתי שאני אשת העולם הגדול, ושתמיד יהיה לי זמן להביא עוד ילדים", צוטטה מרגול במקומוני מעריב, "וכמובן שתמיד היו לי דברים חשובים יותר על הפרק". וזה עוד מפי אחת שכבר ילדה בן אחד.
לי באופן אישי, מבט ביורש העצר רק הביא לי תיאבון לעוד עשרה כאלה (נא לא לתפוס אותי במלה). מצד שני, אני לא מצפה מכל אחד או אחת שיתחילו להביא ילדים לעולם מגיל 18. בוויכוח המתנהל כיום במגזר הדתי בעניין תכנון המשפחה, אני יכול להבין כמעט את כל הטענות והצדדים, הן של אלו שיולדות בגיל צעיר והן של אלו המבקשות להתבגר קודם בעצמן. רק טענה אחת לא מקובלת עלי שתמיד יהיה עוד זמן להביא ילדים לעולם.
מלה אחת טובה
ליהודית המיילדת, אי של שפיות נעימה בים של רופאים ואחיות אנטיפתיים להחריד.
יודע את מקומי
מכירים את הבקרים הרומנטיים האלה, שבהם מתעוררים במיטה, מביטים בבן/ת הזוג שלצדכם ופשוט מחייכים? אז באחד מימי השבוע התעוררתי מחלום קסום, הבטתי ברעייתי האהובה, ומיד גיליתי שזה ממש לא עומד להיות אחד מאותם בקרים.
"יש לי צירים", נאנקה הזוגה בכאב.
"מה? את בטוחה?"
"אני... איי! זה כואב! כן, אני בטוחה".
קפצתי ממקומי (נסו אתם, ילדים, לקפוץ ממצב של שכיבה) ורצתי לחדר האמבטיה. "איפה האקמול? מהר!"
"אני לא חושבת שאקמול עוזר לצירי לידה", קראה אחריי הזוגה.
"זה לא בשבילך", עניתי ובלעתי שני כדורים. האשה נאנחה, קמה והחלה לבדוק את התיק שזה מכבר ארזה לבית-החולים. לאט ובהדרגה התברר לי שהיא ארזה שם פחות או יותר את כל הבית.
"תעודת זהות, גרביים, כפכפים, חלוק, סבון, סוכריות חמוצות, פנס", מנתה הרעייה את תכולת התיק השמן.
"פנס?", התפלאתי, "אנחנו יוצאים ללידה או למחנה?"
"קרם גוף, קרם פנים, קרם ידיים", היא המשיכה, "צריך עוד משהו?"
"אל תשכחי את התינוק", הקנטתי אותה, ואז נסענו ללדת.
בתוך בית החולים, בדיוק כמו בכל מקום אחר במדינה, תרתי במשך זמן רב אחר מקום חנייה מוסדר, אך לשווא. בשלב מסוים הזכירה לי רעייתי שלידה במכונית היא לא מחזה אסתטי במיוחד, ולכן סיכמנו שהיא תיכנס למחלקת היולדות ותחכה לי שם. מאוחר יותר, כשניסיתי להצטרף אליה, עצר אותי המאבטח בכניסה.
"אני ממהר ללידה", הסברתי לו. המאבטח נראה ספקן-משהו, אבל אז העיף מבט לעבר בטני - ומיד השתכנע ונתן לי לעבור.
בתוך המחלקה קיבלה את פניי הפקידה בסבר פנים יפות. "עכשיו אתה מגיע?! עוד מעט התינוק בחוץ!" צווחה. רצתי לחדר הלידה, שם שכבה אשתי, ונשמתי לרווחה כשהתברר שהפקידה הגזימה מעט. רק כעבור מספר שעות ארוכות ומייגעות יצא בננו הראשון לאוויר העולם.
קשה להסביר במלים את תחושתי האישית בעת שהחזקתי לראשונה את הצוציק העדין, משתדל בכל מאודי להשאיר אותו בחלק אחד. זה היה מרגש יותר משיר של נינט טייב, או מנאום של עמיר פרץ. אי אפשר להשוות תחושה זו לשום דבר אחר בעולם.
המשכתי להתרגש גם כשהובלתי לראשונה את בני הקט לעבר התינוקייה, אי שם בקצה המחלקה. בדרך רכנתי לעברו ואמרתי לו לאט ובבהירות, כדי שיקלוט כל מלה:
"שלום בני, ברוך הבא לעולם. אני אבא שלך, ואני מזמין אותך בעוד מספר שנים למשחק כדורסל אחד-על-אחד באולם הספורט. יהיה לנו כיף יחד, ואני מתערב אתך על פיצה שאני מקרקס אותך".
הפצפון שלח בי מבט תמה, ואז הגיב כפי שרק תינוק אינטליגנטי ממשפחת רותם יודע להגיב. באותו רגע נזכרתי: אשתי אכן ארזה בתיק את כל הבית, חוץ מטיטולים.