חסידים מספרים כי קודם פטירתו, התחזק ר' יחיאל מיכל מגלינא, בן אחותו של ר' קלונימוס בעל ה'מאור ושמש', ישב על מיטתו ואמר: "ברוך הבא רבי אייזיק מקאלוב", וציווה להעמיד כיסא סמוך למיטתו. ושוב אמר: "ברוך הבא רבי קאלמיש מקראקא", וציוה להעמיד עוד כיסא. אחר-כך לבש טלית ותפילין, והתפלל עד שהגיע לקריאת שמע, ובפסוק וראיתם אותו התחיל לצעוק מילים אלה הרבה פעמים, ויצאה נשמתו בטהרה.
רגעי הפטירה של האדם מן העולם מהווים מאז ומעולם רגעי שיא רגעים בהם האדם עדיין תפוס בשארית חיותו בעולם הזה, אולם מבטו כבר נשוא אל העולם העתידי המצפה לו בפתח. סיפורנו העוסק בסדר הסתלקותו של ר' יחיאל מיכל, רצוף שיבוצים מסדרי הסתלקות ידועים אחרים, אולם יחד עם זאת יש בו את הנופך המיוחד לר' יחיאל מיכל מגלינא.
הביטוי הנזכר בסיפור "התחזק... וישב על מיטתו" מפנה אותנו מידית לסיטואציה דומה הנזכרת בספר בראשית: "ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים. ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המטה".
הצבת הכיסאות סביב המיטה לכבודם של ר' אייזיק מקאלוב ור' קאלמיש מקראקא לקוחה אף היא מסדר ההסתלקות של רבן יוחנן בן זכאי וכדברי הגמרא בברכות: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו... בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".
הכנת הכיסא לקראת דמויות מן העולם העליון הבאות ללוות את האדם בצאתו את עולמנו, מלמדת על ההכנות שעושה אדם לקראת המעבר הזה. הגוף אמנם מצוי עדיין בין החיים, אולם הנשמה כבר מתוודעת לדמויות עליונות הבאות ללוותה אל מקומה בעולם העליון.
ההתעטפות בטלית ובתפילין וקריאת שמע עם צאת נשמה מזכירה לנו את הסתלקותו של ר' עקיבא: "בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך'. אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך באחד".
בדרך כלל קריאת שמע בשעת יציאת נשמה מביעה הצהרה של אמונה. האדם מצוי במצב קשה, חייו עומדים להינטל ממנו והוא קורא שמע ומקבל עליו עול מלכות שמים מתוך אהבה וקבלת הדין. דגש מיוחד מקבל מעמד זה בהתנקזות כל המאוויים אל יציאת הנשמה. "יצתה נשמתו באחד", הוי אומר יצאה נשמתו מתוך הכרה עמוקה של אמונה באחדות הבורא.
שונה הדבר בסיפור הסתלקותו של ר' יחיאל מיכל. נשמתו יוצאת ב"וראיתם אותו". פסוק זה מכוון אל פתיל התכלת שבציצית: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". פתיל תכלת זה רומז בצבעו להשגות רוחניות גבוהות: "היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: 'ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר'".
ההתבוננות בפתיל התכלת מובילה את האדם לראייה של מה שמעבר לתכלת השמים, אל כיסא הכבוד. אותה ראייה שהאדם מנוע ממנה במהלך כל חייו, שעליה נאמר "כי לא יראני האדם וחי", היא ההולכת ומתגלה לנגד עיניו של ר' יחיאל מיכל עם מותו. "וראיתם אותו" אינו מוסב על פתיל התכלת, הוא מוסב על התשוקה העזה הפוקדת את גדולי הצדיקים ל"הראיני נא את כבודך". מצפים הם לראיה של תכלת, לראייה שמימית לראיית פני אלוקים חיים. יציאת נשמה זו של ר' יחיאל מיכל, יציאת נשמה של התדבקות היא, של ציפייה ותפילה ל"וראיתם אותו".
רגעי הפטירה של האדם מן העולם מהווים מאז ומעולם רגעי שיא רגעים בהם האדם עדיין תפוס בשארית חיותו בעולם הזה, אולם מבטו כבר נשוא אל העולם העתידי המצפה לו בפתח. סיפורנו העוסק בסדר הסתלקותו של ר' יחיאל מיכל, רצוף שיבוצים מסדרי הסתלקות ידועים אחרים, אולם יחד עם זאת יש בו את הנופך המיוחד לר' יחיאל מיכל מגלינא.
הביטוי הנזכר בסיפור "התחזק... וישב על מיטתו" מפנה אותנו מידית לסיטואציה דומה הנזכרת בספר בראשית: "ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר ליוסף הנה אביך חלה ויקח את שני בניו עמו את מנשה ואת אפרים. ויגד ליעקב ויאמר הנה בנך יוסף בא אליך ויתחזק ישראל וישב על המטה".
הצבת הכיסאות סביב המיטה לכבודם של ר' אייזיק מקאלוב ור' קאלמיש מקראקא לקוחה אף היא מסדר ההסתלקות של רבן יוחנן בן זכאי וכדברי הגמרא בברכות: "וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו... בשעת פטירתו אמר להם פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא".
הכנת הכיסא לקראת דמויות מן העולם העליון הבאות ללוות את האדם בצאתו את עולמנו, מלמדת על ההכנות שעושה אדם לקראת המעבר הזה. הגוף אמנם מצוי עדיין בין החיים, אולם הנשמה כבר מתוודעת לדמויות עליונות הבאות ללוותה אל מקומה בעולם העליון.
ההתעטפות בטלית ובתפילין וקריאת שמע עם צאת נשמה מזכירה לנו את הסתלקותו של ר' עקיבא: "בשעה שהוציאו את ר' עקיבא להריגה, זמן קריאת שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך'. אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר' עקיבא שיצאה נשמתך באחד".
בדרך כלל קריאת שמע בשעת יציאת נשמה מביעה הצהרה של אמונה. האדם מצוי במצב קשה, חייו עומדים להינטל ממנו והוא קורא שמע ומקבל עליו עול מלכות שמים מתוך אהבה וקבלת הדין. דגש מיוחד מקבל מעמד זה בהתנקזות כל המאוויים אל יציאת הנשמה. "יצתה נשמתו באחד", הוי אומר יצאה נשמתו מתוך הכרה עמוקה של אמונה באחדות הבורא.
שונה הדבר בסיפור הסתלקותו של ר' יחיאל מיכל. נשמתו יוצאת ב"וראיתם אותו". פסוק זה מכוון אל פתיל התכלת שבציצית: "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם". פתיל תכלת זה רומז בצבעו להשגות רוחניות גבוהות: "היה ר' מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר: 'ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר'".
ההתבוננות בפתיל התכלת מובילה את האדם לראייה של מה שמעבר לתכלת השמים, אל כיסא הכבוד. אותה ראייה שהאדם מנוע ממנה במהלך כל חייו, שעליה נאמר "כי לא יראני האדם וחי", היא ההולכת ומתגלה לנגד עיניו של ר' יחיאל מיכל עם מותו. "וראיתם אותו" אינו מוסב על פתיל התכלת, הוא מוסב על התשוקה העזה הפוקדת את גדולי הצדיקים ל"הראיני נא את כבודך". מצפים הם לראיה של תכלת, לראייה שמימית לראיית פני אלוקים חיים. יציאת נשמה זו של ר' יחיאל מיכל, יציאת נשמה של התדבקות היא, של ציפייה ותפילה ל"וראיתם אותו".