מאבק א-פוליטי בימין
אחרי הפסקת שידורי ערוץ 7, הזדהו אנשי שמאל רבים עם כמיהת הציבור הימני לתחנת רדיו 'שלו'. "הייתי תומך בדרך חוקית שתאפשר למתנחלים לשדר בצורה של רדיו אזורי או משהו דומה", צוטט בעיתון זה מוסי רז בשבוע שעבר. "חייב להיפתח מכרז לתחנה חוקית שתחליף את הערוץ", טען השדר אברי גלעד. ואילו נתן זהבי, ברווחים הצרים מאוד בין הגידופים להשמצות, כתב במקומון 'זמן תל-אביב': "אני בעד שערוץ 7... ימשיך לשדר... אבל שיעשו את זה אחרי ש... ייגשו למכרז"...
אין לי ספק בכנות דבריהם של אותם מצוטטים, אבל זה בדיוק מה שמדהים ועקום כל כך בשמאל הישראלי. אנשי השמאל מאמינים בכל ליבם כי הוויכוח על חוקיות ערוץ 7 אינו פוליטי, שאם רק היה האולפן מתרחק עוד כמה מטרים מהחוף ומוריד שני משדרים, לא היתה להם שום בעיה עם עצם קיומו. השמאל הישראלי לא מסוגל להכיל את המלחמה שלו עצמו בחופש הביטוי, והוא משכנע את עצמו כי המאבק בערוץ 7 הוא מאבק בפורעי חוק, ולא נאמר בדעות של צד פוליטי מסוים.
וכמו תמיד, כשהשמאל משכנע את עצמו במשהו איש לא יוכל להוציא אותו מזה. לא משנה כמה פעמים נזכיר לאנשיו את תמיכתם ב'קול השלום' של אייבי נתן (ובנתן עצמו, כשנפגש עם אנשי אש"ף בניגוד לחוק), את הסתייגותם מערוץ 7 עוד לפני שהפך 'פיראטי' בעיני רשויות החוק, ואת דרישתם לסגור את הערוץ בגלל דעותיו האולטרא-ימניות של שדר מסוים. לא חשוב כמה פעמים נוכיח את יחסם הלא הגון וחסר הפרגון (גם חרוז וגם מרגיז) של עיתונאים שונים כלפי עיתוני הימין, החוקיים לכל הדעות. אנשי השמאל ימשיכו לטעון בתוקף כי המאבק נגד ערוץ 7 הוא מאבק לשמירת החוק ותו לא.
אלא שגם אם יקום כאן ערוץ ימני אלטרנטיבי, ברוח הצעתם של מוסי רז ואברי גלעד, ימשיך השמאל לרדוף אותו עד חרמה. כי בשמאל אמנם מוכנים לקבל תחנת רדיו ימנית חוקית, אבל רק בתנאי שזו לא תילחם בפינוי יישובים ולא תתמוך בגירוש מחבלים. כי אם תחנת הרדיו הימנית תעז גם להביע עמדות ימניות, בשמאל כבר ימצאו דרך משפטית לסגור אותה, כמובן לא מסיבות פוליטיות, אלא רק כדי לשמור על החוק.
הקבוצה של המדינה
החלטתו של שר הפנים להעניק אזרחות ישראלית לכדורסלן מכבי תל-אביב, דיון תומאס, הותירה אותי מלא רגשות אשמה. כאוהד מכבי, אזרוחו של תומאס משמח אותי, כי הוא מחזק את הקבוצה. מצד שני, זהו המשך ישיר למדיניותו המקוממת של השר פורז, המחלק אזרחויות כמעט לכל דורש, בעיקר אם הוא אינו יהודי. תומאס אמנם נשוי ליהודייה, אבל ספק גדול אם אזרחותו החדשה תהפוך אותו לישראלי נאמן יותר מאשר מתאזרחי-העבר ג'ים בואטרייט ולבאן מרסר. אז מה, האם טובתי האישית כאוהד חשובה לי יותר מטובת המדינה? אני בוש בעצמי על עצם המחשבה.
מותו הטרגי של כדורסלן-העבר קווין מגי בתאונת דרכים הותיר אותי מלא רגשות אשמה. כשהיה מגי בשיאו, צלף סדרתי וריבאונדר בחסד, היה בן בית רצוי על מסך הטלוויזיה שלי, ומותו בשבוע שעבר כאב לי כאילו היה בן משפחה רחוק. אלא שכל כך הרבה צעירים יהודים, אחיי ואחיותיי לעם ולמולדת, נהרגו בשנים האחרונות במלחמת אוסלו. ומה פתאום אכפת לי ממותו של איזה שייגץ ממיסיסיפי, כשממש באותו יום נהרגים שלושה חיילים בנצרים?! האם ייתכן כי מותו של שחקן זר צובט את לבי יותר מאשר מותם של בני עמי? אני בוש בעצמי על עצם המחשבה.
התחושות המעורבות האלה אינן מוגבלות רק לתחום הכדורסל. הקונפליקט המוסרי בין זהויותיו של הפרט, כאינדיבידואל או כחלק מקולקטיב, עובר כחוט השני כמעט בכל נושא חדשותי שעל סדר היום, מההפצצות בעזה ועד נושא השבויים והנעדרים. בסופו של דבר, ברור לי כי ברוב הנושאים האלה - טובת המדינה והעם חשובה יותר מאשר טובתי שלי או של כל אדם אחר. ועדיין, איש לא יעצור אותי מלקפוץ לתוך הבריכה בכיכר, אם מכבי תזכה השנה ביורוליג מסל ניצחון של האזרח דיון תומאס.
מלה אחת טובה
לסדרה הקומית האמריקנית 'סקראבס', המשודרת בימי א' בערוץ 2. מצטער שרק עכשיו גיליתי את הסדרה המקורית והמצחיקה הזאת, המשודרת כאן כבר מספר חודשים, אבל מה לעשות בדרך כלל אני ישן בשעות האלה.
יודע את מקומי
הקדמה: מחקר מדעי קובע כי כ- 80 אחוז מהנשים סובלות מדיכאון שאחרי הלידה. מחקר פחות מדעי קובע כי 50 אחוז מהגברים סובלים מדיכאון שלפני הברית (למה 50 אחוז? כי לכל היתר יש בנות). כאילו לא די בכך שבתוך יומיים אני אמור לארגן את הבית לקראת בואם של האם הטרייה והנסיך הקטן, עליי לארגן אחר כך גם את טקס ברית-המילה ואת החגיגה הקולינרית שאחריו. איזה ברוך.
ההכנות: האירוע הגדול האחרון שארגנתי בחיי היה טיול משפחתי למגן-דוד-אדום, אחרי שטבלתי את זרועי בסיר עם מים רותחים כשהייתי בן שנתיים. מאז חלפו שנים רבות ויפות של עמידה בצד, בלי לקבל אחריות על ארגון אירועים, עד שנולד יורש העצר. אין פלא, אפוא, שכל בחירה שלי בעניין ברית-המילה מקום השמחה, סוג הקייטרינג וזהות המוהל עברה פילטרים רבים של ייעוץ והכוונה מכל חלקי המשפחה. אחרי הכול, גורל נכדיי העתידיים תלוי בהחלטות אלה.
הטקס: עניין משונה, ברית-המילה. התינוק צורח מכאב, האב חיוור כסיד, האם מוחה דמעה, ואחר כך כולם הולכים לאכול. במבט לאחור, אני לא זוכר הרבה מהטקס עצמו. אני כמעט בטוח שמיניתי את אחד ההורים לסנדק, עד שראיתי את כלי העבודה של המוהל וקלטתי שהוא-הוא הסנדק האמיתי. את מה שקרה אחר כך אני זוכר רק במעורפל, ונדמה לי שחלק זה כולל בעיקר סטירות לחי ומלחי הרחה.
השם: הגיע הרגע הגדול, שבו לחשתי לעבר המוהל את שמו החדש של האפרוח, זה שעד עתה נקרא בפשטות "צוציק". רגע זה שקול כנגד הכרעת דין של שופט בבית משפט. זהו רגע שבו עוצר קהל המוזמנים את נשימתו, ומחדש אותה בהקלה לאחר שהוא מסתיים. זהו הרגע שיהפוך בתוך שניות לשיחת העיר: "איך השם? לא שמעתי"; "שמעת איזה שם הם נתנו לתינוק?" "כל הכבוד שהם נותנים שם תנ"כי, ולא אחד מהשמות המוזרים האלה שנותנים היום לתינוקות"; "חבל, יכלו לתת שם יפה יותר, מאלה שנותנים היום לתינוקות". וכן הלאה.
הסעודה: הדוד מאיר שוב עשה בושות, אחרי שקיבל עוף במקום דג. חוץ מזה היה טעים.
המתנות: מטבע הדברים, פתיחת המתנות היתה החלק האהוב עלינו בברית-המילה. כמות המתנות המסיבית בהחלט פיצתה אותנו על המאמץ ועל כאבי הראש. בין המתנות נמצאו פה ושם גם צ'קים ומזומנים, אבל המוהל עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב וקיצץ מהם חצי. אנו מתכוונים בפעם הבאה להתנקם בו ולהביא לעולם בת.
אחרי הפסקת שידורי ערוץ 7, הזדהו אנשי שמאל רבים עם כמיהת הציבור הימני לתחנת רדיו 'שלו'. "הייתי תומך בדרך חוקית שתאפשר למתנחלים לשדר בצורה של רדיו אזורי או משהו דומה", צוטט בעיתון זה מוסי רז בשבוע שעבר. "חייב להיפתח מכרז לתחנה חוקית שתחליף את הערוץ", טען השדר אברי גלעד. ואילו נתן זהבי, ברווחים הצרים מאוד בין הגידופים להשמצות, כתב במקומון 'זמן תל-אביב': "אני בעד שערוץ 7... ימשיך לשדר... אבל שיעשו את זה אחרי ש... ייגשו למכרז"...
אין לי ספק בכנות דבריהם של אותם מצוטטים, אבל זה בדיוק מה שמדהים ועקום כל כך בשמאל הישראלי. אנשי השמאל מאמינים בכל ליבם כי הוויכוח על חוקיות ערוץ 7 אינו פוליטי, שאם רק היה האולפן מתרחק עוד כמה מטרים מהחוף ומוריד שני משדרים, לא היתה להם שום בעיה עם עצם קיומו. השמאל הישראלי לא מסוגל להכיל את המלחמה שלו עצמו בחופש הביטוי, והוא משכנע את עצמו כי המאבק בערוץ 7 הוא מאבק בפורעי חוק, ולא נאמר בדעות של צד פוליטי מסוים.
וכמו תמיד, כשהשמאל משכנע את עצמו במשהו איש לא יוכל להוציא אותו מזה. לא משנה כמה פעמים נזכיר לאנשיו את תמיכתם ב'קול השלום' של אייבי נתן (ובנתן עצמו, כשנפגש עם אנשי אש"ף בניגוד לחוק), את הסתייגותם מערוץ 7 עוד לפני שהפך 'פיראטי' בעיני רשויות החוק, ואת דרישתם לסגור את הערוץ בגלל דעותיו האולטרא-ימניות של שדר מסוים. לא חשוב כמה פעמים נוכיח את יחסם הלא הגון וחסר הפרגון (גם חרוז וגם מרגיז) של עיתונאים שונים כלפי עיתוני הימין, החוקיים לכל הדעות. אנשי השמאל ימשיכו לטעון בתוקף כי המאבק נגד ערוץ 7 הוא מאבק לשמירת החוק ותו לא.
אלא שגם אם יקום כאן ערוץ ימני אלטרנטיבי, ברוח הצעתם של מוסי רז ואברי גלעד, ימשיך השמאל לרדוף אותו עד חרמה. כי בשמאל אמנם מוכנים לקבל תחנת רדיו ימנית חוקית, אבל רק בתנאי שזו לא תילחם בפינוי יישובים ולא תתמוך בגירוש מחבלים. כי אם תחנת הרדיו הימנית תעז גם להביע עמדות ימניות, בשמאל כבר ימצאו דרך משפטית לסגור אותה, כמובן לא מסיבות פוליטיות, אלא רק כדי לשמור על החוק.
הקבוצה של המדינה
החלטתו של שר הפנים להעניק אזרחות ישראלית לכדורסלן מכבי תל-אביב, דיון תומאס, הותירה אותי מלא רגשות אשמה. כאוהד מכבי, אזרוחו של תומאס משמח אותי, כי הוא מחזק את הקבוצה. מצד שני, זהו המשך ישיר למדיניותו המקוממת של השר פורז, המחלק אזרחויות כמעט לכל דורש, בעיקר אם הוא אינו יהודי. תומאס אמנם נשוי ליהודייה, אבל ספק גדול אם אזרחותו החדשה תהפוך אותו לישראלי נאמן יותר מאשר מתאזרחי-העבר ג'ים בואטרייט ולבאן מרסר. אז מה, האם טובתי האישית כאוהד חשובה לי יותר מטובת המדינה? אני בוש בעצמי על עצם המחשבה.
מותו הטרגי של כדורסלן-העבר קווין מגי בתאונת דרכים הותיר אותי מלא רגשות אשמה. כשהיה מגי בשיאו, צלף סדרתי וריבאונדר בחסד, היה בן בית רצוי על מסך הטלוויזיה שלי, ומותו בשבוע שעבר כאב לי כאילו היה בן משפחה רחוק. אלא שכל כך הרבה צעירים יהודים, אחיי ואחיותיי לעם ולמולדת, נהרגו בשנים האחרונות במלחמת אוסלו. ומה פתאום אכפת לי ממותו של איזה שייגץ ממיסיסיפי, כשממש באותו יום נהרגים שלושה חיילים בנצרים?! האם ייתכן כי מותו של שחקן זר צובט את לבי יותר מאשר מותם של בני עמי? אני בוש בעצמי על עצם המחשבה.
התחושות המעורבות האלה אינן מוגבלות רק לתחום הכדורסל. הקונפליקט המוסרי בין זהויותיו של הפרט, כאינדיבידואל או כחלק מקולקטיב, עובר כחוט השני כמעט בכל נושא חדשותי שעל סדר היום, מההפצצות בעזה ועד נושא השבויים והנעדרים. בסופו של דבר, ברור לי כי ברוב הנושאים האלה - טובת המדינה והעם חשובה יותר מאשר טובתי שלי או של כל אדם אחר. ועדיין, איש לא יעצור אותי מלקפוץ לתוך הבריכה בכיכר, אם מכבי תזכה השנה ביורוליג מסל ניצחון של האזרח דיון תומאס.
מלה אחת טובה
לסדרה הקומית האמריקנית 'סקראבס', המשודרת בימי א' בערוץ 2. מצטער שרק עכשיו גיליתי את הסדרה המקורית והמצחיקה הזאת, המשודרת כאן כבר מספר חודשים, אבל מה לעשות בדרך כלל אני ישן בשעות האלה.
יודע את מקומי
הקדמה: מחקר מדעי קובע כי כ- 80 אחוז מהנשים סובלות מדיכאון שאחרי הלידה. מחקר פחות מדעי קובע כי 50 אחוז מהגברים סובלים מדיכאון שלפני הברית (למה 50 אחוז? כי לכל היתר יש בנות). כאילו לא די בכך שבתוך יומיים אני אמור לארגן את הבית לקראת בואם של האם הטרייה והנסיך הקטן, עליי לארגן אחר כך גם את טקס ברית-המילה ואת החגיגה הקולינרית שאחריו. איזה ברוך.
ההכנות: האירוע הגדול האחרון שארגנתי בחיי היה טיול משפחתי למגן-דוד-אדום, אחרי שטבלתי את זרועי בסיר עם מים רותחים כשהייתי בן שנתיים. מאז חלפו שנים רבות ויפות של עמידה בצד, בלי לקבל אחריות על ארגון אירועים, עד שנולד יורש העצר. אין פלא, אפוא, שכל בחירה שלי בעניין ברית-המילה מקום השמחה, סוג הקייטרינג וזהות המוהל עברה פילטרים רבים של ייעוץ והכוונה מכל חלקי המשפחה. אחרי הכול, גורל נכדיי העתידיים תלוי בהחלטות אלה.
הטקס: עניין משונה, ברית-המילה. התינוק צורח מכאב, האב חיוור כסיד, האם מוחה דמעה, ואחר כך כולם הולכים לאכול. במבט לאחור, אני לא זוכר הרבה מהטקס עצמו. אני כמעט בטוח שמיניתי את אחד ההורים לסנדק, עד שראיתי את כלי העבודה של המוהל וקלטתי שהוא-הוא הסנדק האמיתי. את מה שקרה אחר כך אני זוכר רק במעורפל, ונדמה לי שחלק זה כולל בעיקר סטירות לחי ומלחי הרחה.
השם: הגיע הרגע הגדול, שבו לחשתי לעבר המוהל את שמו החדש של האפרוח, זה שעד עתה נקרא בפשטות "צוציק". רגע זה שקול כנגד הכרעת דין של שופט בבית משפט. זהו רגע שבו עוצר קהל המוזמנים את נשימתו, ומחדש אותה בהקלה לאחר שהוא מסתיים. זהו הרגע שיהפוך בתוך שניות לשיחת העיר: "איך השם? לא שמעתי"; "שמעת איזה שם הם נתנו לתינוק?" "כל הכבוד שהם נותנים שם תנ"כי, ולא אחד מהשמות המוזרים האלה שנותנים היום לתינוקות"; "חבל, יכלו לתת שם יפה יותר, מאלה שנותנים היום לתינוקות". וכן הלאה.
הסעודה: הדוד מאיר שוב עשה בושות, אחרי שקיבל עוף במקום דג. חוץ מזה היה טעים.
המתנות: מטבע הדברים, פתיחת המתנות היתה החלק האהוב עלינו בברית-המילה. כמות המתנות המסיבית בהחלט פיצתה אותנו על המאמץ ועל כאבי הראש. בין המתנות נמצאו פה ושם גם צ'קים ומזומנים, אבל המוהל עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב וקיצץ מהם חצי. אנו מתכוונים בפעם הבאה להתנקם בו ולהביא לעולם בת.