יוזמת ז'נבה, המשותפת לאנשי השמאל הקיצוני בישראלי, לעמיתיהם הפלשתינים ולממשלת שווייץ, היא עוד אחד מפירותיה הבאושים של מדיניות ההתשה הכושלת של ממשלת שרון. לשרון ניתנה הזדמנות פז. לפני כשלוש שנים, עם התפרצות הטרור הפלשתיני, נוצרה לראשונה מאז אוסלו הסכמה לאומית בישראל. השמאל היה מובס, פוליטית ואידיאולוגית, ובעצמו לא האמין שיש עם מי לדבר. לשרון ניתן גיבוי מלא להפעיל את האופציה הצבאית ולהביא לפירוק הרשות הפלשתינית, לסילוקו של ערפאת, למיגור ארגוני הטרור, ולהשתלטות ישראלית מחודשת על מלוא שטחי יהודה שומרון ועזה. אחר כך אפשר היה לחשוב כיצד לפתור את בעיית הפלשתינים, מתוך תנאים משופרים ועם הרבה פחות לחצים ואילוצים.
אבל שרון הקפיד לעשות תמיד מעט מדי ומאוחר מדי, ובזבז את האשראי הרב שניתן לו. החלטתו ללכת על מלחמת התשה מתמשכת, תוך ניסיון לחנך ולביית את אנשי אש"ף, גרמה לישראל נזק מצטבר עצום. מאות הרוגים, שפל כלכלי ועמו נזקים חברתיים, עליית האנטישמיות בעולם, הקמת גדר ההפרדה, שבירת אחדות השורות בצה"ל והתפשטות תופעת הסרבנים - אלה רק חלק מתוצאותיה הקשות של המערכה המתמשכת. ומי שנותן לדם להישפך במשך שלוש שנים, אל יתפלא כשבסוף הזבובים מגיעים. הוואקום שיצר שרון בכך שלא הראה אור בקצה המנהרה איפשר את כניסתם של ביילין וחבריו עם תוכניתם, הזויה ומופקרת ככל שתהיה.
ביילין ותומכיו מדברים על כך שהוכיחו שיש עם מי לדבר. אבל עם מי לדבר תמיד היה, או כמעט תמיד. מה שחסר זה פרטנר אמין שניתן לחתום אתו הסכם ולדעת שיעמוד במילתו. הפלשתינים הוכיחו שוב ושוב שכל התחייבויותיהם בנושא הפסקת הטרור והמלחמה בו הם שקר ותעתוע. מי שסמך על על הארכי-רוצח ערפת כשהבטיח לראשונה להפסיק את הטרור, היה אוויל. מי שמוכן גם עכשיו, אחרי כל מה שעברנו, לקבל את הבטחות אנשי ערפאת, הוא פושע.
אבל הסכמי ז'נבה הם פשע גם אם אחריהם ארץ ישראל תהפוך לשווייץ. אנשי ז'נבה משחקים בנדמה לי כשהם מדברים על עקירת יישובים עירוניים כמו אפרת ואריאל, אבל אגב כך הם חושפים את נכונותם האכזרית לערוך טרנספר באלפים מאחיהם, תושבי היישובים הללו. הביילינים נהנים ממענקים נדיבים של מדינות האיחוד האירופי, שמאפשרים להם לשבת ולרקום תוכניות שלום על חשבונם של יריביהם הפוליטיים. כיצד מגיבים אנשי השמאל כשהם אלה שצריכים לשלם את מחיר השלום - זאת ניתן לראות מזעקת החמס של קיבוצי מערב הנגב, שביילין מציע לצרף לעזה חלק מהקרקעות שלהם (לא את בתיהם, חלילה).
אולי כדאי היה, ולו בשביל התרגיל, שנציגים לא רשמיים של יש"ע יקבלו גם הם מימון אירופי, וישבו עם הפלשתינים על עסקה שונה במקצת. עסקה שלא תכלול פירוק יישובים, אבל תכלול הכרה בזכות השיבה, שלפלשתינים היא חשובה מאוד. אפשר להציע שישראל תכיר בזכותם של הפליטים לשוב ליפו ולשייח' מוניס, בתמורה להכרה של הפלשתינים בזכותם של ישראלים לשוב אל נחלתם ההיסטורית ולהקים בה התנחלויות.
להסכמי ז'נבה, שמוסרים לפלשתינים את כל הקדוש והיקר לנו, אין סיכוי לעבור בעם ובכנסת. אבל בינתיים הם מפלגים את העם ומאפשרים להציג את ישראל כסרבנית שלום, ועל כך לא ייסלח לביילין וחבר מרעיו.
לכל תפילה מנגינה משלה
יש משהו לא הגיוני בפזמון 'אדון עולם', החותם את תפילת ליל שבת ברוב בתי הכנסת. ליתר דיוק, מה שמוזר הוא הפער בין התכנים העמוקים שנכללו בפיוט המפורסם, לבין המקום הלא-כל-כך-מכובד שהוא תופס בחוויית התפילה של רבים מהמתפללים. הפזמון הזה הרי מכיל בתוכו יסודות אמונה מרכזיים כמו נצחיות הבורא ואחדותו, השגחה, ביטחון בה' ותחיית המתים. אפשר היה לצפות שתושקע בו מידה של דבקות וכוונה, לא פחות מבפיוטים כמו 'ידיד נפש' או 'לכה דודי'. בפועל, בהרבה בתי כנסת שירת 'אדון עולם' מהווה מוסיקת רקע לפעילות מגוונת: אחד מחליף לחיצות ידיים לשבת שלום עם שכנו לספסל, שני מארגן בחבילה אחת את שלל עיתוני בית-הכנסת שהעלה בחכתו, ואחרים סתם משפרים עמדות לכיוון דלת היציאה, בשאיפה להקדים את פקק התנועה שייווצר שם עם תום שלב הודעות הגבאי בסיום התפילה.
אז למה זה קורה? אין ספק שחלק מחוסר המזל של הפיוט קשור למיקומו בשלב קוצר-הרוח של סוף התפילה, אבל לא פחות מזה אשמות המנגינות. המנגינה המינורית הנפוצה של 'אדון עולם', זו ששרים ברוב קהילות ישראל, באמת מתאימה יותר כמארש המלווה צעידה מתונה לעבר דלת היציאה. לחנים אחרים שחוברו לפיוט יש בהם אולי יותר 'לייבדיק', אבל גם הם לא מתאימים למשמעות המילים, שהיו צריכות להיאמר בדחילו ורחימו.
את הפיתרון, בדמותו של לחן מקורי - סוחף, מעורר ומתאים מאוד לתוכן המילולי - מצאתי באלבום 'כשיבוא הרועה' של צבי זלבסקי. זלבסקי הוא יוצר מוסיקלי מעולה וצנוע מנווה דניאל שבגוש עציון, ששורשיו הרוחניים והאומנותיים יונקים גם משנים רבות של מגורים בקרית-ארבע-חברון. הלחנים של זלבסקי קצת קשים לעיכול, ותצטרכו להשקיע כדי לקלוט את הניגון, אבל אחרי שזה יקרה אתם תגלו את 'אדון עולם' מחדש. האיש לא שמע כנראה על הפטנט המקובל להמציא מנגינה ואחר כך להלביש עליה מילים מקריות מהמקורות. הניגונים שלו מתחילים מהתוכן המילולי, והמוסיקה התואמת היא סוג של פרשנות עומק רגשית.
היצירה של זלבסקי אינה מקור פרנסה, ולכן נובעת מתוך הקצב הפנימי של הלב, הרחק מאילוצי מכירות ויחסי ציבור. הראשון מבין חמשת האלבומים האיכותיים שהקליט עד היום יצא לפני כעשרים וחמש שנה, ובימים אלה הוא עובד על הקלטת האוסף השישי שלו. לפני כשנתיים יזמה חברת 'מולד הלבנה' של צבי צוברי מתקוע הפקת קומפקט-דיסק של כל שיריו שיצאו בעבר בקלטות (אז עוד קראו לזה קסטות, זוכרים? לפעמים דווקא הולך להם, לחבר'ה מהאקדמיה ללשון העברית). האוסף 'כשיבוא הרועה', שיצא כדיסק בימים אלו, הוא הרביעי והאחרון בסדרה זו.
רוב הטקסטים של זלבסקי באים ממקורות התפילה שבתנ"ך, הסידור והמחזור. אבל יש שם גם לחנים לשירי משוררים כמו ש. שלום, זלדה ופנחס שדה, שיר לזכרה של עופרה פליקס הי"ד שכתבה טניה הדר, וגם טקסטים שכתב בעצמו - כולל שירי מחאה מהתקופה הראשונה של חשכת ימי אוסלו (שורה אופיינית: "מישהו צועק עצור, אך יד את פיו סותמת"). גם מילות השיר 'כשיבוא הרועה', שעל שמו נקרא האוסף הזה, הן פרי עטו של זלבסקי. זהו שיר נפלא על כיסופי גאולה עם לחן מצוין ועיבוד יפה לא פחות.
טוב היה אילו עוד זמרים היו עושים מה שעשתה שולי נתן, ומקליטים ביצוע משלהם לניגונים של צבי זלבסקי. אני מסתכן בחוסר פופוליזם וממליץ שוב על יצירתו השכוחה של האיש המוכשר והמקורי הזה.
אבל שרון הקפיד לעשות תמיד מעט מדי ומאוחר מדי, ובזבז את האשראי הרב שניתן לו. החלטתו ללכת על מלחמת התשה מתמשכת, תוך ניסיון לחנך ולביית את אנשי אש"ף, גרמה לישראל נזק מצטבר עצום. מאות הרוגים, שפל כלכלי ועמו נזקים חברתיים, עליית האנטישמיות בעולם, הקמת גדר ההפרדה, שבירת אחדות השורות בצה"ל והתפשטות תופעת הסרבנים - אלה רק חלק מתוצאותיה הקשות של המערכה המתמשכת. ומי שנותן לדם להישפך במשך שלוש שנים, אל יתפלא כשבסוף הזבובים מגיעים. הוואקום שיצר שרון בכך שלא הראה אור בקצה המנהרה איפשר את כניסתם של ביילין וחבריו עם תוכניתם, הזויה ומופקרת ככל שתהיה.
ביילין ותומכיו מדברים על כך שהוכיחו שיש עם מי לדבר. אבל עם מי לדבר תמיד היה, או כמעט תמיד. מה שחסר זה פרטנר אמין שניתן לחתום אתו הסכם ולדעת שיעמוד במילתו. הפלשתינים הוכיחו שוב ושוב שכל התחייבויותיהם בנושא הפסקת הטרור והמלחמה בו הם שקר ותעתוע. מי שסמך על על הארכי-רוצח ערפת כשהבטיח לראשונה להפסיק את הטרור, היה אוויל. מי שמוכן גם עכשיו, אחרי כל מה שעברנו, לקבל את הבטחות אנשי ערפאת, הוא פושע.
אבל הסכמי ז'נבה הם פשע גם אם אחריהם ארץ ישראל תהפוך לשווייץ. אנשי ז'נבה משחקים בנדמה לי כשהם מדברים על עקירת יישובים עירוניים כמו אפרת ואריאל, אבל אגב כך הם חושפים את נכונותם האכזרית לערוך טרנספר באלפים מאחיהם, תושבי היישובים הללו. הביילינים נהנים ממענקים נדיבים של מדינות האיחוד האירופי, שמאפשרים להם לשבת ולרקום תוכניות שלום על חשבונם של יריביהם הפוליטיים. כיצד מגיבים אנשי השמאל כשהם אלה שצריכים לשלם את מחיר השלום - זאת ניתן לראות מזעקת החמס של קיבוצי מערב הנגב, שביילין מציע לצרף לעזה חלק מהקרקעות שלהם (לא את בתיהם, חלילה).
אולי כדאי היה, ולו בשביל התרגיל, שנציגים לא רשמיים של יש"ע יקבלו גם הם מימון אירופי, וישבו עם הפלשתינים על עסקה שונה במקצת. עסקה שלא תכלול פירוק יישובים, אבל תכלול הכרה בזכות השיבה, שלפלשתינים היא חשובה מאוד. אפשר להציע שישראל תכיר בזכותם של הפליטים לשוב ליפו ולשייח' מוניס, בתמורה להכרה של הפלשתינים בזכותם של ישראלים לשוב אל נחלתם ההיסטורית ולהקים בה התנחלויות.
להסכמי ז'נבה, שמוסרים לפלשתינים את כל הקדוש והיקר לנו, אין סיכוי לעבור בעם ובכנסת. אבל בינתיים הם מפלגים את העם ומאפשרים להציג את ישראל כסרבנית שלום, ועל כך לא ייסלח לביילין וחבר מרעיו.
לכל תפילה מנגינה משלה
יש משהו לא הגיוני בפזמון 'אדון עולם', החותם את תפילת ליל שבת ברוב בתי הכנסת. ליתר דיוק, מה שמוזר הוא הפער בין התכנים העמוקים שנכללו בפיוט המפורסם, לבין המקום הלא-כל-כך-מכובד שהוא תופס בחוויית התפילה של רבים מהמתפללים. הפזמון הזה הרי מכיל בתוכו יסודות אמונה מרכזיים כמו נצחיות הבורא ואחדותו, השגחה, ביטחון בה' ותחיית המתים. אפשר היה לצפות שתושקע בו מידה של דבקות וכוונה, לא פחות מבפיוטים כמו 'ידיד נפש' או 'לכה דודי'. בפועל, בהרבה בתי כנסת שירת 'אדון עולם' מהווה מוסיקת רקע לפעילות מגוונת: אחד מחליף לחיצות ידיים לשבת שלום עם שכנו לספסל, שני מארגן בחבילה אחת את שלל עיתוני בית-הכנסת שהעלה בחכתו, ואחרים סתם משפרים עמדות לכיוון דלת היציאה, בשאיפה להקדים את פקק התנועה שייווצר שם עם תום שלב הודעות הגבאי בסיום התפילה.
אז למה זה קורה? אין ספק שחלק מחוסר המזל של הפיוט קשור למיקומו בשלב קוצר-הרוח של סוף התפילה, אבל לא פחות מזה אשמות המנגינות. המנגינה המינורית הנפוצה של 'אדון עולם', זו ששרים ברוב קהילות ישראל, באמת מתאימה יותר כמארש המלווה צעידה מתונה לעבר דלת היציאה. לחנים אחרים שחוברו לפיוט יש בהם אולי יותר 'לייבדיק', אבל גם הם לא מתאימים למשמעות המילים, שהיו צריכות להיאמר בדחילו ורחימו.
את הפיתרון, בדמותו של לחן מקורי - סוחף, מעורר ומתאים מאוד לתוכן המילולי - מצאתי באלבום 'כשיבוא הרועה' של צבי זלבסקי. זלבסקי הוא יוצר מוסיקלי מעולה וצנוע מנווה דניאל שבגוש עציון, ששורשיו הרוחניים והאומנותיים יונקים גם משנים רבות של מגורים בקרית-ארבע-חברון. הלחנים של זלבסקי קצת קשים לעיכול, ותצטרכו להשקיע כדי לקלוט את הניגון, אבל אחרי שזה יקרה אתם תגלו את 'אדון עולם' מחדש. האיש לא שמע כנראה על הפטנט המקובל להמציא מנגינה ואחר כך להלביש עליה מילים מקריות מהמקורות. הניגונים שלו מתחילים מהתוכן המילולי, והמוסיקה התואמת היא סוג של פרשנות עומק רגשית.
היצירה של זלבסקי אינה מקור פרנסה, ולכן נובעת מתוך הקצב הפנימי של הלב, הרחק מאילוצי מכירות ויחסי ציבור. הראשון מבין חמשת האלבומים האיכותיים שהקליט עד היום יצא לפני כעשרים וחמש שנה, ובימים אלה הוא עובד על הקלטת האוסף השישי שלו. לפני כשנתיים יזמה חברת 'מולד הלבנה' של צבי צוברי מתקוע הפקת קומפקט-דיסק של כל שיריו שיצאו בעבר בקלטות (אז עוד קראו לזה קסטות, זוכרים? לפעמים דווקא הולך להם, לחבר'ה מהאקדמיה ללשון העברית). האוסף 'כשיבוא הרועה', שיצא כדיסק בימים אלו, הוא הרביעי והאחרון בסדרה זו.
רוב הטקסטים של זלבסקי באים ממקורות התפילה שבתנ"ך, הסידור והמחזור. אבל יש שם גם לחנים לשירי משוררים כמו ש. שלום, זלדה ופנחס שדה, שיר לזכרה של עופרה פליקס הי"ד שכתבה טניה הדר, וגם טקסטים שכתב בעצמו - כולל שירי מחאה מהתקופה הראשונה של חשכת ימי אוסלו (שורה אופיינית: "מישהו צועק עצור, אך יד את פיו סותמת"). גם מילות השיר 'כשיבוא הרועה', שעל שמו נקרא האוסף הזה, הן פרי עטו של זלבסקי. זהו שיר נפלא על כיסופי גאולה עם לחן מצוין ועיבוד יפה לא פחות.
טוב היה אילו עוד זמרים היו עושים מה שעשתה שולי נתן, ומקליטים ביצוע משלהם לניגונים של צבי זלבסקי. אני מסתכן בחוסר פופוליזם וממליץ שוב על יצירתו השכוחה של האיש המוכשר והמקורי הזה.