חמש הערות על ההפגנה לזכרו
א. בשבוע שעבר כתבתי על רדיפת ערוץ 7, שלטענתו העקמומית של השמאל בישראל נעשתה מסיבות א-פוליטיות בלבד. באותו אופן, גם הדרך שבה זוכר השמאל את יצחק רבין, מהנאומים השמאלניים בעצרת הזיכרון ועד שידורה המלא של העצרת בטלוויזיה, נתפסת על ידי השמאל הישראלי כבלתי פוליטית. לא בכדי הופיעו בעצרת אמנים שבדרך כלל מתרחקים מפוליטיקה. בעיניהם, עצרת המצדיקה את אוסלו ומשתלחת בימין היא עצרת א-פוליטית, על גבול הממלכתית. לדעת השמאלן המצוי, סביב ההנחה שהשמאל צודק והימין סתם מסית יש קונסנזוס לאומי.
ב. שמעון פרס רצה, באמת רצה, לשאת נאום שיכבד את זכר רבין. רק שזה לא יצא. כי עם כל הכבוד ל"יצחק היקר", חשוב לפרס יותר להחזיר את מפלגת העבודה לחיים, ולא חשוב עד כמה מלאכותיים מכשירי ההחייאה. ולמי שלא קלט: הלהט שבו זיהם פרס את אווירת האבל והזיכרון בהסתה נגד הימין הישראלי, מעיד כמאה-אלף עדים על כוונתו לעמוד בראשות העבודה בבחירות הבאות.
ג. האמנים אבי גרייניק ומיקה קרני הופיעו בעצרת יחד, כשהם לובשים חולצות זהות ועליהם מודפס הכיתוב (הכתיב המלא במקור): "לא בחייל ולא בכוח כי אם ברוחי (זכריה ד')". סופו של הפסוק התנ"כי, המעיד כי הדובר הוא הקב"ה ולא נאמר יצחק רבין, הושמט מן ההדפס. באותה מידה יכול יגאל עמיר להסתובב עם חולצה הנושאת את הכיתוב: "תרצח (שמות כ')". אם כבר ציטוטים סלקטיביים והוצאת פסוקים מהקשרם, אז עד הסוף.
ד. לקראת סיום הערב נשאה נאום גם דליה רבין-פילוסוף, ובו הזכירה את הפגנות הימין נגד אביה בימי אוסלו העליזים. בין היתר, ציינה רבין-הבת כי אנשי הימין "עטפו סביב ראשו (של יצחק רבין) כאפייה של מרצח". צודקת במאה אחוז, שהרי הכאפייה ש'הודבקה' לרבין בפוטו-מונטאז' המפורסם היתה זו של יאסר ערפאת.
ה. אני תוהה מה מחלל את זכרו של רבין יותר כתובות הנאצה על האנדרטה לזכרו או כתובות השמאל הקיצוני על השלטים בעצרת לזכרו. בכיכר רבין נראו בסוף השבוע שלטים של מרצ בעד הסכם ז'נבה ובעד יציאה מהשטחים, וגם שלט קטן יותר, של אדם פרטי, שעליו נכתב 'צה"ל ארגון טרור'. חסרה היתה רק תמונה של הרמטכ"ל, עטופה בכאפייה של מרצח.
המלצה כאן ועכשיו
אני ממליץ בחום על הספר 'מה אתה יותר, יהודי או ישראלי', קובץ מאמרים בעריכתו של העיתונאי חנוך דאום, שיצא לא מכבר בסדרת 'יהדות כאן ועכשיו' של הוצאת ידיעות-אחרונות.
למרות שממבט ראשון, זה נראה יותר כמו פרויקט מיוחד למוסף בעיתון מעריב מאשר כמו ספר; למרות שהכותבים בספר לא תמיד עונים על השאלה שבכותרתו; למרות שרמת המאמרים רחוקה מלהיות אחידה; למרות שגילם של הכותבים בקושי מקנה להם זכות הצבעה בבחירות; למרות שבניגוד לשבועתו המפורשת של העורך בשער האחורי, אין בספר תמונות פפראצי של ענבל גבריאלי; למרות שיש בספר דווקא תמונה של צ'יקי ארד מלהקת פינג-פונג; למרות שיש בספר יותר מדי שגיאות כתיב, לשון, סגנון ואף תוכן; למרות שאתם חושבים מה שאתם חושבים על חנוך דאום...
למרות הכול, הספר מומלץ כי הוא אינטליגנטי ומרתק; כי אפשר לקרוא אותו גם בלי תואר שלישי בפלספולוגיה; כי הוא תוקף את הנושא המעט בנאלי (יהדות מול ישראליות) מזוויות מבט רבות ולעתים מקוריות; כי משתתפים בו בני מגזרים ותת-מגזרים שונים; כי יש בו פחות התחכמויות ממה שציפיתי; כי רוב המאמרים הם ברמה סבירה ומעלה; כי אסף וייס הצעיר הרשים אותי; כי לראשונה הצלחתי (כמעט) להבין מה ניר ברעם רוצה מחיי; כי יש בספר הרבה תמונות; כי דאום התחנן שאני אמליץ עליו; כי הוא נמנע מלהכניס בין הכותבים את אחמד טיבי (תחת הכותרת 'מה אתה יותר, תומך טרור או סטנדאפיסט'); כי הנושא חשוב והספר מעורר מחשבה; כי בא לי לפרגן.
מלה אחת טובה
לעיתונאי אדם ברוך, שביום ו' שעבר כתב במעריב את האמת הצרופה על "מורשת רבין", כשהשורה התחתונה היא שאין דבר כזה. ועל זה נאמר - אתה הבנת את זה, ברוך.
יודע את מקומי
כשקמתי ממיטתי בשעה שבע בבוקר, רעייתי כבר היתה ערה, ואילו יורש העצר עדיין חרפ את נשמתו. "איזה תינוק נוח יש לנו", אמרתי לזוגה, "ילד שנותן לאבא שלו לישון שמונה שעות רצופות!". כשהבחנתי בהבעת פניה, מהסוג שאפשר לשטוף אתו רצפה ולסחוט לתוך דלי, שאלתי בזהירות: "מה, הוא התעורר הלילה?".
"רק חמש פעמים", ענתה אשתי במרירות ועברה מיד למתקפת נגד, "אני לא מבינה מדוע רק אני צריכה לסבול ולקום להנקה באמצע הלילה, כשברור לגמרי שאת התיאבון הבריא שלו הוא ירש ממך". ועוד בטרם יצאתי מההלם, היא המשיכה: "אני לא חושבת שאעמוד בזה. אולי כדאי לתת לו גם תחליפי חלב-אם?".
עשיתי חישוב מהיר: תחליפי-חלב מינוס הנקה שווה אבא-קם-בלילה. "לא כדאי לקבל החלטות נמהרות", אמרתי לה במתק-שפתיים, "הרי אומרים שחלב-אם הוא המזון הבריא ביותר...".
"לאבא של התינוק", השלימה אשתי החכמולוגית. אחרי מחשבה משותפת, החלטנו להתייעץ בנושא עם הורים ותיקים ומנוסים מאתנו.
"הבעיה היא", הסבירה לי אחותי מרובת הילדים בטלפון, "שאתם עוברים לדום בכל פעם שהתינוק בוכה. עשו לעצמכם טובה ואל תמהרו לקום אליו בלילה. הוא צריך להתרגל להירגע לבד".
בלילה הבא ניסינו את השיטה החדשה, ואפשר לומר שהיא הצליחה בגדול יורש העצר התעורר בבכי פעם אחת בלבד! רק שהבכי החל באחת עשרה והסתיים בשש בבוקר. נאלצנו אפוא לחפש שיטת הרדמה חדשה.
העצה הבאה הגיעה מאחת השכנות, שבעצמה התקשתה להירדם בגלל הבכי שבקע מביתנו. "פשוט כואבת לו הבטן", היא הסבירה, "אני ממליצה לכם על תה בלי סוכר זה עוזר נגד גזים".
אז הכנתי לו תה בלי סוכר. תחילה נעץ בי הפעוט עיניים ענקיות שאמרו: "מלצר, זה לא מה שהזמנתי". אחרי שלוש לגימות חשדניות, קלט היורש את התרמית ופרץ בכזה בכי, שרעייתי מיהרה להיניק אותו תוך שהיא מתנצלת בפניו בשם כל האימהות לדורותיהן. אחרי עוד מספר ניסיונות כושלים, נאלצנו להודות כי אין כרגע אפשרות להביא את האזור לרגיעה. פשוט לא היה לנו פרטנר.
"אם כך", אמרתי לבסוף, "נתחיל לתת לו תחליף חלב-אם, כדי שגם אני אוכל לקום ולהאכיל אותו באמצע הלילה". ובנימה פסימית זו הלכתי לישון.
כשהתעוררתי, גיליתי שוב שאשתי כבר ערה, התינוק חורפ, והשעה היא שבע בבוקר. "אוי, שוב לא הצלחתי לקום אליו", אמרתי בתחושת כלימה.
"זה בסדר", ענתה הזוגה, כולה חיוכים, "הלילה הוא העיר אותי רק פעם אחת, ומיד אחרי האוכל נרדם שוב".
הבטתי בעולל. נראה כי האיום שלי במזון מלאכותי עשה את שלו, ובני החכם החליט להתאמץ ולישון מעט יותר. ככה זה, יש תינוקות שמבינים רק כוח.
א. בשבוע שעבר כתבתי על רדיפת ערוץ 7, שלטענתו העקמומית של השמאל בישראל נעשתה מסיבות א-פוליטיות בלבד. באותו אופן, גם הדרך שבה זוכר השמאל את יצחק רבין, מהנאומים השמאלניים בעצרת הזיכרון ועד שידורה המלא של העצרת בטלוויזיה, נתפסת על ידי השמאל הישראלי כבלתי פוליטית. לא בכדי הופיעו בעצרת אמנים שבדרך כלל מתרחקים מפוליטיקה. בעיניהם, עצרת המצדיקה את אוסלו ומשתלחת בימין היא עצרת א-פוליטית, על גבול הממלכתית. לדעת השמאלן המצוי, סביב ההנחה שהשמאל צודק והימין סתם מסית יש קונסנזוס לאומי.
ב. שמעון פרס רצה, באמת רצה, לשאת נאום שיכבד את זכר רבין. רק שזה לא יצא. כי עם כל הכבוד ל"יצחק היקר", חשוב לפרס יותר להחזיר את מפלגת העבודה לחיים, ולא חשוב עד כמה מלאכותיים מכשירי ההחייאה. ולמי שלא קלט: הלהט שבו זיהם פרס את אווירת האבל והזיכרון בהסתה נגד הימין הישראלי, מעיד כמאה-אלף עדים על כוונתו לעמוד בראשות העבודה בבחירות הבאות.
ג. האמנים אבי גרייניק ומיקה קרני הופיעו בעצרת יחד, כשהם לובשים חולצות זהות ועליהם מודפס הכיתוב (הכתיב המלא במקור): "לא בחייל ולא בכוח כי אם ברוחי (זכריה ד')". סופו של הפסוק התנ"כי, המעיד כי הדובר הוא הקב"ה ולא נאמר יצחק רבין, הושמט מן ההדפס. באותה מידה יכול יגאל עמיר להסתובב עם חולצה הנושאת את הכיתוב: "תרצח (שמות כ')". אם כבר ציטוטים סלקטיביים והוצאת פסוקים מהקשרם, אז עד הסוף.
ד. לקראת סיום הערב נשאה נאום גם דליה רבין-פילוסוף, ובו הזכירה את הפגנות הימין נגד אביה בימי אוסלו העליזים. בין היתר, ציינה רבין-הבת כי אנשי הימין "עטפו סביב ראשו (של יצחק רבין) כאפייה של מרצח". צודקת במאה אחוז, שהרי הכאפייה ש'הודבקה' לרבין בפוטו-מונטאז' המפורסם היתה זו של יאסר ערפאת.
ה. אני תוהה מה מחלל את זכרו של רבין יותר כתובות הנאצה על האנדרטה לזכרו או כתובות השמאל הקיצוני על השלטים בעצרת לזכרו. בכיכר רבין נראו בסוף השבוע שלטים של מרצ בעד הסכם ז'נבה ובעד יציאה מהשטחים, וגם שלט קטן יותר, של אדם פרטי, שעליו נכתב 'צה"ל ארגון טרור'. חסרה היתה רק תמונה של הרמטכ"ל, עטופה בכאפייה של מרצח.
המלצה כאן ועכשיו
אני ממליץ בחום על הספר 'מה אתה יותר, יהודי או ישראלי', קובץ מאמרים בעריכתו של העיתונאי חנוך דאום, שיצא לא מכבר בסדרת 'יהדות כאן ועכשיו' של הוצאת ידיעות-אחרונות.
למרות שממבט ראשון, זה נראה יותר כמו פרויקט מיוחד למוסף בעיתון מעריב מאשר כמו ספר; למרות שהכותבים בספר לא תמיד עונים על השאלה שבכותרתו; למרות שרמת המאמרים רחוקה מלהיות אחידה; למרות שגילם של הכותבים בקושי מקנה להם זכות הצבעה בבחירות; למרות שבניגוד לשבועתו המפורשת של העורך בשער האחורי, אין בספר תמונות פפראצי של ענבל גבריאלי; למרות שיש בספר דווקא תמונה של צ'יקי ארד מלהקת פינג-פונג; למרות שיש בספר יותר מדי שגיאות כתיב, לשון, סגנון ואף תוכן; למרות שאתם חושבים מה שאתם חושבים על חנוך דאום...
למרות הכול, הספר מומלץ כי הוא אינטליגנטי ומרתק; כי אפשר לקרוא אותו גם בלי תואר שלישי בפלספולוגיה; כי הוא תוקף את הנושא המעט בנאלי (יהדות מול ישראליות) מזוויות מבט רבות ולעתים מקוריות; כי משתתפים בו בני מגזרים ותת-מגזרים שונים; כי יש בו פחות התחכמויות ממה שציפיתי; כי רוב המאמרים הם ברמה סבירה ומעלה; כי אסף וייס הצעיר הרשים אותי; כי לראשונה הצלחתי (כמעט) להבין מה ניר ברעם רוצה מחיי; כי יש בספר הרבה תמונות; כי דאום התחנן שאני אמליץ עליו; כי הוא נמנע מלהכניס בין הכותבים את אחמד טיבי (תחת הכותרת 'מה אתה יותר, תומך טרור או סטנדאפיסט'); כי הנושא חשוב והספר מעורר מחשבה; כי בא לי לפרגן.
מלה אחת טובה
לעיתונאי אדם ברוך, שביום ו' שעבר כתב במעריב את האמת הצרופה על "מורשת רבין", כשהשורה התחתונה היא שאין דבר כזה. ועל זה נאמר - אתה הבנת את זה, ברוך.
יודע את מקומי
כשקמתי ממיטתי בשעה שבע בבוקר, רעייתי כבר היתה ערה, ואילו יורש העצר עדיין חרפ את נשמתו. "איזה תינוק נוח יש לנו", אמרתי לזוגה, "ילד שנותן לאבא שלו לישון שמונה שעות רצופות!". כשהבחנתי בהבעת פניה, מהסוג שאפשר לשטוף אתו רצפה ולסחוט לתוך דלי, שאלתי בזהירות: "מה, הוא התעורר הלילה?".
"רק חמש פעמים", ענתה אשתי במרירות ועברה מיד למתקפת נגד, "אני לא מבינה מדוע רק אני צריכה לסבול ולקום להנקה באמצע הלילה, כשברור לגמרי שאת התיאבון הבריא שלו הוא ירש ממך". ועוד בטרם יצאתי מההלם, היא המשיכה: "אני לא חושבת שאעמוד בזה. אולי כדאי לתת לו גם תחליפי חלב-אם?".
עשיתי חישוב מהיר: תחליפי-חלב מינוס הנקה שווה אבא-קם-בלילה. "לא כדאי לקבל החלטות נמהרות", אמרתי לה במתק-שפתיים, "הרי אומרים שחלב-אם הוא המזון הבריא ביותר...".
"לאבא של התינוק", השלימה אשתי החכמולוגית. אחרי מחשבה משותפת, החלטנו להתייעץ בנושא עם הורים ותיקים ומנוסים מאתנו.
"הבעיה היא", הסבירה לי אחותי מרובת הילדים בטלפון, "שאתם עוברים לדום בכל פעם שהתינוק בוכה. עשו לעצמכם טובה ואל תמהרו לקום אליו בלילה. הוא צריך להתרגל להירגע לבד".
בלילה הבא ניסינו את השיטה החדשה, ואפשר לומר שהיא הצליחה בגדול יורש העצר התעורר בבכי פעם אחת בלבד! רק שהבכי החל באחת עשרה והסתיים בשש בבוקר. נאלצנו אפוא לחפש שיטת הרדמה חדשה.
העצה הבאה הגיעה מאחת השכנות, שבעצמה התקשתה להירדם בגלל הבכי שבקע מביתנו. "פשוט כואבת לו הבטן", היא הסבירה, "אני ממליצה לכם על תה בלי סוכר זה עוזר נגד גזים".
אז הכנתי לו תה בלי סוכר. תחילה נעץ בי הפעוט עיניים ענקיות שאמרו: "מלצר, זה לא מה שהזמנתי". אחרי שלוש לגימות חשדניות, קלט היורש את התרמית ופרץ בכזה בכי, שרעייתי מיהרה להיניק אותו תוך שהיא מתנצלת בפניו בשם כל האימהות לדורותיהן. אחרי עוד מספר ניסיונות כושלים, נאלצנו להודות כי אין כרגע אפשרות להביא את האזור לרגיעה. פשוט לא היה לנו פרטנר.
"אם כך", אמרתי לבסוף, "נתחיל לתת לו תחליף חלב-אם, כדי שגם אני אוכל לקום ולהאכיל אותו באמצע הלילה". ובנימה פסימית זו הלכתי לישון.
כשהתעוררתי, גיליתי שוב שאשתי כבר ערה, התינוק חורפ, והשעה היא שבע בבוקר. "אוי, שוב לא הצלחתי לקום אליו", אמרתי בתחושת כלימה.
"זה בסדר", ענתה הזוגה, כולה חיוכים, "הלילה הוא העיר אותי רק פעם אחת, ומיד אחרי האוכל נרדם שוב".
הבטתי בעולל. נראה כי האיום שלי במזון מלאכותי עשה את שלו, ובני החכם החליט להתאמץ ולישון מעט יותר. ככה זה, יש תינוקות שמבינים רק כוח.