סיפור עצוב (עם סוף עצוב יותר)

על במת בית הכנסת בשכונתי מונחות דרך קבע מספר קופות צדקה. אחת מהן – תאמינו או לא – עשויה מקופסה ישנה של תחליף חלב מסוג רמדיה. השבוע הצצתי לתוכה. קופת הצדקה היתה כמעט ריקה.

אל תלכו לשום מקום – יש לסיפור המשך!

עריץ הטלוויזיה

בשבוע שעבר שודר בערוץ 2 סרטו של יובל נתן 'ערוץ 2 – עכשיו הסרט'. לא אעסוק כרגע בחולשותיו (הרבות) של הסרט עצמו, אלא אתייחס להתבטאות אחת מתוכו, רפליקה מקוממת שיצאה מפיו של המגיש דן שילון. העיתונאי הוותיק טען שם, כי השפעתו של ערוץ 2 על הצופים אינה כה גדולה, וניסה להוכיח זאת באמצעות הדוגמה הבאה: "אם דודו טופז יאמר לקהל – תצביעו ליכוד, או עבודה, אפילו רבע קול לא יזוז ממפלגה אחת לאחרת".

אז ראשית, זה לא מדויק. דודו טופז בהחלט יכול להשפיע על תזוזה של כמה קולות, בדיוק כפי שאמן המופיע בפרסומות יכול להשפיע על הרגלי הצריכה. אבל לא זה החלק המדהים בהתבטאותו של שילון. כל סטודנט לתקשורת מבין כבר בשנתו הראשונה עד כמה חזקה השפעתו של המדיום הטלוויזיוני על הציבור. הדוגמה מדודו טופז אינה רלוונטית, כי כוחה של התקשורת היא דווקא במסריה הסמויים, המועברים באמצעות דימויים, שפה, קצב, עריכה ועוד, ומאפשרים לה לשטוף את מוחנו ולעצב את סדר היום שלנו בכל התחומים.

באופן טבעי, ערוץ 2 הפופולרי הוא בעל ההשפעה הגדולה ביותר על הציבור. הוא יכול לשכנע אותנו ש'קחי אותי שרון' היא התוכנית הכי שווה, ושאין ברירה אלא לפנות יישובים; הוא יכול למכור לנו אבקת כביסה ואת אבו-עלא. אם דן שילון באמת לא מודע לכוח ההשפעה שלו כאיש טלוויזיה, טוב שהוא נמצא כעת בערוץ 1, שהשפעתו קטנה הרבה יותר.

שאלה אחת קטנה

השר שאול מופז מתח השבוע ביקורת קשה על ההסכם עם חיזבאללה, אולם מאוחר יותר הצביע בממשלה בעד ההסכם. מעניין, בדיוק כך התנהל מופז בעניין מפת הדרכים האמריקנית – ביקר אותה ואחר כך הצביע בעדה בממשלה. האם מופז הופך לסוג חדש ומשוכלל של דן מרידור?

ברוך הגברת

אם לא ניפרד מהפלשתינים, כך מאיים עלינו השמאל הישראלי, נאבד במהרה את הרוב היהודי במדינה. אבל פרידה מהפלשתינים, או מהערבים בכלל, תביא עלינו סכנה ברורה לא פחות ומיידית הרבה יותר – סכנת איבוד השמות הנשיים במדינת ישראל.

בשבוע שעבר שמעתי ברדיו, כי בגמר אליפות ישראל בטניס התמודדו שחר פאר ודניאל שטיינברג. רק אחרי שעות קלטתי שהקריין דיבר על גמר טורניר הנשים. יש לציין בהגינות, כי גם הזוכה באליפות הגברים, אנדי רם, נושא שם המתאים איכשהו לשני המינים. ועדיין, קשה מאוד למצוא שמות עבריים 'נשיים' הניתנים היום לבנים. מנגד, שמות כמו 'נועם', 'יובל', 'אביב' ו'אופיר', שבעבר הוענקו בלעדית לאזרחינו הזכריים, הפכו בשנים האחרונות לשמות לגיטימיים - ואפילו אופנתיים – אצל נערותינו החסודות.

אז נכון ש'נועה' הוא עדיין שם פופולארי בישראל, וגם 'מיכל' זוכה לרייטינג לא רע. אבל ככלל, השמות הנשיים המובהקים הולכים ונעלמים מחיינו. כדי למנוע אסון זה ולהבטיח את המשך קיומם של השמות הנשיים במדינת ישראל, חייבים – פשוט חייבים - להשאיר את הפלשתינים אצלנו. אולי אני לא בקי מספיק בשמות ערביים, אבל אני די בטוח שלשום אישה ערבייה לא קוראים 'אחמד'.

מלה אחת טובה

לשרים טומי לפיד ואברהם פורז, שהתנגדו לעסקה עם חיזבאללה, ובכך מנעו מן ההצבעה להפוך לדו-קרב על פי שיוך מפלגתי. ובכלל, אם לא אחמיא להם עכשיו, אז אימתי?

הסוף העצוב יותר

ובכן, אחרי שהתברר לי כי קופת הצדקה שהיתה פעם קופסת 'רמדיה' ריקה מכסף, הצצתי גם בקופות הצדקה האחרות שהיו מונחות לידה. גם בהם לא היה כמעט כלום. (אבל רק בגלל שבני קהילתי הם קמצנים בני קמצנים, זאת לא סיבה להרוס סיפור טוב).

יודע את מקומי

זה קורה בערך שלוש פעמים ביום: אני מחזיק בידיי את בני יחידי, מנסה להפגין בפניו את היותי אב אוהב, ובעיקר משתדל לא למעוך את השלוש פסיק שש מאות גרם התלויים ברפיון בין אצבעותיי. ואז מתחיל הינוקא לבכות. לא בכי חלוש כיאה לגילו הצעיר, אלא בכי מהסוג שעלול לגרום לכל שכן אכפתי (ומזל שאין לנו כאלה) להזעיק משטרה.

מה עושים כדי להפסיק בכי של תינוק? השבוע ניסיתי הכול: ליטופים, נדנודים, טפיחות על הגב, בדיחות עדתיות – שום דבר מזה לא עזר. אדם פחות קשוח ממני בוודאי היה פונה לעזרתה של אם התינוק. אבל אני? סליחה, אולי אני לא גבר השנה, אבל עדיין יש לי כבוד עצמי. אז במקום לבקש עזרה, ניגשתי אל רעייתי ופשוט פרצתי בבכי.

"די, די", אמרה רעייתי וטפחה קלות על גבי עד שנרגעתי. אחר כך לקחה בידיה את היורש, וראו זה פלא - גם הוא הוריד את הווליום למינימום המותר בחוק.

"הוא הפסיק לבכות", אמרתי בהשתאות מהולה בעלבון, "רק לקחת אותו ממני, והוא השתתק, כאילו הבעיה שלו נעלמה".

רעייתי טענה שאני לוקח הכול אישי מדי. "קח אותו ממני חזרה, ותראה שהוא יישאר רגוע". אז לקחתי אותו, והקטן שוב החל לצרוח את נשמתו. מיד החזרתי אותו לאמו, ותוך שניות הוא הפך רגוע כמו דורון שפר על פטרייה הודית. פשוט לא ייתכן שזה מקרי.

צלצול בדלת. החותנים הגיעו לביקור פתע. מכיוון שלא ממש בא לי לשתף אותם בפדיחות האבהות שלי, התחמקתי באלגנטיות לחדר העבודה ("מצטער, צריך לכתוב את המדור לעיתון") והשארתי אותם לבלות את הערב עם הבת, הנכד ורוח הקודש.

ואז קרה הנס. מגרונו של יורש העצר נשמע זרזיף קל של בכי חנוק, שתוך שניות ספורות הפך למבול של דמעות בצירוף צרחות קורעות לב. כל נסיונותיהם של חותניי ואשתי להרגיע אותו עלו בתוהו. אולי הוא נבהל מהביקור הבלתי צפוי, אולי נעשה רעב, ואולי סתם בא לו לבכות. מה שלא יהיה, יצאתי אל הסלון, ובלי שהיות או שאלות מיותרות לקחתי את בני יחידי מידיה של אשתי.

"ששש", לחשתי באוזנו של התינוק, ומאותו רגע התחלתי להתפלל בלחש: שהנס ימשיך עוד קצת, רק עוד כמה דקות, עד שהורי אשתי ילכו. ואכן, הפעוט הפסיק לבכות והחל להסתכל סביב בהבעה משועממת. זה היה הרגע הגדול שלי כאבא. חמי וחמותי לא הפסיקו להתפעל מיכולתי הפנומנלית להרגיע תינוקות. אפילו אשתי, שידעה את האמת, שלחה בי מבט מלא הערכה. הייתי בעננים.

"תראה, הוא ממש מחייך!" קראה אשתי בהתלהבות. הבטתי בו ארוכות, ומה אגיד – כרגיל, הזוגה צודקת. הצוציק בן החודש מינוס הביט בי בחיוך שובר לבבות. ואז הבנתי: רק אז הוא הבין את אחת הבדיחות העדתיות שסיפרתי חצי שעה קודם לכן.