יש משהו משעשע בלגלות, מדי פעם, שכובע המצחייה עליו מוטבע הסלוגן 'קנה כחול לבן' מיוצר בהונג-קונג, אבל לעומתו דגל ישראל, עם כן הפלסטיק להתקנה בחלון המכונית, מיוצר בסין.
"אח, פעם זה לא יכול היה להיות", נאנח ברגעים מעין אלו הישראלי הנוסטלגי. ועל זה כבר נאמר: קוטרים, היזהרו בקביעותיכם.
אם תבקרו במוזיאון המטבעות של בנק ישראל יתברר לכם שהכסף הישראלי הראשון יוצר בארה"ב, אבל מה שפיקנטי הרבה יותר היא העובדה שהשטרות הראשונים של המדינה הריבונית נראו כמו השטרות שעברו לסוחר באותם ימים בסין.
ד"ר רחל ברקאי ייסדה את המוזיאון לפני 20 שנה, ומאז היא משמשת כאוצרת אוסף המטבעות של בנק ישראל. ברקאי מנפקת הסבר לחזות הסינית של השטרות הראשונים: כאשר נודע כי הבריטים עומדים לסיים את שלטון המנדט, הטילו ראשי המדינה שבדרך על זיגפריד הופיין, מי שהיה יו"ר מועצת המנהלים של בנק אנגלו-פלשתינה, להדפיס כסף עברי ראשון. הופיין פנה למספר בתי דפוס בעולם, המתמחים בהדפסת כסף, אולם אלה סירבו, ובצדק. בהיעדר בקשה רשמית מממשלה ריבונית, זו עבירה חמורה להדפיס כסף. לאחר מאמצים רבים הסכים בנק בארה"ב לקחת את המשימה עליו, לא לפני שהוא התנה זאת בהסכמת מחלקת המדינה האמריקנית. לבסוף ניתן האישור, בתנאי שעל הכסף לא יוזכר שם ישראל. תחת זאת הודפס על השטרות שם הבנק אנגלו-פלשתינה. בשל לחץ הזמן לא ניתן היה לעצב שטרות ייחודיים. בית הדפוס, שהדפיס עבור המדינה שבדרך, עסק באותה עת גם בהדפסת שטרות סיניים. חיש מהר הושאלו הגלופות הסיניות ומיד פלט מכבש הדפוס אותיות עבריות פטריוטיות, על עיטורים ודמויות סיניים.
ששת הימים באיחור של 8 שנים
רק בשנת 1954 נוסד במדינה הבנק המרכזי - בנק ישראל. משימותיו הראשונות היו: הנפקה ושיווק כסף ישראלי. הבנק החליט על הנפקת סדרה חדשה של שטרות כסף ובחר בנופים ופרחים מרחבי הארץ כגיבורי השטרות החדשים. בגב השטרות הודפסו ציורים מופשטים, שהיוו גם את אמצעי הביטחון נגד זיוף. להפתעת הוגי השטרות החדשים, הציבור הישראלי הגיב בביקורת ובלגלוג על חזותו של הכסף החדש. ראשי הבנק הפגועים גייסו בצו מיוחד את הרמטכ"ל לשעבר והארכיאולוג באותם ימים, יגאל ידין, וביקשו ממנו להקים ועדת אישים, ממגזרים שונים, כדי להנפיק סדרת שטרות חדשה פופולארית יותר.
'אדם קרוב אצל עצמו', חשבו לעצמם חברי הוועדה. אם כך, ניקח את נציגיה הבולטים של החברה הישראלית ונדפיס אותם על השטרות. וכך יצא שעל הלירה ניצב בגאון הדייג. ועל שטרות אחרים: פועל, חיילת, מדען וחלוצים בנגב. לעורך דין לא נמצא מקום באותה סדרה, גם לא לרואה חשבון, מנהל שיווק או יבואן. שלא לדבר על סוחר בבורסה. אפילו סוחר רגיל לא נחשב אז לדמות מופת, או סתם לדמות מייצגת, בחברה הסוציאליסטית של אותן שנים.
גם יגאל ידין היה קרוב אצל עצמו. בגב השטרות החליטה ועדת ידין להדפיס אתרים ארכיאולוגיים ישראליים: קברי הסנהדרין, פסיפס בתי כנסת עתיקים הארץ ואיך לא - המגילות הגנוזות.
ב-69' יוצאת סדרה חדשה ולראשונה מעטרים את פני השטרות דיוקנות של אישים. נשיאים וראשי ממשלה שהלכו לעולמם, לצד אישים שתרמו לתרבות העברית כמו: הרמב"ם, עגנון, ביאליק, סולד ואחרים.
רחל ברקאי מתעכבת בנקודה מעניינת: למרות שהסדרה החדשה יוצאת שנתיים לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, לאירוע ההיסטורי הזה אין כל טביעת אצבע בשטרות החדשים. רק בסדרה הבאה, שתצא ב-75', נמצא בגב כל אחד מהשטרות שער שונה משערי ירושלים.
הרמב"ם איבד ביום אחד 3 אפסים
בשנות ה-70 המשק הישראלי מציג תופעה חדשה: אינפלציה דוהרת. ערך הכסף נשחק במהירות וממשלת ישראל בשיתוף עם בנק ישראל מחליטים, בשלהי אותו עשור, על יישום חוק השקל. סוף-סוף, 30 שנה לאחר קום המדינה העברית, גונזים את הלירה (ששמה נגזר מהליברה הרומית) ומחליפים אותה במטבע בעל שם עברי, עם שורשים יהודיים עמוקים השקל.
משנה שם לא משנה מזל. האינפלציה ממשיכה לדהור ומוסיפה עימה שטרות חדשים. אלה מודפסים עם הרבה אפסים, ולמרות זאת הינם בעלי כוח קנייה מועט. את השיא שוברת גולדה, כשלצידה מודפס ערך של 10,000 שקל. קברניטי המשק שוברים את הראש כיצד להילחם במחלה. וכך נולד לו מחזור שטרות חדש בשנת 85', עם המטבע הלשונית החדשה, והמוכרת עד עצם היום - שקל חדש. בסדרה החדשה נותרות אותן דמויות על השטרות, ואולם הערכים בשטרות מאבדים 3 אפסים. הרמב"ם, שהיה עד אתמול שווה 1,000 שקל, הפך בין לילה להיות שקל חדש אחד בלבד.
בשנת 99' יצאה לאוויר העולם סדרת השטרות המוכרת לנו כיום. מוכרת? לא ממש בטוח. במהלך הראיון ברקאי שאלה אותי אם אני יודע מי הדמות שמעטרת את שטר ה-20 שקלים כיום. השתדלתי, באמת השתדלתי מאוד, להותיר רושם טוב.
בן-צבי? עגנון? יריתי אל חשכת הליל.
לא, לא, התעללה בי ברקאי.
בסוף נשברתי. הנחתי לרגע את שפופרת הטלפון ופתחתי ארנק. אה, בטח, שרת. זה ממש עמד לי בקצה הלשון.
זה בסדר, ניחמה אותי ברקאי, אם תעשה סקר ברחוב תראה שאתה במצב טוב (כלומר רע), כמו כולם. אף אחד לא יודע איך נראה הכסף שלו.
את יודעת מה ההסבר של חכמינו למילה 'כסף', ניסיתי למחות את חרפתי במעבר מיידי למתפרצת (תודו שזה היה מהלך מבריק).
עכשיו אני כבר ניחמתי אותה.
אם מה שברקאי אמרה זו אמת, ולא רק תנחומים דיפלומטיים, ואכן רוב הציבור לא יודע לתאר את שטרות הכסף שבידיו, קשה קצת להבין אותנו. כסף מלשון נכסף, קובע המהר"ל. כל כך נכספים, כל כך עמלים, ובסוף כשמשיגים אותו לא יודעים כיצד הוא נראה?!
ואם הכסף יענה את הכל שיענה גם על זה.
"אח, פעם זה לא יכול היה להיות", נאנח ברגעים מעין אלו הישראלי הנוסטלגי. ועל זה כבר נאמר: קוטרים, היזהרו בקביעותיכם.
אם תבקרו במוזיאון המטבעות של בנק ישראל יתברר לכם שהכסף הישראלי הראשון יוצר בארה"ב, אבל מה שפיקנטי הרבה יותר היא העובדה שהשטרות הראשונים של המדינה הריבונית נראו כמו השטרות שעברו לסוחר באותם ימים בסין.
ד"ר רחל ברקאי ייסדה את המוזיאון לפני 20 שנה, ומאז היא משמשת כאוצרת אוסף המטבעות של בנק ישראל. ברקאי מנפקת הסבר לחזות הסינית של השטרות הראשונים: כאשר נודע כי הבריטים עומדים לסיים את שלטון המנדט, הטילו ראשי המדינה שבדרך על זיגפריד הופיין, מי שהיה יו"ר מועצת המנהלים של בנק אנגלו-פלשתינה, להדפיס כסף עברי ראשון. הופיין פנה למספר בתי דפוס בעולם, המתמחים בהדפסת כסף, אולם אלה סירבו, ובצדק. בהיעדר בקשה רשמית מממשלה ריבונית, זו עבירה חמורה להדפיס כסף. לאחר מאמצים רבים הסכים בנק בארה"ב לקחת את המשימה עליו, לא לפני שהוא התנה זאת בהסכמת מחלקת המדינה האמריקנית. לבסוף ניתן האישור, בתנאי שעל הכסף לא יוזכר שם ישראל. תחת זאת הודפס על השטרות שם הבנק אנגלו-פלשתינה. בשל לחץ הזמן לא ניתן היה לעצב שטרות ייחודיים. בית הדפוס, שהדפיס עבור המדינה שבדרך, עסק באותה עת גם בהדפסת שטרות סיניים. חיש מהר הושאלו הגלופות הסיניות ומיד פלט מכבש הדפוס אותיות עבריות פטריוטיות, על עיטורים ודמויות סיניים.
ששת הימים באיחור של 8 שנים
רק בשנת 1954 נוסד במדינה הבנק המרכזי - בנק ישראל. משימותיו הראשונות היו: הנפקה ושיווק כסף ישראלי. הבנק החליט על הנפקת סדרה חדשה של שטרות כסף ובחר בנופים ופרחים מרחבי הארץ כגיבורי השטרות החדשים. בגב השטרות הודפסו ציורים מופשטים, שהיוו גם את אמצעי הביטחון נגד זיוף. להפתעת הוגי השטרות החדשים, הציבור הישראלי הגיב בביקורת ובלגלוג על חזותו של הכסף החדש. ראשי הבנק הפגועים גייסו בצו מיוחד את הרמטכ"ל לשעבר והארכיאולוג באותם ימים, יגאל ידין, וביקשו ממנו להקים ועדת אישים, ממגזרים שונים, כדי להנפיק סדרת שטרות חדשה פופולארית יותר.
'אדם קרוב אצל עצמו', חשבו לעצמם חברי הוועדה. אם כך, ניקח את נציגיה הבולטים של החברה הישראלית ונדפיס אותם על השטרות. וכך יצא שעל הלירה ניצב בגאון הדייג. ועל שטרות אחרים: פועל, חיילת, מדען וחלוצים בנגב. לעורך דין לא נמצא מקום באותה סדרה, גם לא לרואה חשבון, מנהל שיווק או יבואן. שלא לדבר על סוחר בבורסה. אפילו סוחר רגיל לא נחשב אז לדמות מופת, או סתם לדמות מייצגת, בחברה הסוציאליסטית של אותן שנים.
גם יגאל ידין היה קרוב אצל עצמו. בגב השטרות החליטה ועדת ידין להדפיס אתרים ארכיאולוגיים ישראליים: קברי הסנהדרין, פסיפס בתי כנסת עתיקים הארץ ואיך לא - המגילות הגנוזות.
ב-69' יוצאת סדרה חדשה ולראשונה מעטרים את פני השטרות דיוקנות של אישים. נשיאים וראשי ממשלה שהלכו לעולמם, לצד אישים שתרמו לתרבות העברית כמו: הרמב"ם, עגנון, ביאליק, סולד ואחרים.
רחל ברקאי מתעכבת בנקודה מעניינת: למרות שהסדרה החדשה יוצאת שנתיים לאחר ניצחון מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, לאירוע ההיסטורי הזה אין כל טביעת אצבע בשטרות החדשים. רק בסדרה הבאה, שתצא ב-75', נמצא בגב כל אחד מהשטרות שער שונה משערי ירושלים.
הרמב"ם איבד ביום אחד 3 אפסים
בשנות ה-70 המשק הישראלי מציג תופעה חדשה: אינפלציה דוהרת. ערך הכסף נשחק במהירות וממשלת ישראל בשיתוף עם בנק ישראל מחליטים, בשלהי אותו עשור, על יישום חוק השקל. סוף-סוף, 30 שנה לאחר קום המדינה העברית, גונזים את הלירה (ששמה נגזר מהליברה הרומית) ומחליפים אותה במטבע בעל שם עברי, עם שורשים יהודיים עמוקים השקל.
משנה שם לא משנה מזל. האינפלציה ממשיכה לדהור ומוסיפה עימה שטרות חדשים. אלה מודפסים עם הרבה אפסים, ולמרות זאת הינם בעלי כוח קנייה מועט. את השיא שוברת גולדה, כשלצידה מודפס ערך של 10,000 שקל. קברניטי המשק שוברים את הראש כיצד להילחם במחלה. וכך נולד לו מחזור שטרות חדש בשנת 85', עם המטבע הלשונית החדשה, והמוכרת עד עצם היום - שקל חדש. בסדרה החדשה נותרות אותן דמויות על השטרות, ואולם הערכים בשטרות מאבדים 3 אפסים. הרמב"ם, שהיה עד אתמול שווה 1,000 שקל, הפך בין לילה להיות שקל חדש אחד בלבד.
בשנת 99' יצאה לאוויר העולם סדרת השטרות המוכרת לנו כיום. מוכרת? לא ממש בטוח. במהלך הראיון ברקאי שאלה אותי אם אני יודע מי הדמות שמעטרת את שטר ה-20 שקלים כיום. השתדלתי, באמת השתדלתי מאוד, להותיר רושם טוב.
בן-צבי? עגנון? יריתי אל חשכת הליל.
לא, לא, התעללה בי ברקאי.
בסוף נשברתי. הנחתי לרגע את שפופרת הטלפון ופתחתי ארנק. אה, בטח, שרת. זה ממש עמד לי בקצה הלשון.
זה בסדר, ניחמה אותי ברקאי, אם תעשה סקר ברחוב תראה שאתה במצב טוב (כלומר רע), כמו כולם. אף אחד לא יודע איך נראה הכסף שלו.
את יודעת מה ההסבר של חכמינו למילה 'כסף', ניסיתי למחות את חרפתי במעבר מיידי למתפרצת (תודו שזה היה מהלך מבריק).
עכשיו אני כבר ניחמתי אותה.
אם מה שברקאי אמרה זו אמת, ולא רק תנחומים דיפלומטיים, ואכן רוב הציבור לא יודע לתאר את שטרות הכסף שבידיו, קשה קצת להבין אותנו. כסף מלשון נכסף, קובע המהר"ל. כל כך נכספים, כל כך עמלים, ובסוף כשמשיגים אותו לא יודעים כיצד הוא נראה?!
ואם הכסף יענה את הכל שיענה גם על זה.