הקיצוץ המתבצע בימים אלה בקצבאות הילדים העלה על סדר היום את נושא המשפחות ברוכות הילדים. במהלך השבועות האחרונים ניתן היה לשמוע דעות לכאן ולכאן: האם רצוי להביא הרבה ילדים, או שמא עדיף להסתפק בשלושה-ארבעה, ובכך להקל בנטל כלכלי? שר האוצר בנימין נתניהו צוטט בהקשר זה: "כאשר זוג מחליט להביא עוד ילד, מן הראוי שיבדוק קודם לכן אם יש לו את האפשרות הכלכלית לכך" (לאחר מכן התנצל על דברים אלה, ואמר כי "להביא ילדים זו ברכה ואף מצווה").
יצאתי לבדוק מה דעתו של נושא השיחות הללו, היינו הילדים במשפחות ברוכות ילדים.
שמתי פעמי לאולפנת רעיה בבית אל, שהשמועה אומרת שלומדות בה בנות רבות ממשפחות אלה. קודם לכך ביקשתי מאחת מבנות י"ב שתארגן לי קבוצה של בנות ממשפחות ברוכות ילדים שאוכל לשוחח איתן. "מאיזה מספר זה נקרא ברוכות ילדים?" היא שאלה אותי. "נגיד שמונה", השבתי. "אם כך, זו לא בעיה. יש הרבה כאלה", אמרה.
כשנכנסתי לאולפנה היא קידמה את פני בחברת שתי בנות נוספות. "היכן היתר?" שאלתי. "נאסוף אותן בדרך", השיבה כלאחר יד. התחלנו ללכת לכיוון המקום שיועד לשיחה. בדרך שאלו הבנות שנקרינו על דרכן שאלות בסגנון: "זו האישה שבאה לראיין משפחות ברוכות ילדים? אפשר להצטרף? אנחנו רק תשע במשפחה".
וכך, בדרך הקצרה מן הכניסה ועד למקום השיחה, התקבצה סביבי קבוצה של כעשרים בנות העונות להגדרה זו. כולן בנות י"ב, על חלקן הגדול ניכר שמרד הנעורים מאחוריהן והן מודעות יותר לדרך החיים שלהן.
התיישבנו. כל אחת מהבנות התבקשה להציג את עצמה בשמה, מס' הילדים במשפחתה, ומספרה הסידורי בה.
הילדים עוזרים
יש דעה רווחת היום, האומרת כי הורים מביאים ילדים כדי לתת להם הכל, ומשום כך יש להביא שניים-שלושה, מקסימום ארבעה ילדים, אחרת אי אפשר לתת להם כל מה שהם צריכים. מה אתן אומרות על כך?
הבנות מביטות בי בפליאה. חלקן כנראה לא שמעו מעולם סברה זו. התשובות שהן עונות מגוונות: "אני לא חושבת שזה טוב לתת לילדים כל מה שיבקשו", אומרת רחלי, בת שלישית למשפחה בת עשרה ילדים.
"אני חושבת שכל מה שרציתי קיבלתי", אומרת טליה, חמישית מבין תשעה. "אף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו".
"אני דווקא חלמתי שיהיה לי חדר לבד. אבל כשהבנתי שאין לזה סיכוי, פשוט התחלתי לחלום על דברים אחרים שיש להם סיכוי להתגשם", כך אומרת מיכל, שלישית מבין אחד-עשר.
"יש לי אולי פחות דברים חומריים מלאחרים, אבל מה אפשר לתת שהוא יותר טוב מאחים קטנים?" שואלת רחלי.
הדס, בכורה למשפחה בת תשעה ילדים: "לי באמת מתחשק לפעמים להיות קצת לבד. שהבית לא יהיה כל-כך הומה כל הזמן. חוץ מזה, תמיד כשאני נכנסת הביתה יש לי מה לעשות, וזה די מעצבן. הייתי שמחה אם לא הייתי צריכה לעזור כל הזמן".
הזכרת את נושא העזרה בבית. אותה גישה שמצדדת במספר ילדים קטן במשפחה, טוענת לעתים קרובות שאסור לבקש מן הילדים שיעזרו בבית, כיוון שאלו הן מטלות שההורים לקחו על עצמם, ואין סיבה לדרוש מן הילדים לעזור לנו בכך. מה אתן אומרות על כך? עד כמה אתן שותפות בתפקוד של הבית?
רחלי: "אחותי עכשיו בשרות לאומי, והיא מספרת על בנות שגרות איתה בדירה שפשוט לא יודעות לעשות כלום בבית. לא לשטוף כלים, לא רצפה, כלום. אני חושבת שדווקא המטלות בבית מאוד מלמדות לקחת אחריות ומכשירות אותנו לחיים".
כשאגדל אגיד תודה
הדס: "אצלנו תמיד צריך את העזרה שלי. שני ההורים שלי עובדים, והם יודעים שאפשר להשאיר את אחותי ואותי בבית והבית 'יתקתק'. אני יודעת שעכשיו קשה לי, שאלו שנים קשות, אבל בסופו של דבר כולם יגדלו ואני ארגיש שהיה שווה".
רחלי פונה אל הדס: "למה לראות עכשיו את המצב כקשה?"
הדס: "ככה זה אצלי. קשה לי עכשיו. אבל בעזרת ה' כשאתחתן ללא ספק אודה על התקופה הזו".
טליה: "דווקא אמא שלי מסכימה עם הגישה הזו שהזכרת. היא אומרת לנו הרבה פעמים שהאחריות על הבית זה התפקיד שלה. אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לעזור, אבל ברור שהיא זו שצריכה לעשות את הדברים. לפעמים אם רואים שהיא בתקופה לחוצה, אז לא צריך שהיא תגיד לנו, זה ברור שנעזור. אבל היא אף פעם לא תגיד לנו במפורש לעשות דברים".
מה את עושה ביום שישי, למשל?
"אני מסתובבת בין החדר שלי למטבח וחזרה לחדר. אולי לפעמים אני מבשלת או אופה משהו שאני אוהבת".
כאן מתערבות בנות אחרות ואומרות לטליה: "אמא שלך היא כנראה כזו שאוהבת לעשות הכל לבד, ולא אוהבת שמתערבים לה".
"גם זה נכון", משיבה טליה. "אבל יצא לנו לאחרונה לדבר על זה, והיא אמרה במפורש שאנחנו לא צריכים לעזור לה. לכל דבר יש את הזמן שלו, ועכשיו זה הזמן לדברים אחרים, לא לעבודות הבית".
"גם אמא שלי לא מוכנה שאני אעשה הכל", אומרת שרה, בת שנייה למשפחה בת עשרה ילדים. "פה ושם לעזור לה עם הקטנים, כן. אבל כל הזמן היא מדגישה שזה התפקיד שלה. היא מבקשת מאיתנו 'עזרות קטנות' פה ושם, להביא לה משהו, לקחת. היא אומרת שהעזרה הקטנה הזו זו העזרה הכי גדולה בשבילה".
חלוקת תפקידים
"אצלנו יש תפקידים", אומרת נעמה, בת שנייה למשפחה בת שמונה ילדים. "כל ערב מישהו אחר צריך לשטוף כלים. גם אם הוא עצלן ומאוד לא בא לו. הכלים יחכו עד שהוא ישטוף אותם, וכולם שוטפים בסוף, כי ברור שזה הבית של כולם, וכל אחד צריך להיות שותף".
"אצלנו אין תפקידים, אבל כולם עוזרים", מספרת מיכל. "כולם מרגישים אחריות לכך שהבית יתנהל כמו שצריך. לפעמים ההורים מבקשים מאיתנו לעשות דברים ספציפיים, אבל גם אז הם מאוד מקפידים על כך שהמטלות יחולקו בצורה הוגנת, ולא ייווצר מצב שאחד עובד יותר מהאחר. אבל מובן שהגדולים במשפחה נושאים בנטל יותר מן הקטנים".
עם משפט זה מסכימות כל הבנות ללא יוצא מן הכלל. ניתן לומר שכולן מחלקות את המשפחה ל'גדולים' ו'קטנים', כאשר כל אחת משייכת עצמה לאחת משתי קבוצות אלו, לפי מספרה הסידורי.
נועה, למשל, היא העשירית מבין שלושה עשר אחים. "אני דווקא רק בזמן האחרון התחלתי לעזור בבית", היא אומרת. "כל הזמן היה ברור שהאחיות שלי הגדולות הן אלה שעוזרות ומסדרות. אני אפילו לא חשבתי לעשות את זה בעצמי". נועה גם מוסיפה שאחיותיה הגדולות מאז ומתמיד הכינו לה את הבגדים שתלבש. "עד כיתה ט' לא בחרתי בעצמי בגדים", היא מספרת בחיוך, "אבל לא היתה לי בעיה עם זה, זה היה מובן מאליו".
במה כן מתבטאת העזרה שלך?
"האחיות הגדולות שלי מבקשות ממני הרבה פעמים לשמור על הילדים שלהן".
כשנועה מזכירה את הפרט הזה, אני נזכרת בסיפור קטן שארע לא מזמן. אני הנני בת שמינית למשפחה בת אחד-עשר ילדים. בילדותי נהגתי לבלות הרבה בביתה של אחותי הגדולה ולסייע לה בטיפול בילדים. חלפו שנים, התחתנתי וברוך ה' נולדו לי ילדים. אחותי זוכרת לי חסד נעורי ולעתים קרובות בנותיה הגדולות מגיעות לעזור לי. לא מזמן שאלה אמי את אחת מהן: "וכשיהיו לך ילדים, אז הילדות של עתיה (זו אני) יבואו לעזור לך?"
"אני לא יודעת על מה אתן מדברות", אומרת תמר. אמא שלי ממש תלויה בעזרה שלנו. יכול להיות מצב שהיא תבקש ממני לא ללכת לבית הספר כדי לעזור לה בבית".
"אצלנו זה בחיים לא היה קורה!" מגיבה טליה מיד. "הלימודים זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות של ההורים שלי".
תמר: "אז אצל ההורים שלי זה לא ככה. אמא שלי דוגלת בזה שקודם כל אדע להיות אישה טובה, ואחר-כך אישה משכילה, ולכן ברור שאם צריך עזרה בבית זה קודם ללימודים. היא גם חושבת שצריך משפחה גדולה, ועזרה בבית זה חלק מהחינוך".
הכי אוהבים את כ-ו-ל-ם
"אצלנו בבית", אומרת רבקה, "עוזרים כי רוצים לעזור, וזה מתחיל בגיל מאוד צעיר. אחותי למשל בת שנתיים, ואם היא רוצה לקלף תפוח אדמה, אז כולנו נחכה לה, ולא נעמיד את האוכל עד שהיא תסיים. אמא שלי מאוד מקפידה על זה שכל מי שרוצה לעזור, תהיה לו אפשרות. בכלל", היא מוסיפה, "אצלנו מאוד מדגישים את הייחודיות של כל אחד. למשל, אני לומדת בבית הספר הזה, אבל כל אחת מהאחיות שלי בבית ספר אחר, שונה לגמרי. ההורים שלי גם מאוד נותנים לכל אחד את ההרגשה שהוא האחד והיחיד. יום אחד אבא שלי אמר לי 'אני אוהב אותך יותר מכולם'. אחרי כמה דקות הוא אמר אותו המשפט לאחי. שאלתי אותו: 'איך זה, הרגע אמרת שאותי אתה הכי אוהב?' והוא השיב: 'נכון, אותך אני הכי אוהב ואותו אני הכי אוהב. זה בכלל לא סותר".
אתן מרגישות שיש הבדל ביניכן לבין בנות אחרות מבחינת מה שההורים נותנים לכן?
"כן", עונה רחלי. "רואים שההורים מהדקים את החגורה. וזה מובן, כי המשכורת צריכה להתחלק בין יותר אנשים. אבל ייתכן שאני מרגישה את זה עכשיו כי אני גדולה יותר ומרגישה יותר שותפה איתם. אני לא חושבת שהאחים הקטנים שלי מרגישים בהבדל".
"כשהייתי משווה את עצמי לילדים אחרים", אומרת נעמה, "הייתי שמה לב שיש להם דברים שאין לי. זה היה גורם לי קנאה לפעמים. אני חושבת שקיבלתי פחות חוגים, למשל".
"מה פתאום?" טוענת טליה. "ההיפך, לפעמים הכריחו אותנו ללכת לחוגים".
"אני חושבת שפשוט שלחו אותי לחוגים שלא עלו הרבה", אומרת שרה.
"כנראה שזה קשור למספר הילדים שהם פחות או יותר באותו הגיל", אומרת טליה, "כי אצלנו יש הפרש גדול יחסית ביני לבין האחים הקטנים ממני. לכן לא היתה בעיה להורים שלי לשלוח אותי לחוגים או לתת לי כל מיני דברים".
"לי היתה חברה", מספרת מיכל, "שתמיד קינאתי בה. הם היו שני ילדים, ותמיד היו להם בבית ממתקים וכל מיני דברים שאי אפשר היה לראות אצלנו. כל אסיפות הכיתה היו נערכות אצלה, כי תמיד היה שקט והיה כיבוד. כשגדלתי והתבגרתי הבנתי שיש לי הרבה יותר ממנה, והיא עצמה גם אמרה לא פעם, שהיתה רוצה עוד אחים. ששקט אצלם בבית כמו בית קברות".
"מה שאני צריכה אני מקבלת", אומרת הדס, "אבל אם אני מסתובבת בעיר ורואה בגד שמוצא חן בעיני, אני אקנה אותו ולא אבקש אחר-כך מההורים שיחזירו לי כסף".
מאיפה יש לך כסף?
"מה זאת אומרת?" מתפלאת הדס. "אני עושה בייביסיטר, מדריכה בקייטנה, עובדת במשק בית".
"הרבה כאן עובדות ומרוויחות כסף, וקונות בזה דברים לעצמן", מוסיפה תמר. "אני עובדת קבוע במשק בית ובבייביסיטר, ומרוויחה בערך 200 שקל כל שבוע. פעם אחת הגיעה אלינו מישהי מרעננה. כשסיפרתי לה שאני עובדת, מרוויחה כסף וקונה בו בגדים לעצמי, היא לא האמינה לי. היא לא האמינה שקיים כזה דבר".
"למשל, את שיעורי הנהיגה אני משלמת מכסף שהרווחתי בשני החופשים האחרונים", מספרת שרה. "אולי אם אתקע, נגיד אכשל בטסט או משהו כזה, וייגמר לי הכסף, אז אולי אבקש עזרה מההורים. אבל בעיקרון שיעורי נהיגה זה 'אקסטרה', זה משהו שאני משלמת ולא ההורים".
"סך הכל יכול להיות שההורים שלי נותנים לי פחות מהורים אחרים", אומרת תמר. "אני מתכוונת שהם נותנים לי יחסית פחות תשומת לב. אבל אמא שלי אומרת שזה המזל שלנו, כי אם לא היינו הרבה ילדים במשפחה היא היתה נכנסת לנו לחיים, וככה פשוט אין לה זמן".
אחות שהיא כמו אמא
ספרו קצת על המשפחות שלכן: יש מריבות בין האחים? האחים הם חברים? יש מצב שילד גדול מהווה דמות לחיקוי עבור ילד קטן?
כנראה נגעתי בנקודה חביבה, ואור נדלק בעיני הבנות.
"אצלנו בבית", מספרת רחלי, "אנחנו ארבעה גדולים שעושים הרבה דברים יחד, בתור 'הגדולים'. יוצאים יחד לטייל, משוחחים אל תוך הלילה. יש לי אחות שגדולה ממני בשנה. כשהיינו קטנות היה לשתינו חדר אחד קטן שחצינו לשניים בעזרת ארונית. לה אסור היה להיכנס לחדר שלי, ולי אסור היה להיכנס לחלק שלה, וכך זה נמשך בערך עד כיתה ה'. אבל היום זה פשוט שיא הכיף שיש לי אחות כמעט בגיל שלי, שהיא החברה הכי טובה שלי. את אחי הבכור כל המשפחה מעריצה. הוא 'הגדול', היודע הכל ומבין הכל..."
"אני זוכרת שפעם, בערך בכיתה ז', גזרתי לעצמי את החולצה למטה, מן פסים כאלה", מספרת נעמה. "כשסיימתי, הלכתי להראות לאמא שלי. היא אמרה לי שאני צריכה לשים לב למה שאני עושה, כי האחיות הקטנות לומדות ממני. ואכן, כשחזרתי לחדר כבר היו שם האחיות הקטנות, גוזרות את החולצות במלוא המרץ".
"אני קצת כמו אמא לאחים הקטנים שלי", אומרת הדס. "למשל, ביום הראשון ללימודים אני לקחתי את אחי למעון, ואחר-כך הלכתי עם אחותי לכיתה א'. שני ההורים שלי עובדים, והם פשוט לא יכלו לעשות את זה, אז אני עשיתי את זה, כי התחלנו ללמוד שעתיים מאוחר יותר. זה היה מאוד טבעי, גם להם וגם לי".
"לי יש אחות קטנה שפשוט מעריצה אותי. היא מבקשת שרק אני אקלח אותה, אלביש אותה, אקח אותה לבית הספר. תמיד כשאני הולכת, היא מחשבת עוד כמה זמן אני אחזור".
"בחופש הגדול הייתי הכל בשביל האחים שלי, הייתי משחקת איתם, מטפלת בהם, נותנת להם ארוחת ערב, זה היה פשוט כיף. עשיתי את זה מרצוני, בשביל ההנאה. לאמא שלי היה קצת יותר זמן חופשי בזכות זה"
"לי היתה פעם השפעה על האחים שלי. אבל לא מזמן נולד לי אח, היום הוא בן חודש. ומאז שהוא נולד פשוט שכחו אותי לגמרי. אני כבר לא כלום, רק הוא קיים".
רבקה מעירה הערה מעניינת: "אצלנו, בגלל שההורים כל-כך דואגים לטפח את הייחודיות של כל אחד, דווקא אין מצב כזה של הערצה בין האחים. אני מאוד אוהבת אותם והם אותי, אבל מושגים כמו 'הערצה' או 'לשמש דמות' ממש לא קיימים אצלנו".
"אני מחכה לשבת בשביל לראות את אחי הגדול. אם הוא בא, זה עושה לי את השבת. ואם לא, אני מרגישה כאילו אין לי למה לחכות".
"דווקא אני לא מכירה מצב כזה עם האחים שלי", אומרת שרה. "כשהיינו קטנים רבנו המון. היום אנחנו כבר לא רבים. אבל להגיד שהם החברים הכי טובים שלי? לא".
כאן מתערבות כולן: "חכי, אחרי שתתחתנו תראי שהם יהיו החברים הכי טובים שלך".
"כן, כולם אומרים לנו את זה", אומרת שרה. "אבל הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שהלוואי שהיה לי אח גדול להעריץ אותו. בכל אופן, האחים הקטנים שלי מסתדרים מצוין. כמובן שהם רבים, כי תמיד רבים כשחיים יחד. אבל הם מעסיקים נהדר זה את זה. הם פשוט משמשים חברה זה לזה, ועושים יחד המון דברים יצירתיים".
המשפחה שלי
ולשאלת השאלות: תרצו משפחות כמו אלה שגדלתן בהן?
כאן יש תמימות דעים. כולן רוצות משפחה גדולה, אך יחד עם זאת כולן מציינות את תקוותן שיהיו להן כוחות הנפש לעשות זאת.
היחידה שמסתייגת היא יפית. יפית הצטרפה לשיחתנו באמצע, תוך הכרזה שהיא אינה עונה על קריטריון בת למשפחה ברוכת ילדים, כיוון שבמשפחתה יש רק חמישה ילדים. "אני רואה את עצמי אמא לבין חמישה לשמונה ילדים. לא יותר", היא אומרת.
אבל חוץ מיפית, כאמור, כולן מעוניינות במשפחה לפחות כמו זו שיש להן.
להיות אמא להרבה ילדים זה כרוך בהרבה ויתורים. כשהחברות שלכן יתקדמו במספר התארים האקדמיים, אתן תתקדמו במספר הילדים.
"מה זאת אומרת?" מתפלאת שרה, "אני רואה בזה את הקריירה שלי".
"אני באמת חושבת שצריך קודם לגמור את הלימודים, ולא מיד כשמתחתנים לעמוד עם סטופר ולהביא ילדים", אומרת טליה. "אני רוצה, למשל, ללמוד גרפיקה ועיצוב פנים. אני חושבת שעד שאסיים את הלימודים לא אזדרז בעניין הזה של הילדים".
ואחר-כך ייתכן שתצטרכי לעבוד עד שעות מאוחרות כדי להתקדם בעבודה, או כיוון שזו העבודה היחידה שתמצאי בדיוק בתחום...
טליה מהססת רגע ועונה: "בכל אופן, אני רואה במשפחה דבר ראשון בחשיבותו. לפי זה אסדר את יתר הדברים".
"אני אשתדל למצוא עבודה שתסתדר לי עם גידול משפחה גדולה", מוסיפה רחלי.
"גם אני רוצה משפחה גדולה. אני מקווה להיות רגועה ומסודרת כראוי, כדי שאוכל לעמוד במשימה", אומרת שרה.
"בסך הכל ההשקעה משתלמת", אומרת הדס בחיוך. "בעזרת ה', אני ארצה הרבה ילדים"
צל"ש לאבא ואמא
לסיכום, ההורים שלכם מן הסתם עובדים קשה, והם החליטו כאידיאל לגדל משפחה גדולה. איזה דבר בהם אתן רוצות לציין לשבח?
"ההורים שלי תמיד יודעים להעניק לי את מלוא תשומת הלב. לי, לאחים שלי לכל אחד. כאילו היה ילד יחיד", אומרת רבקה. "ודבר נוסף זה שהם מקפידים, זה פעם בשנה לפחות לצאת יחד כל המשפחה, כשכולם ללא יוצא מן הכלל משתתפים. ככה, למרות השוני בין האחים, הקשר הטוב ותחושת הביחד מתחזקים".
"אותי מפליאה יכולת ההקשבה של ההורים שלי", אומרת מיכל. "ילד יכול להגיד על שולחן שבת דברים מה-זה משעממים, וכולם יירדמו, או לחילופין ישתוללו ויעשו בלגאן, אבל ההורים יקשיבו ויתעניינו במלוא הרצינות. זה יכול גם לעצבן, כמובן. כשאני מתקשרת, הם תמיד יקשיבו לי. גם אם זה תקוע להם באמצע משהו, הם לא יתנו לי הרגשה שאני מפריעה".
"אבא שלי", מספרת שרה, "למרות שהוא איש מאוד עסוק שנמצא מעט מאוד בבית, בשבת הוא משתדל למצוא את הזמן ללמוד עם כל אחד. לפעמים אפילו המורים, שיודעים עד כמה הוא עסוק, מתפלאים שהוא מוצא זמן ללמוד איתנו למבחנים".
"ההורים שלי מקפידים לצאת ערב בשבוע, רק שניהם, וזה ברור ומובן שאנחנו נשארים לשמור על האחים. אני מאוד אוהבת את זה שהם משקיעים ככה ומטפחים את הקשר שלהם, ולנו זה טבעי מאוד בערב הזה למלא את מקומם".
"אמא שלי תמיד נמצאת בבית. היא עקרת בית. אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. תמיד כשבאים הביתה היא נמצאת. היא שם למעננו".
"אני מעריכה את ההורים שלי, שעובדים שניהם קשה", אומרת הדס. "הם גם רואים שליחות בעבודה שלהם וגם רוצים לפרנס את המשפחה בכבוד".
לפני סיום מבקשת נועה להוסיף הערה: "יש איזו מחשבה כאילו ילדים במשפחה גדולה הם מוזנחים כאלה, אבל ההיפך הוא הנכון. ככל שיש יותר אחים יש יותר מי שדואג לך ומטפח אותך". כולן מהנהנות בהסכמה.
לאחר שהבנות מתפזרות שרה ניגשת אלי ואומרת: "לא רציתי להגיד לפני כולם. אבל אני רואה חיסרון בכך שאבא שלי כמעט לא נמצא, וכשהוא מגיע הביתה הוא כל-כך עייף שכשמדברים איתו הוא נרדם".
אבל יש עוד הורים כאלה, למה זה קשור?
"ודאי שזה קשור, הוא עובד קשה כי יש לו משפחה גדולה לפרנס". שרה מהרהרת רגע ואחר אומרת: "יודעת מה, מצד שני יש לי דוד שאיך שהוא מגיע הביתה הוא שוקע מול הטלוויזיה ואי אפשר לדבר איתו. הכל יחסי בחיים", שרה צוחקת והולכת לדרכה, ואז ניגשת תמר ומבקשת לומר עוד משהו.
"את יודעת, נראה לי שאמא שלי לא בדיוק משתלטת על הבית, לכן היא תלויה כל-כך בעזרה שלנו מצד אחד, ומצד שני גם לא מספיקה להעניק לנו תשומת לב במידה ראויה".
ואיך נראה לך שייראה הבית שלך?
"תראי, ההורים שלי גדלו שניהם במשפחות קטנות, ופתאום הם צריכים לגדל משפחה גדולה, אז זה בהחלט לא קל. נקודת המוצא שלי, או ליתר דיוק נתוני הפתיחה שלי, הם שונים... אני מקווה להיות יותר רגועה ומסודרת. אבל מה שכן, אני בהחלט רואה באמי דמות לחיקוי בכל מה שקשור לחינוך ילדים. היא פשוט מעולה בזה. רואים, לא?" היא מסיימת בחיוך.
הבטתי בבנות בלכתן. בנות י"ב, בקרוב תסיימנה את הלימודים ותצאנה לחיים... בזיכרוני עולה פסוק מספר ישעיהו שקראנו באחת השבתות האחרונות: "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". עם בנות כאלה ומשפחות כאלה, התגשמות החזון אינה רחוקה.
המספרים מדברים
סקר שערכה אחת מבנות הכיתה העלה את התוצאות הבאות:
מתוך 60 בנות במחזור, ממוצע הילדים למשפחה הוא 8.2.
מבין האמהות שגילן ארבעים וחמש ומעלה (ואשר כנראה לא ילדו פעם נוספת), ממוצע הילדים למשפחה הינו 9.4.
מבין 60 הבנות 85% אמרו שירצו בע"ה משפחה גדולה לפחות כמו שלהן, ואף יותר, ו-15% אמרו שירצו 6-5 ילדים בלבד.
יצאתי לבדוק מה דעתו של נושא השיחות הללו, היינו הילדים במשפחות ברוכות ילדים.
שמתי פעמי לאולפנת רעיה בבית אל, שהשמועה אומרת שלומדות בה בנות רבות ממשפחות אלה. קודם לכך ביקשתי מאחת מבנות י"ב שתארגן לי קבוצה של בנות ממשפחות ברוכות ילדים שאוכל לשוחח איתן. "מאיזה מספר זה נקרא ברוכות ילדים?" היא שאלה אותי. "נגיד שמונה", השבתי. "אם כך, זו לא בעיה. יש הרבה כאלה", אמרה.
כשנכנסתי לאולפנה היא קידמה את פני בחברת שתי בנות נוספות. "היכן היתר?" שאלתי. "נאסוף אותן בדרך", השיבה כלאחר יד. התחלנו ללכת לכיוון המקום שיועד לשיחה. בדרך שאלו הבנות שנקרינו על דרכן שאלות בסגנון: "זו האישה שבאה לראיין משפחות ברוכות ילדים? אפשר להצטרף? אנחנו רק תשע במשפחה".
וכך, בדרך הקצרה מן הכניסה ועד למקום השיחה, התקבצה סביבי קבוצה של כעשרים בנות העונות להגדרה זו. כולן בנות י"ב, על חלקן הגדול ניכר שמרד הנעורים מאחוריהן והן מודעות יותר לדרך החיים שלהן.
התיישבנו. כל אחת מהבנות התבקשה להציג את עצמה בשמה, מס' הילדים במשפחתה, ומספרה הסידורי בה.
הילדים עוזרים
יש דעה רווחת היום, האומרת כי הורים מביאים ילדים כדי לתת להם הכל, ומשום כך יש להביא שניים-שלושה, מקסימום ארבעה ילדים, אחרת אי אפשר לתת להם כל מה שהם צריכים. מה אתן אומרות על כך?
הבנות מביטות בי בפליאה. חלקן כנראה לא שמעו מעולם סברה זו. התשובות שהן עונות מגוונות: "אני לא חושבת שזה טוב לתת לילדים כל מה שיבקשו", אומרת רחלי, בת שלישית למשפחה בת עשרה ילדים.
"אני חושבת שכל מה שרציתי קיבלתי", אומרת טליה, חמישית מבין תשעה. "אף פעם לא הרגשתי שחסר לי משהו".
"אני דווקא חלמתי שיהיה לי חדר לבד. אבל כשהבנתי שאין לזה סיכוי, פשוט התחלתי לחלום על דברים אחרים שיש להם סיכוי להתגשם", כך אומרת מיכל, שלישית מבין אחד-עשר.
"יש לי אולי פחות דברים חומריים מלאחרים, אבל מה אפשר לתת שהוא יותר טוב מאחים קטנים?" שואלת רחלי.
הדס, בכורה למשפחה בת תשעה ילדים: "לי באמת מתחשק לפעמים להיות קצת לבד. שהבית לא יהיה כל-כך הומה כל הזמן. חוץ מזה, תמיד כשאני נכנסת הביתה יש לי מה לעשות, וזה די מעצבן. הייתי שמחה אם לא הייתי צריכה לעזור כל הזמן".
הזכרת את נושא העזרה בבית. אותה גישה שמצדדת במספר ילדים קטן במשפחה, טוענת לעתים קרובות שאסור לבקש מן הילדים שיעזרו בבית, כיוון שאלו הן מטלות שההורים לקחו על עצמם, ואין סיבה לדרוש מן הילדים לעזור לנו בכך. מה אתן אומרות על כך? עד כמה אתן שותפות בתפקוד של הבית?
רחלי: "אחותי עכשיו בשרות לאומי, והיא מספרת על בנות שגרות איתה בדירה שפשוט לא יודעות לעשות כלום בבית. לא לשטוף כלים, לא רצפה, כלום. אני חושבת שדווקא המטלות בבית מאוד מלמדות לקחת אחריות ומכשירות אותנו לחיים".
כשאגדל אגיד תודה
הדס: "אצלנו תמיד צריך את העזרה שלי. שני ההורים שלי עובדים, והם יודעים שאפשר להשאיר את אחותי ואותי בבית והבית 'יתקתק'. אני יודעת שעכשיו קשה לי, שאלו שנים קשות, אבל בסופו של דבר כולם יגדלו ואני ארגיש שהיה שווה".
רחלי פונה אל הדס: "למה לראות עכשיו את המצב כקשה?"
הדס: "ככה זה אצלי. קשה לי עכשיו. אבל בעזרת ה' כשאתחתן ללא ספק אודה על התקופה הזו".
טליה: "דווקא אמא שלי מסכימה עם הגישה הזו שהזכרת. היא אומרת לנו הרבה פעמים שהאחריות על הבית זה התפקיד שלה. אם אנחנו רוצים אנחנו יכולים לעזור, אבל ברור שהיא זו שצריכה לעשות את הדברים. לפעמים אם רואים שהיא בתקופה לחוצה, אז לא צריך שהיא תגיד לנו, זה ברור שנעזור. אבל היא אף פעם לא תגיד לנו במפורש לעשות דברים".
מה את עושה ביום שישי, למשל?
"אני מסתובבת בין החדר שלי למטבח וחזרה לחדר. אולי לפעמים אני מבשלת או אופה משהו שאני אוהבת".
כאן מתערבות בנות אחרות ואומרות לטליה: "אמא שלך היא כנראה כזו שאוהבת לעשות הכל לבד, ולא אוהבת שמתערבים לה".
"גם זה נכון", משיבה טליה. "אבל יצא לנו לאחרונה לדבר על זה, והיא אמרה במפורש שאנחנו לא צריכים לעזור לה. לכל דבר יש את הזמן שלו, ועכשיו זה הזמן לדברים אחרים, לא לעבודות הבית".
"גם אמא שלי לא מוכנה שאני אעשה הכל", אומרת שרה, בת שנייה למשפחה בת עשרה ילדים. "פה ושם לעזור לה עם הקטנים, כן. אבל כל הזמן היא מדגישה שזה התפקיד שלה. היא מבקשת מאיתנו 'עזרות קטנות' פה ושם, להביא לה משהו, לקחת. היא אומרת שהעזרה הקטנה הזו זו העזרה הכי גדולה בשבילה".
חלוקת תפקידים
"אצלנו יש תפקידים", אומרת נעמה, בת שנייה למשפחה בת שמונה ילדים. "כל ערב מישהו אחר צריך לשטוף כלים. גם אם הוא עצלן ומאוד לא בא לו. הכלים יחכו עד שהוא ישטוף אותם, וכולם שוטפים בסוף, כי ברור שזה הבית של כולם, וכל אחד צריך להיות שותף".
"אצלנו אין תפקידים, אבל כולם עוזרים", מספרת מיכל. "כולם מרגישים אחריות לכך שהבית יתנהל כמו שצריך. לפעמים ההורים מבקשים מאיתנו לעשות דברים ספציפיים, אבל גם אז הם מאוד מקפידים על כך שהמטלות יחולקו בצורה הוגנת, ולא ייווצר מצב שאחד עובד יותר מהאחר. אבל מובן שהגדולים במשפחה נושאים בנטל יותר מן הקטנים".
עם משפט זה מסכימות כל הבנות ללא יוצא מן הכלל. ניתן לומר שכולן מחלקות את המשפחה ל'גדולים' ו'קטנים', כאשר כל אחת משייכת עצמה לאחת משתי קבוצות אלו, לפי מספרה הסידורי.
נועה, למשל, היא העשירית מבין שלושה עשר אחים. "אני דווקא רק בזמן האחרון התחלתי לעזור בבית", היא אומרת. "כל הזמן היה ברור שהאחיות שלי הגדולות הן אלה שעוזרות ומסדרות. אני אפילו לא חשבתי לעשות את זה בעצמי". נועה גם מוסיפה שאחיותיה הגדולות מאז ומתמיד הכינו לה את הבגדים שתלבש. "עד כיתה ט' לא בחרתי בעצמי בגדים", היא מספרת בחיוך, "אבל לא היתה לי בעיה עם זה, זה היה מובן מאליו".
במה כן מתבטאת העזרה שלך?
"האחיות הגדולות שלי מבקשות ממני הרבה פעמים לשמור על הילדים שלהן".
כשנועה מזכירה את הפרט הזה, אני נזכרת בסיפור קטן שארע לא מזמן. אני הנני בת שמינית למשפחה בת אחד-עשר ילדים. בילדותי נהגתי לבלות הרבה בביתה של אחותי הגדולה ולסייע לה בטיפול בילדים. חלפו שנים, התחתנתי וברוך ה' נולדו לי ילדים. אחותי זוכרת לי חסד נעורי ולעתים קרובות בנותיה הגדולות מגיעות לעזור לי. לא מזמן שאלה אמי את אחת מהן: "וכשיהיו לך ילדים, אז הילדות של עתיה (זו אני) יבואו לעזור לך?"
"אני לא יודעת על מה אתן מדברות", אומרת תמר. אמא שלי ממש תלויה בעזרה שלנו. יכול להיות מצב שהיא תבקש ממני לא ללכת לבית הספר כדי לעזור לה בבית".
"אצלנו זה בחיים לא היה קורה!" מגיבה טליה מיד. "הלימודים זה הדבר הראשון בסדר העדיפויות של ההורים שלי".
תמר: "אז אצל ההורים שלי זה לא ככה. אמא שלי דוגלת בזה שקודם כל אדע להיות אישה טובה, ואחר-כך אישה משכילה, ולכן ברור שאם צריך עזרה בבית זה קודם ללימודים. היא גם חושבת שצריך משפחה גדולה, ועזרה בבית זה חלק מהחינוך".
הכי אוהבים את כ-ו-ל-ם
"אצלנו בבית", אומרת רבקה, "עוזרים כי רוצים לעזור, וזה מתחיל בגיל מאוד צעיר. אחותי למשל בת שנתיים, ואם היא רוצה לקלף תפוח אדמה, אז כולנו נחכה לה, ולא נעמיד את האוכל עד שהיא תסיים. אמא שלי מאוד מקפידה על זה שכל מי שרוצה לעזור, תהיה לו אפשרות. בכלל", היא מוסיפה, "אצלנו מאוד מדגישים את הייחודיות של כל אחד. למשל, אני לומדת בבית הספר הזה, אבל כל אחת מהאחיות שלי בבית ספר אחר, שונה לגמרי. ההורים שלי גם מאוד נותנים לכל אחד את ההרגשה שהוא האחד והיחיד. יום אחד אבא שלי אמר לי 'אני אוהב אותך יותר מכולם'. אחרי כמה דקות הוא אמר אותו המשפט לאחי. שאלתי אותו: 'איך זה, הרגע אמרת שאותי אתה הכי אוהב?' והוא השיב: 'נכון, אותך אני הכי אוהב ואותו אני הכי אוהב. זה בכלל לא סותר".
אתן מרגישות שיש הבדל ביניכן לבין בנות אחרות מבחינת מה שההורים נותנים לכן?
"כן", עונה רחלי. "רואים שההורים מהדקים את החגורה. וזה מובן, כי המשכורת צריכה להתחלק בין יותר אנשים. אבל ייתכן שאני מרגישה את זה עכשיו כי אני גדולה יותר ומרגישה יותר שותפה איתם. אני לא חושבת שהאחים הקטנים שלי מרגישים בהבדל".
"כשהייתי משווה את עצמי לילדים אחרים", אומרת נעמה, "הייתי שמה לב שיש להם דברים שאין לי. זה היה גורם לי קנאה לפעמים. אני חושבת שקיבלתי פחות חוגים, למשל".
"מה פתאום?" טוענת טליה. "ההיפך, לפעמים הכריחו אותנו ללכת לחוגים".
"אני חושבת שפשוט שלחו אותי לחוגים שלא עלו הרבה", אומרת שרה.
"כנראה שזה קשור למספר הילדים שהם פחות או יותר באותו הגיל", אומרת טליה, "כי אצלנו יש הפרש גדול יחסית ביני לבין האחים הקטנים ממני. לכן לא היתה בעיה להורים שלי לשלוח אותי לחוגים או לתת לי כל מיני דברים".
"לי היתה חברה", מספרת מיכל, "שתמיד קינאתי בה. הם היו שני ילדים, ותמיד היו להם בבית ממתקים וכל מיני דברים שאי אפשר היה לראות אצלנו. כל אסיפות הכיתה היו נערכות אצלה, כי תמיד היה שקט והיה כיבוד. כשגדלתי והתבגרתי הבנתי שיש לי הרבה יותר ממנה, והיא עצמה גם אמרה לא פעם, שהיתה רוצה עוד אחים. ששקט אצלם בבית כמו בית קברות".
"מה שאני צריכה אני מקבלת", אומרת הדס, "אבל אם אני מסתובבת בעיר ורואה בגד שמוצא חן בעיני, אני אקנה אותו ולא אבקש אחר-כך מההורים שיחזירו לי כסף".
מאיפה יש לך כסף?
"מה זאת אומרת?" מתפלאת הדס. "אני עושה בייביסיטר, מדריכה בקייטנה, עובדת במשק בית".
"הרבה כאן עובדות ומרוויחות כסף, וקונות בזה דברים לעצמן", מוסיפה תמר. "אני עובדת קבוע במשק בית ובבייביסיטר, ומרוויחה בערך 200 שקל כל שבוע. פעם אחת הגיעה אלינו מישהי מרעננה. כשסיפרתי לה שאני עובדת, מרוויחה כסף וקונה בו בגדים לעצמי, היא לא האמינה לי. היא לא האמינה שקיים כזה דבר".
"למשל, את שיעורי הנהיגה אני משלמת מכסף שהרווחתי בשני החופשים האחרונים", מספרת שרה. "אולי אם אתקע, נגיד אכשל בטסט או משהו כזה, וייגמר לי הכסף, אז אולי אבקש עזרה מההורים. אבל בעיקרון שיעורי נהיגה זה 'אקסטרה', זה משהו שאני משלמת ולא ההורים".
"סך הכל יכול להיות שההורים שלי נותנים לי פחות מהורים אחרים", אומרת תמר. "אני מתכוונת שהם נותנים לי יחסית פחות תשומת לב. אבל אמא שלי אומרת שזה המזל שלנו, כי אם לא היינו הרבה ילדים במשפחה היא היתה נכנסת לנו לחיים, וככה פשוט אין לה זמן".
אחות שהיא כמו אמא
ספרו קצת על המשפחות שלכן: יש מריבות בין האחים? האחים הם חברים? יש מצב שילד גדול מהווה דמות לחיקוי עבור ילד קטן?
כנראה נגעתי בנקודה חביבה, ואור נדלק בעיני הבנות.
"אצלנו בבית", מספרת רחלי, "אנחנו ארבעה גדולים שעושים הרבה דברים יחד, בתור 'הגדולים'. יוצאים יחד לטייל, משוחחים אל תוך הלילה. יש לי אחות שגדולה ממני בשנה. כשהיינו קטנות היה לשתינו חדר אחד קטן שחצינו לשניים בעזרת ארונית. לה אסור היה להיכנס לחדר שלי, ולי אסור היה להיכנס לחלק שלה, וכך זה נמשך בערך עד כיתה ה'. אבל היום זה פשוט שיא הכיף שיש לי אחות כמעט בגיל שלי, שהיא החברה הכי טובה שלי. את אחי הבכור כל המשפחה מעריצה. הוא 'הגדול', היודע הכל ומבין הכל..."
"אני זוכרת שפעם, בערך בכיתה ז', גזרתי לעצמי את החולצה למטה, מן פסים כאלה", מספרת נעמה. "כשסיימתי, הלכתי להראות לאמא שלי. היא אמרה לי שאני צריכה לשים לב למה שאני עושה, כי האחיות הקטנות לומדות ממני. ואכן, כשחזרתי לחדר כבר היו שם האחיות הקטנות, גוזרות את החולצות במלוא המרץ".
"אני קצת כמו אמא לאחים הקטנים שלי", אומרת הדס. "למשל, ביום הראשון ללימודים אני לקחתי את אחי למעון, ואחר-כך הלכתי עם אחותי לכיתה א'. שני ההורים שלי עובדים, והם פשוט לא יכלו לעשות את זה, אז אני עשיתי את זה, כי התחלנו ללמוד שעתיים מאוחר יותר. זה היה מאוד טבעי, גם להם וגם לי".
"לי יש אחות קטנה שפשוט מעריצה אותי. היא מבקשת שרק אני אקלח אותה, אלביש אותה, אקח אותה לבית הספר. תמיד כשאני הולכת, היא מחשבת עוד כמה זמן אני אחזור".
"בחופש הגדול הייתי הכל בשביל האחים שלי, הייתי משחקת איתם, מטפלת בהם, נותנת להם ארוחת ערב, זה היה פשוט כיף. עשיתי את זה מרצוני, בשביל ההנאה. לאמא שלי היה קצת יותר זמן חופשי בזכות זה"
"לי היתה פעם השפעה על האחים שלי. אבל לא מזמן נולד לי אח, היום הוא בן חודש. ומאז שהוא נולד פשוט שכחו אותי לגמרי. אני כבר לא כלום, רק הוא קיים".
רבקה מעירה הערה מעניינת: "אצלנו, בגלל שההורים כל-כך דואגים לטפח את הייחודיות של כל אחד, דווקא אין מצב כזה של הערצה בין האחים. אני מאוד אוהבת אותם והם אותי, אבל מושגים כמו 'הערצה' או 'לשמש דמות' ממש לא קיימים אצלנו".
"אני מחכה לשבת בשביל לראות את אחי הגדול. אם הוא בא, זה עושה לי את השבת. ואם לא, אני מרגישה כאילו אין לי למה לחכות".
"דווקא אני לא מכירה מצב כזה עם האחים שלי", אומרת שרה. "כשהיינו קטנים רבנו המון. היום אנחנו כבר לא רבים. אבל להגיד שהם החברים הכי טובים שלי? לא".
כאן מתערבות כולן: "חכי, אחרי שתתחתנו תראי שהם יהיו החברים הכי טובים שלך".
"כן, כולם אומרים לנו את זה", אומרת שרה. "אבל הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שהלוואי שהיה לי אח גדול להעריץ אותו. בכל אופן, האחים הקטנים שלי מסתדרים מצוין. כמובן שהם רבים, כי תמיד רבים כשחיים יחד. אבל הם מעסיקים נהדר זה את זה. הם פשוט משמשים חברה זה לזה, ועושים יחד המון דברים יצירתיים".
המשפחה שלי
ולשאלת השאלות: תרצו משפחות כמו אלה שגדלתן בהן?
כאן יש תמימות דעים. כולן רוצות משפחה גדולה, אך יחד עם זאת כולן מציינות את תקוותן שיהיו להן כוחות הנפש לעשות זאת.
היחידה שמסתייגת היא יפית. יפית הצטרפה לשיחתנו באמצע, תוך הכרזה שהיא אינה עונה על קריטריון בת למשפחה ברוכת ילדים, כיוון שבמשפחתה יש רק חמישה ילדים. "אני רואה את עצמי אמא לבין חמישה לשמונה ילדים. לא יותר", היא אומרת.
אבל חוץ מיפית, כאמור, כולן מעוניינות במשפחה לפחות כמו זו שיש להן.
להיות אמא להרבה ילדים זה כרוך בהרבה ויתורים. כשהחברות שלכן יתקדמו במספר התארים האקדמיים, אתן תתקדמו במספר הילדים.
"מה זאת אומרת?" מתפלאת שרה, "אני רואה בזה את הקריירה שלי".
"אני באמת חושבת שצריך קודם לגמור את הלימודים, ולא מיד כשמתחתנים לעמוד עם סטופר ולהביא ילדים", אומרת טליה. "אני רוצה, למשל, ללמוד גרפיקה ועיצוב פנים. אני חושבת שעד שאסיים את הלימודים לא אזדרז בעניין הזה של הילדים".
ואחר-כך ייתכן שתצטרכי לעבוד עד שעות מאוחרות כדי להתקדם בעבודה, או כיוון שזו העבודה היחידה שתמצאי בדיוק בתחום...
טליה מהססת רגע ועונה: "בכל אופן, אני רואה במשפחה דבר ראשון בחשיבותו. לפי זה אסדר את יתר הדברים".
"אני אשתדל למצוא עבודה שתסתדר לי עם גידול משפחה גדולה", מוסיפה רחלי.
"גם אני רוצה משפחה גדולה. אני מקווה להיות רגועה ומסודרת כראוי, כדי שאוכל לעמוד במשימה", אומרת שרה.
"בסך הכל ההשקעה משתלמת", אומרת הדס בחיוך. "בעזרת ה', אני ארצה הרבה ילדים"
צל"ש לאבא ואמא
לסיכום, ההורים שלכם מן הסתם עובדים קשה, והם החליטו כאידיאל לגדל משפחה גדולה. איזה דבר בהם אתן רוצות לציין לשבח?
"ההורים שלי תמיד יודעים להעניק לי את מלוא תשומת הלב. לי, לאחים שלי לכל אחד. כאילו היה ילד יחיד", אומרת רבקה. "ודבר נוסף זה שהם מקפידים, זה פעם בשנה לפחות לצאת יחד כל המשפחה, כשכולם ללא יוצא מן הכלל משתתפים. ככה, למרות השוני בין האחים, הקשר הטוב ותחושת הביחד מתחזקים".
"אותי מפליאה יכולת ההקשבה של ההורים שלי", אומרת מיכל. "ילד יכול להגיד על שולחן שבת דברים מה-זה משעממים, וכולם יירדמו, או לחילופין ישתוללו ויעשו בלגאן, אבל ההורים יקשיבו ויתעניינו במלוא הרצינות. זה יכול גם לעצבן, כמובן. כשאני מתקשרת, הם תמיד יקשיבו לי. גם אם זה תקוע להם באמצע משהו, הם לא יתנו לי הרגשה שאני מפריעה".
"אבא שלי", מספרת שרה, "למרות שהוא איש מאוד עסוק שנמצא מעט מאוד בבית, בשבת הוא משתדל למצוא את הזמן ללמוד עם כל אחד. לפעמים אפילו המורים, שיודעים עד כמה הוא עסוק, מתפלאים שהוא מוצא זמן ללמוד איתנו למבחנים".
"ההורים שלי מקפידים לצאת ערב בשבוע, רק שניהם, וזה ברור ומובן שאנחנו נשארים לשמור על האחים. אני מאוד אוהבת את זה שהם משקיעים ככה ומטפחים את הקשר שלהם, ולנו זה טבעי מאוד בערב הזה למלא את מקומם".
"אמא שלי תמיד נמצאת בבית. היא עקרת בית. אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות. תמיד כשבאים הביתה היא נמצאת. היא שם למעננו".
"אני מעריכה את ההורים שלי, שעובדים שניהם קשה", אומרת הדס. "הם גם רואים שליחות בעבודה שלהם וגם רוצים לפרנס את המשפחה בכבוד".
לפני סיום מבקשת נועה להוסיף הערה: "יש איזו מחשבה כאילו ילדים במשפחה גדולה הם מוזנחים כאלה, אבל ההיפך הוא הנכון. ככל שיש יותר אחים יש יותר מי שדואג לך ומטפח אותך". כולן מהנהנות בהסכמה.
לאחר שהבנות מתפזרות שרה ניגשת אלי ואומרת: "לא רציתי להגיד לפני כולם. אבל אני רואה חיסרון בכך שאבא שלי כמעט לא נמצא, וכשהוא מגיע הביתה הוא כל-כך עייף שכשמדברים איתו הוא נרדם".
אבל יש עוד הורים כאלה, למה זה קשור?
"ודאי שזה קשור, הוא עובד קשה כי יש לו משפחה גדולה לפרנס". שרה מהרהרת רגע ואחר אומרת: "יודעת מה, מצד שני יש לי דוד שאיך שהוא מגיע הביתה הוא שוקע מול הטלוויזיה ואי אפשר לדבר איתו. הכל יחסי בחיים", שרה צוחקת והולכת לדרכה, ואז ניגשת תמר ומבקשת לומר עוד משהו.
"את יודעת, נראה לי שאמא שלי לא בדיוק משתלטת על הבית, לכן היא תלויה כל-כך בעזרה שלנו מצד אחד, ומצד שני גם לא מספיקה להעניק לנו תשומת לב במידה ראויה".
ואיך נראה לך שייראה הבית שלך?
"תראי, ההורים שלי גדלו שניהם במשפחות קטנות, ופתאום הם צריכים לגדל משפחה גדולה, אז זה בהחלט לא קל. נקודת המוצא שלי, או ליתר דיוק נתוני הפתיחה שלי, הם שונים... אני מקווה להיות יותר רגועה ומסודרת. אבל מה שכן, אני בהחלט רואה באמי דמות לחיקוי בכל מה שקשור לחינוך ילדים. היא פשוט מעולה בזה. רואים, לא?" היא מסיימת בחיוך.
הבטתי בבנות בלכתן. בנות י"ב, בקרוב תסיימנה את הלימודים ותצאנה לחיים... בזיכרוני עולה פסוק מספר ישעיהו שקראנו באחת השבתות האחרונות: "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום". עם בנות כאלה ומשפחות כאלה, התגשמות החזון אינה רחוקה.
המספרים מדברים
סקר שערכה אחת מבנות הכיתה העלה את התוצאות הבאות:
מתוך 60 בנות במחזור, ממוצע הילדים למשפחה הוא 8.2.
מבין האמהות שגילן ארבעים וחמש ומעלה (ואשר כנראה לא ילדו פעם נוספת), ממוצע הילדים למשפחה הינו 9.4.
מבין 60 הבנות 85% אמרו שירצו בע"ה משפחה גדולה לפחות כמו שלהן, ואף יותר, ו-15% אמרו שירצו 6-5 ילדים בלבד.