נפלאות הגדר
מערכת העיתון 'מעריב' נוקטת קו ברור של קידום נושא הקמת גדר ההפרדה. שני הכותבים הבולטים של העיתון ביום שישי, אמנון דנקנר ודן מרגלית, חוזרים בכל הזדמנות לספר במעלות הגדר ונפלאותיה. כשמדובר בהבעת דעה זה לגיטימי, אבל לא פעם הקו הזה פולש אל תוך החלק העובדתי של העיתון, ולעיתים זה פשוט מעורר גיחוך.
השבוע התפרסמה ב'מעריב' ידיעה מאת בן כספית, הגורסת כי גדר ההפרדה מפחיתה באלפי אחוזים את מספר הנפגעים בפיגועים. המסקנה הזאת עולה מהשוואת מספר הנפגעים בחודש מסוים באזור שבין עפולה לחדרה שבו כבר הוקמה גדר, אל מול מספר הנפגעים באותו אזור שנה קודם לכן, בטרם היות הגדר. והמסקנה: כשלא היתה גדר נפגעו 59 איש באותו אזור, ולעומת זאת משהוקמה הגדר נפגעו שלשה בלבד. כלומר, אם רק נשלים את הקמת הגדר יחסכו חייהם של מאות ישראלים כל שנה.
מצטער, אבל אני לא משתכנע.
קודם כל, אני מפקפק בנתונים. הניסיון לבסס סטטיסטיקה על חודש אחד בלבד פשוט מעורר גיחוך. הרי אין שום בעייה למצוא חודש מסוים שבו לא היו כמעט נפגעים באותם אזורים גם בטרם הקמת הגדר.
לא ברור גם כיצד מחשבים מציגי הסטטיסטיקה המשונה הזאת את הרוגי הפיגוע במסעדת 'מקסים' בחיפה, למשל. הרי המחבלת יצאה מג'נין ועברה את הגדר דרך מחסום צה"ל באותה גיזרה שבין עפולה לחדרה. האם העובדה שהיא בחרה להתפוצץ בחיפה הרחוקה ולא בעפולה הקרובה מצדיקה את הוצאתם של קורבנותיה אל מחוץ לרשימת הנפגעים? ומה היה קורה אילו התפוצצה בבית החולים 'הלל יפה' בחדרה, שם ביקרה קודם לכן? האם אז היינו קובעים שהגדר נכשלה?
ונניח שהנתונים נכונים. מה משמעותם? שבימים אלו, כשבחלק מהשטח יש גדר ובחלק אחר אין, מעדיפים המחבלים, בדרך הטבע, לוותר על מאמץ ההתגברות על הגדר, ולעבור בחופשיות היכן שאין גדר. האם זה אומר שכאשר לא תהיה ברירה אלא לחצות את הגדר, הם לא יוכלו להתגבר על המכשול הזה? האם זה אומר שלא יימצאו להם דרכים חלופיות, מחפירת מנהרות ועד לרכישת תותחים וקטיושות אמצעים שהיום הם לא טורחים עליהם רק משום שיש להם אלטרנטיבה קלה וזמינה יותר?
ועוד משהו שוכחים חסידי הגדר. לא קשה לאבטח 70 קילומטר של גדר. אבל כפי שכתב כאן ח"כ אלדד לפני שבועיים, את הגדר בעזה מאבטחת אוגדה שלמה, וכדי להחזיק את כל הקו של גדר ההפרדה העתידית יידרשו למעלה מחמישים גדודים, והכוחות הגדולים הללו אינם בנמצא.
גם זו לטובה
מודעות הפרסום הן הדלק הכלכלי שמניע את העיתונות הכתובה. בעיתון כמו 'בשבע', שאינו גובה תשלום מקוראיו, המודעות הן מקור הקיום היחיד כמעט. במצב כזה נלחמים על כל מודעה, שמחים על כל מוצר שמתפרסם בעיתון, וחורקים שיניים כשמישהו מחליט לפסוח עליך ולפרסם רק אצל המתחרים.
העיתונות הדתית מוגבלת מלכתחילה מלפרסם מוצרים מסוימים. מוצרים לא כשרים, אירועים המתקיימים בשבתות ומועדי ישראל, מקומות רחצה מעורבים, פרסומי תועבה שונים ומשונים שהעיתונות הכללית גורפת מהם רווחי עתק (לרוב בניגוד לחוק, אגב) כל אלה הם מחוץ לתחום. לעיתים אנו נאלצים לוותר גם על פרסום של מוצרים שהם כשרים כשלעצמם, רק משום שמשרדי הפרסום בוחרים לשווק אותם באמצעות מסרים פרובוקטיביים. אבל רק לעיתים נדירות קורה שמוצר שחשבת שאין מתאים ממנו להתפרסם בעיתונך מתגלה כמוצר פגום וקטלני, ולא נותר לך אלא לנשום לרווחה ולברך על כך שניצלת מלהפוך לאחד ממקדמי המכירות שלו.
הציבור הדתי והחרדי שקורא את 'בשבע' הוא ציבור של משפחות ברוכות-ילדים. ממוצע הילודה אצלו גבוה באופן משמעותי מבציבור הכללי. 'בשבע' הוא העיתון הנפוץ ביותר במגזר הדתי, ולכן הוא הבמה מס' 1 לפרסום של מוצרי תינוקות. למרות זאת, כל הצעותינו לפרסם אצלנו את מוצרי 'רמדיה' נתקלו בסירוב עקשני, ולא מסיבות ענייניות. מקבלי ההחלטות בחברת 'רמדיה' ויתרו על רווחים פוטנציאליים רק כדי שלא לפרסם בעיתון שיש לו קשר לערוץ 7. אילו הזהירות המופלגת הזאת שלא להיכשל בדבר-שאינו-הגון היתה מופנית אל מוצריהם שלהם, אולי עוד כמה תינוקות היו עכשיו חיים בתוכנו, בריאים ומחייכים.
מערכות העיתונים אינן אחראיות לתוכן המודעות המתפרסמות בהם. שטחי הפרסום נמכרים לחברה המפרסמת, ותוכן הפרסום הוא על אחריותה. ובכל זאת, טוב לדעת שלא גרמנו בשוגג לאף הורה להאכיל את בנו במזון המסוכן של 'רמדיה'.
מערכת העיתון 'מעריב' נוקטת קו ברור של קידום נושא הקמת גדר ההפרדה. שני הכותבים הבולטים של העיתון ביום שישי, אמנון דנקנר ודן מרגלית, חוזרים בכל הזדמנות לספר במעלות הגדר ונפלאותיה. כשמדובר בהבעת דעה זה לגיטימי, אבל לא פעם הקו הזה פולש אל תוך החלק העובדתי של העיתון, ולעיתים זה פשוט מעורר גיחוך.
השבוע התפרסמה ב'מעריב' ידיעה מאת בן כספית, הגורסת כי גדר ההפרדה מפחיתה באלפי אחוזים את מספר הנפגעים בפיגועים. המסקנה הזאת עולה מהשוואת מספר הנפגעים בחודש מסוים באזור שבין עפולה לחדרה שבו כבר הוקמה גדר, אל מול מספר הנפגעים באותו אזור שנה קודם לכן, בטרם היות הגדר. והמסקנה: כשלא היתה גדר נפגעו 59 איש באותו אזור, ולעומת זאת משהוקמה הגדר נפגעו שלשה בלבד. כלומר, אם רק נשלים את הקמת הגדר יחסכו חייהם של מאות ישראלים כל שנה.
מצטער, אבל אני לא משתכנע.
קודם כל, אני מפקפק בנתונים. הניסיון לבסס סטטיסטיקה על חודש אחד בלבד פשוט מעורר גיחוך. הרי אין שום בעייה למצוא חודש מסוים שבו לא היו כמעט נפגעים באותם אזורים גם בטרם הקמת הגדר.
לא ברור גם כיצד מחשבים מציגי הסטטיסטיקה המשונה הזאת את הרוגי הפיגוע במסעדת 'מקסים' בחיפה, למשל. הרי המחבלת יצאה מג'נין ועברה את הגדר דרך מחסום צה"ל באותה גיזרה שבין עפולה לחדרה. האם העובדה שהיא בחרה להתפוצץ בחיפה הרחוקה ולא בעפולה הקרובה מצדיקה את הוצאתם של קורבנותיה אל מחוץ לרשימת הנפגעים? ומה היה קורה אילו התפוצצה בבית החולים 'הלל יפה' בחדרה, שם ביקרה קודם לכן? האם אז היינו קובעים שהגדר נכשלה?
ונניח שהנתונים נכונים. מה משמעותם? שבימים אלו, כשבחלק מהשטח יש גדר ובחלק אחר אין, מעדיפים המחבלים, בדרך הטבע, לוותר על מאמץ ההתגברות על הגדר, ולעבור בחופשיות היכן שאין גדר. האם זה אומר שכאשר לא תהיה ברירה אלא לחצות את הגדר, הם לא יוכלו להתגבר על המכשול הזה? האם זה אומר שלא יימצאו להם דרכים חלופיות, מחפירת מנהרות ועד לרכישת תותחים וקטיושות אמצעים שהיום הם לא טורחים עליהם רק משום שיש להם אלטרנטיבה קלה וזמינה יותר?
ועוד משהו שוכחים חסידי הגדר. לא קשה לאבטח 70 קילומטר של גדר. אבל כפי שכתב כאן ח"כ אלדד לפני שבועיים, את הגדר בעזה מאבטחת אוגדה שלמה, וכדי להחזיק את כל הקו של גדר ההפרדה העתידית יידרשו למעלה מחמישים גדודים, והכוחות הגדולים הללו אינם בנמצא.
גם זו לטובה
מודעות הפרסום הן הדלק הכלכלי שמניע את העיתונות הכתובה. בעיתון כמו 'בשבע', שאינו גובה תשלום מקוראיו, המודעות הן מקור הקיום היחיד כמעט. במצב כזה נלחמים על כל מודעה, שמחים על כל מוצר שמתפרסם בעיתון, וחורקים שיניים כשמישהו מחליט לפסוח עליך ולפרסם רק אצל המתחרים.
העיתונות הדתית מוגבלת מלכתחילה מלפרסם מוצרים מסוימים. מוצרים לא כשרים, אירועים המתקיימים בשבתות ומועדי ישראל, מקומות רחצה מעורבים, פרסומי תועבה שונים ומשונים שהעיתונות הכללית גורפת מהם רווחי עתק (לרוב בניגוד לחוק, אגב) כל אלה הם מחוץ לתחום. לעיתים אנו נאלצים לוותר גם על פרסום של מוצרים שהם כשרים כשלעצמם, רק משום שמשרדי הפרסום בוחרים לשווק אותם באמצעות מסרים פרובוקטיביים. אבל רק לעיתים נדירות קורה שמוצר שחשבת שאין מתאים ממנו להתפרסם בעיתונך מתגלה כמוצר פגום וקטלני, ולא נותר לך אלא לנשום לרווחה ולברך על כך שניצלת מלהפוך לאחד ממקדמי המכירות שלו.
הציבור הדתי והחרדי שקורא את 'בשבע' הוא ציבור של משפחות ברוכות-ילדים. ממוצע הילודה אצלו גבוה באופן משמעותי מבציבור הכללי. 'בשבע' הוא העיתון הנפוץ ביותר במגזר הדתי, ולכן הוא הבמה מס' 1 לפרסום של מוצרי תינוקות. למרות זאת, כל הצעותינו לפרסם אצלנו את מוצרי 'רמדיה' נתקלו בסירוב עקשני, ולא מסיבות ענייניות. מקבלי ההחלטות בחברת 'רמדיה' ויתרו על רווחים פוטנציאליים רק כדי שלא לפרסם בעיתון שיש לו קשר לערוץ 7. אילו הזהירות המופלגת הזאת שלא להיכשל בדבר-שאינו-הגון היתה מופנית אל מוצריהם שלהם, אולי עוד כמה תינוקות היו עכשיו חיים בתוכנו, בריאים ומחייכים.
מערכות העיתונים אינן אחראיות לתוכן המודעות המתפרסמות בהם. שטחי הפרסום נמכרים לחברה המפרסמת, ותוכן הפרסום הוא על אחריותה. ובכל זאת, טוב לדעת שלא גרמנו בשוגג לאף הורה להאכיל את בנו במזון המסוכן של 'רמדיה'.