מי שנכנס לנצרים, לא בדיוק מרגיש שהגיע ל"מובלעת יהודית קטנה ומיותרת בלב סביבה פלסטינית עוינת". התחושה היא יותר כאילו הגעת לנווה מדבר- אחרי נסיעה בין חולות, מוצבים צה"ליים ובטונדות, נכנסים למקום ירוק ופורח. אפשר לראות שורות של בתים עם גגות אדומים, וילדים שמשחקים בגינה. גם אלה שמגדירים את נצרים כ"קוץ", לא יוכלו להתעלם מהאווירה השלווה והנעימה שמשרים תושבי המקום, כזו שחסרה באזורים שנחשבים לבטוחים ומוגנים יותר.
בשבועות האחרונים נמצאת נצרים תחת מתקפה מדינית- תקשורתית- ביטחונית קשה ביותר. השמאל התעורר מחדש כנגד היישוב בעקבות החדירה האחרונה בה נהרגו חייל ושתי חיילות בבסיס הצבאי הממוקם בשטח היישוב. סיעת שינוי יצאה בהצעה לשבירת הקיפאון בתהליך המדיני, לפיה תפונה נצרים מאזרחים, והמקום יוחזק על ידי הצבא. בשלב מתקדם יותר, תעבור הנקודה לשליטה פלשתינית מלאה. ראש הממשלה לא הביע התנגדות לתכנית, ובימים האחרונים נשמעו מלשכתו קולות המזמרים בטון דומה - ישראל תצא באופן חד צדדי מאזורים ששהייתה בהם אינה רצויה לדעתו. ההדלפות רומזות שמדובר כנראה במעין תכנית של גוש קטיף תחילה, ובחוד החנית- נצרים. כל השמועות וההצעות הללו עוררו סערה במערכת הפוליטית, וגם מועצת יש"ע פתחה בקמפיין למען נצרים, מה שמלמד על סיכוי גבוה לכך ששרון יממש הפעם את תכניותיו.
נצרים קמה ב-1971, ביוזמתו של אלוף פיקוד הדרום דאז- רחבעם זאבי הי"ד. ממשלת גולדה מאיר אישרה את תוכנית 'חמש האצבעות' ברצועת עזה, שמטרתה- לבתר את הרצף הערבי של רצועת עזה, באמצעות חמש שלוחות של ישובים יהודיים, שיתפרסו לאורך הרצועה. אחת ה'אצבעות' הללו היתה נצרים. המקום תוכנן להפוך לקיבוץ על שטח גדול, ובו איזור תעשייה שישמש את תושבי צפון הנגב. בתחילה הוכרז המקום כהיאחזות נח"ל, ואוכלס על ידי חברי תנועת 'השומר הצעיר'. לאחר עשר שנים, הוחלט להעביר את המקום לידי תנועת הקיבוץ הדתי. הניסיון לא היה מוצלח, ורק חמש משפחות התגוררו בישוב שמנה ארבעים יחידות דיור, אותן בנה שר השיכון דאז- אריאל שרון. עיקר האוכלוסייה היו צעירים וצעירות שבאו לשנת שירות לאומי במקום.
ב-1992, תחילת תקופת הסכמי אוסלו, התארגנה קבוצת אנשים אידיאליסטיים, שרצו להקים יישוב קהילתי, ללא קשר לקיבוץ. תוך מספר שנים גווע הקיבוץ, והיישוב החל להתפתח סביב המדרשה ליהדות, ומספר קרוונים שהובאו למקום. המשפחות רצו לעבור לבתים, שעמדו ריקים, אך מסיבות פוליטיות לא קיבלו אישור לכך. בהסכמה עם המועצה האיזורית, פרצו חלק מהמשפחות לבתים, ושילמו את שכר הדירה למפרע. לפני חמש שנים, 'עמידר' הכירה חוקית בהתיישבות במקום, והמשפחות קנו או שכרו את בתי הקיבוץ לעצמן. הכרה זו הביאה לפריצה גדולה בבניה ביישוב- אנשים הרחיבו את הבתים הקטנים לממדי המשפחה הגדולה, חלקם בנו בתים של 'בנה ביתך'. בהמשך נוספו גם 15 יחידות דיור בבנייה ממשלתית. הבנייה ביישוב התבצעה על ידי פועלים פלשתיניים, מה שהצריך גידור ושמירה על כל אתר בנייה. לאחר החדירה בפסח האחרון, בה נרצחו טוביה ויזנר ומיכאל אורלנסקי -"שני הסבים"- כפי שהם מוגדרים ביישוב, הבינו התושבים שהעסקת הפועלים הללו מסוכנת מדי: הם נתנו למחבלים מידע ומפות מדויקות של היישוב, מה שאיפשר להם לבצע את זממם. הבנייה ביישוב נתקעה, אך כמו בכל מצב קשה, גם כאן הפעילו תושבי היישוב את כישרונותיהם כדי לפתור את הבעיה בדרכים יצירתיות: האחד הפך לטייח, השני לרצף והשלישי לקבלן. כך, בעבודה עברית לחלוטין סיימו את בניית בית הכנסת, שיפצו והרחיבו בתים, וסללו שבילים ורחובות הולנדיים. יש גם פועלים סיניים שמגיעים מנתיבות, מתנדבים, וגם בתים מוכנים שלא דורשים עבודת בנייה.
אין מקום
בסתירה כמעט מוחלטת למצב הביטחוני הקשה בו נתון היישוב, מספרים התושבים על מצוקת דיור: כרגע הם לא בטוחים שיימצאו בתים למשפחות הנוספות שמבקשות להצטרף לנצרים. כל הבתים מאוכלסים על ידי שישים המשפחות שמונה היישוב. לוועדת הקליטה בנצרים לא משעמם: בשנה האחרונה למשל, נוספו ארבע משפחות חדשות. ולאלה שמצפים לאחוזי נטישה גבוהים במקום כזה, נכונה הפתעה- כמעט ולא היתה עזיבה, ואלו שעזבו, לא עשו זאת מטעמים ביטחוניים, שכן הם עברו ליישובים אחרים, כמו- כפר דרום ורחלים.
תושבי נצרים חיים כבר שלוש שנים, מאז פרוץ האינתיפאדה האחרונה, בשגרת מלחמה. המחיר הגבוה שעליהם לשלם הוא המוגבלות החמורה בניידות. תמי זילברשיין, תושבת נצרים, מראה לי את דף לוחות הזמנים של היציאה והכניסה של שיירות הליווי הצבאי, ומסבירה: "אנחנו חיים לפי הדפים האלה". מי שיסתובב ביישוב, כמעט ולא יראה מכוניות פרטיות חונות ליד הבתים. "מי שיש לו מכונית ביישוב- זה לוקסוס", מסבירה תמי. כל המכוניות עומדות במנחת קרני, וכל גישה ליישוב מתבצעת אך ורק באמצעות אוטובוס ממוגן ירי, או, במקרה הפחות נעים, ב'ספארי' צבאי. כאשר אני רואה את הרכב האימתני והמשוריין, דמוי המשאית, עובר בכביש, מסבירה תמי את חוויות הנסיעה הכרוכות בו: "כולנו מצטופפים בפנים על ספסל ארוך. הכל מלא אבק, בחורף- בוץ. אחרי נסיעה כזו יוצאים מלוכלכים לגמרי, בלילה- קר מאוד, והטלטולים והקפיצות בדרך כמעט זירזו לי פעם את הלידה..." שלומית זיו, דוברת היישוב, מוסיפה: "התלות בזמני הליווי משפיעה על כל פרט בחיי היומיום: כשמגיעים לשמחה משפחתית, כולם יודעים ש'המשפחה מנצרים' צריכה לצאת מוקדם, כי אחרת לא יהיה לה איך לחזור הביתה הלילה, וזה בהחלט לא נעים". תמי: "הלחץ הזה של הליווי, הפספוס בדקה אחת, וההמתנות הממושכות שהוא גורר- הם עניין של יום יום אצלנו. האזרחים פה צריכים לחיות כמו במסדר צבאי, ואמא לתשעה ילדים צריכה להיות מאורגנת איתם, ועם כל הציוד שנדרש לנסיעה כזו- בדיוק בזמן. איחור קטן ביותר- והפסדת את ההסעה. המשמעות היא, או שלא תגיע לאן שאתה צריך בזמן, או בכיוון השני- אין לך אפשרות לחזור הביתה, ואתה מחכה במנחת עד ליציאה הבאה".
לעמוד בזמנים
תמי מתארת עוד מציאות שבשגרה- "לפעמים אין מקום לכולם באוטובוס, או שהתיאום לגבי מספר הנוסעים לא הועבר לגורמים הנכונים, ואז עומדים עשרות אנשים במנחת בלילה, רועדים מקור, הילדים רוצים לשתות, לשירותים, וצריכים לחכות עד הליווי הבא. במקרה שהציר נסגר בגלל התראה ביטחונית, צריך לחכות שעות בלי לדעת מתי נגיע הביתה".
למרות , ואולי דווקא בגלל המציאות הקשה שנכפתה על היישוב, בעיקר בשנים האחרונות, זוכה המקום לפריחה ושגשוג. תמי מצביעה בכל רגע על מבנה חדש שנוסף לאחרונה: ספרייה בבית הספר, בניין המעונות לפעוטות שכולו ממוגן ירי, בריכת שחייה, שתמי מתארת אותה כפינת החמד ביישוב. בפינת החי המגוונת, מטופלים ילדי היישוב בתרפיה באמצעות חיות כדי להתמודד עם פחדים, היפראקטיביות ובעיות מוטוריות. חממות חדשות משתרעות על פני שטח רחב. הוקם מרכז 'קדימה' לטיפול בילדי החינוך המיוחד, וגם בית הספר עצמו חדש יחסית - הוקם לפני שש שנים, ומאפשר לנהל מערכת לימודים סדירה בתנאי המצור הנכפים על התושבים. בבית הספר לומדים הילדים בכיתות ממוגנות ירי, בעלות חלונות כבדים. על הבטונדות המקיפות אותו מצוירים פרחים, ציפורים ופרפרים, שמסיחים את הדעת מהמציאות המסתתרת מאחוריהן. במסגרת מוסדות החינוך הרבים בנצרים, הוקמה לפני שנתיים ישיבה גבוהה 'נצר מטעי', בראשות הרב ציון טוויל, רב היישוב. הישיבה מונה 27 תלמידים, בשיעורים א'-ב'. מדרשה ליהדות שמספר בנות השירות בה גדל משנה לשנה, פועלת במקום בהצלחה מרובה- מארחת קבוצות לשבתות וימי עיון, מעבירה תכניות חינוכיות ברחבי הארץ, ומקדמת אמנים מקרב בני נצרים, כמו: הפנטומימאי אלקנה זילברשיין, והשחקנית דינה אברמסון שמופיעה בהצגת יחיד העוסקת בעניינים שבינו לבינה.
בתוך האנגר ענק ממוקם בית האריזה של נצרים. ענף החקלאות העיקרי הוא גידול עגבניות השרי האורגניות. הישוב נצרים מגדל עשרים וחמישה אחוזים מהייצוא הארצי של עגבניות השרי. בחממות מגדלים גם פלפלים, ומטעי אתרוגים ומנגו משתרעים סביב שטח היישוב. גם מקומם של הלולים לא נפקד. כאשר המצב לא איפשר יותר להעסיק את הפועלים הפלשתינים בחקלאות, הובאו לנצרים תאילנדים שמחליפים אותם. במקביל, הגיעו בשלוש השנים האחרונות מתנדבים רבים לסייע בעבודה החקלאית. אליהו אוזן, אחד מבעלי החממות, מסביר שלחקלאים פה לא קל: "יש הרבה קשיים- אין מספיק כוח עבודה, והתאילנדים מאוד יקרים. אנחנו צריכים לדאוג בעצמנו לתובלה, לציוד וכלים כבדים לעבודה. במקרה שיש פיגוע, או התראה- אסור להגיע לאיזור החממות. מבחינתנו זה אובדן זמן קריטי ביותר לעבודה שלנו". אוזן הוא אחד מכעשרים התושבים המתפרנסים מחקלאות. שאר התושבים עוסקים בעיקר בחינוך, ומתרכזים בעבודות שמספק היישוב, במיוחד לאחר פרוץ המלחמה באיזור, שמגבילה את אפשרויות היציאה לעבודה.
רק שני חיילים בש"ג
אחת הטענות היותר קנטרניות שנשמעת כנגד תושבי נצרים היא העובדה שיישוב כה קטן כופה בעצם קיומו הימצאות של גדוד חיילים שלם שיגנו עליו, ויסכנו את חייהם במובן המוחשי ביותר של המלה. תמי טוענת כנגד בלהט:"לפני הסכמי אוסלו לא היה צורך בגדוד שלם. היו רק שני חיילים ששמרו בש"ג. מדיניות הממשלה, שנתנה נשק לשכנים שלנו, גרמה לכך שגדוד שלם יצטרך להגן עלינו. אנחנו לא בחרנו במצב הזה, ואיננו שמחים בו. אנשי נצרים מוכנים להקריב ולחיות בחזית, כי אם ניסוג מכאן, מציאות החיים שלנו תעבור לאשקלון. זו טעות לומר שבגללנו הצבא נאלץ להיות כאן. ההיפך הוא הנכון: בזכות נצרים הצבא יכול להיות כאן ולבצע משימות מודיעיניות וביטחוניות ממדרגה ראשונה. גם בכירי השמאל מודים בערכה האסטרטגי של נצרים, וטומי לפיד לא מבין שנקודה צבאית ללא אזרחים- לא תחזיק מעמד". במישור האישי, היישוב משתבח בקשר הטוב שנוצר תמיד בינו לבין החיילים המשרתים באיזור- הגברים ביישוב נושאים בנטל הביטחוני עם הצבא, החיילים זוכים לאירוח בשבת, קפה ועוגה ומכתבים לבביים. היום, מספרת תמי, עורכים טקס פרידה מהגדוד ששירת כאן. כל היישוב יגיע, והטקס עתיד להיות מרגש במיוחד. "מה שכל כך יפה פה, זה לראות גם את החיילים שמתנגדים לקיומו של היישוב, ויחד עם זה הם מוסרים את הנפש וזה פשוט להם. ברור להם שאנחנו אחים, ואחים עושים הכל אחד למען השני".
בשלושת השבועות האחרונים, מאז החלו להתחזק הקולות הקוראים לפינוי נצרים, חלה הסלמה חמורה באזור, שמשום מה אינה זוכה לחשיפה בתקשורת. פצמ"רים, מטענים, יריות, ניסיונות חבלה- המחבלים הבינו שקיבלו בעצם אור ירוק מכיוונה של ישראל לפעילות הזו. המפקד במקום העיד כי "כשיש פה רק שלושה ניסים ביום זה מעט
את ההסתגלות לחיים תחת אש ממחישה אחת התושבות: "בשבילי צלילי הבית זה קולות הירי. פעם נסעתי אל מחוץ ליישוב, והרגשתי שקט מוזר- אין יריות והתפוצצויות. חזרתי הביתה לנצרים, שמעתי את היריות והרגשתי שהכל בסדר...". תמי מוסיפה שאצלה בבית הם מכנים את קולות הירי בשם "פופקורן".
אחד מסיפורי ההתמודדות בנצרים שייך למשפחת ויזנר. הסבא טוביה ויזנר, שהתעקש לחגוג את הפסח דווקא בנצרים, נרצח בדקירות סכין על ידי מחבל שחדר ליישוב, בזמן ששהה בבית הכנסת, טרם תפילת שחרית. בעוד חודשיים תינשא נכדתו, בתם של משפחת ויזנר, והחתונה תיערך בנצרים. האם, דרורה ויזנר, מבטיחה: "אנחנו נדאג שהחתן, הכלה והרב יהיו כאן יום לפני החתונה, כדי שלא יוודע לנו פתאום שהחתן לא יגיע בגלל סגירת ציר, או שהרב איחר את הליווי. אם שלושתם נוכחים- אפשר לקיים את החופה". דרורה ילדה כמה חודשים אחרי הרצח, ובתה התינוקת נקראת אביה, על שם אביו של בעלה.
צעדים בוני עם
למרות כל הקשיים, מתנהלים חיי התושבים בפסטורליות מסוימת- שלוש מאות ילדי היישוב משחקים בחוץ בחופשיות, רוכבים על אופניים, ופעילים בסניף בני עקיבא. האחווה בין בני נצרים משתקפת בכל שיחת חולין ביניהם. הגורל המשותף מחזק ומחבר אותם זה לזה, והם עומדים וצוחקים יחד עם נהג ההסעה. שלומית זיו מוצאת כאן את אחד המאפיינים הבולטים של נצרים: "במקום הזה גרים סביבי אנשים אידיאליסטיים. מימוש הערכים מקיף את כל חייהם- עזרה הדדית ושותפות. כולם חיים פה בתחושת שליחות, ערכיות. בניגוד לאווירה האגוצנטרית הנפוצה היום, כאן המוקד הוא הזולת. מבחינתי זה המקום הטוב ביותר לגדל את ילדיי". שלומית עבדה עד לא מזמן כמחנכת באולפנת 'צביה' באשקלון. במהלך טיול שנתי, נודע לשלומית על הפיגוע בו נהרגו שישה חיילים שנסעו בטנק ועלו על מוקש. התחושה הייתה קשה, אך אחת התלמידות אמרה לה משפט, שעוצמתו נבעה מכך שנאמר דווקא מפי בת שאינה חלק אינטגרלי מאנשי היישובים: "המורה, אתם עושים היסטוריה. כל רגע שלכם ביישוב, כל ילד, כל חממה נוספת- הם חלק מהצעדים של עם ישראל". באותה שנה, בה ספג היישוב כמה מכות קשות, נכתבה כתובת אש בטקס יום הזיכרון, שהצהירה כי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". ילדי נצרים, שמהווים כשבעים אחוז מהאוכלוסיה, הם שותפים מלאים לעמידה האיתנה של הוריהם. שלומית מספרת שכשנסעה עם ילדיה לגילה, בתקופה בה ירו על השכונה מבית ג'אלה, התדיינו הילדים ביניהם למי יותר קשה, והגיעו למסקנה שלילדי גילה יותר קשה, כי "הם לא מצפים לירי, ואנחנו רגילים, ויודעים שככה זה אצלנו". יש ילדים שנתפסים לחרדה אחרי אירוע,אבל בישוב מקפידים לחזור לשגרת חיים בהקדם האפשרי.
אז למה צריך לגור דווקא פה?
שלומית: "כאן אין קברי אבות, ולא סמל סנטימנטלי או היסטורי אחר, שבגללו נבוא להתיישב. כאן באים להתיישב כי זו אדמת ארץ ישראל נטו. ואם אין סיבה לגור כאן, אין גם סיבה לגור בתל אביב".
ובכל זאת, גם הנגב הוא אדמת ארץ ישראל, אז למה דווקא בלב אוכלוסייה ערבית?
"גם מדינת ישראל היא מיעוט יהודי בלב אוכלוסייה עוינת. אם השיקול הוא סביבה עוינת, אין הצדקה גם לקיומה של מדינת ישראל".
אמירה אופטימית בתקופה קשה זו?
"אני פה אחת עשרה שנים. כל כך הרבה פעמים כבר אמרו לי: זהו, נחתם ההסכם, בקיץ הבא אתם לא פה. מאז היישוב שילש את עצמו, נוספו חממות, נבנה בית ספר. כל שנה כתבים באים לשאול אותי איך יהיה הפינוי מכאן. ואני אומרת- בואו נחכה. יש לנו סבלנות ואמונה שהקב"ה לא הלך לישון והוא נוהג את המסלול לטובת עם ישראל. את שאלת הפינוי שאלו אותי אחת עשרה פעמים. כשישאלו אותי בפעם השתים עשרה, אענה בדיוק מה שעניתי בפעם הראשונה, לפני אחת עשרה שנים. צריך סבלנות, ובסופו של דבר כל הציבור יבין את הערך של המקום".
בשבועות האחרונים נמצאת נצרים תחת מתקפה מדינית- תקשורתית- ביטחונית קשה ביותר. השמאל התעורר מחדש כנגד היישוב בעקבות החדירה האחרונה בה נהרגו חייל ושתי חיילות בבסיס הצבאי הממוקם בשטח היישוב. סיעת שינוי יצאה בהצעה לשבירת הקיפאון בתהליך המדיני, לפיה תפונה נצרים מאזרחים, והמקום יוחזק על ידי הצבא. בשלב מתקדם יותר, תעבור הנקודה לשליטה פלשתינית מלאה. ראש הממשלה לא הביע התנגדות לתכנית, ובימים האחרונים נשמעו מלשכתו קולות המזמרים בטון דומה - ישראל תצא באופן חד צדדי מאזורים ששהייתה בהם אינה רצויה לדעתו. ההדלפות רומזות שמדובר כנראה במעין תכנית של גוש קטיף תחילה, ובחוד החנית- נצרים. כל השמועות וההצעות הללו עוררו סערה במערכת הפוליטית, וגם מועצת יש"ע פתחה בקמפיין למען נצרים, מה שמלמד על סיכוי גבוה לכך ששרון יממש הפעם את תכניותיו.
נצרים קמה ב-1971, ביוזמתו של אלוף פיקוד הדרום דאז- רחבעם זאבי הי"ד. ממשלת גולדה מאיר אישרה את תוכנית 'חמש האצבעות' ברצועת עזה, שמטרתה- לבתר את הרצף הערבי של רצועת עזה, באמצעות חמש שלוחות של ישובים יהודיים, שיתפרסו לאורך הרצועה. אחת ה'אצבעות' הללו היתה נצרים. המקום תוכנן להפוך לקיבוץ על שטח גדול, ובו איזור תעשייה שישמש את תושבי צפון הנגב. בתחילה הוכרז המקום כהיאחזות נח"ל, ואוכלס על ידי חברי תנועת 'השומר הצעיר'. לאחר עשר שנים, הוחלט להעביר את המקום לידי תנועת הקיבוץ הדתי. הניסיון לא היה מוצלח, ורק חמש משפחות התגוררו בישוב שמנה ארבעים יחידות דיור, אותן בנה שר השיכון דאז- אריאל שרון. עיקר האוכלוסייה היו צעירים וצעירות שבאו לשנת שירות לאומי במקום.
ב-1992, תחילת תקופת הסכמי אוסלו, התארגנה קבוצת אנשים אידיאליסטיים, שרצו להקים יישוב קהילתי, ללא קשר לקיבוץ. תוך מספר שנים גווע הקיבוץ, והיישוב החל להתפתח סביב המדרשה ליהדות, ומספר קרוונים שהובאו למקום. המשפחות רצו לעבור לבתים, שעמדו ריקים, אך מסיבות פוליטיות לא קיבלו אישור לכך. בהסכמה עם המועצה האיזורית, פרצו חלק מהמשפחות לבתים, ושילמו את שכר הדירה למפרע. לפני חמש שנים, 'עמידר' הכירה חוקית בהתיישבות במקום, והמשפחות קנו או שכרו את בתי הקיבוץ לעצמן. הכרה זו הביאה לפריצה גדולה בבניה ביישוב- אנשים הרחיבו את הבתים הקטנים לממדי המשפחה הגדולה, חלקם בנו בתים של 'בנה ביתך'. בהמשך נוספו גם 15 יחידות דיור בבנייה ממשלתית. הבנייה ביישוב התבצעה על ידי פועלים פלשתיניים, מה שהצריך גידור ושמירה על כל אתר בנייה. לאחר החדירה בפסח האחרון, בה נרצחו טוביה ויזנר ומיכאל אורלנסקי -"שני הסבים"- כפי שהם מוגדרים ביישוב, הבינו התושבים שהעסקת הפועלים הללו מסוכנת מדי: הם נתנו למחבלים מידע ומפות מדויקות של היישוב, מה שאיפשר להם לבצע את זממם. הבנייה ביישוב נתקעה, אך כמו בכל מצב קשה, גם כאן הפעילו תושבי היישוב את כישרונותיהם כדי לפתור את הבעיה בדרכים יצירתיות: האחד הפך לטייח, השני לרצף והשלישי לקבלן. כך, בעבודה עברית לחלוטין סיימו את בניית בית הכנסת, שיפצו והרחיבו בתים, וסללו שבילים ורחובות הולנדיים. יש גם פועלים סיניים שמגיעים מנתיבות, מתנדבים, וגם בתים מוכנים שלא דורשים עבודת בנייה.
אין מקום
בסתירה כמעט מוחלטת למצב הביטחוני הקשה בו נתון היישוב, מספרים התושבים על מצוקת דיור: כרגע הם לא בטוחים שיימצאו בתים למשפחות הנוספות שמבקשות להצטרף לנצרים. כל הבתים מאוכלסים על ידי שישים המשפחות שמונה היישוב. לוועדת הקליטה בנצרים לא משעמם: בשנה האחרונה למשל, נוספו ארבע משפחות חדשות. ולאלה שמצפים לאחוזי נטישה גבוהים במקום כזה, נכונה הפתעה- כמעט ולא היתה עזיבה, ואלו שעזבו, לא עשו זאת מטעמים ביטחוניים, שכן הם עברו ליישובים אחרים, כמו- כפר דרום ורחלים.
תושבי נצרים חיים כבר שלוש שנים, מאז פרוץ האינתיפאדה האחרונה, בשגרת מלחמה. המחיר הגבוה שעליהם לשלם הוא המוגבלות החמורה בניידות. תמי זילברשיין, תושבת נצרים, מראה לי את דף לוחות הזמנים של היציאה והכניסה של שיירות הליווי הצבאי, ומסבירה: "אנחנו חיים לפי הדפים האלה". מי שיסתובב ביישוב, כמעט ולא יראה מכוניות פרטיות חונות ליד הבתים. "מי שיש לו מכונית ביישוב- זה לוקסוס", מסבירה תמי. כל המכוניות עומדות במנחת קרני, וכל גישה ליישוב מתבצעת אך ורק באמצעות אוטובוס ממוגן ירי, או, במקרה הפחות נעים, ב'ספארי' צבאי. כאשר אני רואה את הרכב האימתני והמשוריין, דמוי המשאית, עובר בכביש, מסבירה תמי את חוויות הנסיעה הכרוכות בו: "כולנו מצטופפים בפנים על ספסל ארוך. הכל מלא אבק, בחורף- בוץ. אחרי נסיעה כזו יוצאים מלוכלכים לגמרי, בלילה- קר מאוד, והטלטולים והקפיצות בדרך כמעט זירזו לי פעם את הלידה..." שלומית זיו, דוברת היישוב, מוסיפה: "התלות בזמני הליווי משפיעה על כל פרט בחיי היומיום: כשמגיעים לשמחה משפחתית, כולם יודעים ש'המשפחה מנצרים' צריכה לצאת מוקדם, כי אחרת לא יהיה לה איך לחזור הביתה הלילה, וזה בהחלט לא נעים". תמי: "הלחץ הזה של הליווי, הפספוס בדקה אחת, וההמתנות הממושכות שהוא גורר- הם עניין של יום יום אצלנו. האזרחים פה צריכים לחיות כמו במסדר צבאי, ואמא לתשעה ילדים צריכה להיות מאורגנת איתם, ועם כל הציוד שנדרש לנסיעה כזו- בדיוק בזמן. איחור קטן ביותר- והפסדת את ההסעה. המשמעות היא, או שלא תגיע לאן שאתה צריך בזמן, או בכיוון השני- אין לך אפשרות לחזור הביתה, ואתה מחכה במנחת עד ליציאה הבאה".
לעמוד בזמנים
תמי מתארת עוד מציאות שבשגרה- "לפעמים אין מקום לכולם באוטובוס, או שהתיאום לגבי מספר הנוסעים לא הועבר לגורמים הנכונים, ואז עומדים עשרות אנשים במנחת בלילה, רועדים מקור, הילדים רוצים לשתות, לשירותים, וצריכים לחכות עד הליווי הבא. במקרה שהציר נסגר בגלל התראה ביטחונית, צריך לחכות שעות בלי לדעת מתי נגיע הביתה".
למרות , ואולי דווקא בגלל המציאות הקשה שנכפתה על היישוב, בעיקר בשנים האחרונות, זוכה המקום לפריחה ושגשוג. תמי מצביעה בכל רגע על מבנה חדש שנוסף לאחרונה: ספרייה בבית הספר, בניין המעונות לפעוטות שכולו ממוגן ירי, בריכת שחייה, שתמי מתארת אותה כפינת החמד ביישוב. בפינת החי המגוונת, מטופלים ילדי היישוב בתרפיה באמצעות חיות כדי להתמודד עם פחדים, היפראקטיביות ובעיות מוטוריות. חממות חדשות משתרעות על פני שטח רחב. הוקם מרכז 'קדימה' לטיפול בילדי החינוך המיוחד, וגם בית הספר עצמו חדש יחסית - הוקם לפני שש שנים, ומאפשר לנהל מערכת לימודים סדירה בתנאי המצור הנכפים על התושבים. בבית הספר לומדים הילדים בכיתות ממוגנות ירי, בעלות חלונות כבדים. על הבטונדות המקיפות אותו מצוירים פרחים, ציפורים ופרפרים, שמסיחים את הדעת מהמציאות המסתתרת מאחוריהן. במסגרת מוסדות החינוך הרבים בנצרים, הוקמה לפני שנתיים ישיבה גבוהה 'נצר מטעי', בראשות הרב ציון טוויל, רב היישוב. הישיבה מונה 27 תלמידים, בשיעורים א'-ב'. מדרשה ליהדות שמספר בנות השירות בה גדל משנה לשנה, פועלת במקום בהצלחה מרובה- מארחת קבוצות לשבתות וימי עיון, מעבירה תכניות חינוכיות ברחבי הארץ, ומקדמת אמנים מקרב בני נצרים, כמו: הפנטומימאי אלקנה זילברשיין, והשחקנית דינה אברמסון שמופיעה בהצגת יחיד העוסקת בעניינים שבינו לבינה.
בתוך האנגר ענק ממוקם בית האריזה של נצרים. ענף החקלאות העיקרי הוא גידול עגבניות השרי האורגניות. הישוב נצרים מגדל עשרים וחמישה אחוזים מהייצוא הארצי של עגבניות השרי. בחממות מגדלים גם פלפלים, ומטעי אתרוגים ומנגו משתרעים סביב שטח היישוב. גם מקומם של הלולים לא נפקד. כאשר המצב לא איפשר יותר להעסיק את הפועלים הפלשתינים בחקלאות, הובאו לנצרים תאילנדים שמחליפים אותם. במקביל, הגיעו בשלוש השנים האחרונות מתנדבים רבים לסייע בעבודה החקלאית. אליהו אוזן, אחד מבעלי החממות, מסביר שלחקלאים פה לא קל: "יש הרבה קשיים- אין מספיק כוח עבודה, והתאילנדים מאוד יקרים. אנחנו צריכים לדאוג בעצמנו לתובלה, לציוד וכלים כבדים לעבודה. במקרה שיש פיגוע, או התראה- אסור להגיע לאיזור החממות. מבחינתנו זה אובדן זמן קריטי ביותר לעבודה שלנו". אוזן הוא אחד מכעשרים התושבים המתפרנסים מחקלאות. שאר התושבים עוסקים בעיקר בחינוך, ומתרכזים בעבודות שמספק היישוב, במיוחד לאחר פרוץ המלחמה באיזור, שמגבילה את אפשרויות היציאה לעבודה.
רק שני חיילים בש"ג
אחת הטענות היותר קנטרניות שנשמעת כנגד תושבי נצרים היא העובדה שיישוב כה קטן כופה בעצם קיומו הימצאות של גדוד חיילים שלם שיגנו עליו, ויסכנו את חייהם במובן המוחשי ביותר של המלה. תמי טוענת כנגד בלהט:"לפני הסכמי אוסלו לא היה צורך בגדוד שלם. היו רק שני חיילים ששמרו בש"ג. מדיניות הממשלה, שנתנה נשק לשכנים שלנו, גרמה לכך שגדוד שלם יצטרך להגן עלינו. אנחנו לא בחרנו במצב הזה, ואיננו שמחים בו. אנשי נצרים מוכנים להקריב ולחיות בחזית, כי אם ניסוג מכאן, מציאות החיים שלנו תעבור לאשקלון. זו טעות לומר שבגללנו הצבא נאלץ להיות כאן. ההיפך הוא הנכון: בזכות נצרים הצבא יכול להיות כאן ולבצע משימות מודיעיניות וביטחוניות ממדרגה ראשונה. גם בכירי השמאל מודים בערכה האסטרטגי של נצרים, וטומי לפיד לא מבין שנקודה צבאית ללא אזרחים- לא תחזיק מעמד". במישור האישי, היישוב משתבח בקשר הטוב שנוצר תמיד בינו לבין החיילים המשרתים באיזור- הגברים ביישוב נושאים בנטל הביטחוני עם הצבא, החיילים זוכים לאירוח בשבת, קפה ועוגה ומכתבים לבביים. היום, מספרת תמי, עורכים טקס פרידה מהגדוד ששירת כאן. כל היישוב יגיע, והטקס עתיד להיות מרגש במיוחד. "מה שכל כך יפה פה, זה לראות גם את החיילים שמתנגדים לקיומו של היישוב, ויחד עם זה הם מוסרים את הנפש וזה פשוט להם. ברור להם שאנחנו אחים, ואחים עושים הכל אחד למען השני".
בשלושת השבועות האחרונים, מאז החלו להתחזק הקולות הקוראים לפינוי נצרים, חלה הסלמה חמורה באזור, שמשום מה אינה זוכה לחשיפה בתקשורת. פצמ"רים, מטענים, יריות, ניסיונות חבלה- המחבלים הבינו שקיבלו בעצם אור ירוק מכיוונה של ישראל לפעילות הזו. המפקד במקום העיד כי "כשיש פה רק שלושה ניסים ביום זה מעט
את ההסתגלות לחיים תחת אש ממחישה אחת התושבות: "בשבילי צלילי הבית זה קולות הירי. פעם נסעתי אל מחוץ ליישוב, והרגשתי שקט מוזר- אין יריות והתפוצצויות. חזרתי הביתה לנצרים, שמעתי את היריות והרגשתי שהכל בסדר...". תמי מוסיפה שאצלה בבית הם מכנים את קולות הירי בשם "פופקורן".
אחד מסיפורי ההתמודדות בנצרים שייך למשפחת ויזנר. הסבא טוביה ויזנר, שהתעקש לחגוג את הפסח דווקא בנצרים, נרצח בדקירות סכין על ידי מחבל שחדר ליישוב, בזמן ששהה בבית הכנסת, טרם תפילת שחרית. בעוד חודשיים תינשא נכדתו, בתם של משפחת ויזנר, והחתונה תיערך בנצרים. האם, דרורה ויזנר, מבטיחה: "אנחנו נדאג שהחתן, הכלה והרב יהיו כאן יום לפני החתונה, כדי שלא יוודע לנו פתאום שהחתן לא יגיע בגלל סגירת ציר, או שהרב איחר את הליווי. אם שלושתם נוכחים- אפשר לקיים את החופה". דרורה ילדה כמה חודשים אחרי הרצח, ובתה התינוקת נקראת אביה, על שם אביו של בעלה.
צעדים בוני עם
למרות כל הקשיים, מתנהלים חיי התושבים בפסטורליות מסוימת- שלוש מאות ילדי היישוב משחקים בחוץ בחופשיות, רוכבים על אופניים, ופעילים בסניף בני עקיבא. האחווה בין בני נצרים משתקפת בכל שיחת חולין ביניהם. הגורל המשותף מחזק ומחבר אותם זה לזה, והם עומדים וצוחקים יחד עם נהג ההסעה. שלומית זיו מוצאת כאן את אחד המאפיינים הבולטים של נצרים: "במקום הזה גרים סביבי אנשים אידיאליסטיים. מימוש הערכים מקיף את כל חייהם- עזרה הדדית ושותפות. כולם חיים פה בתחושת שליחות, ערכיות. בניגוד לאווירה האגוצנטרית הנפוצה היום, כאן המוקד הוא הזולת. מבחינתי זה המקום הטוב ביותר לגדל את ילדיי". שלומית עבדה עד לא מזמן כמחנכת באולפנת 'צביה' באשקלון. במהלך טיול שנתי, נודע לשלומית על הפיגוע בו נהרגו שישה חיילים שנסעו בטנק ועלו על מוקש. התחושה הייתה קשה, אך אחת התלמידות אמרה לה משפט, שעוצמתו נבעה מכך שנאמר דווקא מפי בת שאינה חלק אינטגרלי מאנשי היישובים: "המורה, אתם עושים היסטוריה. כל רגע שלכם ביישוב, כל ילד, כל חממה נוספת- הם חלק מהצעדים של עם ישראל". באותה שנה, בה ספג היישוב כמה מכות קשות, נכתבה כתובת אש בטקס יום הזיכרון, שהצהירה כי "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". ילדי נצרים, שמהווים כשבעים אחוז מהאוכלוסיה, הם שותפים מלאים לעמידה האיתנה של הוריהם. שלומית מספרת שכשנסעה עם ילדיה לגילה, בתקופה בה ירו על השכונה מבית ג'אלה, התדיינו הילדים ביניהם למי יותר קשה, והגיעו למסקנה שלילדי גילה יותר קשה, כי "הם לא מצפים לירי, ואנחנו רגילים, ויודעים שככה זה אצלנו". יש ילדים שנתפסים לחרדה אחרי אירוע,אבל בישוב מקפידים לחזור לשגרת חיים בהקדם האפשרי.
אז למה צריך לגור דווקא פה?
שלומית: "כאן אין קברי אבות, ולא סמל סנטימנטלי או היסטורי אחר, שבגללו נבוא להתיישב. כאן באים להתיישב כי זו אדמת ארץ ישראל נטו. ואם אין סיבה לגור כאן, אין גם סיבה לגור בתל אביב".
ובכל זאת, גם הנגב הוא אדמת ארץ ישראל, אז למה דווקא בלב אוכלוסייה ערבית?
"גם מדינת ישראל היא מיעוט יהודי בלב אוכלוסייה עוינת. אם השיקול הוא סביבה עוינת, אין הצדקה גם לקיומה של מדינת ישראל".
אמירה אופטימית בתקופה קשה זו?
"אני פה אחת עשרה שנים. כל כך הרבה פעמים כבר אמרו לי: זהו, נחתם ההסכם, בקיץ הבא אתם לא פה. מאז היישוב שילש את עצמו, נוספו חממות, נבנה בית ספר. כל שנה כתבים באים לשאול אותי איך יהיה הפינוי מכאן. ואני אומרת- בואו נחכה. יש לנו סבלנות ואמונה שהקב"ה לא הלך לישון והוא נוהג את המסלול לטובת עם ישראל. את שאלת הפינוי שאלו אותי אחת עשרה פעמים. כשישאלו אותי בפעם השתים עשרה, אענה בדיוק מה שעניתי בפעם הראשונה, לפני אחת עשרה שנים. צריך סבלנות, ובסופו של דבר כל הציבור יבין את הערך של המקום".