יועץ אישי
מתקפתו של אליקים רובינשטיין על התקשורת הישראלית, למרות הפיתוי להגיב עליה ברפלקס מותנה של הזדהות ימנית, דווקא צריכה לעורר בנו סוג של דחייה. אבחן זאת נכון ח"כ מיכאל איתן: היועץ המשפטי לממשלה נזכר לתקוף את התקשורת רק ברגע שזו איפסה את הכוונת שלה מול עיניו. כל עוד התקשורת מחצה את זכויותיהם המשפטיות של אזרחים, או פגעה בעוצמתה של מדינת ישראל, לא שמענו מרובינשטיין שום מחאה, שקטה או קולנית. אבל ברגע שהארץ העז להשמיץ את רובינשטיין עצמו, הו-הא.
אם רובינשטיין היה יוצא לא רק ממשרד היועץ המשפטי אלא גם מהקונכייה של עצמו, הוא כבר מזמן היה מבין עד כמה חלקית ומגמתית עבודתה של התקשורת הישראלית. הוא היה מוחה, למשל, על העליהום שעשו השבוע כל תוכניות האקטואליה למאבטחים של גדר ההפרדה. הוא היה תוהה מעל כל במה - כיצד עוסקת התקשורת כל היום בחלקם של המאבטחים בפיגוע הירי, ולא אומרת מלה על המחבלים שביצעו את הפיגוע, או על ראש הממשלה הפלשתיני שלא מנע אותו.
כשרובינשטיין טוען שעיתון מסוים רודף אותו בגלל הכיפה שעל ראשו, צריך לשאול מדוע שתק כשהעיתונות הישראלית הסיתה נגד אזרחים טובים רק בגלל עמדותיהם הדתיות. רובינשטיין, לא זאת בלבד שלא נלחם בתופעה, אלא גם הצטרף לפרקים למאבק בקבוצות חובשות כיפה, כמו ראשי ערוץ רדיו מסוים, אהוב ומוכר. שלא לדבר על קריקטורות והתבטאויות תקשורתיות אנטי-חרדיות, על גבול האנטישמיות, שלא הוציאו את היועץ משלוות רוחו כפי שהוציא אותו ביטוי מרושע אחד של אמיר אורן נגד רובינשטיין עצמו ב'הארץ'.
אם לרובינשטיין היה חשוב שהתקשורת תמלא את תפקידה, הוא היה צריך לתקוף את שתיקתה בנושא סכנות התהליך המדיני. מי שכמזכיר ממשלת רבין נמנע מלהשתתף בשיחות אוסלו, צריך היה גם כעת למתוח ביקורת על המידע החלקי שניתן לציבור בנושא הסכם ז'נבה, ועל ההתלהבות העיתונאית המוגזמת מהצהרות "הצעדים החד-צדדיים" של אריאל שרון. עיתון שלא מביא לקוראיו תמונה מלאה של סכנות התהליך המדיני, פוגע בדמוקרטיה, וזאת סיבה מספקת להתערבות של היועץ המשפטי. זה לא פחות חשוב מהתקפות העיתון נגד היועץ עצמו.
שאלה אחת קטנה
האם עכשיו, אחרי שהשופטת שרה סירוטה תקפה את אליקים רובינשטיין אישית, יואיל סוף סוף היועץ המשפטי לבקר בחריפות (ובצדק) גם את המערכת המשפטית?
אבי נימני הסרט
ארבע דקות לקח לכדורגלן אבי נימני לכבוש את שערו הראשון במדי בית"ר ירושלים ולהוציא את עיתוני הספורט מגדרם ומשפיותם. "תסריטאי הוליוודי לא יכול היה לכתוב את הסיפור הזה טוב יותר", זעקו הכותרות מכל העיתונים. ואכן, אם סיפור המעבר המתוקשר היה מסתיים אחרי ארבע דקות ואפילו תשעים דקות של משחק כדורגל, אי אפשר היה להימנע מלהגדירו כגרסת הריאליטי לסרטים ההוליוודיים.
אלא שבעיתוני הספורט שכחו, שהמון סרטים אמריקניים היום זוכים לסרטי המשך. ואם בסרט ההוליוודי המקורי מנצח הגיבור את הרשע וגם זוכה בבחורה, העלילה של סרט ההמשך נפתחת בזמן עלילה מאוחר יותר, כשחייו של הגיבור בזבל וגם הבחורה עזבה אותו. גם סיפורו של אבי נימני לא יסתיים במשחק שנערך השבוע. אם בית"ר לא תצליח לנצח בהמשך הליגה, ובהחלט סביר שזה מה שיקרה, הקהל הירושלמי החם ימהר לנטוש את הגיבור העכשווי. במקרה כזה, לא בטוח שאחר כך יוכלו העיתונים למכור לנו עוד הפי-אנד הוליוודי.
שעון מרדים
מתוך כוונה אמיתית לקום מדי בוקר לעבודת הבורא, ומתוך התחשבות בשעות השינה של רעייתי, קניתי השבוע בחנות 'רויאלטי' שעון מעורר מיוחד של חברת סייקו, הפועל על רטט ולאו דווקא על צפצופים מעצבנים. את השעון, הנראה יותר כמו עכבר קטן של מחשב, אני אמור להניח לפני השינה מתחת לכרית, בתקווה להתעורר בבוקר עם תחושה של רעידות בראש. בינתיים, הפטנט המבטיח התגלה כפלופ רציני. צהריים טובים לכולם!
מלה אחת טובה
לראש השב"כ, אבי דיכטר, שהזהיר את שרי הממשלה מהודנה חדשה. לדברי דיכטר, המחבלים רוצים הודנה רק כדי לצאת מהמסתור ולהתארגן מחדש. לפעמים אני שואל את עצמי בשביל מה זקוקים השרים להסברים של השב"כ על דבר שכל תינוק מסוגל להבין.
יודע את מקומי
כבר מגיל אפס יודע בננו הקטן דמוקרטיה מהי. כל ניסיון להכניס את הפעוט לסל-קל, ומשם למכונית המשפחתית, נתקל בצווחות מחאה חד-משמעיות בנוסח עמיר פרץ. כל נסיעה משותפת שלנו מתחילה במאמץ נואש לרצות את הילד, שיסכים להיכנס לתוך הטרנטה במינימום ווליום, אבל הקטן מה לעשות לא מוכן להקליק ת'עניינים.
אבל כשאנו מתחילים לנסוע, כל זה משתנה בבת אחת. מתברר שתנועת הרכב מרגיעה תינוקות ואף מרדימה אותם, לאושרם של ההורים. אם כבישי הארץ לא היו מלאים בגורמים מפריעים ומטרידים כמו רמזורים ותמרורי עצור, הנסיעה היתה יכולה להיות חגיגה מושלמת עבור הילד, אם הוא היה יוצא ממנה חי. שכן תינוקות, כשם שהם אוהבים את הנסיעה בכביש, באותה מידה הם צורחים בכל עצירה או האטה בפקקים ובצמתים. בדיוק כמו הנהגים המבוגרים, אגב.
והנה לפניכם אחד מחוקי התנועה הבלתי כתובים: ככל שמהירות הנסיעה גדולה יותר, ככל שהתינוק נראה במהלכה שליו יותר, כך גובר רוגזו בשעת עצירה. אין דבר המעצבן תינוקות יותר מעיכוב נסיעתם, ואם רק היו יכולים להשתחרר מכבלי הסל-קל, אין ספק שהיינו עדים למחזות של תינוקות היוצאים משתי מכוניות ומקללים זה את זה ("אידיוט, מי נתן לאבא שלך רישיון, מי?!").
באחת הנסיעות שלנו, בדיוק כשהטרנטה תפסה תאוצה והיורש כמעט הגיע לנירוונה המיוחלת, התקרבנו לרמזור שבדיוק עבר מירוק לכתום. אז החלה הדילמה קורעת הלב: האם להאט את הרכב עד עצירה מוחלטת כפי שקובע אחד מסעיפי החוק, או דווקא להאיץ אותו ו'לגנוב' את הרמזור כדי לא להעלות לילד את הסעיף. בהחלטה של שנייה ורבע, בחרתי באופציה השנייה וחציתי את הצומת בדיוק כשהאור התחלף לאדום. מאה מטר אחר כך נעצר האוטו בכל זאת, על ידי שוטר.
"אתה יודע שעברת את הצומת באדום?" שאל איש המדים בקול סמכותי. מכיוון שבדרך כלל אני לא נוהג לשקר, וגם אין לי שמץ כישרון לספר סיפורים מההפטרה, בחרתי באפשרות הסבירה האחרונה שעוד נותרה לי להתחנן.
"אני מצטער מאוד", פתחתי בווידוי טלנובלי, "התינוק שלי אוהב שאני נוסע ישר וברציפות, ומתחיל לבכות בכל עצירה של האוטו. אנא התחשב בי". השוטר הציץ בפעוט, ואז הבחנתי לחרדתי, שדווקא ברגע זה של עצירה מוחלטת ישב בני יחידי בסל-קלו וחייך קלות. בכל נסיבה אחרת, הייתי קופץ מאושר על מצב רוחו הטוב של הילד. אבל באותו רגע, פשוט התפללתי שהוא יתחיל לצרוח עד השמיים.
אבל הצוציק דווקא נראה מבסוט עד לב השמיים, והזימון לבית משפט לתעבורה נראה קרוב מתמיד. השוטר הביט בי שוב, חכך בדעתו, ואז אמר את הדבר הכי פחות צפוי באותה סיטואציה:
"סע לשלום, חביבי, ותיזהר בפעם הבאה". הוא שתק לרגע ואז המשיך, "מעניין, הקטנה שלי בת החודשיים דווקא אוהבת שאני נוסע בזיג-זג".
מתקפתו של אליקים רובינשטיין על התקשורת הישראלית, למרות הפיתוי להגיב עליה ברפלקס מותנה של הזדהות ימנית, דווקא צריכה לעורר בנו סוג של דחייה. אבחן זאת נכון ח"כ מיכאל איתן: היועץ המשפטי לממשלה נזכר לתקוף את התקשורת רק ברגע שזו איפסה את הכוונת שלה מול עיניו. כל עוד התקשורת מחצה את זכויותיהם המשפטיות של אזרחים, או פגעה בעוצמתה של מדינת ישראל, לא שמענו מרובינשטיין שום מחאה, שקטה או קולנית. אבל ברגע שהארץ העז להשמיץ את רובינשטיין עצמו, הו-הא.
אם רובינשטיין היה יוצא לא רק ממשרד היועץ המשפטי אלא גם מהקונכייה של עצמו, הוא כבר מזמן היה מבין עד כמה חלקית ומגמתית עבודתה של התקשורת הישראלית. הוא היה מוחה, למשל, על העליהום שעשו השבוע כל תוכניות האקטואליה למאבטחים של גדר ההפרדה. הוא היה תוהה מעל כל במה - כיצד עוסקת התקשורת כל היום בחלקם של המאבטחים בפיגוע הירי, ולא אומרת מלה על המחבלים שביצעו את הפיגוע, או על ראש הממשלה הפלשתיני שלא מנע אותו.
כשרובינשטיין טוען שעיתון מסוים רודף אותו בגלל הכיפה שעל ראשו, צריך לשאול מדוע שתק כשהעיתונות הישראלית הסיתה נגד אזרחים טובים רק בגלל עמדותיהם הדתיות. רובינשטיין, לא זאת בלבד שלא נלחם בתופעה, אלא גם הצטרף לפרקים למאבק בקבוצות חובשות כיפה, כמו ראשי ערוץ רדיו מסוים, אהוב ומוכר. שלא לדבר על קריקטורות והתבטאויות תקשורתיות אנטי-חרדיות, על גבול האנטישמיות, שלא הוציאו את היועץ משלוות רוחו כפי שהוציא אותו ביטוי מרושע אחד של אמיר אורן נגד רובינשטיין עצמו ב'הארץ'.
אם לרובינשטיין היה חשוב שהתקשורת תמלא את תפקידה, הוא היה צריך לתקוף את שתיקתה בנושא סכנות התהליך המדיני. מי שכמזכיר ממשלת רבין נמנע מלהשתתף בשיחות אוסלו, צריך היה גם כעת למתוח ביקורת על המידע החלקי שניתן לציבור בנושא הסכם ז'נבה, ועל ההתלהבות העיתונאית המוגזמת מהצהרות "הצעדים החד-צדדיים" של אריאל שרון. עיתון שלא מביא לקוראיו תמונה מלאה של סכנות התהליך המדיני, פוגע בדמוקרטיה, וזאת סיבה מספקת להתערבות של היועץ המשפטי. זה לא פחות חשוב מהתקפות העיתון נגד היועץ עצמו.
שאלה אחת קטנה
האם עכשיו, אחרי שהשופטת שרה סירוטה תקפה את אליקים רובינשטיין אישית, יואיל סוף סוף היועץ המשפטי לבקר בחריפות (ובצדק) גם את המערכת המשפטית?
אבי נימני הסרט
ארבע דקות לקח לכדורגלן אבי נימני לכבוש את שערו הראשון במדי בית"ר ירושלים ולהוציא את עיתוני הספורט מגדרם ומשפיותם. "תסריטאי הוליוודי לא יכול היה לכתוב את הסיפור הזה טוב יותר", זעקו הכותרות מכל העיתונים. ואכן, אם סיפור המעבר המתוקשר היה מסתיים אחרי ארבע דקות ואפילו תשעים דקות של משחק כדורגל, אי אפשר היה להימנע מלהגדירו כגרסת הריאליטי לסרטים ההוליוודיים.
אלא שבעיתוני הספורט שכחו, שהמון סרטים אמריקניים היום זוכים לסרטי המשך. ואם בסרט ההוליוודי המקורי מנצח הגיבור את הרשע וגם זוכה בבחורה, העלילה של סרט ההמשך נפתחת בזמן עלילה מאוחר יותר, כשחייו של הגיבור בזבל וגם הבחורה עזבה אותו. גם סיפורו של אבי נימני לא יסתיים במשחק שנערך השבוע. אם בית"ר לא תצליח לנצח בהמשך הליגה, ובהחלט סביר שזה מה שיקרה, הקהל הירושלמי החם ימהר לנטוש את הגיבור העכשווי. במקרה כזה, לא בטוח שאחר כך יוכלו העיתונים למכור לנו עוד הפי-אנד הוליוודי.
שעון מרדים
מתוך כוונה אמיתית לקום מדי בוקר לעבודת הבורא, ומתוך התחשבות בשעות השינה של רעייתי, קניתי השבוע בחנות 'רויאלטי' שעון מעורר מיוחד של חברת סייקו, הפועל על רטט ולאו דווקא על צפצופים מעצבנים. את השעון, הנראה יותר כמו עכבר קטן של מחשב, אני אמור להניח לפני השינה מתחת לכרית, בתקווה להתעורר בבוקר עם תחושה של רעידות בראש. בינתיים, הפטנט המבטיח התגלה כפלופ רציני. צהריים טובים לכולם!
מלה אחת טובה
לראש השב"כ, אבי דיכטר, שהזהיר את שרי הממשלה מהודנה חדשה. לדברי דיכטר, המחבלים רוצים הודנה רק כדי לצאת מהמסתור ולהתארגן מחדש. לפעמים אני שואל את עצמי בשביל מה זקוקים השרים להסברים של השב"כ על דבר שכל תינוק מסוגל להבין.
יודע את מקומי
כבר מגיל אפס יודע בננו הקטן דמוקרטיה מהי. כל ניסיון להכניס את הפעוט לסל-קל, ומשם למכונית המשפחתית, נתקל בצווחות מחאה חד-משמעיות בנוסח עמיר פרץ. כל נסיעה משותפת שלנו מתחילה במאמץ נואש לרצות את הילד, שיסכים להיכנס לתוך הטרנטה במינימום ווליום, אבל הקטן מה לעשות לא מוכן להקליק ת'עניינים.
אבל כשאנו מתחילים לנסוע, כל זה משתנה בבת אחת. מתברר שתנועת הרכב מרגיעה תינוקות ואף מרדימה אותם, לאושרם של ההורים. אם כבישי הארץ לא היו מלאים בגורמים מפריעים ומטרידים כמו רמזורים ותמרורי עצור, הנסיעה היתה יכולה להיות חגיגה מושלמת עבור הילד, אם הוא היה יוצא ממנה חי. שכן תינוקות, כשם שהם אוהבים את הנסיעה בכביש, באותה מידה הם צורחים בכל עצירה או האטה בפקקים ובצמתים. בדיוק כמו הנהגים המבוגרים, אגב.
והנה לפניכם אחד מחוקי התנועה הבלתי כתובים: ככל שמהירות הנסיעה גדולה יותר, ככל שהתינוק נראה במהלכה שליו יותר, כך גובר רוגזו בשעת עצירה. אין דבר המעצבן תינוקות יותר מעיכוב נסיעתם, ואם רק היו יכולים להשתחרר מכבלי הסל-קל, אין ספק שהיינו עדים למחזות של תינוקות היוצאים משתי מכוניות ומקללים זה את זה ("אידיוט, מי נתן לאבא שלך רישיון, מי?!").
באחת הנסיעות שלנו, בדיוק כשהטרנטה תפסה תאוצה והיורש כמעט הגיע לנירוונה המיוחלת, התקרבנו לרמזור שבדיוק עבר מירוק לכתום. אז החלה הדילמה קורעת הלב: האם להאט את הרכב עד עצירה מוחלטת כפי שקובע אחד מסעיפי החוק, או דווקא להאיץ אותו ו'לגנוב' את הרמזור כדי לא להעלות לילד את הסעיף. בהחלטה של שנייה ורבע, בחרתי באופציה השנייה וחציתי את הצומת בדיוק כשהאור התחלף לאדום. מאה מטר אחר כך נעצר האוטו בכל זאת, על ידי שוטר.
"אתה יודע שעברת את הצומת באדום?" שאל איש המדים בקול סמכותי. מכיוון שבדרך כלל אני לא נוהג לשקר, וגם אין לי שמץ כישרון לספר סיפורים מההפטרה, בחרתי באפשרות הסבירה האחרונה שעוד נותרה לי להתחנן.
"אני מצטער מאוד", פתחתי בווידוי טלנובלי, "התינוק שלי אוהב שאני נוסע ישר וברציפות, ומתחיל לבכות בכל עצירה של האוטו. אנא התחשב בי". השוטר הציץ בפעוט, ואז הבחנתי לחרדתי, שדווקא ברגע זה של עצירה מוחלטת ישב בני יחידי בסל-קלו וחייך קלות. בכל נסיבה אחרת, הייתי קופץ מאושר על מצב רוחו הטוב של הילד. אבל באותו רגע, פשוט התפללתי שהוא יתחיל לצרוח עד השמיים.
אבל הצוציק דווקא נראה מבסוט עד לב השמיים, והזימון לבית משפט לתעבורה נראה קרוב מתמיד. השוטר הביט בי שוב, חכך בדעתו, ואז אמר את הדבר הכי פחות צפוי באותה סיטואציה:
"סע לשלום, חביבי, ותיזהר בפעם הבאה". הוא שתק לרגע ואז המשיך, "מעניין, הקטנה שלי בת החודשיים דווקא אוהבת שאני נוסע בזיג-זג".