הסיפור שלפניכם, סיפור אישי עם השלכות מגזריות, התרחש לפני למעלה מרבע מאה. כמעט הספקתי לגרוס אותו במגרסות השיכחה, אבל מאז רצח רבין אני נזכר בו בבהירות מדי סתיו. תמיד בתחילת מרחשוון, כשהעלים נושרים, השמים מצטעפים והשמאל הנוקם והנוטר שולף מארכיביו המסודרים כתב אישום חמור נגד כל הימין הדתי, אני שולף בתגובה את הסיפור הזה מהארכיב המבולגן שלי ומספר אותו לעצמי. עכשיו גם לכם.
גיבורי העלילה הם השר אברהם עופר המנוח, מעמודי התווך של ממשלת רבין הראשונה, ושני מ"כים צעירים במערך ההדרכה של הנ"מ בשנות השבעים: רב"ט איצקו ורב"ט סגל (להלן "אני").
איצקו, בחור צנום, עגמומי משהו, היה דווקא חבר טוב שלי. בהתחלה, זאת אומרת. בטירונות הציבו אותנו באותה מחלקה, וכך נקלעתי לראשונה בחיי לדל"ת אמותיו של מערכניק אותנטי, חילוני גמור. הוא, מצידו, התוודע אז לראשונה מקרוב לדור הכיפות סרוגות. אביו כיהן כראש עירייה מטעם המערך באחת מערי השדה, ובכל שבת בצהרים בא לבקרו בבסיס במכונית השרד, והביא לו מטעמים בלתי כשרים בעליל. ההורים שלי, מנגד, לא באו לבקר בשל קדושת השבת וגם בגלל שלא היה להם אוטו. בכל זאת, למרות הפערים התרבותיים והאידיאולוגיים העמוקים היינו מיודדים. אולי בגלל שלשנינו היתה דעה שלילית אחידה על האימונים, המפקדים והצבאיות בכללה.
דא עקא, חברותנו התבססה על תחביב מסוכן: ויכוחים פוליטיים. כמעט בכל שעה פנויה מאימונים וממסדרים נהגנו לקיים דיונים נוקבים בענייני מדינה, ארץ ולאום. אני ייצגתי בוויכוחים אלה לא רק את הציבור הדתי אלא את המחנה הלאומי בכללו, ואילו איצקו שימש כדובר מפא"י לדורותיה. התווכחנו על אלטלנה, על ענייני שטחים ושלום, וכמובן על אופן תפקודה של ממשלת המערך דאז. הוא הגן עליה בכל מאודו, ואני תקפתי אותה בשצף. מדי הפסקת שק"ם טענתי שברגע שמנחם בגין יעלה סוף סוף לשלטון, ייפתרו מיד כל בעיות ישראל, בעוד איצ'קו קבע נחרצות שבגין הוא פוליטיקאי מחרחר מלחמה, אף שעלניק, שימיט אסון על מדינתנו ועל ארצנו.
וכך התווכחנו ברוח טובה לכל אורך הטירונות, ואחר-כך בקורס מ"כים, וברבות הימים גם כמדריכי טירונים בזכות עצמנו. איצקו דיבר תמיד בשם שלטון המערך, שנהנה אגב מתמיכת הרוב המכריע של צוות הבסיס, ואני שימשתי כנציג האופוזיציה, חרותניק דתי יחיד בכל הסביבה.
עד ששבוע אחד, בתחילת חורף 77', תשל"ז למנייננו, יצאנו לאימון כיתה במרחב צקלג שליד קיבוץ להב, בואכה הרי חברון. הגענו לשטח, הצבנו מאהל זמני, התאמנו קצת, ואז נפתחו ארובות השמים. כדור הארץ טרם סבל אז מנקמת אפקט החממה, והגשם ירד עלינו בכמויות מונסוניות. בכל שעה הוחלט לדחות את המשך האימונים בשעה נוספת, לאו דווקא לשמחת הטירונים. הם רבצו רטובים וקפואים באהלי הסיירים הזעירים שלהם והתגעגעו לאבא, אמא ובית חם. אנחנו, לעומתם, היינו עמידים יותר לפגעי מזג האוויר בזכות תנאי המחיה המשופרים של הדרג הפיקודי בחיל האוויר. היו לנו אהלים הודיים, מי שמכיר, ואפילו מיטות ברזל שהצילו אותנו מפני מגע ישיר של שק השינה עם עיסת הבוץ שלמטה.
הגשם נמשך כל אחר הצהרים וכל הערב וכל יום המחרת. במקום לצאת לאימונים השתרענו איש במיטתו ופטפטנו. גם על פוליטיקה, כמובן. במוקד הפטפוטים עמד גורלה של ממשלת רבין, שסבלה קשות מדימוי מושחת ונטתה לגווע. איצקו פסק שהשלטון חף מכל אחריות למעלליו של אשר ידלין, אשר משפטו כבר התנהל אז בקול תרועה, ואני הערכתי שפרשת ידלין עוד תתברר כפרשיונת עלובה לעומת השערורייה השלטונית החדשה שבה מעורב שר השיכון, אברהם עופר. לפי העיתונות באותם ימים, עופר שיווק למקורביו דירות ממשלתיות בתנאים נוחים במיוחד. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, החליט לפתוח בחקירה נגדו חרף הכחשותיו הנמרצות.
הוא חף מפשע, טען איצקו בלהט. כמו ידלין, גיחכתי. כל המ"כים באהל כבר נרדמו, ואנחנו הוספנו להתכתש מילולית על מידת אשמתו של עופר ועל שאר עניינים שנויים במחלוקת מרה שבין ממשלה לאופוזיציה, עד שנרדמנו גם אנחנו. למחרת בבוקר, יום שלישי 4 בינואר 1977, התעוררנו לקול זעקה מכיוון מאהל הטירונים: "עופר התאבד, עופר התאבד". מיד פתחנו טרנזיסטור ושמענו ששר השיכון התקשה לשאת את החשדות נגדו, נסע לחוף תל-ברוך בתל-אביב, ושלח יד בנפשו. נהג עובר אורח, מקרית ארבע אגב, מצא את גופתו.
איצקו החוויר. הוא הזדקף במיטתו, זקר אצבע כנגדי, וממש שאג: "אתה הרגת אותו, אתה הרגת אותו". לא רק אני הייתי נדהם, אלא כל שאר סגל הפיקוד מסביב. גם הם לא הבינו על מה ולמה הוטחה בי אשמת מותו הטרגי של פוליטיקאי בכיר במרחק חצי מדינה מאיתנו. אבל למרות האליבי המוצק שלי, איצקו המשיך לצרוח ולהטיל עלי אחריות בלבדית לטרגדיה. הוא אמנם לא טען שאני לחצתי אישית על ההדק, אך בהחלט האשים אותי ביצירת ההסתה שקדמה לרצח העצמי. בגללי, ורק בגללי, עופר איבד את טעם חייו וירה בעצמו.
לעת ערב פורסם ברדיו מכתב הפרידה שהשר השאיר אחריו בטרם קיפח את חייו במו ידיו. ככל הזכור לי היום, המכתב לא הכיל שמץ של טענה אישית נגדי או נגד גורמים אחרים בסביבתי האידיאולוגית. אדרבה, השר המנוח תקף בו במרומז בכירים בסביבתו שלו. אבל איצקו לא השתכנע ולא התנצל. מבחינתו, אשמתי הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
למחרת התקיימה הלוויה ממלכתית עצובה במיוחד, ואנחנו חזרנו לבסיס לצורך התייבשות. כעבור זמן מה הודיע היועץ המשפטי לממשלה על סגירת תיק החקירה נגד עופר מחוסר אשמה. כעבור פרק זמן נוסף השתחררנו איצ'קו ואנכי מצה"ל וזה מזה ופנינו איש איש לדרכו. אין לי אפילו מושג מה הוא עושה היום ומה הן דעותיו העדכניות. אבל לפעמים אני חולם בלילה שהוא יושב בתחנת משטרה כלשהי ומגיש נגדי תלונה על רצח עופר, רצח רבין ורצח ארלוזורוב.
גיבורי העלילה הם השר אברהם עופר המנוח, מעמודי התווך של ממשלת רבין הראשונה, ושני מ"כים צעירים במערך ההדרכה של הנ"מ בשנות השבעים: רב"ט איצקו ורב"ט סגל (להלן "אני").
איצקו, בחור צנום, עגמומי משהו, היה דווקא חבר טוב שלי. בהתחלה, זאת אומרת. בטירונות הציבו אותנו באותה מחלקה, וכך נקלעתי לראשונה בחיי לדל"ת אמותיו של מערכניק אותנטי, חילוני גמור. הוא, מצידו, התוודע אז לראשונה מקרוב לדור הכיפות סרוגות. אביו כיהן כראש עירייה מטעם המערך באחת מערי השדה, ובכל שבת בצהרים בא לבקרו בבסיס במכונית השרד, והביא לו מטעמים בלתי כשרים בעליל. ההורים שלי, מנגד, לא באו לבקר בשל קדושת השבת וגם בגלל שלא היה להם אוטו. בכל זאת, למרות הפערים התרבותיים והאידיאולוגיים העמוקים היינו מיודדים. אולי בגלל שלשנינו היתה דעה שלילית אחידה על האימונים, המפקדים והצבאיות בכללה.
דא עקא, חברותנו התבססה על תחביב מסוכן: ויכוחים פוליטיים. כמעט בכל שעה פנויה מאימונים וממסדרים נהגנו לקיים דיונים נוקבים בענייני מדינה, ארץ ולאום. אני ייצגתי בוויכוחים אלה לא רק את הציבור הדתי אלא את המחנה הלאומי בכללו, ואילו איצקו שימש כדובר מפא"י לדורותיה. התווכחנו על אלטלנה, על ענייני שטחים ושלום, וכמובן על אופן תפקודה של ממשלת המערך דאז. הוא הגן עליה בכל מאודו, ואני תקפתי אותה בשצף. מדי הפסקת שק"ם טענתי שברגע שמנחם בגין יעלה סוף סוף לשלטון, ייפתרו מיד כל בעיות ישראל, בעוד איצ'קו קבע נחרצות שבגין הוא פוליטיקאי מחרחר מלחמה, אף שעלניק, שימיט אסון על מדינתנו ועל ארצנו.
וכך התווכחנו ברוח טובה לכל אורך הטירונות, ואחר-כך בקורס מ"כים, וברבות הימים גם כמדריכי טירונים בזכות עצמנו. איצקו דיבר תמיד בשם שלטון המערך, שנהנה אגב מתמיכת הרוב המכריע של צוות הבסיס, ואני שימשתי כנציג האופוזיציה, חרותניק דתי יחיד בכל הסביבה.
עד ששבוע אחד, בתחילת חורף 77', תשל"ז למנייננו, יצאנו לאימון כיתה במרחב צקלג שליד קיבוץ להב, בואכה הרי חברון. הגענו לשטח, הצבנו מאהל זמני, התאמנו קצת, ואז נפתחו ארובות השמים. כדור הארץ טרם סבל אז מנקמת אפקט החממה, והגשם ירד עלינו בכמויות מונסוניות. בכל שעה הוחלט לדחות את המשך האימונים בשעה נוספת, לאו דווקא לשמחת הטירונים. הם רבצו רטובים וקפואים באהלי הסיירים הזעירים שלהם והתגעגעו לאבא, אמא ובית חם. אנחנו, לעומתם, היינו עמידים יותר לפגעי מזג האוויר בזכות תנאי המחיה המשופרים של הדרג הפיקודי בחיל האוויר. היו לנו אהלים הודיים, מי שמכיר, ואפילו מיטות ברזל שהצילו אותנו מפני מגע ישיר של שק השינה עם עיסת הבוץ שלמטה.
הגשם נמשך כל אחר הצהרים וכל הערב וכל יום המחרת. במקום לצאת לאימונים השתרענו איש במיטתו ופטפטנו. גם על פוליטיקה, כמובן. במוקד הפטפוטים עמד גורלה של ממשלת רבין, שסבלה קשות מדימוי מושחת ונטתה לגווע. איצקו פסק שהשלטון חף מכל אחריות למעלליו של אשר ידלין, אשר משפטו כבר התנהל אז בקול תרועה, ואני הערכתי שפרשת ידלין עוד תתברר כפרשיונת עלובה לעומת השערורייה השלטונית החדשה שבה מעורב שר השיכון, אברהם עופר. לפי העיתונות באותם ימים, עופר שיווק למקורביו דירות ממשלתיות בתנאים נוחים במיוחד. היועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, החליט לפתוח בחקירה נגדו חרף הכחשותיו הנמרצות.
הוא חף מפשע, טען איצקו בלהט. כמו ידלין, גיחכתי. כל המ"כים באהל כבר נרדמו, ואנחנו הוספנו להתכתש מילולית על מידת אשמתו של עופר ועל שאר עניינים שנויים במחלוקת מרה שבין ממשלה לאופוזיציה, עד שנרדמנו גם אנחנו. למחרת בבוקר, יום שלישי 4 בינואר 1977, התעוררנו לקול זעקה מכיוון מאהל הטירונים: "עופר התאבד, עופר התאבד". מיד פתחנו טרנזיסטור ושמענו ששר השיכון התקשה לשאת את החשדות נגדו, נסע לחוף תל-ברוך בתל-אביב, ושלח יד בנפשו. נהג עובר אורח, מקרית ארבע אגב, מצא את גופתו.
איצקו החוויר. הוא הזדקף במיטתו, זקר אצבע כנגדי, וממש שאג: "אתה הרגת אותו, אתה הרגת אותו". לא רק אני הייתי נדהם, אלא כל שאר סגל הפיקוד מסביב. גם הם לא הבינו על מה ולמה הוטחה בי אשמת מותו הטרגי של פוליטיקאי בכיר במרחק חצי מדינה מאיתנו. אבל למרות האליבי המוצק שלי, איצקו המשיך לצרוח ולהטיל עלי אחריות בלבדית לטרגדיה. הוא אמנם לא טען שאני לחצתי אישית על ההדק, אך בהחלט האשים אותי ביצירת ההסתה שקדמה לרצח העצמי. בגללי, ורק בגללי, עופר איבד את טעם חייו וירה בעצמו.
לעת ערב פורסם ברדיו מכתב הפרידה שהשר השאיר אחריו בטרם קיפח את חייו במו ידיו. ככל הזכור לי היום, המכתב לא הכיל שמץ של טענה אישית נגדי או נגד גורמים אחרים בסביבתי האידיאולוגית. אדרבה, השר המנוח תקף בו במרומז בכירים בסביבתו שלו. אבל איצקו לא השתכנע ולא התנצל. מבחינתו, אשמתי הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
למחרת התקיימה הלוויה ממלכתית עצובה במיוחד, ואנחנו חזרנו לבסיס לצורך התייבשות. כעבור זמן מה הודיע היועץ המשפטי לממשלה על סגירת תיק החקירה נגד עופר מחוסר אשמה. כעבור פרק זמן נוסף השתחררנו איצ'קו ואנכי מצה"ל וזה מזה ופנינו איש איש לדרכו. אין לי אפילו מושג מה הוא עושה היום ומה הן דעותיו העדכניות. אבל לפעמים אני חולם בלילה שהוא יושב בתחנת משטרה כלשהי ומגיש נגדי תלונה על רצח עופר, רצח רבין ורצח ארלוזורוב.