מסתבר שבמקומות רבים בארץ מוכרת ההסתדרות נכסים שהיו שייכים לה עד כה, ומשתמשת בכספי המכירה לכיסוי גרעונותיה. מדובר בקרקעות ובנכסים שהוקצו להסתדרות על ידי גופים ממשלתיים או על די תורמים פרטיים לצרכים חברתיים-תרבותיים. בחלק מהמקרים נאלצה ההסתדרות לנהל מאבק משפטי כדי למכור את הנכסים, כיוון שגופים שונים התנגדו למכירתם.
דו"ח מבקר המדינה מתמוז תשס"ג קובע כי "לפי מרבית חוזי החכירה שחתמה ההסתדרות עם מנהל מקרקעי ישראל, הוחכרו לה הנכסים למטרה ציבורית מסוימת, כגון מגרש ספורט, בית ספר או מועדון נוער. לפי אותם חוזים, אם ישתנה השימוש בנכס תתבטל החכירה. למרות זאת, חברת הנכסים מכרה נכסים למימון צרכיה השוטפים של ההסתדרות, מבלי לקבל מראש ובכתב הסכמה ממנהל מקרקעי ישראל. כתוצאה מכך לא הגיעו לסיום רבות מעסקאות המכירה".
ההסתדרות של שנות החמישים היתה גוף תרבותי, שהאציל מרוחו על רבים מהעובדים בארץ. כפי שהתבטא אחד מתושבי שיכון העובדים בקריית משה, שנוסד על ידי ההסתדרות: "צריך להבין שההסתדרות היתה אז כל עולמנו. כמו שאדם דתי הולך לבית הכנסת, אנחנו הלכנו לבית ההסתדרות, עשינו כל מה שאמרו לנו".
בעבר, מכוח היותה גוף בעל סמכויות ומפעלים כה רבים, קיבלה ההסתדרות בתנאים מועדפים קרקעות ומבנים לצרכים תרבותיים. כמו כן היא קיבלה תרומות מאנשים פרטיים, שסמכו על ההסתדרות כעל גוף ציוני גדול ואמין. כיום שינתה ההסתדרות החדשה את פניה, וגם מטרותיה השתנו. בחלק מהמקרים נפגעו מהליכי המכירה תושבי שיכונים שהקימה ההסתדרות או תורמים פרטיים שתרמו לה שטחים ומבנים.
זיכרון ללוחמת
אחד מהמבנים שההסתדרות ניסתה למכור הוא בית ההסתדרות בעתלית. בית זה נבנה בחלקו על חלקת אדמה שנתרמה על ידי בני משפחת רקוב, לשם הנצחת בתם לאה רקוב ז"ל. לאה רקוב נולדה וגדלה במושבה עתלית. בתקופת מלחמת השחרור עלתה לאה לירושלים והיתה מלווה את השיירות העולות אליה. בהיותה בת תשע-עשרה נפלה לאה רקוב על משמרתה, בלוותה שיירה לירושלים.
יהודה ניר, בן עתלית שהיה גם הוא ממלווי השיירות לירושלים מספר: "לאה, שהיתה חברת פלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים יחד איתי. באחד הימים היא חטפה כדור אחד שחדר לגג האוטו ופצע אותה בראשה. היא נהרגה והובאה למנוחת עולמים בירושלים. איש מבני משפחתה או מבני עתלית לא יכול היה ללוות אותה בדרכה האחרונה, אני הייתי היחיד שנכח בלווייתה. כמובן ששיתפתי את בני משפחתי וסיפרתי להם את כל מה שקרה".
להורים, יפה וזאב רקוב, נותרה בת אחת אורה. הם חפצו להקים זכר לבתם המתה והחליטו להקים על שמה בית הסתדרות במושבה עתלית. בשנת תשכ"א (61') הם פנו להסתדרות והציעו לתרום חלקת אדמה של דונם וחצי, על מנת שייבנה עליה בית הסתדרות. ההסתדרות נענתה לפנייה, אולם בני המשפחה מספרים שהשטח לא הספיק, ולכן רכשה חברת 'ניר שיתופי' (חברת הנדל"ן של ההסתדרות) חלקה נוספת של דונם וחצי, ועל שתי החלקות הוקם בית ההסתדרות ובו ספרייה על שם לאה רקוב ז"ל.
במסמך של מועצת פועלי עתלית משנת תשכ"א על הקדשת מגרשם של בני הזוג רקוב לשם הנצחת בתם, נאמר שבני הזוג רקוב "מוסרים את מגרשם לשם הקמת בית הסתדרות ומוסדותיו. בכך הם רוצים להנציח את זכר בתם לאה ז"ל, שנפלה בשער הגיא במלחמת הקוממיות ביום כ"א באדר תש"ח. בשולי הדברים כתב מר ליפא יעקבי: "הייתי עם החבר רקוב במרכז החקלאי אצל הח' בקשר למגרש הנ"ל. שנינו ראינו זאת כדבר סמלי ויקר ערך. אין להשוות תרומת יהודי שנותן את המעט שיש לו לתרומת יהודי עשיר שנותן אמנם הרבה יותר, אך זה רק חלק קטן מרכושו". יש לשים לב שהמכתב דן בהקדשת הקרקע למטרה מסוימת, וכיום היא מועמדת למכירה ככל נכס אחר של ההסתדרות.
אחותה של לאה רקוב וגיסה, אורה ואמנון בן ציון, מספרים: "בתחילה סוכם שכל המבנה יהיה על שמה של לאה רקוב. ואז באו ואמרו לאבא של לאה שיש נדבן שמוכן להקים את הבניין, שייקרא על שמו, ואילו הספרייה תיקרא על שם לאה. בסופו של דבר הבניין לא נקרא על שם אף נדבן אלא סתם 'בית ההסתדרות', והספרייה נקראה על שם לאה רקוב. אבא של לאה תרם לספרייה ספרים כל שנה, והספרייה תפקדה יפה כחמש-עשרה שנה. ברבות השנים הספרייה הוזנחה. מים חדרו אליה והספרים נרקבו, גם עש היה שם".
מי היה אחראי על תחזוק הספרייה?
"ההסתדרות. היא קיבלה על עצמה אחריות לתפעל את המקום. אבל זה נזנח עד שמונה למזכיר מחוז חיפה של ההסתדרות מכר שלנו בשם אורי אגמי. הוא עזר לנו לשפץ את המבנה, וגם הספרייה שופצה ונתלה בה שלט שהנציח את לאה והוריה יפה וזאב רקוב, שנפטרו בינתיים. השיפוץ היה בתחילת שנות התשעים; הספרייה פעלה כמה שנים ושוב הוזנחה. ההסתדרות לא קיימה את הבטחתה לתחזק את הספרייה. המקום הוזנח, הצוות פוטר. באמצע שנות התשעים הגיעה אלינו שמועה שההסתדרות עומדת למכור את המבנה ואת השטח".
חוק המתנות התורכי
אורה כאבה מאד את העובדה שזכר אחותה עומד להימחות. היא הופתעה מכך שאף אחד לא יידע אותה על הכוונה למכור את המגרש, והיא שמעה זאת במקרה מפי מכר שלה. "הוצאנו צו מניעה ואספנו עדויות ומכתבים של אנשים שהיו עדים לעניין הזה. בבית המשפט המחוזי בחיפה הפסדנו, כיוון שהשופט הסתמך על חוק המתנות התורכי, לפיו אין אפשרות לקבל בחזרה מתנות.
"ערערנו על פסק הדין, והעניין נשפט בבית המשפט העליון בנוכחות השופטים טירקל, פורקצ'יה ואנגלנדר. השופטים שלחו אותנו לפגישות גישור. הנציג של חברת 'ניר שיתופי' היה מוכן להציע כפשרה להנציח את לאה בחורשה בחיפה. אנחנו סירבנו היא נולדה בעתלית, היא בת עתלית ורצינו שההנצחה תהיה בעתלית. אז הציעו לנו להקים שלט במקום שבו היה המבנה, שמציין שכאן היה מבנה על שם לאה רקוב. סירבנו גם לזה.
"באנו בדברים עם מנהלת בית הספר בעתלית להקים בבית הספר ספרייה על שם לאה ועל שם שאר נופלי עתלית, אולם ההסתדרות לא הסכימה זה עלה יותר מדי. בשלב מסוים הסתבר שנציג 'ניר שיתופי' פנה למנהלת בית הספר מבלי ליידע אותנו ואת עורך הדין שלנו, וביקש ממנה הצעות מחיר להקמת ספרייה. הוא כביכול הסכים להנצחה, אבל ההנצחה שהוא הציע היתה למרוח בצבע מבנה שקיים, ואנחנו התכוונו לבניית מבנה.
"הגישור לא הועיל. חזרנו למשפט, ובינתיים השופט אנגלנדר פרש לגמלאות והצטרף שופט אחר. בשבוע שעבר היתה הפסיקה, והיא היתה נגדנו. נפסק שהשטח הוא של ההסתדרות. כרגע ערערנו על פסק הדין במסגרת כתב התביעה שלנו. עורך הדין שלנו הסתמך על תקדימים דומים של מבנים שנתרמו לישיבה ובמשך הזמן המשפחה תבעה את זה בחזרה, הפסידה במחוזי וזכתה בעליון על ידי השופט ברק שקבע שהשטח נתרם למטרה מסוימת".
אבא שלך, אורה, סמך על הסתדרות שתנציח את בתו?
"ודאי. תביני, אבא היה מפא"יניק מהיום הראשון שהוא הגיע לארץ. לא עניין אותו שום דבר, רק עם ישראל וארץ ישראל, והוא רצה להנציח את בתו. השופט אנגלנדר אמר לנו פעם: אני רואה מולי את האבא, יהודי בבגדי עבודה שרוצה רק לתרום לכלל. לי כאחות זה מאד כואב, אני מרגישה שרימו אותי. אני רוצה להנציח את אחותי וגם את ההורים, שנפטרו בינתיים. הסיפור שלנו הוא לא יחידי. בשלב מסוים נפגשנו עם ראש יד לבנים, והוא סיפר לנו שסיפורים כאלה קיימים במקומות נוספים".
בית מיטשל עומד למכירה
בית מיטשל הוא עוד דוגמא למבנה שנתרם להסתדרות. אדוארד מיטשל ז"ל היה יהודי מארה"ב, שראה חשיבות לפתח פרוייקטים ערכיים בישראל. לפיכך החליט לתרום להסתדרות מבנה בלב ירושלים, על מנת שההסתדרות תכונן במבנה בית ספר להשכלה עבור פועלים ארץ-ישראליים. המבנה נבנה ברחוב סוקולוב בבירה ונקרא בית מיטשל על שם הנדבן. ההסתדרות פתחה במבנה בית ספר לפועלים ששכן במבנה מספר שנים, עד שהפסיק לתפקד.
בשנת תשנ"ו החליטה ההסתדרות למכור אותו ולהשתמש ברווחי המכירה לצרכיה השונים. בני משפחת מיטשל, שנדהמו מהעובדה שנכס שתרמו לפעילות חינוכית יהפוך לנכס נדל"ן לטובת ההסתדרות החדשה, עתרו לבית משפט בבקשה שלא לאפשר את המכירה.
בכתב ההגנה שכתה עו"ד אהרון ברקאי עבור בני המשפחה נכתב בין היתר: "אדוארד מיטשל ז"ל, שהיה יהודי אמיד ומכובד בארה"ב, ראה בהסתדרות כר נאה לתרומותיו הכספיות לצורך קידום המטרות שהוא האמין, בהן כגון חינוך לערכי עבודה ותרומה לחיי הקהילה באופן מועיל... בשנת 1996 נודע בדרך לא דרך להנהלת הקרן היום כי ההסתדרות עומדת למכור את הנכס, וזאת בניגוד גמור להסכם אותו חתמה".
לסיכום כתב עו"ד ברקאי: "התנהגותה של ההסתדרות מעמידה תורמים פוטנציאליים בחוסר ודאות לגבי מהות ההנצחה ובהחשש שעם הסתלקותם מהעולם ייעלמו שמם ומפעלם מן העולם". בית מיטשל טרם נמכר, ועניינו נמצא עדיין בבירור משפטי.
קריית חיים וקריית אונו
סוג אחר של נכסים שמוכרת ההסתדרות הוא נכסים שלא שנתרמו על ידי תורמים פרטיים, אלא התקבלו ממנהל מקרקעי ישראל בתנאים מועדפים, והיום ההסתדרות מוכרת אותם כקרקע רגילה. כפי שדווח בעיתון זה, ההסתדרות ניסתה למכור מועדון תרבות בשיכון העובדים בקריית משה למרות שהמועדון היה שייך לאגודת התושבים. התושבים עדיין מנהלים מאבק משפטי כנגד מכירת המועדון.
בעקבות חשיפת 'בשבע' אודות שיכון העובדים בקריית משה, הגיעו לתושבי השיכון ידיעות על מקומות נוספים בארץ שבהם ניסתה ההסתדרות למכור נכסים, כשהיא ממירה את ייעוד הקרקע מצרכים תרבותיים חברתיים לקרקע נסחרת.
בשיכון העובדים בקריית חיים שוכן אצטדיון שהיה פעיל מאוד, עד שמכבי חיפה בנתה לעצמה אצטדיון חלופי. מאז, הפך האצטדיון לפעיל הרבה פחות, עד שההסתדרות החליטה למכור אותו. תושבי האגודה טוענים שהאצטדיון שייך להם ולא להסתדרות, ושבכל מקרה השטח הוקצה להסתדרות למטרות מסוימות.
האדריכל שמואל גלברהט, סגן ראש עיריית חיפה כתב על כך: "עם פרסום היוזמה לבינוי שטח האצטדיון, באמצע שנת 90', פניתי למנהל מקרקעי ישראל וטענתי כי ההסתדרות קיבלה את השטח ללא תמורה נאותה, לצורך מתן שירותי ספורט ונופש לציבור. אם ההסתדרות אינה רוצה או אינה יכולה לספק שירותי ספורט ונופש, עליה להחזיר את השטח למנהל מקרקעי ישראל, שיוציא מכרז ליזם אחר לצורך סיפוק שירותים אלו לציבור".
עניין האצטדיון בקריית חיים עודנו בדיונים משפטיים.
גם בקריית אונו רצתה ההסתדרות למכור מגרש ספורט, אולם שם היא נתקלה בהתנגדות העירייה, שטענה כי "המקרקעין הוקצו להסתדרות אך ורק למטרות ציבוריות ולא למטרות מסחריות. אם להסתדרות אין צורך במקרקעין אלה עליה להחזירם לציבור ולא להשתמש בהם כאמצעי לכסות את גרעונותיה". גם עניין זה נמצא בדיונים משפטיים.
עמיר פרץ מטרטר את הפנסיונרים
ממסמכים שנתגלו לאחרונה עולה כי לאחוזים שההסתדרות גובה מוותיקי קרית משה אין הצדקה משפטית. יו"ר ההסתדרות מתחמק ומפנה את הקשישים אל רשם האגודות השיתופיות
לפני כחודש חשפנו לראשונה את כוונתה של ההסתדרות לגבות מכל תושב בשיכון קריית משה בירושלים 10 אחוזים מערך דירתו, תמורת אישור של ההסתדרות לעסקת המכירה. בינתיים גילו תושבי השיכון ממצאים חדשים, שמחזקים את הראיות לטובתם. מדובר במספר מסמכים המעידים שההסתדרות ויתרה על זכויותיה בשיכון זה כבר לפני שנים, והניסיון לגבות מהתושבים את הסכום הזה עכשיו נראה תמוה לאור המסמכים הללו.
לשם תזכורת, נסקור בקצרה את השתלשלות הסכסוך בין תושבי שיכון קריית משה להסתדרות: מיום שקם השיכון ועד לפני חצי שנה, כל מי שקנה דירה בשיכון יכול היה למכור אותה בתנאי שיקבל את אישור ההסתדרות לכך. משנת 52' ועד היום ההסתדרות לא דרשה כסף תמורת האישור, אך מעתה, מי שירצה למכור את דירתו בשיכון ייאלץ לשלם 10 אחוזים מערך הדירה תמורת אישור המכירה היישר לקופת ההסתדרות. את הסכום הזה מעוניינת ההסתדרות לגבות על סמך סעיף מעורפל המופיע בשטר המכונה 'שטר החכירה הראשי', המחייב את כל מי שרכש דירה בשיכון זה.
התושבים שביקשו לעתור לבית משפט הופתעו לגלות סעיף בחוזה הקובע כי כל בעיה בינם לבין ההסתדרות תיושב במשפט החברים של ההסתדרות. בצר לו החליט ועד האגודה שיכון עובדים קריית משה לעתור לרשם האגודות, בבקשה לשנות את התקנון.
משה ברגמן, יו"ר ועד התושבים: "פנינו לרשם בבקשה לשנות את התקנון בגלל גזירת 10 האחוזים, אבל לא רק בגללה. מרגע שהתחלנו לערער על זכותה של ההסתדרות לגבות את הסכום טלפן אלי עוה"ד של ההסתדרות, מר טל חוטר ישי, ואיים שאם לא נבצע את הסעיף הזה ההסתדרות תנצל סעיפים נוספים בתקנון, כמו למשל זכותה למנות מטעמה ארבעה מתוך שבעת חברי הוועד שלנו, או זכותה למנוע מחבר האגודה לקבל אישור למשכנתא. מה שאומר למעשה שוועד התושבים יהפוך לגוף של ההסתדרות והיא תקבל את כל ההחלטות עבורנו. האיום הזה עורר אותנו לחשיבות של ביטול התקנון".
ביום ראשון התקיים הדיון המשפטי אצל רשם אגודות, אחרי שההסתדרות דחתה את הדיון פעמיים. הרשם הציע לצדדים להגיע לפשרה, ולא נתן את הכרעתו בעניין שינוי התקנון. הצדדים החליטו להקפיא את עניין שינוי התקנון ולגשת לבוררות אובייקטיבית בעניין תשלום 10 האחוזים. הבוררות תהיה אצל שופט, ולא במשפט החברים של ההסתדרות.
בדק בת בארכיון האגודה העלה מסמכים ישנים, המעידים שההסתדרות שינתה את הסעיף המחייב כל תושב לשלם 10 אחוזים מערך הדירה והקטינה את הסכום. בשנת תשכ"ד (54') נשלח לאגודה מסמך המציין כי "בזה הננו מעבירים אליכם את החלטת חברת העובדים... על הקטנת ההפרשות ב-50 אחוזים. ההפרשות תהיינה בשיעור כולל של ארבע אחוז: לקק"ל 2%, לוועד האגודה אחוז אחד ולאבן העזר אחוז אחד".
האחוז המיועד לאבן העזר הוא זה שההסתדרות דורשת עכשיו, תוך התעלמות ממסמך זה, וממסמך נוסף שמקטין את הסכום עוד יותר ונשלח לתושבים בשנת תשכ"ז (57'): "מליאת המרכז לשיכון... החליטה לפי הצעת המזכירות על הקטנת ההפרשות המשתלמות לאגודה ולאבן העזר כדלקמן: חצי אחוז לוועד האגודה וחצי אחוז לאבן העזר".
תושבי השיכון טוענים שבפרוטוקולים של ועד השיכון משנת תשכ"ט (59') נמצאו ראיות לכך שהסעיף בוטל לגמרי, והם מניחים שמסמך על ביטול הסעיף נמצא גם הוא אי שם בארכיון.
החיוב בכלל בוטל
בחיפושים בארכיון גילה ברגמן גם מכתב רשמי ששלח משה שחל, שהיה יו"ר ברית פיקוח לאגודות השיכון בהסתדרות בשנת תשל"א (71'): "הנני להביא לידיעתכם... החלטת הוועדה המרכזת... בדבר ויתור חברת העובדים על זכויותיה בחוזי שכירות באגודות שיכון לסוגיהן".
מה טוענת ההסתדרות כנגד מסמכים אלו?
ברגמן: "אני חושב שההסתדרות לא האמינה שנמצא אותם. כרגע, בכל אופן, הם מסרבים להתייחס לכל טענה שנוגעת לדרישתם לתשלום של 10 אחוזים. הם טוענים שרשם האגודות רשאי להתייחס רק לשינוי התקנון, ואת הנוגע לסעיף לפיו אנו נדרשים לשלם 10 אחוזים מערך הדירה הם יבררו איתנו בבית משפט. בבית משפט הם יטענו שלפי התקנון אנחנו אמורים לברר את העניין במשפט החברים של ההסתדרות, כך שבינתיים אין טענה עניינית נגד המסמכים האלה".
אירוני במיוחד, שלמרות שעו"ד חוטר ישי טוען שרשם האגדות אינו רשאי לפסוק בכל הקשור לגביית 10 האחוזים מערך הדירה, אלא רק לגבי התקנון, מי שהפנה את תושבי שיכון קריית משה לרשם האגודות הוא דווקא יו"ר ההסתדרות אמיר פרץ.
ברגמן פנה לאמיר פרץ בבקשה לסייע בעניינם, וכתב לו כך: "הנך ידוע כאדם הנלחם למען זכויות אזרח ומציג את עצמך כנלחם למען השכבות החלשות... בימים אלו הננו רואים איך הנך משבית את המדינה כולה מסיבות אלו... אני פונה אליך בשם עשרות חברים מאגודתנו ובשם אלפי חברי אגודות נוספות, ובטוח כי העוול הזועק לשמים יביא לכך שתפעל בנחישות מול העריצות השלטונית... אין לי ספק כי אילו מעשים כאלה היו נעשים על ידי הממשלה, היית קם ונלחם כארי למען ציבור עשוק זה. במקרה זה, כל שנדרש ממך לעשות הוא דבר פשוט ביותר. חברת העובדים הנ"ל שייכת להסתדרות. בהוראה אחת ביכולתך להפסיק חמס ושוד זה, הנעשה על ידך ובאחריותך..."
בתגובה השיב אמיר פרץ (באמצעות העוזרת למנכ"ל אורה ברנד): "הנושא המועלה במכתבך צריך להיות מופנה אל רשם האגודות השיתופיות הפועל במסגרת משרד העבודה והרווחה בירושלים. אני מאחלת לך הצלחה".
"על זה", אומר משה ברגמן, "אני מתכוון לאמר לחוטר ישי בדיון אצל הרשם: הבוס שלך הפנה אותי לכאן ואתה טוען שהעניין אינו בסמכותו של רשם האגודות?"
ההסתדרות חתמה בשמם
ברגמן מסביר שהוא ושאר בעלי הדירות חתמו על שטר המחייב אותם לקיים את האמור בחוזה החכירה המשני, המפרט את התנאים שלהם מחויב כל בעל דירה כתושב שיכון עובדים של ההסתדרות. בחוזה זה מופיע סעיף המפנה את הקונה לשטר החכירה הראשי, שבו יש סעיף מעורפל הדן במחויבות של כל מוכר דירה להעביר 10 אחוזים מערכה להסתדרות.
ברגמן והרוכשים של שנות התשעים לא טרחו לבדוק כל זאת, כי היה ידוע להם שעשרות שנים אף סעיף מהשטרות הללו לא מומש. אולם ברגמן תמה כל הזמן, כיצד חתמו ראשוני המשתכנים על מסמכים דרקוניים כאלה? הרי הם לא יכלו לדעת מראש שהסעיפים הללו לא ימומשו.
התושבים הקשישים של השיכון טענו בתוקף שהם מעולם לא חתמו על מסמכים כאלה. ברגמן הניח שזיכרונם בוגד בהם, אולם משהצטרפו קשישים רבים לטענה שלא חתמו על המסמכים הוא בדק בארכיון האגודה ומצא שכל הרוכשים של שנות החמישים חתמו מתוך אמונה עיוורת או מתוך תחושת כורח על טופס ייפוי כוח, שמקנה להסתדרות את הזכות לחתום בשמם על מסמכים שונים. מכוחו של ייפוי כוח זה חתמה ההסתדרות בשמם על שטרות החכירה המדוברים.
דו"ח מבקר המדינה מתמוז תשס"ג קובע כי "לפי מרבית חוזי החכירה שחתמה ההסתדרות עם מנהל מקרקעי ישראל, הוחכרו לה הנכסים למטרה ציבורית מסוימת, כגון מגרש ספורט, בית ספר או מועדון נוער. לפי אותם חוזים, אם ישתנה השימוש בנכס תתבטל החכירה. למרות זאת, חברת הנכסים מכרה נכסים למימון צרכיה השוטפים של ההסתדרות, מבלי לקבל מראש ובכתב הסכמה ממנהל מקרקעי ישראל. כתוצאה מכך לא הגיעו לסיום רבות מעסקאות המכירה".
ההסתדרות של שנות החמישים היתה גוף תרבותי, שהאציל מרוחו על רבים מהעובדים בארץ. כפי שהתבטא אחד מתושבי שיכון העובדים בקריית משה, שנוסד על ידי ההסתדרות: "צריך להבין שההסתדרות היתה אז כל עולמנו. כמו שאדם דתי הולך לבית הכנסת, אנחנו הלכנו לבית ההסתדרות, עשינו כל מה שאמרו לנו".
בעבר, מכוח היותה גוף בעל סמכויות ומפעלים כה רבים, קיבלה ההסתדרות בתנאים מועדפים קרקעות ומבנים לצרכים תרבותיים. כמו כן היא קיבלה תרומות מאנשים פרטיים, שסמכו על ההסתדרות כעל גוף ציוני גדול ואמין. כיום שינתה ההסתדרות החדשה את פניה, וגם מטרותיה השתנו. בחלק מהמקרים נפגעו מהליכי המכירה תושבי שיכונים שהקימה ההסתדרות או תורמים פרטיים שתרמו לה שטחים ומבנים.
זיכרון ללוחמת
אחד מהמבנים שההסתדרות ניסתה למכור הוא בית ההסתדרות בעתלית. בית זה נבנה בחלקו על חלקת אדמה שנתרמה על ידי בני משפחת רקוב, לשם הנצחת בתם לאה רקוב ז"ל. לאה רקוב נולדה וגדלה במושבה עתלית. בתקופת מלחמת השחרור עלתה לאה לירושלים והיתה מלווה את השיירות העולות אליה. בהיותה בת תשע-עשרה נפלה לאה רקוב על משמרתה, בלוותה שיירה לירושלים.
יהודה ניר, בן עתלית שהיה גם הוא ממלווי השיירות לירושלים מספר: "לאה, שהיתה חברת פלמ"ח, ליוותה שיירות לירושלים יחד איתי. באחד הימים היא חטפה כדור אחד שחדר לגג האוטו ופצע אותה בראשה. היא נהרגה והובאה למנוחת עולמים בירושלים. איש מבני משפחתה או מבני עתלית לא יכול היה ללוות אותה בדרכה האחרונה, אני הייתי היחיד שנכח בלווייתה. כמובן ששיתפתי את בני משפחתי וסיפרתי להם את כל מה שקרה".
להורים, יפה וזאב רקוב, נותרה בת אחת אורה. הם חפצו להקים זכר לבתם המתה והחליטו להקים על שמה בית הסתדרות במושבה עתלית. בשנת תשכ"א (61') הם פנו להסתדרות והציעו לתרום חלקת אדמה של דונם וחצי, על מנת שייבנה עליה בית הסתדרות. ההסתדרות נענתה לפנייה, אולם בני המשפחה מספרים שהשטח לא הספיק, ולכן רכשה חברת 'ניר שיתופי' (חברת הנדל"ן של ההסתדרות) חלקה נוספת של דונם וחצי, ועל שתי החלקות הוקם בית ההסתדרות ובו ספרייה על שם לאה רקוב ז"ל.
במסמך של מועצת פועלי עתלית משנת תשכ"א על הקדשת מגרשם של בני הזוג רקוב לשם הנצחת בתם, נאמר שבני הזוג רקוב "מוסרים את מגרשם לשם הקמת בית הסתדרות ומוסדותיו. בכך הם רוצים להנציח את זכר בתם לאה ז"ל, שנפלה בשער הגיא במלחמת הקוממיות ביום כ"א באדר תש"ח. בשולי הדברים כתב מר ליפא יעקבי: "הייתי עם החבר רקוב במרכז החקלאי אצל הח' בקשר למגרש הנ"ל. שנינו ראינו זאת כדבר סמלי ויקר ערך. אין להשוות תרומת יהודי שנותן את המעט שיש לו לתרומת יהודי עשיר שנותן אמנם הרבה יותר, אך זה רק חלק קטן מרכושו". יש לשים לב שהמכתב דן בהקדשת הקרקע למטרה מסוימת, וכיום היא מועמדת למכירה ככל נכס אחר של ההסתדרות.
אחותה של לאה רקוב וגיסה, אורה ואמנון בן ציון, מספרים: "בתחילה סוכם שכל המבנה יהיה על שמה של לאה רקוב. ואז באו ואמרו לאבא של לאה שיש נדבן שמוכן להקים את הבניין, שייקרא על שמו, ואילו הספרייה תיקרא על שם לאה. בסופו של דבר הבניין לא נקרא על שם אף נדבן אלא סתם 'בית ההסתדרות', והספרייה נקראה על שם לאה רקוב. אבא של לאה תרם לספרייה ספרים כל שנה, והספרייה תפקדה יפה כחמש-עשרה שנה. ברבות השנים הספרייה הוזנחה. מים חדרו אליה והספרים נרקבו, גם עש היה שם".
מי היה אחראי על תחזוק הספרייה?
"ההסתדרות. היא קיבלה על עצמה אחריות לתפעל את המקום. אבל זה נזנח עד שמונה למזכיר מחוז חיפה של ההסתדרות מכר שלנו בשם אורי אגמי. הוא עזר לנו לשפץ את המבנה, וגם הספרייה שופצה ונתלה בה שלט שהנציח את לאה והוריה יפה וזאב רקוב, שנפטרו בינתיים. השיפוץ היה בתחילת שנות התשעים; הספרייה פעלה כמה שנים ושוב הוזנחה. ההסתדרות לא קיימה את הבטחתה לתחזק את הספרייה. המקום הוזנח, הצוות פוטר. באמצע שנות התשעים הגיעה אלינו שמועה שההסתדרות עומדת למכור את המבנה ואת השטח".
חוק המתנות התורכי
אורה כאבה מאד את העובדה שזכר אחותה עומד להימחות. היא הופתעה מכך שאף אחד לא יידע אותה על הכוונה למכור את המגרש, והיא שמעה זאת במקרה מפי מכר שלה. "הוצאנו צו מניעה ואספנו עדויות ומכתבים של אנשים שהיו עדים לעניין הזה. בבית המשפט המחוזי בחיפה הפסדנו, כיוון שהשופט הסתמך על חוק המתנות התורכי, לפיו אין אפשרות לקבל בחזרה מתנות.
"ערערנו על פסק הדין, והעניין נשפט בבית המשפט העליון בנוכחות השופטים טירקל, פורקצ'יה ואנגלנדר. השופטים שלחו אותנו לפגישות גישור. הנציג של חברת 'ניר שיתופי' היה מוכן להציע כפשרה להנציח את לאה בחורשה בחיפה. אנחנו סירבנו היא נולדה בעתלית, היא בת עתלית ורצינו שההנצחה תהיה בעתלית. אז הציעו לנו להקים שלט במקום שבו היה המבנה, שמציין שכאן היה מבנה על שם לאה רקוב. סירבנו גם לזה.
"באנו בדברים עם מנהלת בית הספר בעתלית להקים בבית הספר ספרייה על שם לאה ועל שם שאר נופלי עתלית, אולם ההסתדרות לא הסכימה זה עלה יותר מדי. בשלב מסוים הסתבר שנציג 'ניר שיתופי' פנה למנהלת בית הספר מבלי ליידע אותנו ואת עורך הדין שלנו, וביקש ממנה הצעות מחיר להקמת ספרייה. הוא כביכול הסכים להנצחה, אבל ההנצחה שהוא הציע היתה למרוח בצבע מבנה שקיים, ואנחנו התכוונו לבניית מבנה.
"הגישור לא הועיל. חזרנו למשפט, ובינתיים השופט אנגלנדר פרש לגמלאות והצטרף שופט אחר. בשבוע שעבר היתה הפסיקה, והיא היתה נגדנו. נפסק שהשטח הוא של ההסתדרות. כרגע ערערנו על פסק הדין במסגרת כתב התביעה שלנו. עורך הדין שלנו הסתמך על תקדימים דומים של מבנים שנתרמו לישיבה ובמשך הזמן המשפחה תבעה את זה בחזרה, הפסידה במחוזי וזכתה בעליון על ידי השופט ברק שקבע שהשטח נתרם למטרה מסוימת".
אבא שלך, אורה, סמך על הסתדרות שתנציח את בתו?
"ודאי. תביני, אבא היה מפא"יניק מהיום הראשון שהוא הגיע לארץ. לא עניין אותו שום דבר, רק עם ישראל וארץ ישראל, והוא רצה להנציח את בתו. השופט אנגלנדר אמר לנו פעם: אני רואה מולי את האבא, יהודי בבגדי עבודה שרוצה רק לתרום לכלל. לי כאחות זה מאד כואב, אני מרגישה שרימו אותי. אני רוצה להנציח את אחותי וגם את ההורים, שנפטרו בינתיים. הסיפור שלנו הוא לא יחידי. בשלב מסוים נפגשנו עם ראש יד לבנים, והוא סיפר לנו שסיפורים כאלה קיימים במקומות נוספים".
בית מיטשל עומד למכירה
בית מיטשל הוא עוד דוגמא למבנה שנתרם להסתדרות. אדוארד מיטשל ז"ל היה יהודי מארה"ב, שראה חשיבות לפתח פרוייקטים ערכיים בישראל. לפיכך החליט לתרום להסתדרות מבנה בלב ירושלים, על מנת שההסתדרות תכונן במבנה בית ספר להשכלה עבור פועלים ארץ-ישראליים. המבנה נבנה ברחוב סוקולוב בבירה ונקרא בית מיטשל על שם הנדבן. ההסתדרות פתחה במבנה בית ספר לפועלים ששכן במבנה מספר שנים, עד שהפסיק לתפקד.
בשנת תשנ"ו החליטה ההסתדרות למכור אותו ולהשתמש ברווחי המכירה לצרכיה השונים. בני משפחת מיטשל, שנדהמו מהעובדה שנכס שתרמו לפעילות חינוכית יהפוך לנכס נדל"ן לטובת ההסתדרות החדשה, עתרו לבית משפט בבקשה שלא לאפשר את המכירה.
בכתב ההגנה שכתה עו"ד אהרון ברקאי עבור בני המשפחה נכתב בין היתר: "אדוארד מיטשל ז"ל, שהיה יהודי אמיד ומכובד בארה"ב, ראה בהסתדרות כר נאה לתרומותיו הכספיות לצורך קידום המטרות שהוא האמין, בהן כגון חינוך לערכי עבודה ותרומה לחיי הקהילה באופן מועיל... בשנת 1996 נודע בדרך לא דרך להנהלת הקרן היום כי ההסתדרות עומדת למכור את הנכס, וזאת בניגוד גמור להסכם אותו חתמה".
לסיכום כתב עו"ד ברקאי: "התנהגותה של ההסתדרות מעמידה תורמים פוטנציאליים בחוסר ודאות לגבי מהות ההנצחה ובהחשש שעם הסתלקותם מהעולם ייעלמו שמם ומפעלם מן העולם". בית מיטשל טרם נמכר, ועניינו נמצא עדיין בבירור משפטי.
קריית חיים וקריית אונו
סוג אחר של נכסים שמוכרת ההסתדרות הוא נכסים שלא שנתרמו על ידי תורמים פרטיים, אלא התקבלו ממנהל מקרקעי ישראל בתנאים מועדפים, והיום ההסתדרות מוכרת אותם כקרקע רגילה. כפי שדווח בעיתון זה, ההסתדרות ניסתה למכור מועדון תרבות בשיכון העובדים בקריית משה למרות שהמועדון היה שייך לאגודת התושבים. התושבים עדיין מנהלים מאבק משפטי כנגד מכירת המועדון.
בעקבות חשיפת 'בשבע' אודות שיכון העובדים בקריית משה, הגיעו לתושבי השיכון ידיעות על מקומות נוספים בארץ שבהם ניסתה ההסתדרות למכור נכסים, כשהיא ממירה את ייעוד הקרקע מצרכים תרבותיים חברתיים לקרקע נסחרת.
בשיכון העובדים בקריית חיים שוכן אצטדיון שהיה פעיל מאוד, עד שמכבי חיפה בנתה לעצמה אצטדיון חלופי. מאז, הפך האצטדיון לפעיל הרבה פחות, עד שההסתדרות החליטה למכור אותו. תושבי האגודה טוענים שהאצטדיון שייך להם ולא להסתדרות, ושבכל מקרה השטח הוקצה להסתדרות למטרות מסוימות.
האדריכל שמואל גלברהט, סגן ראש עיריית חיפה כתב על כך: "עם פרסום היוזמה לבינוי שטח האצטדיון, באמצע שנת 90', פניתי למנהל מקרקעי ישראל וטענתי כי ההסתדרות קיבלה את השטח ללא תמורה נאותה, לצורך מתן שירותי ספורט ונופש לציבור. אם ההסתדרות אינה רוצה או אינה יכולה לספק שירותי ספורט ונופש, עליה להחזיר את השטח למנהל מקרקעי ישראל, שיוציא מכרז ליזם אחר לצורך סיפוק שירותים אלו לציבור".
עניין האצטדיון בקריית חיים עודנו בדיונים משפטיים.
גם בקריית אונו רצתה ההסתדרות למכור מגרש ספורט, אולם שם היא נתקלה בהתנגדות העירייה, שטענה כי "המקרקעין הוקצו להסתדרות אך ורק למטרות ציבוריות ולא למטרות מסחריות. אם להסתדרות אין צורך במקרקעין אלה עליה להחזירם לציבור ולא להשתמש בהם כאמצעי לכסות את גרעונותיה". גם עניין זה נמצא בדיונים משפטיים.
עמיר פרץ מטרטר את הפנסיונרים
ממסמכים שנתגלו לאחרונה עולה כי לאחוזים שההסתדרות גובה מוותיקי קרית משה אין הצדקה משפטית. יו"ר ההסתדרות מתחמק ומפנה את הקשישים אל רשם האגודות השיתופיות
לפני כחודש חשפנו לראשונה את כוונתה של ההסתדרות לגבות מכל תושב בשיכון קריית משה בירושלים 10 אחוזים מערך דירתו, תמורת אישור של ההסתדרות לעסקת המכירה. בינתיים גילו תושבי השיכון ממצאים חדשים, שמחזקים את הראיות לטובתם. מדובר במספר מסמכים המעידים שההסתדרות ויתרה על זכויותיה בשיכון זה כבר לפני שנים, והניסיון לגבות מהתושבים את הסכום הזה עכשיו נראה תמוה לאור המסמכים הללו.
לשם תזכורת, נסקור בקצרה את השתלשלות הסכסוך בין תושבי שיכון קריית משה להסתדרות: מיום שקם השיכון ועד לפני חצי שנה, כל מי שקנה דירה בשיכון יכול היה למכור אותה בתנאי שיקבל את אישור ההסתדרות לכך. משנת 52' ועד היום ההסתדרות לא דרשה כסף תמורת האישור, אך מעתה, מי שירצה למכור את דירתו בשיכון ייאלץ לשלם 10 אחוזים מערך הדירה תמורת אישור המכירה היישר לקופת ההסתדרות. את הסכום הזה מעוניינת ההסתדרות לגבות על סמך סעיף מעורפל המופיע בשטר המכונה 'שטר החכירה הראשי', המחייב את כל מי שרכש דירה בשיכון זה.
התושבים שביקשו לעתור לבית משפט הופתעו לגלות סעיף בחוזה הקובע כי כל בעיה בינם לבין ההסתדרות תיושב במשפט החברים של ההסתדרות. בצר לו החליט ועד האגודה שיכון עובדים קריית משה לעתור לרשם האגודות, בבקשה לשנות את התקנון.
משה ברגמן, יו"ר ועד התושבים: "פנינו לרשם בבקשה לשנות את התקנון בגלל גזירת 10 האחוזים, אבל לא רק בגללה. מרגע שהתחלנו לערער על זכותה של ההסתדרות לגבות את הסכום טלפן אלי עוה"ד של ההסתדרות, מר טל חוטר ישי, ואיים שאם לא נבצע את הסעיף הזה ההסתדרות תנצל סעיפים נוספים בתקנון, כמו למשל זכותה למנות מטעמה ארבעה מתוך שבעת חברי הוועד שלנו, או זכותה למנוע מחבר האגודה לקבל אישור למשכנתא. מה שאומר למעשה שוועד התושבים יהפוך לגוף של ההסתדרות והיא תקבל את כל ההחלטות עבורנו. האיום הזה עורר אותנו לחשיבות של ביטול התקנון".
ביום ראשון התקיים הדיון המשפטי אצל רשם אגודות, אחרי שההסתדרות דחתה את הדיון פעמיים. הרשם הציע לצדדים להגיע לפשרה, ולא נתן את הכרעתו בעניין שינוי התקנון. הצדדים החליטו להקפיא את עניין שינוי התקנון ולגשת לבוררות אובייקטיבית בעניין תשלום 10 האחוזים. הבוררות תהיה אצל שופט, ולא במשפט החברים של ההסתדרות.
בדק בת בארכיון האגודה העלה מסמכים ישנים, המעידים שההסתדרות שינתה את הסעיף המחייב כל תושב לשלם 10 אחוזים מערך הדירה והקטינה את הסכום. בשנת תשכ"ד (54') נשלח לאגודה מסמך המציין כי "בזה הננו מעבירים אליכם את החלטת חברת העובדים... על הקטנת ההפרשות ב-50 אחוזים. ההפרשות תהיינה בשיעור כולל של ארבע אחוז: לקק"ל 2%, לוועד האגודה אחוז אחד ולאבן העזר אחוז אחד".
האחוז המיועד לאבן העזר הוא זה שההסתדרות דורשת עכשיו, תוך התעלמות ממסמך זה, וממסמך נוסף שמקטין את הסכום עוד יותר ונשלח לתושבים בשנת תשכ"ז (57'): "מליאת המרכז לשיכון... החליטה לפי הצעת המזכירות על הקטנת ההפרשות המשתלמות לאגודה ולאבן העזר כדלקמן: חצי אחוז לוועד האגודה וחצי אחוז לאבן העזר".
תושבי השיכון טוענים שבפרוטוקולים של ועד השיכון משנת תשכ"ט (59') נמצאו ראיות לכך שהסעיף בוטל לגמרי, והם מניחים שמסמך על ביטול הסעיף נמצא גם הוא אי שם בארכיון.
החיוב בכלל בוטל
בחיפושים בארכיון גילה ברגמן גם מכתב רשמי ששלח משה שחל, שהיה יו"ר ברית פיקוח לאגודות השיכון בהסתדרות בשנת תשל"א (71'): "הנני להביא לידיעתכם... החלטת הוועדה המרכזת... בדבר ויתור חברת העובדים על זכויותיה בחוזי שכירות באגודות שיכון לסוגיהן".
מה טוענת ההסתדרות כנגד מסמכים אלו?
ברגמן: "אני חושב שההסתדרות לא האמינה שנמצא אותם. כרגע, בכל אופן, הם מסרבים להתייחס לכל טענה שנוגעת לדרישתם לתשלום של 10 אחוזים. הם טוענים שרשם האגודות רשאי להתייחס רק לשינוי התקנון, ואת הנוגע לסעיף לפיו אנו נדרשים לשלם 10 אחוזים מערך הדירה הם יבררו איתנו בבית משפט. בבית משפט הם יטענו שלפי התקנון אנחנו אמורים לברר את העניין במשפט החברים של ההסתדרות, כך שבינתיים אין טענה עניינית נגד המסמכים האלה".
אירוני במיוחד, שלמרות שעו"ד חוטר ישי טוען שרשם האגדות אינו רשאי לפסוק בכל הקשור לגביית 10 האחוזים מערך הדירה, אלא רק לגבי התקנון, מי שהפנה את תושבי שיכון קריית משה לרשם האגודות הוא דווקא יו"ר ההסתדרות אמיר פרץ.
ברגמן פנה לאמיר פרץ בבקשה לסייע בעניינם, וכתב לו כך: "הנך ידוע כאדם הנלחם למען זכויות אזרח ומציג את עצמך כנלחם למען השכבות החלשות... בימים אלו הננו רואים איך הנך משבית את המדינה כולה מסיבות אלו... אני פונה אליך בשם עשרות חברים מאגודתנו ובשם אלפי חברי אגודות נוספות, ובטוח כי העוול הזועק לשמים יביא לכך שתפעל בנחישות מול העריצות השלטונית... אין לי ספק כי אילו מעשים כאלה היו נעשים על ידי הממשלה, היית קם ונלחם כארי למען ציבור עשוק זה. במקרה זה, כל שנדרש ממך לעשות הוא דבר פשוט ביותר. חברת העובדים הנ"ל שייכת להסתדרות. בהוראה אחת ביכולתך להפסיק חמס ושוד זה, הנעשה על ידך ובאחריותך..."
בתגובה השיב אמיר פרץ (באמצעות העוזרת למנכ"ל אורה ברנד): "הנושא המועלה במכתבך צריך להיות מופנה אל רשם האגודות השיתופיות הפועל במסגרת משרד העבודה והרווחה בירושלים. אני מאחלת לך הצלחה".
"על זה", אומר משה ברגמן, "אני מתכוון לאמר לחוטר ישי בדיון אצל הרשם: הבוס שלך הפנה אותי לכאן ואתה טוען שהעניין אינו בסמכותו של רשם האגודות?"
ההסתדרות חתמה בשמם
ברגמן מסביר שהוא ושאר בעלי הדירות חתמו על שטר המחייב אותם לקיים את האמור בחוזה החכירה המשני, המפרט את התנאים שלהם מחויב כל בעל דירה כתושב שיכון עובדים של ההסתדרות. בחוזה זה מופיע סעיף המפנה את הקונה לשטר החכירה הראשי, שבו יש סעיף מעורפל הדן במחויבות של כל מוכר דירה להעביר 10 אחוזים מערכה להסתדרות.
ברגמן והרוכשים של שנות התשעים לא טרחו לבדוק כל זאת, כי היה ידוע להם שעשרות שנים אף סעיף מהשטרות הללו לא מומש. אולם ברגמן תמה כל הזמן, כיצד חתמו ראשוני המשתכנים על מסמכים דרקוניים כאלה? הרי הם לא יכלו לדעת מראש שהסעיפים הללו לא ימומשו.
התושבים הקשישים של השיכון טענו בתוקף שהם מעולם לא חתמו על מסמכים כאלה. ברגמן הניח שזיכרונם בוגד בהם, אולם משהצטרפו קשישים רבים לטענה שלא חתמו על המסמכים הוא בדק בארכיון האגודה ומצא שכל הרוכשים של שנות החמישים חתמו מתוך אמונה עיוורת או מתוך תחושת כורח על טופס ייפוי כוח, שמקנה להסתדרות את הזכות לחתום בשמם על מסמכים שונים. מכוחו של ייפוי כוח זה חתמה ההסתדרות בשמם על שטרות החכירה המדוברים.