בית ספר 'נתיבות משה' במרכז הארץ. קולו של הצלצול נשמע. הילדים ממתינים למורה בכיתתם ובינתיים מחליפים חוויות. אחד התלמידים מתאר בהתלהבות תכנית טלוויזיה שראה בערוץ 2, והילדים מקשיבים ומוסיפים פרטים. מבט נוסף על היושבים בכיתה מגלה כי רובם חבושים בכיפה שחורה, ציציותיהם משתלשלות ועל לחיי חלקם מסתלסלות פיאות. סיפורו של הילד נקטע עם היכנסו של הרב המחנך. הילדים פותחים את הגמרות.
לפני מספר שנים, במקביל להתרבות הכתבות בעיתונות על מקרי אלימות וכישלון החינוך בבתי הספר הכלליים, החליטו הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרון לייב שטיינמן, מנהיגי הזרם הליטאי, להפנות כוח אדם וממון להעברת תלמידים מבתי ספר חילוניים למוסדות לימוד דתיים.
עד מהרה זוהה הצורך להקים לילדים אלה בתי ספר ייעודיים לצד המוסדות הקיימים, משום שהמסגרות החרדיות הקיימות לא התאימו לכולם. "ההורים של בית יעקב לא רוצים שבכיתות שלהם ילמדו תלמידים שבבתים שלהם יש טלוויזיה ושהאבא אינו דתי במאת האחוזים", מספר המנהל של אחד מבתי הספר האלו, "ולכן נוצרו מסגרות 'תורניות' למשפחות שהחינוך הממלכתי דתי לא מספיק להם מצד אחד, ושהן עדיין לא מתקדמות עד כדי כך שישתלבו בחינוך החרדי". המושג 'התקדמות', אגב, מחליף את 'התחזקות' המסורתי.
בחמש השנים האחרונות הוקמו בתי ספר רבים מסוג זה בכל רחבי הארץ, והם מנוהלים על ידי עמותות שונות, כמו 'שערי ציון' ו'קרן נתיבות משה' המסונפות לחינוך העצמאי. ב'לב לאחים', הארגון שאחראי על גיוס התלמידים ורישומם, לא ששים להסגיר נתונים. את בתי הספר קשה למנות ("לפעמים בית ספר כושל של החינוך העצמאי שופץ, הצוות הוחלף והוא הפך לבית ספר תורני"), ואת מספר הרשומים בשנה לא מוציאים החוצה כי "גם חברת קוקה קולה לא מפרסמת את רווחיה", וגם כדי לא לעורר כעסים. מה שברור הוא שלא ניתן לזלזל בתופעה. ההערכות מדברות על עשרות בתי ספר וגנים בכל רחבי הארץ, ועל עשרות אלפי ילדים שלמדו ולומדים במערכת.
כמו למכור מטהרי מים
המספרים הגבוהים בכל קנה מידה מעידים על האופן שבו נענה הציבור החרדי להוראת הרבנים והתגייס לשכנוע ורישום תלמידים. המאמץ אינו פוסח על איש. החל במי שתורם לנושא מזמנו או מכספו וכלה בארגונים ומוסדות של המגזר.
ארגון 'לב לאחים' עומד בראש המערך, מנסח ומפיץ פליירים, ומארגן שיעורים, כנסים וחוגי בית שעניינם חינוך הילדים. כל אלה מציגים מסקנה אחת, והיא שמערכת החינוך הממלכתית קורסת ושיש צורך בחינוך אחר, הכולל ערכים יהודיים, חינוכיים, ואפילו לימודי חול ברמה גבוהה הרבה יותר מזה שיכול להציע החינוך הממלכתי.
800 איש עובדים באופן קבוע במערך הזה, ועליהם נוספים אלפי מתנדבים שנרתמים למבצעי רישום חד פעמיים. בקיץ, העונה הבוערת של הרישום, מגיעים עשרות אוטובוסים מלאי אברכים אל מרכזי הערים. הם מתחלקים לזוגות, מצטיידים במפות ועוברים מדלת לדלת בניסיון לשכנע את ההורים להעביר את ילדיהם לבית ספר 'תורני'.
לדברי חיים הלוי, פעיל בכיר וממקימי 'לב לאחים', הדלתות אינן נסגרות בפני האברכים, להיפך: "מדובר בדור שני לעולים ממרוקו טוניס ותימן. הם בגרו ועזבו את דרך התורה והמצוות, אך ברגע שהם מתחתנים ובאים ילדים, גרסא דינקותא שלהם מתעוררת והם נזכרים באווירה שהייתה להם בבית. לאחר השיחה הם מתפקחים, וזה הגרעין הקשה ששולח ילדים לבתי הספר האלה".
עם זאת, מוסיף הלוי, לא מדובר באוכלוסייה בעלת רקע סוציו-אקונומי נמוך, וגם לא רק באנשים ממוצא מזרחי, "אבל באופן טבעי במקומות היותר 'צפוניים' אנחנו לא כל-כך מוצאים ריכוז של ילדים, ואת זה, בעצם, אנחנו מחפשים".
הלוי אינו חש שהוא חודר לפרטיות או עושה מעשה שאינו ראוי: "אנשים עוברים מדלת לדלת ומוכרים מטהרי מים. מי שרוצה פותח ומקשיב ומי שלא, לא".
'ערוצי הקודש' מהווים ערוץ פרסום נוסף בעל משקל נכבד. התחנות משדרות תכניות ותשדירים שמטרתם שידול המאזינים להעברת ילדיהם אל החינוך ה'תורני'. במהלך כל שידור מפורסם מספר טלפון בשיחת חינם שניתן להתקשר אליו.
ומה בעצם רוצים מאיתנו?
התקשרנו.
מן האפרכסת עלה קולו המוקלט של אורי זוהר, אחד מהאנשים המזוהים ביותר עם פרויקט הרישום. זוהר הציע לנו להשאיר פרטים, אבל מטעמים מובנים העדפנו להתקשר שוב. הפעם ענתה לנו טלפנית.
הצגנו את עצמנו כאנשים לא דתיים שמתעניינים בבית ספר שיש בו קצת יידישקייט, והיא הפנתה אותנו לרכז באזור מגורינו: "מדובר בבית ספר שבו לומדים ילדים ממשפחות שהן ברובן לא דתיות, ובטח לא חרדיות", הוא הסביר והציע שתי אפשרויות: בית ספר שמזוהה כחרדי-לאומי ובית ספר 'תורני' שהוקם במיוחד עבור ציבור "כמונו".
הרכז הסביר שבתי הספר אינם משתייכים לזרם מסוים, ושאין על הילד חיוב מעבר לחבישת כיפה בשטח בית הספר. הוא גם הבטיח שכל המקצועות נלמדים בבית הספר, החל בחול וכלה ב"פרשת שבוע ודברים כאלה".
שאלנו האם ניתן להיות בטוחים שלא יחזירו את בננו בתשובה, ונענינו כי אין ערובה לכך: "זה תלוי בכם, אתם הבית. אבל סביר להניח שזה יקרה".
המשכנו ושאלנו אם יהיה ניסיון להחזיר אותנו בתשובה, והרכז השיב כי אין חשש לכך. בניגוד למה שמתרחש ברדיו או בחוגי הבית, רכז האזור לא ניסה לשכנע אותנו, אולם מסתבר שהוא גם לא סיפר לנו, 'ההורים', את כל האמת.
אפרים פקטר, רכז מחוז אחר ב'לב לאחים', אמר דברים אחרים, שהסתברו כמדויקים יותר: "אחרי שהילד מתחיל ללמוד אנחנו עושים להורים סדרת הרצאות וגם סוף שבוע בנושא יהדות, כדי לא ליצור קונפליקט בין הילד להוריו. זה לא חכמה להשאיר ילד במסגרות דתיות ולא להתקדם איתו. בדרך כלל ההורים רוצים להתקדם". 'לב לאחים' מעניקה ליווי צמוד לילד ולהוריו. אברך שאחראי על המשפחה מגיע הביתה ללמוד עם הילד ודואג לכניסתו והשתלבותו בבית הספר.
הלוי בכלל מתפלא על השאלה האם יש כוונה להחזיר גם את ההורים בתשובה: "המטרה היא שכל יהודי יאמין. הרי כולנו מתפללים שלוש פעמים ביום על הגדלת כבוד שמים. גדולי ישראל רואים במצב כיום סכנה קיומית, ואנחנו רואים במעשינו נטילת אחריות לאומית".
למרות האמור, הלוי טוען כי ההחזרה בתשובה של ההורים אינה המטרה הראשונה: "אנחנו רוצים שהילד הזה, שמערכת החינוך והשלטון בישראל שללו ממנו ומההורים שלו את הידע על תורה משמים, יכיר את הדרך השנייה. במצב הקיים היום מעניינים את הילדים רק במין ואלימות, עושים להם שטיפת מוח. אנחנו נותנים להם אלטרנטיבה. בכל אופן, אף אחד בישראל לא קונה חתול בשק. הורים שלא מרוצים מוציאים את הילדים שלהם מבתי הספר ולא מחכים אפילו יום אחד".
ההורים בקצב שלהם
בית הספר 'נתיבות משה' באחת מן הערים במרכז הארץ. מורים ומורות פוסעים במסדרונות. המורות, מטופחות וחבושות בפאות מודרניות, והמורים בתלבושת חרדית מקובלת. הילדים לובשים חולצות תלבושת אחידה (כדי למנוע בעיית צניעות), ולעין לא מגזרית קשה להבחין שהם באו זה מקרוב.
בבית הספר לומדים 200 תלמידים ותלמידות, המתחלקים ל-14 כיתות לימוד. בשנתיים בהן מכהן המנהל הנוכחי מספר התלמידים גדל פי שלושה. הוא מספר כיצד הגיע למשרתו הנוכחית: "אני נמצא במערכת החינוכית כבר 20 שנה, רובן בישיבות תיכוניות, והכרתי לעומק את המנטליות של דור הכיפות הסרוגות. מכיוון שגדלתי בבת ים, אני גם מבין את העולם החילוני. הרעיון לנהל בית ספר 'תורני' מאוד קסם לי, והגעתי לכאן כשאני מכיר את השאיפות והרצונות של האנשים שאיתם אני צריך לעבוד".
לדעת המנהל, כל מי שרוצה לעמוד בראש בית ספר כזה צריך להתאזר בידע נוסף בכל הנוגע למתרחש מחוץ לעולם החרדי. "מדובר בעיסוק יומיומי עם משפחות שבאות עם רקע שונה מזה שבו אני חי. כדי לקדם אותם אני צריך להבין את הראש שלהם, להיות ער להבדלים ולהסתכלות השונה. לשאלה 'בשביל מה אני חי' התשובה שלו ושלי שונה. מי שלא מבין את זה לא יכול לעבוד פה".
תלמיד שמגיע ל'נתיבות משה' אינו צריך לקבל עליו דרישות התנהגותיות מסוימות. "מדובר בנורמות", מסביר המנהל. "והילד משתלב כאן בלי שיכפו עליו חוקים וכללים כתובים. מההורים אין דרישות סף בכלל, כי הרבה פעמים האמא נראית כחרדית והאבא הוא אנטי דתי מוצהר".
לבית הספר מגיע מגוון של תלמידים. יש שמנהלים אורח חיים חילוני בבית, וכאלה 'סרוגים' שמנהלים אורח חיים דתי. 90 אחוזים מתוכם הם יוצאי עדות המזרח. "המטרה שלנו היא להעניק חינוך תורני לכל מי שאנחנו יכולים לקבל. אם זה ילד מבית ספר חילוני, ודאי שנרצה לעשות את זה. היום אנחנו נותנים רמה גבוהה גם מבחינה דתית וגם בלימודים כלליים, שזה מפתה אפילו אנשים מבתי ספר כמו 'נועם' לבוא אלינו".
בין הבית לבית הספר
אתם מקווים שלא יהיו בתי ספר חילוניים. גם בתי ספר ממלכתיים דתיים אינם רצויים?
המנהל עונה בזהירות: "לפעמים יש צורך גם בבתי ספר ממלכתיים דתיים, כדי שיהוו מקום שאליו אוכל לשלוח את מי שאני לא יכול לקבל. יש ילדים שלא מתאימים מבחינה לימודית, למשל לקויי למידה. יש משפחות שעדיין לא בשלות להתקדמות תורנית כמו שלנו".
איך בפועל משתלב כאן ילד שבא מבית לגמרי חילוני וצריך להיכנס לכיתה קיימת?
"גם לסתם ילד שמגיע לכיתה מגובשת קשה להיקלט, אבל כאן יש קשיים נוספים. אם זה ילד שבא מבית לגמרי חילוני זו עבודה משולבת מול ההורים. חשוב לי שההורים יהיו במסגרת של 'לב לאחים' ו'ערכים', שהבית יתקדם באותה מידה ולא ייווצר קונפליקט בין הילד והבית".
וזה הולך?
"זה הולך יפה מאוד. יש משפחות שהתקדמו מאוד וגם כאלה שלא התקדמו, אבל גם הן שבעות רצון. אנחנו משתדלים מאוד לשדר כבוד והערכה לבית. לעולם לא נדבר נגד הבית, גם אם הילד הולך עם ציצית והאבא חילוני מוצהר. בדרך כלל זה כך, האמא מתקדמת והאבא עדיין חילוני. אנחנו את שלנו נותנים לילד ומקווים שזה יהיה בתיאום עם הבית ולא נגדו, וודאי שלא מתכוונים להסית את הילד".
המנהל, אגב, טוען כי להורים מובהר בעת הרישום כי הבית אמור 'לצעוד קדימה' לצד הילדים. לא משנה לו עד כמה יתחזקו ההורים, ובלבד שתהיה מגמה כזו בבית, בניגוד למה שענו לנו בשיחת הטלפון המקדימה עם 'לב לאחים'.
כשיש פער בין הילדים לבית, איך משדרים לילד כיבוד ההורים?
"אני מלמד את הילד איך הוא צריך להתנהג, מה ההלכה דורשת ממנו וכו'. ברגע שאנחנו נראה שבבית הוא סופג דברים סותרים, תהיה לנו בעיה. במקרה כזה נזמין את ההורים בלי לדבר עם הילד, ונשוחח איתם על החשיבות של העבודה המשותפת בחינוך הילדים".
יש הורים שהוציאו את ילדיהם כשראו שהם הולכים כמה צעדים יותר מידי?
המנהל מצליח להיזכר במקרה אחד: "האמא הגיעה למסקנה שהמסגרת דורשת יותר מדי, וזה מגביל אותה. היא ראתה שהילד מתקדם בקצב מסוים והיא נשארת מאחור. ברוך ה', ברוב המקרים אנחנו רואים שהבתים מתקדמים. בשנים האחרונות אנחנו רואים משפחות שמוציאות מכאן את הילדים ושולחות ל'בית יעקב'".
חדרו של המנהל משובץ בתמונות משותפות של הילדים, בכרטיסי 'שנה טובה' ובמזכרות סוף שנה של הכיתות. במהלך שיחתנו נכנסים אליו תלמידים ומדברים איתו בחופשיות. נראה שהדברים זורמים:
"הניהול כאן הוא הרבה יותר מעניין ואתגרי. בניהול במקום אחר, מהי הצלחה? עברת עוד שנה? סיימת עוד מחזור? כאן יש אינטרס של הפצת יהדות, אז אפשר לראות הצלחה יומיומית. אמא שבשבוע שעבר הלכה בלי כיסוי ראש, היום הולכת עם. זה מוסיף מרץ ומביא סיפוק עצום".
עבודה עם סיפוק
תמי, המורה של כיתה ז' בנות, מלמדת בבית הספר מיום שנפתח. כמי שלמדה כל חייה במוסדות 'בית יעקב' היא יכולה ללמד שם, והיא גם עשתה זאת, אך תמי אינה מתכוונת לוותר על האתגר והסיפוק ועל הקשר הרציף והחם עם ההורים ועם 10(!) הבנות שהיא מחנכת ("למרות שהמשכורות דלוחות ולא תמיד מגיעות בזמן"). אמה של תמי לימדה כל השנים תלמידות חוזרות בתשובה, ולכן היא מכירה את העולם הזה. ואף על פי כן, גם לה היה קשה בהתחלה.
למרות שהכיתות בבית הספר קטנות מאוד העבודה מורכבת. תמי מספרת: "כל שנה נוספים ילדים חדשים, ואז ההורים הוותיקים אומרים שהם לא רוצים שהילדה תלך לחברה שרואה טלוויזיה או מתלבשת בצורה מסוימת. אנחנו מנסות ליצור איזה תקנון כללי, אבל יש קונפליקטים גם לצד השני. אנחנו משתדלות שהכל יהיה בדרכי נועם, אבל עם זאת יש דברים שאנחנו אוסרות. למשל תכניות מסוימות בטלוויזיה".
תמי נאלצה לעשות היכרות עם לוח המשדרים של הטלוויזיה והאופנות המקובלות בציבור הכללי, דבר שרחוק ממנה ומעולמה כרחוק 'בית יעקב' מן ה-DVD. לשם כך היא נעזרת בהורים.
את מרגישה שאת נחשפת יותר מידי לעולם החילוני?
"יש מורות שחוזרות מזועזעות, אבל לי זה לא מפריע". תמי מפסיקה את דיבורה לרגע וממשיכה: "אולי זה כן מפריע לי ואני לא מרגישה, אולי זה גורם לי לרדת ברמה הדתית, אבל זה נותן הרבה סיפוק. מי שלא באה מעולם כזה קשה לה מאוד, ויש גם חוסר הבנה. מורה יכולה לבוא אלי חמש פעמים ביום ולשאול למה אני לא מעירה לתלמידה על חולצה שהיא לובשת. צריך פתיחות מסוימת כדי לעבוד כאן".
שושי מלמדת את כיתה ג' בנים. גם היא למדה כל חייה במסגרות חרדיות, והיה לה מאוד קשה להתרגל לבית הספר המעורב. דבר חדש נוסף היה הזהירות בדיבור: מה לומר לתלמידים ומה לא, וחוסר הידע הראשוני של הילדים. "אבל לומדים לאט לאט לקלוט אותם ומסבירים מההתחלה, כמו שאני מסבירה לילדים הקטנים שלי".
גם שושי לא הייתה מוותרת על ההוראה בבית הספר לטובת בית ספר רגיל: "כאן את מכניסה להם את הידע מההתחלה, וזה נותן הרבה סיפוק לראות שמה שהם יודעים זה מה שאת לימדת אותם".
את לא מרגישה אנטי של הילדים או ההורים?
"לא, להיפך. לפעמים אני מופתעת. הורים באים לבי"ס, ולפי הלבוש אי אפשר לדעת עד כמה הם דתיים. אבל כשהם מדברים אני נדהמת לשמוע כמה הם רוצים שהילדים שלהם ידעו ויתחזקו".
קצת רחוק מדי
כאמור, בבתי הספר ה'תורניים' ההורים הם התלמידים הבלתי פורמליים. הם לא יושבים על הכיסא ומעתיקים מן הלוח אך בהחלט שותפים לתהליכים שעוברים על הילדים.
ראומה, כתבת בעיתון מקומי, שלחה לפני חודשיים את שני ילדיה ל'נתיבות משה'. ראומה מגדירה את עצמה כדתית לאומית ואת בעלה כ'מתחזק' שמגיע ממשפחה לא דתית. בעלה של ראומה יצר קשר עם בית הספר בעקבות פרסום מספר הטלפון להרשמה בערוץ 2000 ברדיו. "דיברתי עם הורים, ראיתי שהרמה גבוהה ובעלי מאוד רצה, אז הלכנו על זה ואני מבסוטית".
בנה הגדול של ראומה למד בשנה שעברה בבית הספר הממ"ד בעיר מגוריהם: "רוב הילדים היו חילוניים, ואנחנו לא רצינו שהוא ייגרר אחריהם. כאן בבית הספר לא תשמעי ילד שיספר שהוא נסע לים בשבת".
בביתה של ראומה שוכנת לה בשלווה גם טלוויזיה, והיא לא שמעה מישהו שדיבר נגדה בבית הספר. כשאני שואלת אם היא אינה חוששת שבניה יימשכו לכיוון החרדי, היא משיבה שאין לה בעיה עם זה: "אני מודעת לזה ואני עצמי גם רוצה להתחזק. הנה, אני הולכת עם כיסוי ראש בשבתות".
ברכה, לעומת זאת, כבר נמצאת בשלב הפקת הלקחים, לאחר ששני ילדיה לומדים בבית הספר מיום הקמתו. בתחילת השיחה היא נשמעת מרוצה: הרמה הכללית וגם הרמה הדתית גבוהות. בנה הבכור למד בבית ספר יסודי חילוני ואחר כך הגיע ל'נחלים', וגם את שני הילדים האחרים שלומדים ב'נתיבות משה' היא היתה רוצה לשלוח לישיבה תיכונית ולאולפנא: "אני מקווה שבית הספר לא הולך לכיוון קיצוני, כי אז אתה לא נמצא במקום שבו רצית להיות", היא רומזת, אך מוסיפה: "אם הילדים ירצו להיות חרדיים אני אכבד את זה".
כשהיא נשאלת על קונפליקטים בינה ובין הילדים על רקע דתי בבית היא מחייכת. כן, זה קיים, והיא משתדלת לזרום עם הילדים ולא להקשות עליהם. ברכה מספרת כי שוחחה לאחרונה עם אורי זוהר וגילתה כי למרות שילדיה נמצאים כבר מספר שנים במערכת היא בעצם לא הבינה שיש כאן ראייה כללית יותר מאשר החדרת ערכי לימוד יהודיים לילדים: "מדובר כאן על הרמת הדת בכלל. המטרה היא הרבה יותר נרחבת ממה שחשבתי". ברכה מרוצה אבל גם חוששת: "אני פשוט מקווה שהדברים ישמרו על סטטוס מסוים ולא יגלשו לדברים שלא רצינו".
בתי הספר ה'תורניים' מסתיימים בכיתה ח' והבוגרים והבוגרות פונים לפי ראות עיניהם ועיני הוריהם ללימודי המשך. גם כאן אין כפייה. יש מי שהולך לישיבה קדושה ויש מי שיגיע לישיבה תיכונית. האחת תצא לאולפנא וחברתה לסמינר. הבוגרים הראשונים כבר לומדים במקומות אלו, והאתגר הבא שהציבו לעצמם אנשי 'לב לאחים' הוא להקים מסגרות המשך לבוגרי בתי הספר ה'תורניים'.
מותו של הממ"ד
מדי כמה חודשים נזעקת העיתונות הכללית וכותבת על כך שהמגזר החרדי 'גונב' ילדים מבתי הספר הממלכתיים ומעביר אותם לבתי ספר חרדיים. מעבר לדיון אם יש פסול בהצבת אלטרנטיבה חינוכית להורים במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, ואם ראוי לעבור מבית לבית ולשכנע הורים לשנות את חינוך ילדיהם, ראוי לתת את הדעת לנקודה נוספת, חבויה.
למרות שחיים הלוי מתעקש שאין כוונה לרוקן את בתי הספר הממלכתיים-דתיים מיושביהם, בפועל רבים מאלה שמגיעים לבתי הספר ה'תורניים' עוברים לשם מן הממ"דים. יש מי שיאמר שאין בכך ולא כלום, וכי הדבר תלוי ברצונם של ההורים שמחפשים מסגרת תורנית יותר. ויש מי שיאמר שהתופעה הזאת אומרת דרשני.
ofralax@walla.co.il
לפני מספר שנים, במקביל להתרבות הכתבות בעיתונות על מקרי אלימות וכישלון החינוך בבתי הספר הכלליים, החליטו הרב יוסף שלום אלישיב והרב אהרון לייב שטיינמן, מנהיגי הזרם הליטאי, להפנות כוח אדם וממון להעברת תלמידים מבתי ספר חילוניים למוסדות לימוד דתיים.
עד מהרה זוהה הצורך להקים לילדים אלה בתי ספר ייעודיים לצד המוסדות הקיימים, משום שהמסגרות החרדיות הקיימות לא התאימו לכולם. "ההורים של בית יעקב לא רוצים שבכיתות שלהם ילמדו תלמידים שבבתים שלהם יש טלוויזיה ושהאבא אינו דתי במאת האחוזים", מספר המנהל של אחד מבתי הספר האלו, "ולכן נוצרו מסגרות 'תורניות' למשפחות שהחינוך הממלכתי דתי לא מספיק להם מצד אחד, ושהן עדיין לא מתקדמות עד כדי כך שישתלבו בחינוך החרדי". המושג 'התקדמות', אגב, מחליף את 'התחזקות' המסורתי.
בחמש השנים האחרונות הוקמו בתי ספר רבים מסוג זה בכל רחבי הארץ, והם מנוהלים על ידי עמותות שונות, כמו 'שערי ציון' ו'קרן נתיבות משה' המסונפות לחינוך העצמאי. ב'לב לאחים', הארגון שאחראי על גיוס התלמידים ורישומם, לא ששים להסגיר נתונים. את בתי הספר קשה למנות ("לפעמים בית ספר כושל של החינוך העצמאי שופץ, הצוות הוחלף והוא הפך לבית ספר תורני"), ואת מספר הרשומים בשנה לא מוציאים החוצה כי "גם חברת קוקה קולה לא מפרסמת את רווחיה", וגם כדי לא לעורר כעסים. מה שברור הוא שלא ניתן לזלזל בתופעה. ההערכות מדברות על עשרות בתי ספר וגנים בכל רחבי הארץ, ועל עשרות אלפי ילדים שלמדו ולומדים במערכת.
כמו למכור מטהרי מים
המספרים הגבוהים בכל קנה מידה מעידים על האופן שבו נענה הציבור החרדי להוראת הרבנים והתגייס לשכנוע ורישום תלמידים. המאמץ אינו פוסח על איש. החל במי שתורם לנושא מזמנו או מכספו וכלה בארגונים ומוסדות של המגזר.
ארגון 'לב לאחים' עומד בראש המערך, מנסח ומפיץ פליירים, ומארגן שיעורים, כנסים וחוגי בית שעניינם חינוך הילדים. כל אלה מציגים מסקנה אחת, והיא שמערכת החינוך הממלכתית קורסת ושיש צורך בחינוך אחר, הכולל ערכים יהודיים, חינוכיים, ואפילו לימודי חול ברמה גבוהה הרבה יותר מזה שיכול להציע החינוך הממלכתי.
800 איש עובדים באופן קבוע במערך הזה, ועליהם נוספים אלפי מתנדבים שנרתמים למבצעי רישום חד פעמיים. בקיץ, העונה הבוערת של הרישום, מגיעים עשרות אוטובוסים מלאי אברכים אל מרכזי הערים. הם מתחלקים לזוגות, מצטיידים במפות ועוברים מדלת לדלת בניסיון לשכנע את ההורים להעביר את ילדיהם לבית ספר 'תורני'.
לדברי חיים הלוי, פעיל בכיר וממקימי 'לב לאחים', הדלתות אינן נסגרות בפני האברכים, להיפך: "מדובר בדור שני לעולים ממרוקו טוניס ותימן. הם בגרו ועזבו את דרך התורה והמצוות, אך ברגע שהם מתחתנים ובאים ילדים, גרסא דינקותא שלהם מתעוררת והם נזכרים באווירה שהייתה להם בבית. לאחר השיחה הם מתפקחים, וזה הגרעין הקשה ששולח ילדים לבתי הספר האלה".
עם זאת, מוסיף הלוי, לא מדובר באוכלוסייה בעלת רקע סוציו-אקונומי נמוך, וגם לא רק באנשים ממוצא מזרחי, "אבל באופן טבעי במקומות היותר 'צפוניים' אנחנו לא כל-כך מוצאים ריכוז של ילדים, ואת זה, בעצם, אנחנו מחפשים".
הלוי אינו חש שהוא חודר לפרטיות או עושה מעשה שאינו ראוי: "אנשים עוברים מדלת לדלת ומוכרים מטהרי מים. מי שרוצה פותח ומקשיב ומי שלא, לא".
'ערוצי הקודש' מהווים ערוץ פרסום נוסף בעל משקל נכבד. התחנות משדרות תכניות ותשדירים שמטרתם שידול המאזינים להעברת ילדיהם אל החינוך ה'תורני'. במהלך כל שידור מפורסם מספר טלפון בשיחת חינם שניתן להתקשר אליו.
ומה בעצם רוצים מאיתנו?
התקשרנו.
מן האפרכסת עלה קולו המוקלט של אורי זוהר, אחד מהאנשים המזוהים ביותר עם פרויקט הרישום. זוהר הציע לנו להשאיר פרטים, אבל מטעמים מובנים העדפנו להתקשר שוב. הפעם ענתה לנו טלפנית.
הצגנו את עצמנו כאנשים לא דתיים שמתעניינים בבית ספר שיש בו קצת יידישקייט, והיא הפנתה אותנו לרכז באזור מגורינו: "מדובר בבית ספר שבו לומדים ילדים ממשפחות שהן ברובן לא דתיות, ובטח לא חרדיות", הוא הסביר והציע שתי אפשרויות: בית ספר שמזוהה כחרדי-לאומי ובית ספר 'תורני' שהוקם במיוחד עבור ציבור "כמונו".
הרכז הסביר שבתי הספר אינם משתייכים לזרם מסוים, ושאין על הילד חיוב מעבר לחבישת כיפה בשטח בית הספר. הוא גם הבטיח שכל המקצועות נלמדים בבית הספר, החל בחול וכלה ב"פרשת שבוע ודברים כאלה".
שאלנו האם ניתן להיות בטוחים שלא יחזירו את בננו בתשובה, ונענינו כי אין ערובה לכך: "זה תלוי בכם, אתם הבית. אבל סביר להניח שזה יקרה".
המשכנו ושאלנו אם יהיה ניסיון להחזיר אותנו בתשובה, והרכז השיב כי אין חשש לכך. בניגוד למה שמתרחש ברדיו או בחוגי הבית, רכז האזור לא ניסה לשכנע אותנו, אולם מסתבר שהוא גם לא סיפר לנו, 'ההורים', את כל האמת.
אפרים פקטר, רכז מחוז אחר ב'לב לאחים', אמר דברים אחרים, שהסתברו כמדויקים יותר: "אחרי שהילד מתחיל ללמוד אנחנו עושים להורים סדרת הרצאות וגם סוף שבוע בנושא יהדות, כדי לא ליצור קונפליקט בין הילד להוריו. זה לא חכמה להשאיר ילד במסגרות דתיות ולא להתקדם איתו. בדרך כלל ההורים רוצים להתקדם". 'לב לאחים' מעניקה ליווי צמוד לילד ולהוריו. אברך שאחראי על המשפחה מגיע הביתה ללמוד עם הילד ודואג לכניסתו והשתלבותו בבית הספר.
הלוי בכלל מתפלא על השאלה האם יש כוונה להחזיר גם את ההורים בתשובה: "המטרה היא שכל יהודי יאמין. הרי כולנו מתפללים שלוש פעמים ביום על הגדלת כבוד שמים. גדולי ישראל רואים במצב כיום סכנה קיומית, ואנחנו רואים במעשינו נטילת אחריות לאומית".
למרות האמור, הלוי טוען כי ההחזרה בתשובה של ההורים אינה המטרה הראשונה: "אנחנו רוצים שהילד הזה, שמערכת החינוך והשלטון בישראל שללו ממנו ומההורים שלו את הידע על תורה משמים, יכיר את הדרך השנייה. במצב הקיים היום מעניינים את הילדים רק במין ואלימות, עושים להם שטיפת מוח. אנחנו נותנים להם אלטרנטיבה. בכל אופן, אף אחד בישראל לא קונה חתול בשק. הורים שלא מרוצים מוציאים את הילדים שלהם מבתי הספר ולא מחכים אפילו יום אחד".
ההורים בקצב שלהם
בית הספר 'נתיבות משה' באחת מן הערים במרכז הארץ. מורים ומורות פוסעים במסדרונות. המורות, מטופחות וחבושות בפאות מודרניות, והמורים בתלבושת חרדית מקובלת. הילדים לובשים חולצות תלבושת אחידה (כדי למנוע בעיית צניעות), ולעין לא מגזרית קשה להבחין שהם באו זה מקרוב.
בבית הספר לומדים 200 תלמידים ותלמידות, המתחלקים ל-14 כיתות לימוד. בשנתיים בהן מכהן המנהל הנוכחי מספר התלמידים גדל פי שלושה. הוא מספר כיצד הגיע למשרתו הנוכחית: "אני נמצא במערכת החינוכית כבר 20 שנה, רובן בישיבות תיכוניות, והכרתי לעומק את המנטליות של דור הכיפות הסרוגות. מכיוון שגדלתי בבת ים, אני גם מבין את העולם החילוני. הרעיון לנהל בית ספר 'תורני' מאוד קסם לי, והגעתי לכאן כשאני מכיר את השאיפות והרצונות של האנשים שאיתם אני צריך לעבוד".
לדעת המנהל, כל מי שרוצה לעמוד בראש בית ספר כזה צריך להתאזר בידע נוסף בכל הנוגע למתרחש מחוץ לעולם החרדי. "מדובר בעיסוק יומיומי עם משפחות שבאות עם רקע שונה מזה שבו אני חי. כדי לקדם אותם אני צריך להבין את הראש שלהם, להיות ער להבדלים ולהסתכלות השונה. לשאלה 'בשביל מה אני חי' התשובה שלו ושלי שונה. מי שלא מבין את זה לא יכול לעבוד פה".
תלמיד שמגיע ל'נתיבות משה' אינו צריך לקבל עליו דרישות התנהגותיות מסוימות. "מדובר בנורמות", מסביר המנהל. "והילד משתלב כאן בלי שיכפו עליו חוקים וכללים כתובים. מההורים אין דרישות סף בכלל, כי הרבה פעמים האמא נראית כחרדית והאבא הוא אנטי דתי מוצהר".
לבית הספר מגיע מגוון של תלמידים. יש שמנהלים אורח חיים חילוני בבית, וכאלה 'סרוגים' שמנהלים אורח חיים דתי. 90 אחוזים מתוכם הם יוצאי עדות המזרח. "המטרה שלנו היא להעניק חינוך תורני לכל מי שאנחנו יכולים לקבל. אם זה ילד מבית ספר חילוני, ודאי שנרצה לעשות את זה. היום אנחנו נותנים רמה גבוהה גם מבחינה דתית וגם בלימודים כלליים, שזה מפתה אפילו אנשים מבתי ספר כמו 'נועם' לבוא אלינו".
בין הבית לבית הספר
אתם מקווים שלא יהיו בתי ספר חילוניים. גם בתי ספר ממלכתיים דתיים אינם רצויים?
המנהל עונה בזהירות: "לפעמים יש צורך גם בבתי ספר ממלכתיים דתיים, כדי שיהוו מקום שאליו אוכל לשלוח את מי שאני לא יכול לקבל. יש ילדים שלא מתאימים מבחינה לימודית, למשל לקויי למידה. יש משפחות שעדיין לא בשלות להתקדמות תורנית כמו שלנו".
איך בפועל משתלב כאן ילד שבא מבית לגמרי חילוני וצריך להיכנס לכיתה קיימת?
"גם לסתם ילד שמגיע לכיתה מגובשת קשה להיקלט, אבל כאן יש קשיים נוספים. אם זה ילד שבא מבית לגמרי חילוני זו עבודה משולבת מול ההורים. חשוב לי שההורים יהיו במסגרת של 'לב לאחים' ו'ערכים', שהבית יתקדם באותה מידה ולא ייווצר קונפליקט בין הילד והבית".
וזה הולך?
"זה הולך יפה מאוד. יש משפחות שהתקדמו מאוד וגם כאלה שלא התקדמו, אבל גם הן שבעות רצון. אנחנו משתדלים מאוד לשדר כבוד והערכה לבית. לעולם לא נדבר נגד הבית, גם אם הילד הולך עם ציצית והאבא חילוני מוצהר. בדרך כלל זה כך, האמא מתקדמת והאבא עדיין חילוני. אנחנו את שלנו נותנים לילד ומקווים שזה יהיה בתיאום עם הבית ולא נגדו, וודאי שלא מתכוונים להסית את הילד".
המנהל, אגב, טוען כי להורים מובהר בעת הרישום כי הבית אמור 'לצעוד קדימה' לצד הילדים. לא משנה לו עד כמה יתחזקו ההורים, ובלבד שתהיה מגמה כזו בבית, בניגוד למה שענו לנו בשיחת הטלפון המקדימה עם 'לב לאחים'.
כשיש פער בין הילדים לבית, איך משדרים לילד כיבוד ההורים?
"אני מלמד את הילד איך הוא צריך להתנהג, מה ההלכה דורשת ממנו וכו'. ברגע שאנחנו נראה שבבית הוא סופג דברים סותרים, תהיה לנו בעיה. במקרה כזה נזמין את ההורים בלי לדבר עם הילד, ונשוחח איתם על החשיבות של העבודה המשותפת בחינוך הילדים".
יש הורים שהוציאו את ילדיהם כשראו שהם הולכים כמה צעדים יותר מידי?
המנהל מצליח להיזכר במקרה אחד: "האמא הגיעה למסקנה שהמסגרת דורשת יותר מדי, וזה מגביל אותה. היא ראתה שהילד מתקדם בקצב מסוים והיא נשארת מאחור. ברוך ה', ברוב המקרים אנחנו רואים שהבתים מתקדמים. בשנים האחרונות אנחנו רואים משפחות שמוציאות מכאן את הילדים ושולחות ל'בית יעקב'".
חדרו של המנהל משובץ בתמונות משותפות של הילדים, בכרטיסי 'שנה טובה' ובמזכרות סוף שנה של הכיתות. במהלך שיחתנו נכנסים אליו תלמידים ומדברים איתו בחופשיות. נראה שהדברים זורמים:
"הניהול כאן הוא הרבה יותר מעניין ואתגרי. בניהול במקום אחר, מהי הצלחה? עברת עוד שנה? סיימת עוד מחזור? כאן יש אינטרס של הפצת יהדות, אז אפשר לראות הצלחה יומיומית. אמא שבשבוע שעבר הלכה בלי כיסוי ראש, היום הולכת עם. זה מוסיף מרץ ומביא סיפוק עצום".
עבודה עם סיפוק
תמי, המורה של כיתה ז' בנות, מלמדת בבית הספר מיום שנפתח. כמי שלמדה כל חייה במוסדות 'בית יעקב' היא יכולה ללמד שם, והיא גם עשתה זאת, אך תמי אינה מתכוונת לוותר על האתגר והסיפוק ועל הקשר הרציף והחם עם ההורים ועם 10(!) הבנות שהיא מחנכת ("למרות שהמשכורות דלוחות ולא תמיד מגיעות בזמן"). אמה של תמי לימדה כל השנים תלמידות חוזרות בתשובה, ולכן היא מכירה את העולם הזה. ואף על פי כן, גם לה היה קשה בהתחלה.
למרות שהכיתות בבית הספר קטנות מאוד העבודה מורכבת. תמי מספרת: "כל שנה נוספים ילדים חדשים, ואז ההורים הוותיקים אומרים שהם לא רוצים שהילדה תלך לחברה שרואה טלוויזיה או מתלבשת בצורה מסוימת. אנחנו מנסות ליצור איזה תקנון כללי, אבל יש קונפליקטים גם לצד השני. אנחנו משתדלות שהכל יהיה בדרכי נועם, אבל עם זאת יש דברים שאנחנו אוסרות. למשל תכניות מסוימות בטלוויזיה".
תמי נאלצה לעשות היכרות עם לוח המשדרים של הטלוויזיה והאופנות המקובלות בציבור הכללי, דבר שרחוק ממנה ומעולמה כרחוק 'בית יעקב' מן ה-DVD. לשם כך היא נעזרת בהורים.
את מרגישה שאת נחשפת יותר מידי לעולם החילוני?
"יש מורות שחוזרות מזועזעות, אבל לי זה לא מפריע". תמי מפסיקה את דיבורה לרגע וממשיכה: "אולי זה כן מפריע לי ואני לא מרגישה, אולי זה גורם לי לרדת ברמה הדתית, אבל זה נותן הרבה סיפוק. מי שלא באה מעולם כזה קשה לה מאוד, ויש גם חוסר הבנה. מורה יכולה לבוא אלי חמש פעמים ביום ולשאול למה אני לא מעירה לתלמידה על חולצה שהיא לובשת. צריך פתיחות מסוימת כדי לעבוד כאן".
שושי מלמדת את כיתה ג' בנים. גם היא למדה כל חייה במסגרות חרדיות, והיה לה מאוד קשה להתרגל לבית הספר המעורב. דבר חדש נוסף היה הזהירות בדיבור: מה לומר לתלמידים ומה לא, וחוסר הידע הראשוני של הילדים. "אבל לומדים לאט לאט לקלוט אותם ומסבירים מההתחלה, כמו שאני מסבירה לילדים הקטנים שלי".
גם שושי לא הייתה מוותרת על ההוראה בבית הספר לטובת בית ספר רגיל: "כאן את מכניסה להם את הידע מההתחלה, וזה נותן הרבה סיפוק לראות שמה שהם יודעים זה מה שאת לימדת אותם".
את לא מרגישה אנטי של הילדים או ההורים?
"לא, להיפך. לפעמים אני מופתעת. הורים באים לבי"ס, ולפי הלבוש אי אפשר לדעת עד כמה הם דתיים. אבל כשהם מדברים אני נדהמת לשמוע כמה הם רוצים שהילדים שלהם ידעו ויתחזקו".
קצת רחוק מדי
כאמור, בבתי הספר ה'תורניים' ההורים הם התלמידים הבלתי פורמליים. הם לא יושבים על הכיסא ומעתיקים מן הלוח אך בהחלט שותפים לתהליכים שעוברים על הילדים.
ראומה, כתבת בעיתון מקומי, שלחה לפני חודשיים את שני ילדיה ל'נתיבות משה'. ראומה מגדירה את עצמה כדתית לאומית ואת בעלה כ'מתחזק' שמגיע ממשפחה לא דתית. בעלה של ראומה יצר קשר עם בית הספר בעקבות פרסום מספר הטלפון להרשמה בערוץ 2000 ברדיו. "דיברתי עם הורים, ראיתי שהרמה גבוהה ובעלי מאוד רצה, אז הלכנו על זה ואני מבסוטית".
בנה הגדול של ראומה למד בשנה שעברה בבית הספר הממ"ד בעיר מגוריהם: "רוב הילדים היו חילוניים, ואנחנו לא רצינו שהוא ייגרר אחריהם. כאן בבית הספר לא תשמעי ילד שיספר שהוא נסע לים בשבת".
בביתה של ראומה שוכנת לה בשלווה גם טלוויזיה, והיא לא שמעה מישהו שדיבר נגדה בבית הספר. כשאני שואלת אם היא אינה חוששת שבניה יימשכו לכיוון החרדי, היא משיבה שאין לה בעיה עם זה: "אני מודעת לזה ואני עצמי גם רוצה להתחזק. הנה, אני הולכת עם כיסוי ראש בשבתות".
ברכה, לעומת זאת, כבר נמצאת בשלב הפקת הלקחים, לאחר ששני ילדיה לומדים בבית הספר מיום הקמתו. בתחילת השיחה היא נשמעת מרוצה: הרמה הכללית וגם הרמה הדתית גבוהות. בנה הבכור למד בבית ספר יסודי חילוני ואחר כך הגיע ל'נחלים', וגם את שני הילדים האחרים שלומדים ב'נתיבות משה' היא היתה רוצה לשלוח לישיבה תיכונית ולאולפנא: "אני מקווה שבית הספר לא הולך לכיוון קיצוני, כי אז אתה לא נמצא במקום שבו רצית להיות", היא רומזת, אך מוסיפה: "אם הילדים ירצו להיות חרדיים אני אכבד את זה".
כשהיא נשאלת על קונפליקטים בינה ובין הילדים על רקע דתי בבית היא מחייכת. כן, זה קיים, והיא משתדלת לזרום עם הילדים ולא להקשות עליהם. ברכה מספרת כי שוחחה לאחרונה עם אורי זוהר וגילתה כי למרות שילדיה נמצאים כבר מספר שנים במערכת היא בעצם לא הבינה שיש כאן ראייה כללית יותר מאשר החדרת ערכי לימוד יהודיים לילדים: "מדובר כאן על הרמת הדת בכלל. המטרה היא הרבה יותר נרחבת ממה שחשבתי". ברכה מרוצה אבל גם חוששת: "אני פשוט מקווה שהדברים ישמרו על סטטוס מסוים ולא יגלשו לדברים שלא רצינו".
בתי הספר ה'תורניים' מסתיימים בכיתה ח' והבוגרים והבוגרות פונים לפי ראות עיניהם ועיני הוריהם ללימודי המשך. גם כאן אין כפייה. יש מי שהולך לישיבה קדושה ויש מי שיגיע לישיבה תיכונית. האחת תצא לאולפנא וחברתה לסמינר. הבוגרים הראשונים כבר לומדים במקומות אלו, והאתגר הבא שהציבו לעצמם אנשי 'לב לאחים' הוא להקים מסגרות המשך לבוגרי בתי הספר ה'תורניים'.
מותו של הממ"ד
מדי כמה חודשים נזעקת העיתונות הכללית וכותבת על כך שהמגזר החרדי 'גונב' ילדים מבתי הספר הממלכתיים ומעביר אותם לבתי ספר חרדיים. מעבר לדיון אם יש פסול בהצבת אלטרנטיבה חינוכית להורים במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, ואם ראוי לעבור מבית לבית ולשכנע הורים לשנות את חינוך ילדיהם, ראוי לתת את הדעת לנקודה נוספת, חבויה.
למרות שחיים הלוי מתעקש שאין כוונה לרוקן את בתי הספר הממלכתיים-דתיים מיושביהם, בפועל רבים מאלה שמגיעים לבתי הספר ה'תורניים' עוברים לשם מן הממ"דים. יש מי שיאמר שאין בכך ולא כלום, וכי הדבר תלוי ברצונם של ההורים שמחפשים מסגרת תורנית יותר. ויש מי שיאמר שהתופעה הזאת אומרת דרשני.
ofralax@walla.co.il