כשיכתבו את ההיסטוריה של מדינת ישראל ויצטרכו להצביע על אנשים שקידמו את המדינה ואת מהלך הגאולה, יספרו את הסיפור של כצ'לה. לא בגלל פעולותיו בהקמת בית אל או הישיבה ומוסדותיה בבית אל, כיוון שהקמת כל יישוב וכל ישיבה, אף-על-פי שהיא מהלך דרמטי ומשמעותי, אינה חידוש גדול בימינו. את זה עשו לפניו וודאי יעשו גם אחריו.
ברגע שערוץ 7 החל לשדר מהאוניה שלו התחילה מהפכה בתחום חופש הדיבור במדינת ישראל; המושג הזה הפך מסיסמה למציאות חיים. צריך לזכור כי עד הקמתו של הערוץ הזה נשמע רק קול אחד במדינה. כל כלי התקשורת הממלכתיים והפרטיים היו מגויסים להשמעת קולה של הציונות החילונית ותרבותה, וגם אנחנו היינו צרכנים של תרבות החול הזו, יום ולילה.
הציבור החרדי חסם את עצמו בפני ההשפעה הזו, ובצדק, והציבור הציוני צרך את התרבות הזו, על כל תחלואיה. אף אחד לא העז לחשוב באופן מעשי שאנחנו נשפיע את התרבות היהודית על כלל הציבור במדינה; זה היה למעלה מהשגת הציבור דתי. קובעי דעת הקהל החילוניים בזו כל-כך לציבור הדתי, שהם לא העלו כלל על דעתם שדבר מעין זה יכול לקרות.
והם מלח הארץ. הם בנו את הארץ. הם יודעים מה מותר ומה אסור.
האומץ, האומץ להפוך מצרכן תרבות של אחרים ליצרן תרבות הוא המהפכה. האומץ לומר כי אנחנו רוצים לשנות את הרגלי החשיבה של הציבור בגוש דן. האומץ לומר דברים באופן המתקבל על הלב. האומץ הזה היווה ומהווה איום על כל המעצבים למיניהם. ממעצבי הרוח, דרך מעצבי השער ועד למעצבי דעת הקהל.
כשקם ערוץ 7 הם ראו שיש מי שלא הולך בתלם. יש מי שלא מתבייש באמונתו. שלא מתנצל על קיומו. שמחזיק בדרכו ומאמין שהיא יכולה להיות דרך לכלל ישראל.
האומץ של כצ'לה פתח דרך לכל ערוצי הקודש למיניהם. אחרי שערוץ 7 עשה והצליח, באו אחריו כל ערוצי הקודש. הם ניצלו כל תדר פנוי להשמיע דברי תורה, סיפורי חיים מרטיטים על יהודים שחזרו לאמונת אבותם, שירי קודש שלא זכו לביטוי בכלי התקשורת הממלכתיים. המאזינים שמעו קול אחר, צלול, ברור, נקי ואמתי, קול שהיה חסום כל-כך הרבה שנים.
כל הזכויות של הציבור החרדי בערוצי הקודש נזקפות גם הן לזכות הרב והרבנית מלמד, לזכותו של כצ'לה, לזכות כל ה'נאשמים' היום בפעילותם בערוץ נפלא זה.
זה לא שלפני כן לא עשו כלום. אבל האומץ לשדר לרבים מה שנאמר לפני כן בחדרי חדרים הוא החידוש. לפניו כתבו הרבה על יהדות לציבור הדתי. היו סמינרים להחזרה בתשובה. הכל נכתב עבור הציבור הדתי, ואם נאמר משהו לציבור חילוני זה נאמר בחדרי חדרים, מחשש עינא בישא. היום, כשסוגרים תחנה אחת מיד נפתחות שתיים אחריה. משדרים ומדברים, אומרים ולא חוששים משום אבא גדול שיבוא ויאמר מה מותר לדבר ומה אסור.
כצ'לה לימד אותנו ששום פעיל מפלגה לא יכול לבוא ולחנך אותנו מחדש, ושום איש שקורא לעצמו איש רוח לא יאמר לנו מה מותר ומה אסור לחשוב.
אני חושב שאם רוצים באמת לתת למישהו פרס על מהפכה אמיתית בנושא חופש הדיבור כצ'לה הוא האדם. הוא זה שלקח את צמד המילים הללו מאגף הדיבורים והביא אותם לאגף המעשה. והמעשה הזה ממשיך להתגלגל ולפעול. המעשה הזה מרים את הראש לכלל הציבור הדתי והאמוני במדינה, בין אם הוא חובש כיפה שחורה או כיפה סרוגה. בין אם היא כיפה צבעונית ובין אם היא רק כיפת השמים.
בהצלחה.
ברגע שערוץ 7 החל לשדר מהאוניה שלו התחילה מהפכה בתחום חופש הדיבור במדינת ישראל; המושג הזה הפך מסיסמה למציאות חיים. צריך לזכור כי עד הקמתו של הערוץ הזה נשמע רק קול אחד במדינה. כל כלי התקשורת הממלכתיים והפרטיים היו מגויסים להשמעת קולה של הציונות החילונית ותרבותה, וגם אנחנו היינו צרכנים של תרבות החול הזו, יום ולילה.
הציבור החרדי חסם את עצמו בפני ההשפעה הזו, ובצדק, והציבור הציוני צרך את התרבות הזו, על כל תחלואיה. אף אחד לא העז לחשוב באופן מעשי שאנחנו נשפיע את התרבות היהודית על כלל הציבור במדינה; זה היה למעלה מהשגת הציבור דתי. קובעי דעת הקהל החילוניים בזו כל-כך לציבור הדתי, שהם לא העלו כלל על דעתם שדבר מעין זה יכול לקרות.
והם מלח הארץ. הם בנו את הארץ. הם יודעים מה מותר ומה אסור.
האומץ, האומץ להפוך מצרכן תרבות של אחרים ליצרן תרבות הוא המהפכה. האומץ לומר כי אנחנו רוצים לשנות את הרגלי החשיבה של הציבור בגוש דן. האומץ לומר דברים באופן המתקבל על הלב. האומץ הזה היווה ומהווה איום על כל המעצבים למיניהם. ממעצבי הרוח, דרך מעצבי השער ועד למעצבי דעת הקהל.
כשקם ערוץ 7 הם ראו שיש מי שלא הולך בתלם. יש מי שלא מתבייש באמונתו. שלא מתנצל על קיומו. שמחזיק בדרכו ומאמין שהיא יכולה להיות דרך לכלל ישראל.
האומץ של כצ'לה פתח דרך לכל ערוצי הקודש למיניהם. אחרי שערוץ 7 עשה והצליח, באו אחריו כל ערוצי הקודש. הם ניצלו כל תדר פנוי להשמיע דברי תורה, סיפורי חיים מרטיטים על יהודים שחזרו לאמונת אבותם, שירי קודש שלא זכו לביטוי בכלי התקשורת הממלכתיים. המאזינים שמעו קול אחר, צלול, ברור, נקי ואמתי, קול שהיה חסום כל-כך הרבה שנים.
כל הזכויות של הציבור החרדי בערוצי הקודש נזקפות גם הן לזכות הרב והרבנית מלמד, לזכותו של כצ'לה, לזכות כל ה'נאשמים' היום בפעילותם בערוץ נפלא זה.
זה לא שלפני כן לא עשו כלום. אבל האומץ לשדר לרבים מה שנאמר לפני כן בחדרי חדרים הוא החידוש. לפניו כתבו הרבה על יהדות לציבור הדתי. היו סמינרים להחזרה בתשובה. הכל נכתב עבור הציבור הדתי, ואם נאמר משהו לציבור חילוני זה נאמר בחדרי חדרים, מחשש עינא בישא. היום, כשסוגרים תחנה אחת מיד נפתחות שתיים אחריה. משדרים ומדברים, אומרים ולא חוששים משום אבא גדול שיבוא ויאמר מה מותר לדבר ומה אסור.
כצ'לה לימד אותנו ששום פעיל מפלגה לא יכול לבוא ולחנך אותנו מחדש, ושום איש שקורא לעצמו איש רוח לא יאמר לנו מה מותר ומה אסור לחשוב.
אני חושב שאם רוצים באמת לתת למישהו פרס על מהפכה אמיתית בנושא חופש הדיבור כצ'לה הוא האדם. הוא זה שלקח את צמד המילים הללו מאגף הדיבורים והביא אותם לאגף המעשה. והמעשה הזה ממשיך להתגלגל ולפעול. המעשה הזה מרים את הראש לכלל הציבור הדתי והאמוני במדינה, בין אם הוא חובש כיפה שחורה או כיפה סרוגה. בין אם היא כיפה צבעונית ובין אם היא רק כיפת השמים.
בהצלחה.