"בואי נבהיר דבר אחד: את מדברת עם אנשי השומר הצעיר. כך אני מציג את עצמי: 'קוראים לי אורי מילר, איש השומר הצעיר'. היינו ואנחנו עדיין אנשי שמאל. אנחנו לא אנטי-דתיים, אבל אנחנו לא בעד דתיות. אנחנו לא מאמינים. זוהי אידיאולוגיה שיש לה שורשים, זו דרך חיים".
אורי ואילנה מילר, תל אביביים חילוניים-שמאלניים בשנות השישים לחייהם, שוחחו איתי בחדר המורים של הישיבה התיכונית בלוד. יום יום הם מגיעים לכאן, משקיעים שעות של עבודה בלימוד הילדים ובטיפוח הסביבה, בהתנדבות.
לעזור, למרות המחלוקות
אילנה לימדה שנים רבות גיאוגרפיה בתיכון המקיף ביהוד. היא גם חינכה כיתות ושימשה כרכזת שכבה. לקראת הפרישה החליטה שאת שנות הפנסיה לא תבלה בביתה, אלא תפעל למען החברה. תכנית רדיו הביאה אותה לרצון לעבוד למען יוצאי אתיופיה, וממועדון נוער של בני העדה בלוד השתלשל העניין עד להתנדבות בישיבה התיכונית בעיר.
"הגעתי למקום וחשכו עיני. אם היום זה נראה נורא, זה עוד יופי לעומת מה שהיה פה. הגעתי הביתה ואמרתי לאורי שיסדר קצת את הגינה, כי הוא אדריכל נוף. כשהוא הגיע הוא אמר: 'בשביל מה לסדר את הגינה כשהקירות נראים כל-כך נורא והחצר נראית כל-כך נורא?' וכך התחילה המעורבות שלנו, וכל פעם אנחנו נכנסים לזה יותר ויותר".
חבריהם של אורי ואילנה הרימו גבות כשהבינו שהשניים בחרו להשקיע את כל זמנם ומרצם דווקא במסגרת דתית, ועוד אחת כזאת שמזדהה עם ההתיישבות יש"ע ("הגדה" בלשונם), דבר שהם פועלים נגדו באופן נחרץ.
ההתנדבות בכזו מסגרת לא היתה טבעית גם לאורי ואילנה: "אמרנו לעצמנו, יש הרבה מקומות שבהם אפשר להתנדב ויהיה לנו בהם יותר קל. אבל אחר-כך אמרנו לעצמנו את האיפכא מסתברא: למרות שהם כאלה ולמרות שיש בינינו הרבה חילוקי דעות, יש עדיין הרבה דברים שנשארו משותפים ובסיסיים, כמו ההסכמה על הגרעין הדתי בעיר שבזכותו הישיבה קמה. אחרי פרק זמן קצר מאוד גם למדנו מהי פתיחות אמיתית".
המילרים מסבירים לחבריהם על עבודתם עם התלמידים עולי אתיופיה ועל קיומו של הגרעין התורני בעיר, והחבר'ה שמזדהים עם המטרות, מספרת אילנה, כבר רגועים יותר: "היום יש אהדה רבה לכל מה שאנחנו עושים, והנושא הדתי הוא משני ולא מפריע".
באלה הידיים
עד שפרש מעבודתו כאדריכל נוף, הספיק אורי לרשום ברזומה שלו מעורבות בפרויקטים מכובדים מאוד בארץ, שבהם ניתן למנות עיצוב חלקים מגני יהושע, תכנון הנוי במלון המדורג בזכרון יעקב, פרויקט שיקום נחל התנינים והוראה של שנים בטכניון. אך מי שמסתובב בישיבה יכול לטעות ולחשוב אותו לאיש התחזוקה במקום: לבוש בסרבל עבודה ובמשקפי שמש, הוא אינו בוחל בטאטוא החצר ובעידוד התלמידים לעשות זאת איתו.
אילנה מציגה בגאווה את הדברים שאורי עשה: צבע קירות, תיקן דלתות, שתל גינה, שיטח את אדמת הטרשים בחצר הקטנטנה וריצף אותה בעזרת תרומה שהשיג, שתי ידיו ותלמידים: "זה לא שמביאים אותך ללובי של הילטון, אתה בונה את ההילטון שלך", פורש אורי את משנתו החינוכית.
"אנחנו צריכים לקחת את כל מה שיש לנו: ישן, שבור, מה שאנשים זורקים, ובכוחות עצמנו להביא את זה למצב שמיש ותקין. כוח עבודה יש לנו, זמן יש לנו, ידע טכני לעשות את הדברים אנחנו מספקים וזה הסיפור. היוזמה שלנו היא חינוכית דידקטית. אילנה תלמד אותם את התיאוריות ואני אלמד אותם את הדברים הפיזיים שקשורים בסביבה".
ואכן, אילנה מתמקדת ברוח. היא מלמדת היסטוריה, אזרחות וכל מקצוע שמבקשים ממנה בקבוצות ובבודדים. היא מתמודדת עם התלמידים הכי קשים ומסייעת להם לעבור את מכשולי הבחינות. מנהל הישיבה, יאיר מנדלביץ', מספר כי תלמידים רבים חבים לה את ההצלחה בבחינות הבגרות. מלבד זאת היא מכינה את הטקסים בבית הספר, ומסייעת גם בארגון הצד החינוכי הבלתי פורמלי.
סובלנות משני הצדדים
אילנה ואורי לא מתלבשים במיוחד לעבודתם בישיבה. אורי מסתובב כהרגלו, בלי כיפה, ואילנה לבושה במכנסיים ("אין לי בכלל חצאיות בארון"). גם בני הזוג מילר וגם ראש הישיבה, הרב שלום מרקוביץ' חוזרים על המושג 'פתיחות' כשהם מדברים על השידוך המוצלח הזה.
הרב מרקוביץ': "לדעתי חשוב שהילדים יראו התנהגות תרבותית משכילה, שזה דגם שהם לא מכירים מהסביבה שממנה הם באים". תלמידי הישיבה מודעים לרקע שממנו מגיעים אורי ואילנה. בפאנל דעות שערכה הישיבה לפני הבחירות לכנסת ייצג אורי את השמאל החילוני, והתלמידים מחאו כפיים לדברים שמנוגדים לדעותיהם אך נאמרו מן הלב.
לפני מספר שבועות ערכה הישיבה הפנינג חיזוק ליהודים באחת השכונות המעורבות והקשות בעיר, לאחר שאחד מן התלמידים ספג אבן בראשו מערבי שמתגורר בשכונה. "אמרתי לתלמידים שלא יבקשו את עזרתו של אורי", מספר הרב מרקוביץ', "והם השיבו שאם הוא לא יהיה מעוניין הוא יוכל לסרב. אני הסברתי שאסור להעמיד אותו במקום שלא יהיה לו נעים, כי הוא לא מזדהה עם המטרות של ההפנינג, אז מוטב לא לפנות אליו".
בני הזוג מילר מבינים שהעובדה שהישיבה מקבלת אותם כפי שהם היא לא דבר מובן מאליו. אילנה: "הפתיחות והאנושיות זה מה שתופס אותנו. אנחנו מבחינה מסוימת זרים לנוף הזה. השקפת עולמנו, איך שאנחנו לבושים וכל זה. אבל למרות זאת, לא היה רעיון אחד שהעלינו בפני יאיר והרב שלום שלא נענינו ברצון ולא קיבלנו עליו את מלוא התמיכה. הנכונות הזאת והרצון לעבוד איתנו בשיתוף ולעולם לא לכפות עלינו לא דעות דתיות ולא מנהלתיות, אותי זה כבש מהרגע הראשון, ואני חושבת שגם את אורי. אנחנו מודים על כך יום יום.
"אני מלמדת היסטוריה ואזרחות, ומתוך החומר עולים קונפליקטים של מדינה דמוקרטית או מדינה יהודית. אני מראה לתלמידים שניתן לחיות יחד, ומדברת איתם על הפתיחות שצריכה להיות, ואז אני אומרת להם: 'תראו מה שקורה פה בישיבה'. בעיני, הדרך שבה מקבלים אותנו היא סמל".
אורי מציג את הדברים מזווית נוספת: "הילדים האלה לא היו רגילים שמישהו בעולם רוצה לעשות משהו למענם. כשבא הגרעין הדתי ורצה לעשות בשבילם הם ראו את זה במסגרת המחויבות הדתית, אבל כשאנחנו באים בכלל מהצד השני זה יוצר קשר ברמה של נתינה שהם לא היו רגילים אליה".
תלמידי הישיבה מחזירים לאורי ואילנה אהבה והכרת תודה: "אנחנו מקבלים מהם פידבק בכל הזדמנות", אומרת אילנה, ואורי מספר: "יש בחור שבא אלי כל בוקר, ואומר 'אני רוצה כל בוקר ללחוץ לך את היד, כי אז היום שלי נראה אחרת'. בוקר אחד היתה עבודה מאוד אינטנסיבית בחצר והתלמידים באו ועזרו לי. סידרנו את החצר ואת הביוב. בסוף היום אמרתי לבחור הזה 'תודה רבה שעזרת לי כל-כך הרבה', אז הוא אמר: 'אתה מודה לי? אני צריך להודות לך! למדתי מה זה מערכת ביוב ומה זה בטון ואיך לצבוע ואיך להחזיק פטיש ואיך להוביל מריצה'. כשהדברים האלה קורים, והם לא חד-פעמיים, זה הגמול ההדדי שיש לילד הזה וגם לנו. אנחנו נעשה את זה גם ללא הדברים האלה, אבל מטבע הדברים זה נותן מרץ להמשיך".
איכות הסביבה לאור המקורות
אורי ואילנה מביאים לישיבה תכנים מעולמם הם ("רק אחרי שקיבלנו אישור מן המנגנון" מדגיש אורי), והם מקדישים מחשבה רבה כיצד לעבד את רעיונותיהם כדי שיתאימו לרוח המקום. כך קרה שבי"א במרחשוון ציינו בישיבה את יום הזיכרון ליצחק רבין עם פרק תהלים וקדיש, אבל מדובר גם בתכנים רחבים יותר.
"באופן כללי", מספרת אילנה, "כיוון שנורא חשוב לנו הנושא הסביבתי, דיברנו בינינו איך אפשר שהוא יהיה דבר שיוצא מתוך התנ"ך. אמרנו: בואו נראה איך אפשר לקחת את המקורות ובאמצעותם להפוך את הנושא של איכות הסביבה לנושא חשוב בעיני התלמידים".
אורי: "אחד הדברים שנוכחנו לדעת זה שהילדים לוקחים כאקסיומה דברים שקשורים לדת. דיברנו על זה עם הצוות, והרצון שלהם לעסוק בנושא איכות הסביבה היה כובש. זה שאנחנו חושבים שאת נושא איכות הסביבה אפשר לקשור למקורות זה רק בגלל שאנחנו נמצאים פה".
ולאחר שאתם מעגנים את הנושא במקורות, הוא נראה לכם יותר אמיתי?
אורי, נאמן להשקפה של השומר הצעיר: "אמת זה דבר יחסי. זו האמת של המקום הזה. יותר נכון למקום להציג את הדברים ככה".
אורי ואילנה לא מצאו במפגש היומיומי עם אנשי צוות הישיבה את 'אור היהדות' שאבד. הם מגיעים לאירועים של הצוות ונהנים מבחינה אינטלקטואלית. החשיבה שלהם מופרית יותר במה שנוגע לסוגיות כלל-אנושיות, אבל לא בסוגיות 'דתיות'.
אורי: "להגיד לך שאנחנו מחפשים את התכנים הדתיים? זאת לא הכוונה שלנו".
אילנה: "בכלל לא".
לגדל תלמידים עצמאיים
בסיכומה של שיחה חוזרים אורי ואילנה לדבר על תלמידי הישיבה, שלהם הם מקדישים את מיטב שעותיהם. כשאני שואלת היכן ירצו לראות אותם בעוד 20 שנה, הם אפילו לא צריכים לעצור ולחשוב.
אילנה: "אנשים עצמאיים, שלא יהיו תלותיים".
אורי: "לילדים האלו יש קשיים, אבל הם לא ילדים נחותים בשום פנים ואופן. אם ימצאו את הדרך למצות מהם את כל הפוטנציאל, הם יצאו ממעגל צרכני העזרה הסוציאלית, ויוכלו להיות גם טייסים ומהנדסים וזה מה שחשוב".
ofralax@walla.co.il
כרטיס כניסה לחברה הישראלית
ישיבת 'אלישיב' הוקמה לפני שש שנים על ידי הגרעין התורני בלוד, ואנשיו הם שמלמדים ומנהלים את המוסד. בישיבה לומדים היום קרוב ל-100 תלמידים, בעיקר מהערים לוד ורמלה, ומספר נערי של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח). למרות המחסור העצום במשאבים עושים אנשי הצוות, התלמידים וגם אורי ואילנה, מאמצים אדירים כדי שהמקום יהיה בית ספר שראוי ונעים ללמוד וללמד בו.
מטרות הישיבה, כפי שמונה אותן מנהל הישיבה, הרב יאיר מנדלביץ', מכוונות לשלושה פנים: "הראשון הוא הפן התורני, והכוונה היא להצמיח את הבוגרים לחיי משפחה תורניים. הפן השני הוא החברתי: הצוות מבקש להעשיר את התלמידים בטיולים ובחוויות חברתיות מעשירות דברים שלא זכו להם בסביבה המשפחתית שלהם, ועל גבי זה לחנך להתנדבות בקהילה".
מנדלביץ' מספר כי כל תלמידי הישיבה חייבים להתנדב, ועד מהרה החיוב הופך לעשייה מרצון, עם יוזמות חדשות מן התלמידים עצמם. ישיבת 'אלישיב' רואה בהתנדבות ערך כפול: גם סיוע לאחר וגם העצמה אישית של המתנדב, מתוך מטרה להפוך אותו מנתרם לתורם.
הפן השלישי הוא הלימודי: "בלוד", מסביר מנדלביץ', "שליש מהתלמידים מסיימים 12 שנות לימוד. אצלנו מדובר על 85 אחוזים שמסיימים עם בגרות מלאה. הרווח ברמה האישית הוא עצום: הם מסמנים מטרה ומגיעים אליה, ויש להם כרטיס כניסה לחברה הישראלית".
אורי ואילנה מילר, תל אביביים חילוניים-שמאלניים בשנות השישים לחייהם, שוחחו איתי בחדר המורים של הישיבה התיכונית בלוד. יום יום הם מגיעים לכאן, משקיעים שעות של עבודה בלימוד הילדים ובטיפוח הסביבה, בהתנדבות.
לעזור, למרות המחלוקות
אילנה לימדה שנים רבות גיאוגרפיה בתיכון המקיף ביהוד. היא גם חינכה כיתות ושימשה כרכזת שכבה. לקראת הפרישה החליטה שאת שנות הפנסיה לא תבלה בביתה, אלא תפעל למען החברה. תכנית רדיו הביאה אותה לרצון לעבוד למען יוצאי אתיופיה, וממועדון נוער של בני העדה בלוד השתלשל העניין עד להתנדבות בישיבה התיכונית בעיר.
"הגעתי למקום וחשכו עיני. אם היום זה נראה נורא, זה עוד יופי לעומת מה שהיה פה. הגעתי הביתה ואמרתי לאורי שיסדר קצת את הגינה, כי הוא אדריכל נוף. כשהוא הגיע הוא אמר: 'בשביל מה לסדר את הגינה כשהקירות נראים כל-כך נורא והחצר נראית כל-כך נורא?' וכך התחילה המעורבות שלנו, וכל פעם אנחנו נכנסים לזה יותר ויותר".
חבריהם של אורי ואילנה הרימו גבות כשהבינו שהשניים בחרו להשקיע את כל זמנם ומרצם דווקא במסגרת דתית, ועוד אחת כזאת שמזדהה עם ההתיישבות יש"ע ("הגדה" בלשונם), דבר שהם פועלים נגדו באופן נחרץ.
ההתנדבות בכזו מסגרת לא היתה טבעית גם לאורי ואילנה: "אמרנו לעצמנו, יש הרבה מקומות שבהם אפשר להתנדב ויהיה לנו בהם יותר קל. אבל אחר-כך אמרנו לעצמנו את האיפכא מסתברא: למרות שהם כאלה ולמרות שיש בינינו הרבה חילוקי דעות, יש עדיין הרבה דברים שנשארו משותפים ובסיסיים, כמו ההסכמה על הגרעין הדתי בעיר שבזכותו הישיבה קמה. אחרי פרק זמן קצר מאוד גם למדנו מהי פתיחות אמיתית".
המילרים מסבירים לחבריהם על עבודתם עם התלמידים עולי אתיופיה ועל קיומו של הגרעין התורני בעיר, והחבר'ה שמזדהים עם המטרות, מספרת אילנה, כבר רגועים יותר: "היום יש אהדה רבה לכל מה שאנחנו עושים, והנושא הדתי הוא משני ולא מפריע".
באלה הידיים
עד שפרש מעבודתו כאדריכל נוף, הספיק אורי לרשום ברזומה שלו מעורבות בפרויקטים מכובדים מאוד בארץ, שבהם ניתן למנות עיצוב חלקים מגני יהושע, תכנון הנוי במלון המדורג בזכרון יעקב, פרויקט שיקום נחל התנינים והוראה של שנים בטכניון. אך מי שמסתובב בישיבה יכול לטעות ולחשוב אותו לאיש התחזוקה במקום: לבוש בסרבל עבודה ובמשקפי שמש, הוא אינו בוחל בטאטוא החצר ובעידוד התלמידים לעשות זאת איתו.
אילנה מציגה בגאווה את הדברים שאורי עשה: צבע קירות, תיקן דלתות, שתל גינה, שיטח את אדמת הטרשים בחצר הקטנטנה וריצף אותה בעזרת תרומה שהשיג, שתי ידיו ותלמידים: "זה לא שמביאים אותך ללובי של הילטון, אתה בונה את ההילטון שלך", פורש אורי את משנתו החינוכית.
"אנחנו צריכים לקחת את כל מה שיש לנו: ישן, שבור, מה שאנשים זורקים, ובכוחות עצמנו להביא את זה למצב שמיש ותקין. כוח עבודה יש לנו, זמן יש לנו, ידע טכני לעשות את הדברים אנחנו מספקים וזה הסיפור. היוזמה שלנו היא חינוכית דידקטית. אילנה תלמד אותם את התיאוריות ואני אלמד אותם את הדברים הפיזיים שקשורים בסביבה".
ואכן, אילנה מתמקדת ברוח. היא מלמדת היסטוריה, אזרחות וכל מקצוע שמבקשים ממנה בקבוצות ובבודדים. היא מתמודדת עם התלמידים הכי קשים ומסייעת להם לעבור את מכשולי הבחינות. מנהל הישיבה, יאיר מנדלביץ', מספר כי תלמידים רבים חבים לה את ההצלחה בבחינות הבגרות. מלבד זאת היא מכינה את הטקסים בבית הספר, ומסייעת גם בארגון הצד החינוכי הבלתי פורמלי.
סובלנות משני הצדדים
אילנה ואורי לא מתלבשים במיוחד לעבודתם בישיבה. אורי מסתובב כהרגלו, בלי כיפה, ואילנה לבושה במכנסיים ("אין לי בכלל חצאיות בארון"). גם בני הזוג מילר וגם ראש הישיבה, הרב שלום מרקוביץ' חוזרים על המושג 'פתיחות' כשהם מדברים על השידוך המוצלח הזה.
הרב מרקוביץ': "לדעתי חשוב שהילדים יראו התנהגות תרבותית משכילה, שזה דגם שהם לא מכירים מהסביבה שממנה הם באים". תלמידי הישיבה מודעים לרקע שממנו מגיעים אורי ואילנה. בפאנל דעות שערכה הישיבה לפני הבחירות לכנסת ייצג אורי את השמאל החילוני, והתלמידים מחאו כפיים לדברים שמנוגדים לדעותיהם אך נאמרו מן הלב.
לפני מספר שבועות ערכה הישיבה הפנינג חיזוק ליהודים באחת השכונות המעורבות והקשות בעיר, לאחר שאחד מן התלמידים ספג אבן בראשו מערבי שמתגורר בשכונה. "אמרתי לתלמידים שלא יבקשו את עזרתו של אורי", מספר הרב מרקוביץ', "והם השיבו שאם הוא לא יהיה מעוניין הוא יוכל לסרב. אני הסברתי שאסור להעמיד אותו במקום שלא יהיה לו נעים, כי הוא לא מזדהה עם המטרות של ההפנינג, אז מוטב לא לפנות אליו".
בני הזוג מילר מבינים שהעובדה שהישיבה מקבלת אותם כפי שהם היא לא דבר מובן מאליו. אילנה: "הפתיחות והאנושיות זה מה שתופס אותנו. אנחנו מבחינה מסוימת זרים לנוף הזה. השקפת עולמנו, איך שאנחנו לבושים וכל זה. אבל למרות זאת, לא היה רעיון אחד שהעלינו בפני יאיר והרב שלום שלא נענינו ברצון ולא קיבלנו עליו את מלוא התמיכה. הנכונות הזאת והרצון לעבוד איתנו בשיתוף ולעולם לא לכפות עלינו לא דעות דתיות ולא מנהלתיות, אותי זה כבש מהרגע הראשון, ואני חושבת שגם את אורי. אנחנו מודים על כך יום יום.
"אני מלמדת היסטוריה ואזרחות, ומתוך החומר עולים קונפליקטים של מדינה דמוקרטית או מדינה יהודית. אני מראה לתלמידים שניתן לחיות יחד, ומדברת איתם על הפתיחות שצריכה להיות, ואז אני אומרת להם: 'תראו מה שקורה פה בישיבה'. בעיני, הדרך שבה מקבלים אותנו היא סמל".
אורי מציג את הדברים מזווית נוספת: "הילדים האלה לא היו רגילים שמישהו בעולם רוצה לעשות משהו למענם. כשבא הגרעין הדתי ורצה לעשות בשבילם הם ראו את זה במסגרת המחויבות הדתית, אבל כשאנחנו באים בכלל מהצד השני זה יוצר קשר ברמה של נתינה שהם לא היו רגילים אליה".
תלמידי הישיבה מחזירים לאורי ואילנה אהבה והכרת תודה: "אנחנו מקבלים מהם פידבק בכל הזדמנות", אומרת אילנה, ואורי מספר: "יש בחור שבא אלי כל בוקר, ואומר 'אני רוצה כל בוקר ללחוץ לך את היד, כי אז היום שלי נראה אחרת'. בוקר אחד היתה עבודה מאוד אינטנסיבית בחצר והתלמידים באו ועזרו לי. סידרנו את החצר ואת הביוב. בסוף היום אמרתי לבחור הזה 'תודה רבה שעזרת לי כל-כך הרבה', אז הוא אמר: 'אתה מודה לי? אני צריך להודות לך! למדתי מה זה מערכת ביוב ומה זה בטון ואיך לצבוע ואיך להחזיק פטיש ואיך להוביל מריצה'. כשהדברים האלה קורים, והם לא חד-פעמיים, זה הגמול ההדדי שיש לילד הזה וגם לנו. אנחנו נעשה את זה גם ללא הדברים האלה, אבל מטבע הדברים זה נותן מרץ להמשיך".
איכות הסביבה לאור המקורות
אורי ואילנה מביאים לישיבה תכנים מעולמם הם ("רק אחרי שקיבלנו אישור מן המנגנון" מדגיש אורי), והם מקדישים מחשבה רבה כיצד לעבד את רעיונותיהם כדי שיתאימו לרוח המקום. כך קרה שבי"א במרחשוון ציינו בישיבה את יום הזיכרון ליצחק רבין עם פרק תהלים וקדיש, אבל מדובר גם בתכנים רחבים יותר.
"באופן כללי", מספרת אילנה, "כיוון שנורא חשוב לנו הנושא הסביבתי, דיברנו בינינו איך אפשר שהוא יהיה דבר שיוצא מתוך התנ"ך. אמרנו: בואו נראה איך אפשר לקחת את המקורות ובאמצעותם להפוך את הנושא של איכות הסביבה לנושא חשוב בעיני התלמידים".
אורי: "אחד הדברים שנוכחנו לדעת זה שהילדים לוקחים כאקסיומה דברים שקשורים לדת. דיברנו על זה עם הצוות, והרצון שלהם לעסוק בנושא איכות הסביבה היה כובש. זה שאנחנו חושבים שאת נושא איכות הסביבה אפשר לקשור למקורות זה רק בגלל שאנחנו נמצאים פה".
ולאחר שאתם מעגנים את הנושא במקורות, הוא נראה לכם יותר אמיתי?
אורי, נאמן להשקפה של השומר הצעיר: "אמת זה דבר יחסי. זו האמת של המקום הזה. יותר נכון למקום להציג את הדברים ככה".
אורי ואילנה לא מצאו במפגש היומיומי עם אנשי צוות הישיבה את 'אור היהדות' שאבד. הם מגיעים לאירועים של הצוות ונהנים מבחינה אינטלקטואלית. החשיבה שלהם מופרית יותר במה שנוגע לסוגיות כלל-אנושיות, אבל לא בסוגיות 'דתיות'.
אורי: "להגיד לך שאנחנו מחפשים את התכנים הדתיים? זאת לא הכוונה שלנו".
אילנה: "בכלל לא".
לגדל תלמידים עצמאיים
בסיכומה של שיחה חוזרים אורי ואילנה לדבר על תלמידי הישיבה, שלהם הם מקדישים את מיטב שעותיהם. כשאני שואלת היכן ירצו לראות אותם בעוד 20 שנה, הם אפילו לא צריכים לעצור ולחשוב.
אילנה: "אנשים עצמאיים, שלא יהיו תלותיים".
אורי: "לילדים האלו יש קשיים, אבל הם לא ילדים נחותים בשום פנים ואופן. אם ימצאו את הדרך למצות מהם את כל הפוטנציאל, הם יצאו ממעגל צרכני העזרה הסוציאלית, ויוכלו להיות גם טייסים ומהנדסים וזה מה שחשוב".
ofralax@walla.co.il
כרטיס כניסה לחברה הישראלית
ישיבת 'אלישיב' הוקמה לפני שש שנים על ידי הגרעין התורני בלוד, ואנשיו הם שמלמדים ומנהלים את המוסד. בישיבה לומדים היום קרוב ל-100 תלמידים, בעיקר מהערים לוד ורמלה, ומספר נערי של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח). למרות המחסור העצום במשאבים עושים אנשי הצוות, התלמידים וגם אורי ואילנה, מאמצים אדירים כדי שהמקום יהיה בית ספר שראוי ונעים ללמוד וללמד בו.
מטרות הישיבה, כפי שמונה אותן מנהל הישיבה, הרב יאיר מנדלביץ', מכוונות לשלושה פנים: "הראשון הוא הפן התורני, והכוונה היא להצמיח את הבוגרים לחיי משפחה תורניים. הפן השני הוא החברתי: הצוות מבקש להעשיר את התלמידים בטיולים ובחוויות חברתיות מעשירות דברים שלא זכו להם בסביבה המשפחתית שלהם, ועל גבי זה לחנך להתנדבות בקהילה".
מנדלביץ' מספר כי כל תלמידי הישיבה חייבים להתנדב, ועד מהרה החיוב הופך לעשייה מרצון, עם יוזמות חדשות מן התלמידים עצמם. ישיבת 'אלישיב' רואה בהתנדבות ערך כפול: גם סיוע לאחר וגם העצמה אישית של המתנדב, מתוך מטרה להפוך אותו מנתרם לתורם.
הפן השלישי הוא הלימודי: "בלוד", מסביר מנדלביץ', "שליש מהתלמידים מסיימים 12 שנות לימוד. אצלנו מדובר על 85 אחוזים שמסיימים עם בגרות מלאה. הרווח ברמה האישית הוא עצום: הם מסמנים מטרה ומגיעים אליה, ויש להם כרטיס כניסה לחברה הישראלית".