מלחמת המפרץ השלישית
כיצד יוכל המערב לנצח את הטרור? שאל בנימין נתניהו בספרו המפורסם. לאור המתרחש בעיראק בחודשים האחרונים ספק אם המערב יוכל לנצח בזמן הקרוב. לאמריקנים אין הרבה סיכויים מול קואופרטיב הרצח של נאמני סדאם ובן לאדן. שני הצוררים ונאמניהם לא צריכים לעשות הרבה כדי לגרש את האמריקנים מעיראק, רק להמשיך להרוג יום יום חייל מארינס או שניים ולפוצץ מכונית תופת במקום אקראי בבגדד. התקשורת האמריקנית וארגוני אמהות בארה"ב יעשו כבר את שאר העבודה. ממש כמו אצלנו, בתקופת לבנון.
וכשהם ייסוגו משם, מפוחדים ונכלמים, תרקיע שחקים תעוזת האיסלאם הקיצוני. עוד ועוד מגדלי תאומים יקרסו במרחבי העולם הנאור, והחיים שם יהפכו לגיהנום. הסדאמים והבן לאדנים יניחו שארה"ב לא תנסה לכבוש שוב את עיראק או להסתער על לוב ועל טהראן, והם פשוט ישתוללו. יום אחד ינסו אפילו נשק לא קונבנציונלי. רבבות אזרחים ימותו בפיגוע בודד.
ואז, רק אז, יתעוררו במערב אנשים חכמים ויבינו שמשהו דפוק בהנחות היסוד המוסריות של המלחמה בטרור. עקרונות טוהר הנשק יעברו בחינה מחודשת. מסקנות אמיצות יוסקו. כללי המשחק ישתנו. מנהיגי מדינות נאורות יכריזו, שאי אפשר עוד להפריד בין הטרור לבין העורף התומך שלו, ויפעלו בהתאם. הם יצאו למלחמת חורמה אכזרית שאין צודקת ממנה. הערבים יוכו אז כפי שהוכו אומות מגה-תוקפניות במאה הקודמת על ידי כוחות האור, ותשקוט סוף סוף הארץ 40 שנה, אולי אפילו 400.
הבנאליות של הרוע
בגיליון החדש של 'העין השביעית', בטאון לענייני תקשורת בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה יש כתבה מעניינת, משעשעת משהו, על עימות אידיאולוגי במערכת 'הארץ'. לטענת הכתב, חנן עמיאור, "המו"ל של הארץ (עמוס שוקן) עקבי בדעותיו השמאלניות, בעוד שהעורכים זזים למרכז".
ב'עין השביעית' עצמה אין בעיה כזאת. עורכי הבטאון והמו"ל שלו רואים את המצב עין בעין. שום סימני תזוזה לא ניכרים שם לכיוון המרכז. אדרבה, מגיליון לגיליון גדל מספר הטורים של כותבי שמאל רדיקליים, המתחרים איש ברעהו בהוקעת תופעות ימניות בתקשורת. מי שקורא אותם משתכנע מייד שערוץ 1 הוא שם קוד לערוץ 7 וש'מעריב' אינו אלא מוסף יומי של 'נקודה'.
גם שהם סמיט, סופרת ומבקרת בישראל, קיבלה עכשיו טור. היא חנכה אותו ברשימה נבזית על המתנחלים, החורגת אפילו מהנבזות השגרתית כלפיהם. בפרץ משטמה המוסווה על ידי פוזה של אנינות טעם מותחת סמיט ביקורת על תצלום שפורסם ב'הארץ' ובעיתונים אחרים (וכן בטור הזה), בעקבות הפיגוע בנגוהות בליל ראש-השנה. חורה לה שהתצלום מנציח את זירת הרצח כמות שהיא, ואינו משקף נאמנה את אשמת הקרבנות באסון שנחת עליהם. אגב, היא לא טרחה לנקוב בשם הקרבנות, אולי מפני שאינם בני אדם רגילים, אלא סתם מתנחלים.
בתצלום המבוקר נראה שלחן חג משפחתי שעה קלה אחרי שמחבל פלשתיני רצח לידו את הפעוטה שקד אברהם ואת האורח אייל יהושע יברבוים: מפת חג, סרוויס, קרטון מיץ ובקבוקי יין וקולה שכובים. סמיט מתאוננת: "קצת מוזר לחשוב על השפתיים שממלמלות תפילות שואבות בששון אר.סי קולה. ולרגע נעצמת עין שמאל, ואנו שוכחים עצמנו בבית המתנחלים, שוכחים מי הם ומי אנחנו".
היא חוששת מאוד שהבנאליות של התצלום תגרום להאנשת המתנחלים בעיני הציבור התמים: "התקרבות פיזית אל המצולם מקרבת אותו אל הצופה, זיהוי אלמנטים מובחנים ומוכרים יוצר אינטימיות". לעניות דעתה, היה הרבה יותר ראוי להנציח את הפיגוע באמצעות "תצלום אוויר שבו ייראו הקרוואן, הקרוואנים, גדר המערכת, הבט"שית, הכפרים שהעצם הזו תקועה בגרונם, מטעי הזיתים העקורים".
אם עורכי העיתונים ישכללו את ההצעה המקצועית של סמיט, הם יתחילו להדפיס אחרי כל פיגוע תצלום אוויר של המזרח התיכון כולו. הוא יראה את הפרופורציות הגיאוגרפיות האמיתיות בין ישראל לאויביה, את העצם הציונית התקועה בגרונם, ואולי גם את הרשעות והטיפשות של השמאל הקיצוני. היא כל כך מוחשית בזמן האחרון שאפשר כבר לצלם אותה.
מרזל פורש
שיבוצו של ברוך מרזל ברשימת "חרות" לכנסת נחשב לאחד הגימיקים המוצלחים במערכת הבחירות האחרונה. הוא אמנם לא סייע לרשימה לצלוח את אחוז החסימה, אבל כבר למחרת הכישלון התבשרנו על ידי מרזל ומיכאל קלייינר, היושב-ראש, שהכישלון לא ירפה את ידיהם מלהתמודד שוב בבחירות הבאות.
ובכן, הם אולי יתמודדו שוב בבחירות הבאות, אבל לחוד. לפני ימים אחדים השתלב מרזל במפלגת ימין אחרת, ישר מהתנור, ששמה בישראל 'החזית הלאומית היהודית'. היא כבר נרשמה כחוק אצל רשם המפלגות. לדברי מרזל, זו תהיה מפלגת ימין בעלת גוון דתי מאוד, שתכפיף עצמה לכללי ההלכה. האם הוא ברוגז עם קליינר? "חס וחלילה, רק אתמול דיברנו, נשארנו ידידים".
הגשש החיוור
שוחרי הדו קיום בישראל ודאי ישמחו לקרוא את השורות הבאות: בקורס הגששים החדש של צה"ל יש הפעם גם יהודי אחד, מתנחל ירא שמים מהר חברון. מקורות ביטחון מהימנים מוסרים שהוא מסתדר מצוין עם חבריו לקורס, כולם בדואים. למרות הרקע הגנטי האשכנזי שלו יש לו איתם שפה מקצועית משותפת, בתוקף היותו בעבר הלא רחוק רועה צאן באחד המאחזים. הבעיה היחידה: מאז תחילת חודש הרמאדן הוא נאלץ לאכול גם את מנות הקרב שלהם.
תזכורת
קול-ישראל הפך רשמית ללוח מודעות של השמאל. ביום ו' האחרון, אחרי שאריה גולן סיים לקרוא את רשימת הקרדיטים של יומן הבוקר, הוא הזכיר לחבר'ה: "מחר בשמונה בכיכר, לא נשכח".
כיצד יוכל המערב לנצח את הטרור? שאל בנימין נתניהו בספרו המפורסם. לאור המתרחש בעיראק בחודשים האחרונים ספק אם המערב יוכל לנצח בזמן הקרוב. לאמריקנים אין הרבה סיכויים מול קואופרטיב הרצח של נאמני סדאם ובן לאדן. שני הצוררים ונאמניהם לא צריכים לעשות הרבה כדי לגרש את האמריקנים מעיראק, רק להמשיך להרוג יום יום חייל מארינס או שניים ולפוצץ מכונית תופת במקום אקראי בבגדד. התקשורת האמריקנית וארגוני אמהות בארה"ב יעשו כבר את שאר העבודה. ממש כמו אצלנו, בתקופת לבנון.
וכשהם ייסוגו משם, מפוחדים ונכלמים, תרקיע שחקים תעוזת האיסלאם הקיצוני. עוד ועוד מגדלי תאומים יקרסו במרחבי העולם הנאור, והחיים שם יהפכו לגיהנום. הסדאמים והבן לאדנים יניחו שארה"ב לא תנסה לכבוש שוב את עיראק או להסתער על לוב ועל טהראן, והם פשוט ישתוללו. יום אחד ינסו אפילו נשק לא קונבנציונלי. רבבות אזרחים ימותו בפיגוע בודד.
ואז, רק אז, יתעוררו במערב אנשים חכמים ויבינו שמשהו דפוק בהנחות היסוד המוסריות של המלחמה בטרור. עקרונות טוהר הנשק יעברו בחינה מחודשת. מסקנות אמיצות יוסקו. כללי המשחק ישתנו. מנהיגי מדינות נאורות יכריזו, שאי אפשר עוד להפריד בין הטרור לבין העורף התומך שלו, ויפעלו בהתאם. הם יצאו למלחמת חורמה אכזרית שאין צודקת ממנה. הערבים יוכו אז כפי שהוכו אומות מגה-תוקפניות במאה הקודמת על ידי כוחות האור, ותשקוט סוף סוף הארץ 40 שנה, אולי אפילו 400.
הבנאליות של הרוע
בגיליון החדש של 'העין השביעית', בטאון לענייני תקשורת בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה יש כתבה מעניינת, משעשעת משהו, על עימות אידיאולוגי במערכת 'הארץ'. לטענת הכתב, חנן עמיאור, "המו"ל של הארץ (עמוס שוקן) עקבי בדעותיו השמאלניות, בעוד שהעורכים זזים למרכז".
ב'עין השביעית' עצמה אין בעיה כזאת. עורכי הבטאון והמו"ל שלו רואים את המצב עין בעין. שום סימני תזוזה לא ניכרים שם לכיוון המרכז. אדרבה, מגיליון לגיליון גדל מספר הטורים של כותבי שמאל רדיקליים, המתחרים איש ברעהו בהוקעת תופעות ימניות בתקשורת. מי שקורא אותם משתכנע מייד שערוץ 1 הוא שם קוד לערוץ 7 וש'מעריב' אינו אלא מוסף יומי של 'נקודה'.
גם שהם סמיט, סופרת ומבקרת בישראל, קיבלה עכשיו טור. היא חנכה אותו ברשימה נבזית על המתנחלים, החורגת אפילו מהנבזות השגרתית כלפיהם. בפרץ משטמה המוסווה על ידי פוזה של אנינות טעם מותחת סמיט ביקורת על תצלום שפורסם ב'הארץ' ובעיתונים אחרים (וכן בטור הזה), בעקבות הפיגוע בנגוהות בליל ראש-השנה. חורה לה שהתצלום מנציח את זירת הרצח כמות שהיא, ואינו משקף נאמנה את אשמת הקרבנות באסון שנחת עליהם. אגב, היא לא טרחה לנקוב בשם הקרבנות, אולי מפני שאינם בני אדם רגילים, אלא סתם מתנחלים.
בתצלום המבוקר נראה שלחן חג משפחתי שעה קלה אחרי שמחבל פלשתיני רצח לידו את הפעוטה שקד אברהם ואת האורח אייל יהושע יברבוים: מפת חג, סרוויס, קרטון מיץ ובקבוקי יין וקולה שכובים. סמיט מתאוננת: "קצת מוזר לחשוב על השפתיים שממלמלות תפילות שואבות בששון אר.סי קולה. ולרגע נעצמת עין שמאל, ואנו שוכחים עצמנו בבית המתנחלים, שוכחים מי הם ומי אנחנו".
היא חוששת מאוד שהבנאליות של התצלום תגרום להאנשת המתנחלים בעיני הציבור התמים: "התקרבות פיזית אל המצולם מקרבת אותו אל הצופה, זיהוי אלמנטים מובחנים ומוכרים יוצר אינטימיות". לעניות דעתה, היה הרבה יותר ראוי להנציח את הפיגוע באמצעות "תצלום אוויר שבו ייראו הקרוואן, הקרוואנים, גדר המערכת, הבט"שית, הכפרים שהעצם הזו תקועה בגרונם, מטעי הזיתים העקורים".
אם עורכי העיתונים ישכללו את ההצעה המקצועית של סמיט, הם יתחילו להדפיס אחרי כל פיגוע תצלום אוויר של המזרח התיכון כולו. הוא יראה את הפרופורציות הגיאוגרפיות האמיתיות בין ישראל לאויביה, את העצם הציונית התקועה בגרונם, ואולי גם את הרשעות והטיפשות של השמאל הקיצוני. היא כל כך מוחשית בזמן האחרון שאפשר כבר לצלם אותה.
מרזל פורש
שיבוצו של ברוך מרזל ברשימת "חרות" לכנסת נחשב לאחד הגימיקים המוצלחים במערכת הבחירות האחרונה. הוא אמנם לא סייע לרשימה לצלוח את אחוז החסימה, אבל כבר למחרת הכישלון התבשרנו על ידי מרזל ומיכאל קלייינר, היושב-ראש, שהכישלון לא ירפה את ידיהם מלהתמודד שוב בבחירות הבאות.
ובכן, הם אולי יתמודדו שוב בבחירות הבאות, אבל לחוד. לפני ימים אחדים השתלב מרזל במפלגת ימין אחרת, ישר מהתנור, ששמה בישראל 'החזית הלאומית היהודית'. היא כבר נרשמה כחוק אצל רשם המפלגות. לדברי מרזל, זו תהיה מפלגת ימין בעלת גוון דתי מאוד, שתכפיף עצמה לכללי ההלכה. האם הוא ברוגז עם קליינר? "חס וחלילה, רק אתמול דיברנו, נשארנו ידידים".
הגשש החיוור
שוחרי הדו קיום בישראל ודאי ישמחו לקרוא את השורות הבאות: בקורס הגששים החדש של צה"ל יש הפעם גם יהודי אחד, מתנחל ירא שמים מהר חברון. מקורות ביטחון מהימנים מוסרים שהוא מסתדר מצוין עם חבריו לקורס, כולם בדואים. למרות הרקע הגנטי האשכנזי שלו יש לו איתם שפה מקצועית משותפת, בתוקף היותו בעבר הלא רחוק רועה צאן באחד המאחזים. הבעיה היחידה: מאז תחילת חודש הרמאדן הוא נאלץ לאכול גם את מנות הקרב שלהם.
תזכורת
קול-ישראל הפך רשמית ללוח מודעות של השמאל. ביום ו' האחרון, אחרי שאריה גולן סיים לקרוא את רשימת הקרדיטים של יומן הבוקר, הוא הזכיר לחבר'ה: "מחר בשמונה בכיכר, לא נשכח".