הייאוש משחית
דוקטור מולי פלג, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, היה פעם דובר שלום עכשיו. אין זכר לפרט הביוגרפי המשמעותי הזה בעטיפה האחורית של ספרו החדש, 'אילו מילים יכלו להרוג'. מי שמעיין בספר עצמו לא יחשוד שהמחבר היה בעברו עמוד תווך של תנועת שמאל קיצונית, אך גם לא יתפתה לחשוב שמדובר באיש ימין. פלג מצליח לשמור על ניטרליות מקצועית כשהוא מנתח את סגנון הוויכוח המר שקדם לרצח רבין ואת ההשפעה של הרצח על סגנון הוויכוח אחר-כך. "השיח הפוליטי נרגע מעט", קובע פלג.
את המחקר שבבסיס הספר הוא משתית על השוואה בין עיתוני שמאל וימין בתקופה הנ"ל. כערך מוסף מקבל הקורא תזכורת חשובה על התלהבות השמאל מתהליך אוסלו. מופיע שם, למשל, ציטוט אופטימי נלעג מקיץ 94' ב'על המשמר' ז"ל: "ערפאת מהווה חוליה חשובה בקרב מנהיגים המחוייבים לשלום ועלו על הדרך הזאת ללא אפשרות לעצור ולחזור בהם". או ציטוט ממאמר מערכת של 'ידיעות אחרונות' באותו עידן מבטיח: "הממשל העצמי הפלשתיני בעזה וביריחו מתגבש ומתפקד לא רע. הסיורים המשותפים עם ישראל מתבצעים כהלכה. יש הרבה הבנות הדדיות. הניסוי לא נכשל".
בינתיים התברר שהניסוי דווקא נכשל, בלשון המעטה, ובכל זאת השמאל האוסלואי זוכה בזמן האחרון למחמאות מפתיעות על כושר הניבוי שלו ועומק החזון. במבי שלג, לשעבר שותפתי למערכת 'נקודה', הכריזה השבוע בערוץ 10: "כמי שתמכה במשך שנים במפעל ההתיישבות ביהודה, שומרון ועזה אני רוצה לומר באופן גלוי, כי לפי מיטב שיפוטי השמאל הציוני צדק ואנחנו טעינו. אנו יכולים לשלוט רק על מדינה שיש בה רוב יהודי ברור. החלטתי לומר זאת כאן כי השעה מאוחרת ואם לא נהיה ישרים ואמיצים אולי לא נצליח להחזיק בריבונות היהודית הצעירה".
ימים אחדים קודם לכן רווה השמאל רוב נחת לשמע דברים דומים מפיו של הרב יואל בן-נון. בראיון בערוץ 1 לארי שביט, קבע הרב בן-נון שהקמת מדינה פלשתינית היא צורך קיומי דחוף למדינת ישראל. לא פחות.
חשוב להבהיר שהרב בן-נון הביע התנגדות נחרצת לעקירת יישוב כלשהי, ומנגד במבי שלג לא הביעה תמיכה מפורשת בהקמת מדינה פלשתינית, אך את שניהם הדריך ייאוש עמוק מהיכולת של מדינת ישראל לשלוט בארץ ישראל. "היהודים עלולים להפוך למיעוט בשטח שבין הים לירדן כבר בשנים הקרובות", התחלחלה שלג בקול. כמו הרבה חסידי נסיגה היא לא שמה לב שבין הים לירדן יישאר אותו יחס של יהודים וערבים בין אם יפורקו ההתנחלויות ובין אם לא יפורקו. מקסימום תעבור באמצע גדר, אבל היא לא תפתור את הבעיה הדמוגרפית שלנו כפי שהגדר סביב עזה לא פתרה אותה.
על אף שנפרדנו לשלום מהפלשתינים בעזה כבר לפני 9 שנים, אנחנו עדיין קשורים בטבורנו לבעיות הקיום שלהם, ולאו דווקא בגלל נצרים או כפר דרום. בעל כורחנו ממש אנחנו חייבים לפתוח את מחסום ארז בפני פועלים משם, לספק לכל העזתים חשמל ומים ובעיקר לפקוח עליהם עין יומם ולילה פן ירצחו אותנו נפש. אנחנו עזבנו אותם לנפשם, אך הם לא עזבו אותנו לנפשנו. אז על סמך מה אפשר להאמין שביו"ש זה יהיה אחרת?
יותר מזה, אם יפורקו ההתנחלויות ותקום מדינה פלשתינית עלולה להתרחש נהירת פליטים לגב ההר, ואז דווקא יורע דרמטית המצב הדמוגרפי בין הירדן לים. הפלשתינים יטביעו אותנו בביוב שלהם, ישאבו את מימינו וימררו את חיינו בטילי קאסם. לאור נסיון העבר אין שום סיבה להניח שהם יניחו פתאום את נשקם ויאירו לנו פנים.
כמובן, אי אפשר להקל ראש בבעיות השליטה באוכלוסייה ערבית כה גדולה. ובכלל, אסור לסמוך על נסים, כמו נס עלייה המונית פתאומית מארה"ב, אבל מותר לסמוך קצת על הניסיון המצטבר של 120 השנים האחרונות, שהתאפיינו בתחזיות דמוגרפיות שחורות ובמציאות ורודה. אם הביל"ויים היו פסימיים כמו השמאל הציוני דהיום, הם בכלל לא היו תוקעים כאן יתד. היחס בין הערבים ליהודים היה אז משהו כמו 20:1 לטובת הערבים ובכל זאת אבותינו מייבשי הביצות לא חשבו שהקמת מדינה פלשתינית או עקירת חדרה תיחלץ אותם מהבוץ. אפילו הכופרים שביניהם היו מאמינים גדולים.
בתחילת שנות העשרים היו כאן עדיין פי עשרה פלשתינים מיהודים, ובן גוריון באמת אמר, שהוא לא רוצה מדינה עברית כדי שלא יאלץ לשלוט על עם זר. "ערביי ארץ ישראל לא יהיו קרבן לשם הגשמת הציונות", הכריז הזקן בצעירותו, "אין אנו רוצים ואין אנו יכולים לחיות פה את חיינו על חשבון הערבים". אבל לימים, בלית ברירה, הוא עצמו הקים כאן מדינה כנגד כל הסיכויים הדמוגרפיים והבטחוניים.
גם היום אין לנו ברירה, אלא להמשיך הלאה ובינתיים לטוות פתרונות אוטונומיים יצירתיים לבעיה הפלשתינית. כבר ניסינו כאן לפני עשר שנים את מודל הבריחה, מודל הכניעה לפחדים הדמוגרפיים, ועל כן הידרדרנו הלום. הגיע הזמן לחזור אל המודל הציוני הקלאסי של נשיכת שפתיים ואופטימיות זהירה. הבעיה הדמוגרפית שלנו מתגמדת לעומת בעיית הייאוש.
ציטוטי השבוע
אילו אני אברהם שלום, ראש השב"כ לשעבר, בכיר האחראים לחיסולם של שני מחבלי קו 300, לא הייתי אומר מה שהוא אמר לפני שבוע ל'ידיעות אחרונות': "סיכול טרור לא עושים עם פצצות ולא עם הליקופטרים, אלא בשקט".
אבל אילו אני יעקב פרי, יכול להיות שדווקא כן הייתי מוציא מפי את המשפט המופרך שהוא השמיע במסגרת אותה כתבה: "אם אי פעם יהיה שלום עם הפלשתינאים, אני לא רואה איך מדינת ישראל יכולה להיות אחראית לשלום אזרחיה הגרים בחברון".
דוקטור מולי פלג, מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, היה פעם דובר שלום עכשיו. אין זכר לפרט הביוגרפי המשמעותי הזה בעטיפה האחורית של ספרו החדש, 'אילו מילים יכלו להרוג'. מי שמעיין בספר עצמו לא יחשוד שהמחבר היה בעברו עמוד תווך של תנועת שמאל קיצונית, אך גם לא יתפתה לחשוב שמדובר באיש ימין. פלג מצליח לשמור על ניטרליות מקצועית כשהוא מנתח את סגנון הוויכוח המר שקדם לרצח רבין ואת ההשפעה של הרצח על סגנון הוויכוח אחר-כך. "השיח הפוליטי נרגע מעט", קובע פלג.
את המחקר שבבסיס הספר הוא משתית על השוואה בין עיתוני שמאל וימין בתקופה הנ"ל. כערך מוסף מקבל הקורא תזכורת חשובה על התלהבות השמאל מתהליך אוסלו. מופיע שם, למשל, ציטוט אופטימי נלעג מקיץ 94' ב'על המשמר' ז"ל: "ערפאת מהווה חוליה חשובה בקרב מנהיגים המחוייבים לשלום ועלו על הדרך הזאת ללא אפשרות לעצור ולחזור בהם". או ציטוט ממאמר מערכת של 'ידיעות אחרונות' באותו עידן מבטיח: "הממשל העצמי הפלשתיני בעזה וביריחו מתגבש ומתפקד לא רע. הסיורים המשותפים עם ישראל מתבצעים כהלכה. יש הרבה הבנות הדדיות. הניסוי לא נכשל".
בינתיים התברר שהניסוי דווקא נכשל, בלשון המעטה, ובכל זאת השמאל האוסלואי זוכה בזמן האחרון למחמאות מפתיעות על כושר הניבוי שלו ועומק החזון. במבי שלג, לשעבר שותפתי למערכת 'נקודה', הכריזה השבוע בערוץ 10: "כמי שתמכה במשך שנים במפעל ההתיישבות ביהודה, שומרון ועזה אני רוצה לומר באופן גלוי, כי לפי מיטב שיפוטי השמאל הציוני צדק ואנחנו טעינו. אנו יכולים לשלוט רק על מדינה שיש בה רוב יהודי ברור. החלטתי לומר זאת כאן כי השעה מאוחרת ואם לא נהיה ישרים ואמיצים אולי לא נצליח להחזיק בריבונות היהודית הצעירה".
ימים אחדים קודם לכן רווה השמאל רוב נחת לשמע דברים דומים מפיו של הרב יואל בן-נון. בראיון בערוץ 1 לארי שביט, קבע הרב בן-נון שהקמת מדינה פלשתינית היא צורך קיומי דחוף למדינת ישראל. לא פחות.
חשוב להבהיר שהרב בן-נון הביע התנגדות נחרצת לעקירת יישוב כלשהי, ומנגד במבי שלג לא הביעה תמיכה מפורשת בהקמת מדינה פלשתינית, אך את שניהם הדריך ייאוש עמוק מהיכולת של מדינת ישראל לשלוט בארץ ישראל. "היהודים עלולים להפוך למיעוט בשטח שבין הים לירדן כבר בשנים הקרובות", התחלחלה שלג בקול. כמו הרבה חסידי נסיגה היא לא שמה לב שבין הים לירדן יישאר אותו יחס של יהודים וערבים בין אם יפורקו ההתנחלויות ובין אם לא יפורקו. מקסימום תעבור באמצע גדר, אבל היא לא תפתור את הבעיה הדמוגרפית שלנו כפי שהגדר סביב עזה לא פתרה אותה.
על אף שנפרדנו לשלום מהפלשתינים בעזה כבר לפני 9 שנים, אנחנו עדיין קשורים בטבורנו לבעיות הקיום שלהם, ולאו דווקא בגלל נצרים או כפר דרום. בעל כורחנו ממש אנחנו חייבים לפתוח את מחסום ארז בפני פועלים משם, לספק לכל העזתים חשמל ומים ובעיקר לפקוח עליהם עין יומם ולילה פן ירצחו אותנו נפש. אנחנו עזבנו אותם לנפשם, אך הם לא עזבו אותנו לנפשנו. אז על סמך מה אפשר להאמין שביו"ש זה יהיה אחרת?
יותר מזה, אם יפורקו ההתנחלויות ותקום מדינה פלשתינית עלולה להתרחש נהירת פליטים לגב ההר, ואז דווקא יורע דרמטית המצב הדמוגרפי בין הירדן לים. הפלשתינים יטביעו אותנו בביוב שלהם, ישאבו את מימינו וימררו את חיינו בטילי קאסם. לאור נסיון העבר אין שום סיבה להניח שהם יניחו פתאום את נשקם ויאירו לנו פנים.
כמובן, אי אפשר להקל ראש בבעיות השליטה באוכלוסייה ערבית כה גדולה. ובכלל, אסור לסמוך על נסים, כמו נס עלייה המונית פתאומית מארה"ב, אבל מותר לסמוך קצת על הניסיון המצטבר של 120 השנים האחרונות, שהתאפיינו בתחזיות דמוגרפיות שחורות ובמציאות ורודה. אם הביל"ויים היו פסימיים כמו השמאל הציוני דהיום, הם בכלל לא היו תוקעים כאן יתד. היחס בין הערבים ליהודים היה אז משהו כמו 20:1 לטובת הערבים ובכל זאת אבותינו מייבשי הביצות לא חשבו שהקמת מדינה פלשתינית או עקירת חדרה תיחלץ אותם מהבוץ. אפילו הכופרים שביניהם היו מאמינים גדולים.
בתחילת שנות העשרים היו כאן עדיין פי עשרה פלשתינים מיהודים, ובן גוריון באמת אמר, שהוא לא רוצה מדינה עברית כדי שלא יאלץ לשלוט על עם זר. "ערביי ארץ ישראל לא יהיו קרבן לשם הגשמת הציונות", הכריז הזקן בצעירותו, "אין אנו רוצים ואין אנו יכולים לחיות פה את חיינו על חשבון הערבים". אבל לימים, בלית ברירה, הוא עצמו הקים כאן מדינה כנגד כל הסיכויים הדמוגרפיים והבטחוניים.
גם היום אין לנו ברירה, אלא להמשיך הלאה ובינתיים לטוות פתרונות אוטונומיים יצירתיים לבעיה הפלשתינית. כבר ניסינו כאן לפני עשר שנים את מודל הבריחה, מודל הכניעה לפחדים הדמוגרפיים, ועל כן הידרדרנו הלום. הגיע הזמן לחזור אל המודל הציוני הקלאסי של נשיכת שפתיים ואופטימיות זהירה. הבעיה הדמוגרפית שלנו מתגמדת לעומת בעיית הייאוש.
ציטוטי השבוע
אילו אני אברהם שלום, ראש השב"כ לשעבר, בכיר האחראים לחיסולם של שני מחבלי קו 300, לא הייתי אומר מה שהוא אמר לפני שבוע ל'ידיעות אחרונות': "סיכול טרור לא עושים עם פצצות ולא עם הליקופטרים, אלא בשקט".
אבל אילו אני יעקב פרי, יכול להיות שדווקא כן הייתי מוציא מפי את המשפט המופרך שהוא השמיע במסגרת אותה כתבה: "אם אי פעם יהיה שלום עם הפלשתינאים, אני לא רואה איך מדינת ישראל יכולה להיות אחראית לשלום אזרחיה הגרים בחברון".