"מזל וברכה". במילים עבריות אלה נסגרות ברגע זה, ומדי יום, אין-ספור עסקאות יהלומים ברחבי תבל. זהו קוד מוסכם בין סוחרי היהלומים מזה דורות. ככל הידוע אין עוד ענף כלכלי אחר בעולם, שהסחר בו נחתם במילים שאינן ברורות למנהלי המשא ומתן.
סביר להניח שעבור מחברי 'הפרוטוקולים של זקני ציון' היתה יכולה עובדה זו לשמש עוד הוכחה להשתלטותם של היהודים בעולם. ואתם יודעים מה, כשמדובר בייצור ובעיקר בסחר יהלומים באמת יש בזה משהו.
בשנות השיא של הענף, רק בישראל הגיע תעשיית היהלומים המקומית לממדים של שליש מכלל הסחר העולמי. ועוד לא התחלנו למנות את היהודים הרבים בבורסות היהלומים המובילות בעולם. גם כיום ישראל ממוקמת בצמרת הבינלאומית בסחר יהלומים.
הדומיננטיות היהודית בענף לא החלה מאתמול. מקורות היסטוריים בעת החדשה מוצאים קשר בין יהודים ליהלומים כבר לפני 500 שנה. סוחרים יהודים מספרד ברחו מאימת האינקוויזיציה לבלגיה (אמנם גם שם שלט הכתר הספרדי, אלא שהוא היה הרבה פחות דורסני מבחינה דתית) ולהולנד. ומהיכן ההוכחה שיהודים אלה עסקו, בין היתר, ביהלומים? ממסמך רשמי של עיריית אנטוורפן. כשנודע לשלטון הספרדי שיהודים מצאו מקלט באנטוורפן והם ביקשו לגרשם, התנגדה לכך העירייה בתוקף, בנימוק שמעיסוקם ביהלומים "הם מביאים לנו רווח עצום". מה שמוכיח שאולי היהודים לא השתנו, אבל בוודאי שגם השלטון העירוני לא השתנה חדוות גביית הארנונה זורמת בעורקיו מקדמת דנא.
סיפור דומה אם כי על רקע מקצועי קרה גם במרכז היהלומים השני באותה עת באמסטרדם. הנוכחות של היהודים בין מלטשי היהלומים בהולנד היתה כה דומיננטית, עד כי בשנת 1748 ביקשו מלטשי היהלומים באמסטרדם להקים גילדה שתמנע את הצטרפות היהודים ותדחק את רגליהם מהמקצוע. גם כאן העירייה המקומית דחתה את בקשתם. ולא מאהבת מרדכי, אלא מאהבת כספו.
שתגעתם, להקים לנו מתחרים בישראל?
את ראשית הקשר (או לפחות ניסיון הקשר) שבין ישראל ליהלומים נמצא כבר בתחילת המאה הקודמת. לאחר פוגרום קישינוב התכנס ב-1905 הקונגרס הציוני כשעל סדר היום שיקום היתומים היהודים. צירים מבלגיה ומהולנד הציעו ללמדם את רזי מקצוע היהלומים בארץ ישראל.
שלוש שנים מאוחר יותר שוקלים בבית הספר החדש לאמנות בירושלים 'בצלאל' שזה אך נפתח, ללמד גם את מקצוע היהלומים. ואולם הרעיון נופל משום שהשלטון התורכי מסרב לפטור ממכס יבוא יהלומים לצורכי הכשרה ולימוד.
לא רק השלטון העותומני מערים קשיים בכניסתם של האבנים הטובות לארץ. ב-1910 מארגן יהודי ציוני מפולין בשם שלמה ויינשטיין, קבוצת יהלומנים מאנטוורפן במטרה להקים בארץ את בית החרושת הראשון לעיבוד יהלומים. הקבוצה פותחת ארנקים וביחד הם רוכשים מכונות ליטוש וחיתוך. את המכונות הם שולחים לירושלים. הדבר נודע ליהודים היהלומנים שבבלגיה, ומיד הם מפעילים לחץ מאסיבי על חבריהם לנטוש את הרעיון. "זה בדיוק מה שחסר לנו", הם נוזפים בחבריהם הציונים, "שיקום מרכז יהלומים בארץ ישראל שיתחרה בנו".
וחברי הקבוצה נסוגים מהרעיון. מה שהגויים לא הצליחו לעשות ליהודים היהלומנים באנטוורפן, הצליחו היהודים הבלגים לעולל לחבריהם, הרוצים לעלות לירושלים. מה שמוכיח פעם נוספת שהיהודים יעילים הרבה יותר מהגויים. מכל מקום, את המכונות - שכבר הגיעו לירושלים - מחליטים חברי הקבוצה שלא להחזיר לבלגיה. המכונות מאופסנות, ו-30 שנה מאוחר יותר ישמשו את חלוצי התעשייה שתקום בתל-אביב.
אבל בכך לא מסתיימים תעתועיה של ההיסטוריה. מי שמנסה להפיח רוח חיים ברעיון תעשיית היהלומים הארצ-ישראלית הוא לא אחר מאשר שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1927 מזמינים הבריטים את יונה פישר, מנהיג התנועה הציונית הבלגית, לבוא לארץ ולעניין יזמים בלגים בהקמת מפעלים לייצור יהלומים. אלא שעלויות המכס המקומי מרתיעות את אנשי המקצוע. יחלפו עוד 9 שנים עד שהשלטון המנדטורי יסכים לבטל את המכס על יהלומי הגלם.
ואמנם ביטול המכס משחרר שסתום אצל היהלומנים היהודים האירופים, ובעקבות אותה החלטה החלו לנבוט בארץ ניצני תעשיית היהלומים.
קחו דונם בחינם, רק בואו
שני יהלומנים בולטים שהיוו את חוד החנית החלוץ היו בני דודים יראי שמים: צבי רוזנברג ואשר דסקל. השניים פתחו מפעל בפתח-תקוה ושנתיים מאוחר יותר פנה אליהם ראש עיריית נתניה, באותה עת, עובד בן עמי. בן עמי, שהבין את הפוטנציאל הכלכלי העצום הקיים בענף החדש, הציע לשניים הצעה, שעל פניה נשמעת מטורפת לחלוטין: תעבירו את מפעל היהלומים שלכם לנתניה, אמר להם בן עמי, ואני בתמורה אתן לכם במתנה דונם שלם פלוס תנאים נוחים להקמת המפעל.
התבונה שאפיינה את ראשי עיריות אנטוורפן ואמסטרדם לפני מאות בשנים, מתברר, לא דילגה על בן עמי. ואמנם, המפעל החדש, והתנאים המדהימים להם הוא זכה, גררו אחריהם יהלומנים רבים למקום שלימים ידבק בו הכינוי - עיר היהלומים.
30 שנה מאוחר יותר תקפוץ גם עיריית רמת-גן על המציאה, ותזמין את בורסת היהלומים להתארח בעירה. אלא שעד להקמת מגדלי בורסת היהלומים ברמת גן התגלגלו סוחרי היהלומים ממקום נידח אחד למקום נידח אחר.
בשנת 37' הכריז הסוחר עקיבא וייס על חדר בביתו שברחוב הרצל בתל אביב, כעל "קלוב היהלומנים". זה לא היה חדר למשחק קלפים. תמורת גרוש בחודש יכול היה כל סוחר יהלומים להציג בחדר את מרכולתו ולסחור. היתה זאת בורסת היהלומים הראשונה בארץ.
הביקוש הער גרם ל"קלוב" להעביר את משכנו למעון חדש ברחוב אלנבי. כעת הכילה הבורסה 2 חדרים. ולימים התגלגלה הבורסה לרחוב אחד העם.
בתחילת שנות ה-60, ביקשו אנשי הבורסה מעיריית תל-אביב שטח להקמת בורסה גדולה ומרשימה. פרנסי תל-אביב לא דחו את הבקשה על הסף, אבל העבירו אותה לדיון בוועדה. הקולגות מהעיר השכנה - רמת גן - הרימו גבה וגם טלפון, ומיד הזמינו את קברניטי בורסת היהלומים לבנות את משכנם במקום הקבע שלה, המוכר כיום לכל. ב-68' נחנך המגדל הראשון של הבורסה ברמת גן, ושעה מאוחר יותר כבר נשמע בו צמד המילים, שהיהלומנים כה מייחלים אליו "מזל וברכה".
סביר להניח שעבור מחברי 'הפרוטוקולים של זקני ציון' היתה יכולה עובדה זו לשמש עוד הוכחה להשתלטותם של היהודים בעולם. ואתם יודעים מה, כשמדובר בייצור ובעיקר בסחר יהלומים באמת יש בזה משהו.
בשנות השיא של הענף, רק בישראל הגיע תעשיית היהלומים המקומית לממדים של שליש מכלל הסחר העולמי. ועוד לא התחלנו למנות את היהודים הרבים בבורסות היהלומים המובילות בעולם. גם כיום ישראל ממוקמת בצמרת הבינלאומית בסחר יהלומים.
הדומיננטיות היהודית בענף לא החלה מאתמול. מקורות היסטוריים בעת החדשה מוצאים קשר בין יהודים ליהלומים כבר לפני 500 שנה. סוחרים יהודים מספרד ברחו מאימת האינקוויזיציה לבלגיה (אמנם גם שם שלט הכתר הספרדי, אלא שהוא היה הרבה פחות דורסני מבחינה דתית) ולהולנד. ומהיכן ההוכחה שיהודים אלה עסקו, בין היתר, ביהלומים? ממסמך רשמי של עיריית אנטוורפן. כשנודע לשלטון הספרדי שיהודים מצאו מקלט באנטוורפן והם ביקשו לגרשם, התנגדה לכך העירייה בתוקף, בנימוק שמעיסוקם ביהלומים "הם מביאים לנו רווח עצום". מה שמוכיח שאולי היהודים לא השתנו, אבל בוודאי שגם השלטון העירוני לא השתנה חדוות גביית הארנונה זורמת בעורקיו מקדמת דנא.
סיפור דומה אם כי על רקע מקצועי קרה גם במרכז היהלומים השני באותה עת באמסטרדם. הנוכחות של היהודים בין מלטשי היהלומים בהולנד היתה כה דומיננטית, עד כי בשנת 1748 ביקשו מלטשי היהלומים באמסטרדם להקים גילדה שתמנע את הצטרפות היהודים ותדחק את רגליהם מהמקצוע. גם כאן העירייה המקומית דחתה את בקשתם. ולא מאהבת מרדכי, אלא מאהבת כספו.
שתגעתם, להקים לנו מתחרים בישראל?
את ראשית הקשר (או לפחות ניסיון הקשר) שבין ישראל ליהלומים נמצא כבר בתחילת המאה הקודמת. לאחר פוגרום קישינוב התכנס ב-1905 הקונגרס הציוני כשעל סדר היום שיקום היתומים היהודים. צירים מבלגיה ומהולנד הציעו ללמדם את רזי מקצוע היהלומים בארץ ישראל.
שלוש שנים מאוחר יותר שוקלים בבית הספר החדש לאמנות בירושלים 'בצלאל' שזה אך נפתח, ללמד גם את מקצוע היהלומים. ואולם הרעיון נופל משום שהשלטון התורכי מסרב לפטור ממכס יבוא יהלומים לצורכי הכשרה ולימוד.
לא רק השלטון העותומני מערים קשיים בכניסתם של האבנים הטובות לארץ. ב-1910 מארגן יהודי ציוני מפולין בשם שלמה ויינשטיין, קבוצת יהלומנים מאנטוורפן במטרה להקים בארץ את בית החרושת הראשון לעיבוד יהלומים. הקבוצה פותחת ארנקים וביחד הם רוכשים מכונות ליטוש וחיתוך. את המכונות הם שולחים לירושלים. הדבר נודע ליהודים היהלומנים שבבלגיה, ומיד הם מפעילים לחץ מאסיבי על חבריהם לנטוש את הרעיון. "זה בדיוק מה שחסר לנו", הם נוזפים בחבריהם הציונים, "שיקום מרכז יהלומים בארץ ישראל שיתחרה בנו".
וחברי הקבוצה נסוגים מהרעיון. מה שהגויים לא הצליחו לעשות ליהודים היהלומנים באנטוורפן, הצליחו היהודים הבלגים לעולל לחבריהם, הרוצים לעלות לירושלים. מה שמוכיח פעם נוספת שהיהודים יעילים הרבה יותר מהגויים. מכל מקום, את המכונות - שכבר הגיעו לירושלים - מחליטים חברי הקבוצה שלא להחזיר לבלגיה. המכונות מאופסנות, ו-30 שנה מאוחר יותר ישמשו את חלוצי התעשייה שתקום בתל-אביב.
אבל בכך לא מסתיימים תעתועיה של ההיסטוריה. מי שמנסה להפיח רוח חיים ברעיון תעשיית היהלומים הארצ-ישראלית הוא לא אחר מאשר שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1927 מזמינים הבריטים את יונה פישר, מנהיג התנועה הציונית הבלגית, לבוא לארץ ולעניין יזמים בלגים בהקמת מפעלים לייצור יהלומים. אלא שעלויות המכס המקומי מרתיעות את אנשי המקצוע. יחלפו עוד 9 שנים עד שהשלטון המנדטורי יסכים לבטל את המכס על יהלומי הגלם.
ואמנם ביטול המכס משחרר שסתום אצל היהלומנים היהודים האירופים, ובעקבות אותה החלטה החלו לנבוט בארץ ניצני תעשיית היהלומים.
קחו דונם בחינם, רק בואו
שני יהלומנים בולטים שהיוו את חוד החנית החלוץ היו בני דודים יראי שמים: צבי רוזנברג ואשר דסקל. השניים פתחו מפעל בפתח-תקוה ושנתיים מאוחר יותר פנה אליהם ראש עיריית נתניה, באותה עת, עובד בן עמי. בן עמי, שהבין את הפוטנציאל הכלכלי העצום הקיים בענף החדש, הציע לשניים הצעה, שעל פניה נשמעת מטורפת לחלוטין: תעבירו את מפעל היהלומים שלכם לנתניה, אמר להם בן עמי, ואני בתמורה אתן לכם במתנה דונם שלם פלוס תנאים נוחים להקמת המפעל.
התבונה שאפיינה את ראשי עיריות אנטוורפן ואמסטרדם לפני מאות בשנים, מתברר, לא דילגה על בן עמי. ואמנם, המפעל החדש, והתנאים המדהימים להם הוא זכה, גררו אחריהם יהלומנים רבים למקום שלימים ידבק בו הכינוי - עיר היהלומים.
30 שנה מאוחר יותר תקפוץ גם עיריית רמת-גן על המציאה, ותזמין את בורסת היהלומים להתארח בעירה. אלא שעד להקמת מגדלי בורסת היהלומים ברמת גן התגלגלו סוחרי היהלומים ממקום נידח אחד למקום נידח אחר.
בשנת 37' הכריז הסוחר עקיבא וייס על חדר בביתו שברחוב הרצל בתל אביב, כעל "קלוב היהלומנים". זה לא היה חדר למשחק קלפים. תמורת גרוש בחודש יכול היה כל סוחר יהלומים להציג בחדר את מרכולתו ולסחור. היתה זאת בורסת היהלומים הראשונה בארץ.
הביקוש הער גרם ל"קלוב" להעביר את משכנו למעון חדש ברחוב אלנבי. כעת הכילה הבורסה 2 חדרים. ולימים התגלגלה הבורסה לרחוב אחד העם.
בתחילת שנות ה-60, ביקשו אנשי הבורסה מעיריית תל-אביב שטח להקמת בורסה גדולה ומרשימה. פרנסי תל-אביב לא דחו את הבקשה על הסף, אבל העבירו אותה לדיון בוועדה. הקולגות מהעיר השכנה - רמת גן - הרימו גבה וגם טלפון, ומיד הזמינו את קברניטי בורסת היהלומים לבנות את משכנם במקום הקבע שלה, המוכר כיום לכל. ב-68' נחנך המגדל הראשון של הבורסה ברמת גן, ושעה מאוחר יותר כבר נשמע בו צמד המילים, שהיהלומנים כה מייחלים אליו "מזל וברכה".