ציר ורסאיי-רמדיה
אני אם לארבע בנות והקטנה שבהן בת ארבעה חודשים. מדי פעם, במסגרת תרבות "הדיוור הישיר", אני מקבלת בדואר מכתבי פרסומת שונים,
מכתב כזה קיבלתי ביום חמישי י"א חשוון בצהריים והשולחת היתה חברת 'רמדיה'. מכיוון שהקב"ה זיכה אותי להניק את בתי לא התייחסתי אל המכתב ברצינות ובחיוך משועשע קראתי את ההסברים המלומדים שבעזרתם מפארים ומהללים אנשי "רמדיה" את הפורמולה שלהם. כמובן, בתוספת תלוש לרכישת דוגמא אחת חינם. כל השבחים הללו סוכמו בסיסמא המוכרת "רמדיה לתת את הטוב ביותר".
במוצאי שבת כבר כולנו ידענו שהמחלה הקטלנית נגרמה כתוצאה מהפורמולה של רמדיה שהיתה רחוקה מאד מההגדרה "הטוב ביותר".
רצף האירועים הזה גרם לי להיזכר בפרסומת אחרת שהיתה מנוגנת הרבה ברדיו לפני כשלוש שנים: "ארמונות ורסאי מקום שיש לו שם ארמונות ורסאי חלום שמתגשם" וכולנו זוכרים את השם הנורא שנשאר לאולמי ורסאי ואת הסיוט שהתגשם במקום הנוראי הזה.
העובדה שהתברר לאחר מעשה שהפרסומות לא היו קשורות כלל אל המציאות האמיתית (וזה בלשון המעטה), מעוררת מחשבות נוגות על עולם הפרסום, שבולע נתח כל כך נכבד מהכלכלה המודרנית.
ואולי, אחת הסיבות לכך שהכלכלה שלנו במצב כל כך גרוע היא מפני שהיא מבוססת בחלקה הגדול על הונאת דברים והונאת ממון, או במילים אחרות 'פרסומת'.
תפארת בשארי, קרית ארבע
נביא בביתו
(בתגובה למדור 'על דעת עצמי' גיליון 66)
לאחר התפוצצות פרשת רמדיה חזרתי וקראתי את מדורו החביב של דניאל רותם, כי זכרתי במעומעם משהו על מזון תינוקות. ואמנם, רותם כותב כי כשבנו בכה הוא איים עליו שייתן לו מזון מלאכותי, ומייד איום זה עשה את שלו, התינוק נרגע, והפסיק לבכות.
דניאל, כנראה שעליך מעלה הכתוב "ניבא ולא ידע מה ניבא"
גרשון גרינוולד
פתח תקוה
ומה עם התלמידים?
(בתגובה למדור הילדים, גיליון 66)
קראתי את 'מה קרה למורה' ולא הסכמתי עם המסר המועבר לילדים.
נכון שאפשר להבין את המורה, אבל תלמיד מחפש מי שיקשיב לו ואם המורה לא מסוגלת לזה ולא יכולה לגלות הבנה ולתת עידוד, אין לה מה לעשות בתור מורה.
נכון, מורה יכולה לטעות ויכולה לפעמים לכעוס, אבל יש דרך גם לבקש סליחה ולהתקדם. הסיפור לא היה צריך להצדיק את המורה, אלא לתת דרך לתיקון.
זה המסר שהיה צריך להעביר.
יוסי גולד,עפרה
אסתי רמתי מגיבה: ילדים נוטים לראות את מוריהם כדמות מרוחקת וכל-יכולה. חשבתי שמן הראוי להראות שהמורה הוא רק בן אדם וגם אותו אפשר לדון לכף זכות.
הקרבן מול הרוצח
צפיתי בזעזוע בטלוויזיה כיצד מובל יצחק פס לבית המשפט כדי להעיד במשפט של רוצח בתו התינוקת, שלהבת הי"ד. יצחק פס עצור בחשד לאחזקת לבנת חבלה, (חשד שעדיין לא הוכח). אך האם לא היה איש במשטרה שחשב על המסר העובר מתמונה זאת השוואת הרצח המתוכנן של תינוקת יהודיה, להאשמה באחזקת לבנת חבלה. לצופה שלא בקי בפרטים, עובר המסר של השוואת הרוצח לקורבן.
האומנם יצחק פס הוא כה מסוכן לציבור עד כי מוכרחים היו לכבלו. האם מישהו העלה על דעתו כי הוא יברח מבית המשפט, וימנע מלהעיד נגד רוצח בתו. וגם אם כן, יש היום מספיק טכנולוגיות כדי לשמור על אדם בלי לכבול אותו פיזית, ולגרום להשפלתו מול רוצח בתו. יש להצטער על קהות החושים של המשטרה והשב"ס נוכח כאבו של אב שכול.
אדוה נוה, שערי תקוה
נגמר לי החמצן
אני בחורה פשוטה אחת מהעם גדלתי על ערוץ 7 במשך 15 השנים שחלפו והם גידלו אותי יחד בצער יחד בשמחה, כל יום טוב חג, או סתם הרגשה טובה שנתתם לנו, דחפה אותנו המאזינים הנאמנים להגיד לכם מילה טובה לשלוח הודעה או אפילו לפרגן בחבילה.
אני לא מבינה מזה לקום בבוקר בלי ערוץ 7 ובעצם עדיין קשה לי לעכל שאנחנו בלעדיכם החמצן לא זורם טוב בורידים, החמין לא יוצא מוצלח בלי השידור של אדיר, הקוגל לא בטעם של מסלו, ויום רביעי זה לא היום המשמח והמרגיע בלעדי סלע.
השקט שעולה מהתדר שכ"כ נקשרנו , הדממה שמבטאה את הכאב, ובעיקר את הצער והגעגוע לאונייה שכ"כ אהבנו, לרוגע שאתם מקרינים למוסיקה העברית וריקודי העם בבוקר, לחסידית והמזרחית ולשדרן עם הקול הערב והמקצועי דווקא מלב ים.
למחלקת החדשות, וליומני הבוקר, הכי אמיתיות ומקצועיות שבלעדיהם מעדיפים פשוט לסגור ולא לשמוע חדשות בכלל
מיכל קורן, ירושלים
ולירוק עלינו מותר?
האם מותר להתבטא ביריקה? אפילו אם היא על קבר של ראש ממשלה שנרצח בידי בן עוולה? בוודאי שאסור, או שאולי תגידו: הרי יש 'חופש ביטוי'.
אם כך מדוע איננו מזדעזעים כשבג"ץ מתיר בשם חופש הביטוי להקרין סרט שנוי במחלוקת כמו ג'נין ג'נין, המציג את חיילי צה"ל כקלגסים רצחניים? וכי זו לא יריקה עלינו?!
אדי שמואלסון, עתלית
אני אם לארבע בנות והקטנה שבהן בת ארבעה חודשים. מדי פעם, במסגרת תרבות "הדיוור הישיר", אני מקבלת בדואר מכתבי פרסומת שונים,
מכתב כזה קיבלתי ביום חמישי י"א חשוון בצהריים והשולחת היתה חברת 'רמדיה'. מכיוון שהקב"ה זיכה אותי להניק את בתי לא התייחסתי אל המכתב ברצינות ובחיוך משועשע קראתי את ההסברים המלומדים שבעזרתם מפארים ומהללים אנשי "רמדיה" את הפורמולה שלהם. כמובן, בתוספת תלוש לרכישת דוגמא אחת חינם. כל השבחים הללו סוכמו בסיסמא המוכרת "רמדיה לתת את הטוב ביותר".
במוצאי שבת כבר כולנו ידענו שהמחלה הקטלנית נגרמה כתוצאה מהפורמולה של רמדיה שהיתה רחוקה מאד מההגדרה "הטוב ביותר".
רצף האירועים הזה גרם לי להיזכר בפרסומת אחרת שהיתה מנוגנת הרבה ברדיו לפני כשלוש שנים: "ארמונות ורסאי מקום שיש לו שם ארמונות ורסאי חלום שמתגשם" וכולנו זוכרים את השם הנורא שנשאר לאולמי ורסאי ואת הסיוט שהתגשם במקום הנוראי הזה.
העובדה שהתברר לאחר מעשה שהפרסומות לא היו קשורות כלל אל המציאות האמיתית (וזה בלשון המעטה), מעוררת מחשבות נוגות על עולם הפרסום, שבולע נתח כל כך נכבד מהכלכלה המודרנית.
ואולי, אחת הסיבות לכך שהכלכלה שלנו במצב כל כך גרוע היא מפני שהיא מבוססת בחלקה הגדול על הונאת דברים והונאת ממון, או במילים אחרות 'פרסומת'.
תפארת בשארי, קרית ארבע
נביא בביתו
(בתגובה למדור 'על דעת עצמי' גיליון 66)
לאחר התפוצצות פרשת רמדיה חזרתי וקראתי את מדורו החביב של דניאל רותם, כי זכרתי במעומעם משהו על מזון תינוקות. ואמנם, רותם כותב כי כשבנו בכה הוא איים עליו שייתן לו מזון מלאכותי, ומייד איום זה עשה את שלו, התינוק נרגע, והפסיק לבכות.
דניאל, כנראה שעליך מעלה הכתוב "ניבא ולא ידע מה ניבא"
גרשון גרינוולד
פתח תקוה
ומה עם התלמידים?
(בתגובה למדור הילדים, גיליון 66)
קראתי את 'מה קרה למורה' ולא הסכמתי עם המסר המועבר לילדים.
נכון שאפשר להבין את המורה, אבל תלמיד מחפש מי שיקשיב לו ואם המורה לא מסוגלת לזה ולא יכולה לגלות הבנה ולתת עידוד, אין לה מה לעשות בתור מורה.
נכון, מורה יכולה לטעות ויכולה לפעמים לכעוס, אבל יש דרך גם לבקש סליחה ולהתקדם. הסיפור לא היה צריך להצדיק את המורה, אלא לתת דרך לתיקון.
זה המסר שהיה צריך להעביר.
יוסי גולד,עפרה
אסתי רמתי מגיבה: ילדים נוטים לראות את מוריהם כדמות מרוחקת וכל-יכולה. חשבתי שמן הראוי להראות שהמורה הוא רק בן אדם וגם אותו אפשר לדון לכף זכות.
הקרבן מול הרוצח
צפיתי בזעזוע בטלוויזיה כיצד מובל יצחק פס לבית המשפט כדי להעיד במשפט של רוצח בתו התינוקת, שלהבת הי"ד. יצחק פס עצור בחשד לאחזקת לבנת חבלה, (חשד שעדיין לא הוכח). אך האם לא היה איש במשטרה שחשב על המסר העובר מתמונה זאת השוואת הרצח המתוכנן של תינוקת יהודיה, להאשמה באחזקת לבנת חבלה. לצופה שלא בקי בפרטים, עובר המסר של השוואת הרוצח לקורבן.
האומנם יצחק פס הוא כה מסוכן לציבור עד כי מוכרחים היו לכבלו. האם מישהו העלה על דעתו כי הוא יברח מבית המשפט, וימנע מלהעיד נגד רוצח בתו. וגם אם כן, יש היום מספיק טכנולוגיות כדי לשמור על אדם בלי לכבול אותו פיזית, ולגרום להשפלתו מול רוצח בתו. יש להצטער על קהות החושים של המשטרה והשב"ס נוכח כאבו של אב שכול.
אדוה נוה, שערי תקוה
נגמר לי החמצן
אני בחורה פשוטה אחת מהעם גדלתי על ערוץ 7 במשך 15 השנים שחלפו והם גידלו אותי יחד בצער יחד בשמחה, כל יום טוב חג, או סתם הרגשה טובה שנתתם לנו, דחפה אותנו המאזינים הנאמנים להגיד לכם מילה טובה לשלוח הודעה או אפילו לפרגן בחבילה.
אני לא מבינה מזה לקום בבוקר בלי ערוץ 7 ובעצם עדיין קשה לי לעכל שאנחנו בלעדיכם החמצן לא זורם טוב בורידים, החמין לא יוצא מוצלח בלי השידור של אדיר, הקוגל לא בטעם של מסלו, ויום רביעי זה לא היום המשמח והמרגיע בלעדי סלע.
השקט שעולה מהתדר שכ"כ נקשרנו , הדממה שמבטאה את הכאב, ובעיקר את הצער והגעגוע לאונייה שכ"כ אהבנו, לרוגע שאתם מקרינים למוסיקה העברית וריקודי העם בבוקר, לחסידית והמזרחית ולשדרן עם הקול הערב והמקצועי דווקא מלב ים.
למחלקת החדשות, וליומני הבוקר, הכי אמיתיות ומקצועיות שבלעדיהם מעדיפים פשוט לסגור ולא לשמוע חדשות בכלל
מיכל קורן, ירושלים
ולירוק עלינו מותר?
האם מותר להתבטא ביריקה? אפילו אם היא על קבר של ראש ממשלה שנרצח בידי בן עוולה? בוודאי שאסור, או שאולי תגידו: הרי יש 'חופש ביטוי'.
אם כך מדוע איננו מזדעזעים כשבג"ץ מתיר בשם חופש הביטוי להקרין סרט שנוי במחלוקת כמו ג'נין ג'נין, המציג את חיילי צה"ל כקלגסים רצחניים? וכי זו לא יריקה עלינו?!
אדי שמואלסון, עתלית