בספרו המפורסם, 'המשפט', כותב פרנץ קפקא, הסופר היהודי צ'כי, על אדם חף מפשע אשר מואשם בעברות שלא ביצע ומושלך לכלא על לא עוול בכפו. משפחתו ומכריו זונחים אותו מתוך פחד מהרשויות, והוא נותר חסר אונים. אפילו עורך דינו מקבל כעובדה את היותו אשם, ומבצע צעדים בסיסיים בלבד להגנתו. בן לילה, עולמו של גיבור הסיפור הופך לסיוט שבו הכל הפוך ממה שהכיר עד אז. המדינה אשר נהנתה מנאמנותו והערכתו הופכת לאויב קר ומנוכר.
למרות שקראתי את ספרו של קפקא לפני עשרות שנים, תמונותיו המחרידות חלפו במוחי כשהקשבתי לתביעה נגד מנהלי ערוץ 7. תובעי הפרקליטות תבעו לגזור על מנהלי התחנה עונשים חמורים, כולל ישיבה בכלא. במשך קרוב לשעתיים קראה התובעת הצעירה על דיונים במקרים דומים, והנאשמים ההמומים ישבו דוממים.
ישבתי בשורה האחרונה של אולם בית המשפט הגדוש וקראתי את תפילת 'פיטום הקטורת', שנועדה לעצור מגפות בעם ישראל. יש מקרים שבהם ממשלה ומערכת משפט הופכות למגפה כנגד אזרחיה. באותו רגע תפסתי שמה שעומד כאן לדין אינה תחנת הרדיו; אפילו היושבים על ספסל הנאשמים אינם באמת העומדים היום לדין. מה שהועמד לדין היה, למעשה, האידיאלים שבהם הם האמינו: ארץ ישראל, התורה, תנועת ההתיישבות, הציונות, וגם הדמוקרטיה וחופש הדיבור.
אפילו התביעה הודתה בכך שהנאשמים הם ראשי קהילה שתרמו רבות לעם ולמדינה. אך אז היא הוסיפה והידקה את החבל הקפקאי: "אך דווקא בגלל זאת עלינו להחמיר בעונשם על זלזולם בחוק".
נחמתי היחידה היתה הגמרא על ימי עקבתא דמשיחא. כתוב שם שתקופה זו תתאפיין במחירים מאמירים, בחוצפה גוברת, במתח בין אבות לבנים, בזלזול בגדולי התורה ובהיעדר האמת. אם כן, התביעה נגד ערוץ 7 משתלבת היטב בסימני הגאולה.
אבל מבחינת חובת ההשתדלות שלנו, מה עלינו לעשות? אולי כדאי שערוץ 7 יעביר את אולפניו לרמאללה. ברמאללה מותר לשדר מה שרוצים, כולל הסתה נגד יהודים ומדינת ישראל, ואיש אינו מוחה: לא משטרת ישראל, לא היועץ המשפטי, לא פרקליט המדינה, לא ראש הממשלה, לא בג"ציה של המדינה. ואם ערפאת לא יסכים לארח את המתנחלים ברמאללה, ודאי שכנתנו ושותפנו לשלום, ירדן, תיתן לערוץ 7 לשים אנטנה על אחד מהריה תמורת סכום כסף.
אני, בכל אופן, מוכן להצטרף לנאשמי ערוץ שבע. למרות שמעולם לא נמניתי עם מנהלי הערוץ, הנחיתי בו תכנית אירוח באנגלית. אילו כל מנחי התכניות של ערוץ 7 היו יושבים שם, היינו חושפים עוד יותר את חוסר הצדק שנעשה בשם החוק. רשימה חלקית: הרבנים בני אלון (שר התיירות), שלמה אבינר, דב ליאור, דב הלפרין, שמחה הכהן קוק; הרבנים הראשיים לשעבר, הרב לאו והרב אליהו. ולמען הצדק, יש לצרף את כל מי שערוץ 7 קידם אינטרסים פוליטיים ואישיים שלו, כמו שרון, נתניהו, אולמרט, לבנת ואף נשיא ישראל. בכל שנות אוסלו, ערוץ 7 היה כלי התקשורת היחיד שנתן במה הוגנת לליכוד. היכן הליכוד עכשיו?
ואם כבר, נזמין לספסל הנאשמים גם את מאות אלפי המאזינים של ערוץ 7. ככלות הכל, בשביל מי עשו מנהלי הערוץ את כל מה שהם עשו, אם לא בשבילנו? הם עשו הכל כדי שהמאזינים ייהנו משיעורי תורה, חדשות אובייקטיביות ומוזיקה קדושה. לא למענם קנו אונייה, אלא למעננו. זוכרים את ימי ההתרמה? אנחנו בעצם תרמנו להם את הכסף לקנות מיקרופונים ומשדרים ולשלם למפעילי האונייה. אנחנו, מאזיני ערוץ 7, צריכים לעמוד לדין, לא הם.
אולי אם נתארגן כולנו ונעמוד מול בית המשפט בירושלים עם שלטים הקוראים "הכניסו גם אותי לכלא", נוכל להפוך סיוט קפקאי לניצחון: ניצחון לתורה, לארץ ישראל, לדמוקרטיה אמיתית ולחופש הדיבור.
המחבר הוא כותב הספרים 'טוביה בארץ המובטחת' ו'ימות המשיח'
למרות שקראתי את ספרו של קפקא לפני עשרות שנים, תמונותיו המחרידות חלפו במוחי כשהקשבתי לתביעה נגד מנהלי ערוץ 7. תובעי הפרקליטות תבעו לגזור על מנהלי התחנה עונשים חמורים, כולל ישיבה בכלא. במשך קרוב לשעתיים קראה התובעת הצעירה על דיונים במקרים דומים, והנאשמים ההמומים ישבו דוממים.
ישבתי בשורה האחרונה של אולם בית המשפט הגדוש וקראתי את תפילת 'פיטום הקטורת', שנועדה לעצור מגפות בעם ישראל. יש מקרים שבהם ממשלה ומערכת משפט הופכות למגפה כנגד אזרחיה. באותו רגע תפסתי שמה שעומד כאן לדין אינה תחנת הרדיו; אפילו היושבים על ספסל הנאשמים אינם באמת העומדים היום לדין. מה שהועמד לדין היה, למעשה, האידיאלים שבהם הם האמינו: ארץ ישראל, התורה, תנועת ההתיישבות, הציונות, וגם הדמוקרטיה וחופש הדיבור.
אפילו התביעה הודתה בכך שהנאשמים הם ראשי קהילה שתרמו רבות לעם ולמדינה. אך אז היא הוסיפה והידקה את החבל הקפקאי: "אך דווקא בגלל זאת עלינו להחמיר בעונשם על זלזולם בחוק".
נחמתי היחידה היתה הגמרא על ימי עקבתא דמשיחא. כתוב שם שתקופה זו תתאפיין במחירים מאמירים, בחוצפה גוברת, במתח בין אבות לבנים, בזלזול בגדולי התורה ובהיעדר האמת. אם כן, התביעה נגד ערוץ 7 משתלבת היטב בסימני הגאולה.
אבל מבחינת חובת ההשתדלות שלנו, מה עלינו לעשות? אולי כדאי שערוץ 7 יעביר את אולפניו לרמאללה. ברמאללה מותר לשדר מה שרוצים, כולל הסתה נגד יהודים ומדינת ישראל, ואיש אינו מוחה: לא משטרת ישראל, לא היועץ המשפטי, לא פרקליט המדינה, לא ראש הממשלה, לא בג"ציה של המדינה. ואם ערפאת לא יסכים לארח את המתנחלים ברמאללה, ודאי שכנתנו ושותפנו לשלום, ירדן, תיתן לערוץ 7 לשים אנטנה על אחד מהריה תמורת סכום כסף.
אני, בכל אופן, מוכן להצטרף לנאשמי ערוץ שבע. למרות שמעולם לא נמניתי עם מנהלי הערוץ, הנחיתי בו תכנית אירוח באנגלית. אילו כל מנחי התכניות של ערוץ 7 היו יושבים שם, היינו חושפים עוד יותר את חוסר הצדק שנעשה בשם החוק. רשימה חלקית: הרבנים בני אלון (שר התיירות), שלמה אבינר, דב ליאור, דב הלפרין, שמחה הכהן קוק; הרבנים הראשיים לשעבר, הרב לאו והרב אליהו. ולמען הצדק, יש לצרף את כל מי שערוץ 7 קידם אינטרסים פוליטיים ואישיים שלו, כמו שרון, נתניהו, אולמרט, לבנת ואף נשיא ישראל. בכל שנות אוסלו, ערוץ 7 היה כלי התקשורת היחיד שנתן במה הוגנת לליכוד. היכן הליכוד עכשיו?
ואם כבר, נזמין לספסל הנאשמים גם את מאות אלפי המאזינים של ערוץ 7. ככלות הכל, בשביל מי עשו מנהלי הערוץ את כל מה שהם עשו, אם לא בשבילנו? הם עשו הכל כדי שהמאזינים ייהנו משיעורי תורה, חדשות אובייקטיביות ומוזיקה קדושה. לא למענם קנו אונייה, אלא למעננו. זוכרים את ימי ההתרמה? אנחנו בעצם תרמנו להם את הכסף לקנות מיקרופונים ומשדרים ולשלם למפעילי האונייה. אנחנו, מאזיני ערוץ 7, צריכים לעמוד לדין, לא הם.
אולי אם נתארגן כולנו ונעמוד מול בית המשפט בירושלים עם שלטים הקוראים "הכניסו גם אותי לכלא", נוכל להפוך סיוט קפקאי לניצחון: ניצחון לתורה, לארץ ישראל, לדמוקרטיה אמיתית ולחופש הדיבור.
המחבר הוא כותב הספרים 'טוביה בארץ המובטחת' ו'ימות המשיח'