חסידים מספרים כי כשביקר הרבי מגור אצל הרבי מרוז'ין בסאדיגורה שאל אותו הרוז'יני: "האם יש בפולין דרכים מתוקנות?" "כן", השיב הרבי מגור. "ומי הם הקבלנים, יהודים או נכרים?" שאל הרוז'יני. "יהודים", השיב הרבי מגור. "וכי מי זולתם יבין לסול דרכים?" אמר הרוז'יני.
הסיפור שלפנינו הוא דוגמה לתפיסת העולם של החסידות אודות השיחה הנשמעת לכאורה כשיחה בטלה, אולם בעצם הנה שיחה בעלת משמעות. לכאורה יש לפנינו שיחה בין הרבי מרוז'ין לרבי מגור אודות טיב הדרכים וסוללי הדרכים בפולין. אולם ממשפט הסיום של הסיפור ניתן לחוש בוודאות כי כוונתו של הרבי מרוז'ין הנה למשמעות פנימית אחרת, ולא לדרכים הגשמיות שהן לכאורה נושא השיחה.
גישה זו של החסידות אל השיחה הסתמית, ואף אל השיחה הבטלה, מעוגנת היטב בתפיסת העולם החסידית האומרת כי המציאות האלוקית קיימת בכל רובדי ההוויה, וכפי שנוסחו הדברים במשפט המפתח של החסידות: "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו יתברך). אם אכן אין מקום פנוי ממנו, הרי שהוא כביכול מצוי בכל דבר, בכל מציאות ובכל שיחה.
שיחה סתמית, ואף שיחה בטלה, תהיה אם כן מכון להשראת שכינה. היא תשקף איזו אמת פנימית המסתתרת מאחורי השיח שלכאורה אין לו שום משמעות רוחנית. אולם כשם שניתן למצוא את האלוקים בתוך האכילה והשתייה שהרי אין מקום פנוי ממנו, כך ניתן למצוא אותו גם בתוך השיחה הסתמית.
הדרך אל המשפט האחרון של השיחה בין השניים, שהוא בעצם משפט המפתח הדו משמעי, עוברת דרך הדיאלוג. יש כאן תחושה שהרבי מרוז'ין רוצה שהתשובה הסופית תגיע מתוך תהליך של בירור, שהרי כל מטרת השיחה הזו היא לברר את האמת הפנימית מתוך המציאות החיצונית. הוא מתחיל בשאלה סתמית אודות טיב הדרכים בפולין; לאחר מכן הוא שואל על זהותם של סוללי הדרכים, ורק אז, לאחר שנתבררו הנתונים כולם במהלך של שאלה ותשובה, הוא יורה את משפט המפתח: "וכי מי זולתם של היהודים יבין לסול דרכים?"
יש צורך להבין כי דברי הרבי מרוז'ין נאמרו על רקע תקופתו. יהודי פולין היו מעורים ביותר בארץ ישיבתם. רבים מהם הגיעו לעמדות מפתח, שהיה בהן בכדי לסלול דרכים לכלל המדינה הפולנית. מעבר לכך היו היהודים תמיד אלו שהעלו את הרעיונות החדשים, את המסילות החדשות, את הרעיונות המהפכניים. שאור שבעיסה, שאור שכל עניינו לחפש את הדרכים ואת המסילות הנכונות להנהגת החברה, לפתרון הבעיות. חיפוש זה העמיד אותם תכופות בראש תנועות חדשות שבאו להציג דרכים חדשות.
השימוש במושג דרך נעשה כאן בכפל משמעות. הדרך הפשוטה, הגשמית, באה לקשר בין נקודת מוצא ובין מטרה. סוללי הדרכים אמורים לסלול דרך שתאפשר להגיע אל המטרה. בדרך אל המטרה יש תנאים טופוגרפיים, המכתיבים שינויים בתוואי הדרך, יש בעיות טכנית בסלילת הדרך ועוד. יודעים הם היהודים שלנו להתמודד עם הקשיים שהסביבה מכתיבה, ולמרות הכל לסלול את הדרך שתביא את ההולכים בה מנקודת המוצא אל מחוז חפצם הרצוי.
אם כך הם פני הדברים בהוראה הטכנית והמעשית של סלילת הדרך, הרי שנכונים הם גם ביחס לסלילת הדרך הרוחנית הערכית. כל אדם ואדם רוצה להתקרב לאלוקיו, להגיע אל תכליתו ואל מיצוי שליחותו בעולם. השאלה היא מה הדרך. אין כמו היהודים היודעים לסול את הדרכים המובילות אל המטרה הנכספת. מי שהיו יכולים לסלול את הדרכים הגשמיות יוכלו להתמודד גם עם סלילת הדרכים הרוחניות.
זאת ועוד, סלילת הדרך נתפסת תמיד כסלילת דרך חדשה, במקום שעדיין לא היתה בו דרך. היהודים יודעים את המטרה הסופית, ולמרות שכבר נסללו דרכים רבות על מנת להגיע אל המטרה הרוחנית היהודית, אין הם מפסיקים מלסלול עוד ועוד דרכים חדשות שיביאו להתקרבות ולהתעוררות מחודשת בעבודת ה'. כך אנו מוצאים בעולמה של היהדות גיוון כה רחב של שיטות ודרכים, שכולן נועדו להביא את האדם אל תכליתו המקווה.
הסיפור שלפנינו הוא דוגמה לתפיסת העולם של החסידות אודות השיחה הנשמעת לכאורה כשיחה בטלה, אולם בעצם הנה שיחה בעלת משמעות. לכאורה יש לפנינו שיחה בין הרבי מרוז'ין לרבי מגור אודות טיב הדרכים וסוללי הדרכים בפולין. אולם ממשפט הסיום של הסיפור ניתן לחוש בוודאות כי כוונתו של הרבי מרוז'ין הנה למשמעות פנימית אחרת, ולא לדרכים הגשמיות שהן לכאורה נושא השיחה.
גישה זו של החסידות אל השיחה הסתמית, ואף אל השיחה הבטלה, מעוגנת היטב בתפיסת העולם החסידית האומרת כי המציאות האלוקית קיימת בכל רובדי ההוויה, וכפי שנוסחו הדברים במשפט המפתח של החסידות: "לית אתר פנוי מיניה" (אין מקום פנוי ממנו יתברך). אם אכן אין מקום פנוי ממנו, הרי שהוא כביכול מצוי בכל דבר, בכל מציאות ובכל שיחה.
שיחה סתמית, ואף שיחה בטלה, תהיה אם כן מכון להשראת שכינה. היא תשקף איזו אמת פנימית המסתתרת מאחורי השיח שלכאורה אין לו שום משמעות רוחנית. אולם כשם שניתן למצוא את האלוקים בתוך האכילה והשתייה שהרי אין מקום פנוי ממנו, כך ניתן למצוא אותו גם בתוך השיחה הסתמית.
הדרך אל המשפט האחרון של השיחה בין השניים, שהוא בעצם משפט המפתח הדו משמעי, עוברת דרך הדיאלוג. יש כאן תחושה שהרבי מרוז'ין רוצה שהתשובה הסופית תגיע מתוך תהליך של בירור, שהרי כל מטרת השיחה הזו היא לברר את האמת הפנימית מתוך המציאות החיצונית. הוא מתחיל בשאלה סתמית אודות טיב הדרכים בפולין; לאחר מכן הוא שואל על זהותם של סוללי הדרכים, ורק אז, לאחר שנתבררו הנתונים כולם במהלך של שאלה ותשובה, הוא יורה את משפט המפתח: "וכי מי זולתם של היהודים יבין לסול דרכים?"
יש צורך להבין כי דברי הרבי מרוז'ין נאמרו על רקע תקופתו. יהודי פולין היו מעורים ביותר בארץ ישיבתם. רבים מהם הגיעו לעמדות מפתח, שהיה בהן בכדי לסלול דרכים לכלל המדינה הפולנית. מעבר לכך היו היהודים תמיד אלו שהעלו את הרעיונות החדשים, את המסילות החדשות, את הרעיונות המהפכניים. שאור שבעיסה, שאור שכל עניינו לחפש את הדרכים ואת המסילות הנכונות להנהגת החברה, לפתרון הבעיות. חיפוש זה העמיד אותם תכופות בראש תנועות חדשות שבאו להציג דרכים חדשות.
השימוש במושג דרך נעשה כאן בכפל משמעות. הדרך הפשוטה, הגשמית, באה לקשר בין נקודת מוצא ובין מטרה. סוללי הדרכים אמורים לסלול דרך שתאפשר להגיע אל המטרה. בדרך אל המטרה יש תנאים טופוגרפיים, המכתיבים שינויים בתוואי הדרך, יש בעיות טכנית בסלילת הדרך ועוד. יודעים הם היהודים שלנו להתמודד עם הקשיים שהסביבה מכתיבה, ולמרות הכל לסלול את הדרך שתביא את ההולכים בה מנקודת המוצא אל מחוז חפצם הרצוי.
אם כך הם פני הדברים בהוראה הטכנית והמעשית של סלילת הדרך, הרי שנכונים הם גם ביחס לסלילת הדרך הרוחנית הערכית. כל אדם ואדם רוצה להתקרב לאלוקיו, להגיע אל תכליתו ואל מיצוי שליחותו בעולם. השאלה היא מה הדרך. אין כמו היהודים היודעים לסול את הדרכים המובילות אל המטרה הנכספת. מי שהיו יכולים לסלול את הדרכים הגשמיות יוכלו להתמודד גם עם סלילת הדרכים הרוחניות.
זאת ועוד, סלילת הדרך נתפסת תמיד כסלילת דרך חדשה, במקום שעדיין לא היתה בו דרך. היהודים יודעים את המטרה הסופית, ולמרות שכבר נסללו דרכים רבות על מנת להגיע אל המטרה הרוחנית היהודית, אין הם מפסיקים מלסלול עוד ועוד דרכים חדשות שיביאו להתקרבות ולהתעוררות מחודשת בעבודת ה'. כך אנו מוצאים בעולמה של היהדות גיוון כה רחב של שיטות ודרכים, שכולן נועדו להביא את האדם אל תכליתו המקווה.