השופט אליהו מצא הציל במעט את כבודו של בית המשפט העליון, כאשר הוציא השבוע צו ביניים שמנע ברגע האחרון את הקרנת הסרט ג'נין ג'נין בסינמטקים. בינתיים מדובר בצו זמני, עד שתתקבל החלטה עקרונית אם לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב על ההחלטה לבטל את פסילת הסרט על ידי הצנזורה. יש לקוות שזהו צעד ראשון בדרך לביטול ההחלטה, אחת מהאומללות ביותר שקיבל בג"ץ מיום היווסדו.
בצו הגיוס לצה"ל שקיבלתי לפני שנים רבות נכתב כי חיילי צה"ל נקראים לשירות על פי חוק, אבל באים כמתנדבים. במציאות שבה רוב מוחלט של האוכלוסייה משתמט משירות מילואים, התייצבותם של אנשי חטיבת המילואים למלחמה בג'נין היא מעשה של התנדבות לחרף את נפשם למעננו, גם אם טכנית הם חויבו לבוא בצו 8.
מדינת ישראל הפקירה את ביטחונם, כאשר שר הביטחון פואד נמנע מלהושיט להם סיוע אווירי מחשש לפגיעה באזרחי אויב 'חפים מפשע'. על כך שילמו בחייהם 23 לוחמים. מועצת הצנזורה עשתה צעד אלמנטרי כאשר מנעה ממוחמד בכרי, השקרן והנבל, להכפיש ולהסית נגד מי שחרפו את נפשם למען המדינה. אבל שלוש שופטות בג"ץ, בהחלטה תמוהה ומקוממת, החליטו שגם את שמם הטוב של הלוחמים מותר למדינה להפקיר. בשם חופש הביטוי מותר להכפיש את הנופלים ולהסית נגד הלוחמים, גם כשמדובר בתעמולת כזב. להחלטה הזו, אם תישאר על כנה, עלולות להיות השלכות חמורות על מוראל הלוחמים ועל המוטיבציה של אנשי המילואים. מי פראייר לסכן את נפשו עבור מדינה שבית המשפט שלה לא מוכן לפחות לשמור על כבודו?
אוי למדינה שבכירי שופטיה אינם ראויים למסירות נפשם של לוחמיה. הפיכת ההחלטה הכרחית, קודם כל כדי שהצדק ייעשה, ולא פחות מכך - כדי לשקם במשהו את מראית פני הצדק של האינסטנציה השיפוטית העליונה.
קנפו בשירות השמאל
מדוע הצטרפה ויקי קנפו לפסטיבל ז'נווה? מה חיפשה בטקס הנוצץ האם החד-הורית קשת היום ממצפה רמון, שמימיה לא יצאה מהארץ? מניין היומרות שלה להורות לעם ישראל את דרכו המדינית, כאילו היתה גרוסמן, עוז או א"ב? וממתי היא מחזיקה בדעות שמאלניות כל-כך, שמשאירות את מפלגת העבודה הרחק מימין?
ויקי קנפו היתה סמל אנושי למאבק נגד הגזירות הכלכליות על המגזרים החלשים. בתפקידה הציבורי-תקשורתי היא אמורה לשחק את תפקיד האזרח הקטן וחסר האמצעים, העומד חסר אונים מול הגזירות החונקות של הנהגה כלכלית אטומה ומנוכרת, שמעדיפה את האינטרס של החזקים ובעלי ההון. בני הברית הטבעיים למאבקה הם בני השכבות העממיות, 'עמך', המצביעים המסורתיים של המחנה הלאומי. אילו פעלה קנפו מתוך נאמנות עקבית למאבקה היה עליה להישאר א-פוליטית ולא להזדהות עם צד אחד של המפה הפוליטית, ודאי שלא עם השמאל, ובטח לא עם השוליים הסהרוריים שלו. אבל קנפו היא כדור משחק בידיהן של עמותות השמאל הקיצוני, הממומנות בכספי האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל. הם, שבאים מהשכבות המבוססות והשבעות, המציאו את קנפו לא מתוך אכפתיות אמיתית למצוקת החלשים, אלא במטרה להתסיס, לנגח ולהפיל את ממשלת הליכוד. הם עזרו לקנפו במאבקה, מימנו אותה, עשו אותה מפורסמת. עכשיו הם צריכים את עזרתה כדי ליצור מראית עין של תמיכה עממית בצעדים המדיניים המופקרים שלהם. והיא לא תאכזב אותם, שהרי בתור אישיות ציבורית ומנהיגת תנועה חברתית היא יצירת כפיהם, ובלעדיהם אין לה קיום.
לקיחת הצד הזאת מזיקה למאבק הסוציאלי של קנפו. מי שמוכנה לתמוך בהרס מפעל חייהם של מאות אלפי מתנחלים לא תוכל לצפות שהם ותומכיהם הרבים, מחצית העם, יאזינו למצוקותיה. אבל עם כל הכבוד לאינטרסים של המאבק החברתי, כשהנושא האמיתי 'תהליך השלום' מונח על השולחן, כל נתמכי השמאל נדרשים לעבור לדום ולהצדיע. אם למישהו עוד לא היה ברור איזה אינטרסים עומדים מאחורי המחאה של קנפו - עכשיו כבר אין בכך ספק.
אומנות מגוייסת
עוד שאלה על רקע טקס השלום הווירטואלי: מדוע קל כל כך למצוא אומנים שיופיעו בעצרות השמאל והפגנותיו? מדוע נהנים פעילי השמאל ממיטב הפופ הישראלי, בעוד מפגיני הימין נאלצים, במקום להאזין לצלילים ערבים ולשירי מחאה מושכי-לב, להסתפק בנאומי פוליטיקאים חוצבי להבות? או בלשון אחרת, מדוע רוב השחקנים, הזמרים ושאר אומנים הם שמאלנים?
חלק מהתשובה כבר נרמז כאן בעבר. כפי שאמר פעם מאיר עוזיאל, בעשרות השנים האחרונות הימין עסוק בבניין הארץ, ואילו השמאל עסוק בלהיות צרכן תרבות ובידור. אנשי השמאל צורכים הרבה יותר את תוצרתם של האומנים, ולכן גם משפיעים יותר על אופיה. כדי להזדהות כאמן ימני ולשרוד, אתה צריך להיות אמיץ במיוחד, בלתי תלוי בבראנז'ה מבחינה חברתית ומנטלית, ומושרש מאוד בקרב קהלים רבים. בקיצור, אתה צריך להיות אריאל זילבר, וגם אז תשלם מחיר.
אבל יש גם סיבה פסיכולוגית עמוקה יותר לנטייה האומנותית שמאלה. רוב הזמרים והשחקנים הם אנשים בעלי אגו ענק, רודפי כבוד ומכורים לתשואות, הרגילים לעמוד במרכז הבמה כשכל הזרקורים מופנים לעברם. בימי מלחמה, כשעצם הקיום נתון בסכנה, חשיבותם של יצרני התרבות והבידור יורדת פלאים, שהרי אין באפשרותם לתרום לפתרון הבעיות הבוערות. לעומת זאת, בתקופות של שפע, שקט ושגשוג, ההמון מחפש שעשועים, ומעריץ את מי שמסוגל לספק אותם. אביב גפן, דני סנדרסון, אורנה בנאי ודומיהם בוחלים בתפקיד המשני של מרימי מוראל הלוחמים הנערצים בהפוגה שבין הקרבות. הם רוצים את ההערצה לעצמם. ובשביל זה צריך להיות שקט, שכדי להשיג אותו צריך להיות מוכנים לשלם כל מחיר.
אגב, זוהי גם אחת הסיבות לכך שבקרב ארגונים פמינסטיים רווחות נטיות שמאלניות. הארגונים הללו, מעצם טבעם, שואפים לכך שיותר ויותר עמדות כוח והשפעה יהיו בידיים נשיות. בזמן מלחמה קשה לנשים להתבלט. עם כל הכבוד למעללי הגבורה של הלוחמות המיוח"צנות שצה"ל מגדל בשנים האחרונות, יחלפו עוד שנים רבות עד שניתן יהיה להציג את המקבילות הנשיות לגברים שבמלחמת גבורה וחירוף נפש הצילו את ישראל מחורבן. הפמיניסטיות מעדיפות להתכחש לחשיבות התרומה הגברית הייחודית הזאת, ולטעון שאלמלא המיליטריזם של הגברים כבר מזמן לא היו מלחמות. בערך כמו הטענה החרדית שאין חובה מוסרית להודות לחיילי צה"ל על הצלתם, כי אלמלא ה"כוחי ועוצם ידי" של הציונים כל האויבים היו מתנדפים מאליהם.
בצו הגיוס לצה"ל שקיבלתי לפני שנים רבות נכתב כי חיילי צה"ל נקראים לשירות על פי חוק, אבל באים כמתנדבים. במציאות שבה רוב מוחלט של האוכלוסייה משתמט משירות מילואים, התייצבותם של אנשי חטיבת המילואים למלחמה בג'נין היא מעשה של התנדבות לחרף את נפשם למעננו, גם אם טכנית הם חויבו לבוא בצו 8.
מדינת ישראל הפקירה את ביטחונם, כאשר שר הביטחון פואד נמנע מלהושיט להם סיוע אווירי מחשש לפגיעה באזרחי אויב 'חפים מפשע'. על כך שילמו בחייהם 23 לוחמים. מועצת הצנזורה עשתה צעד אלמנטרי כאשר מנעה ממוחמד בכרי, השקרן והנבל, להכפיש ולהסית נגד מי שחרפו את נפשם למען המדינה. אבל שלוש שופטות בג"ץ, בהחלטה תמוהה ומקוממת, החליטו שגם את שמם הטוב של הלוחמים מותר למדינה להפקיר. בשם חופש הביטוי מותר להכפיש את הנופלים ולהסית נגד הלוחמים, גם כשמדובר בתעמולת כזב. להחלטה הזו, אם תישאר על כנה, עלולות להיות השלכות חמורות על מוראל הלוחמים ועל המוטיבציה של אנשי המילואים. מי פראייר לסכן את נפשו עבור מדינה שבית המשפט שלה לא מוכן לפחות לשמור על כבודו?
אוי למדינה שבכירי שופטיה אינם ראויים למסירות נפשם של לוחמיה. הפיכת ההחלטה הכרחית, קודם כל כדי שהצדק ייעשה, ולא פחות מכך - כדי לשקם במשהו את מראית פני הצדק של האינסטנציה השיפוטית העליונה.
קנפו בשירות השמאל
מדוע הצטרפה ויקי קנפו לפסטיבל ז'נווה? מה חיפשה בטקס הנוצץ האם החד-הורית קשת היום ממצפה רמון, שמימיה לא יצאה מהארץ? מניין היומרות שלה להורות לעם ישראל את דרכו המדינית, כאילו היתה גרוסמן, עוז או א"ב? וממתי היא מחזיקה בדעות שמאלניות כל-כך, שמשאירות את מפלגת העבודה הרחק מימין?
ויקי קנפו היתה סמל אנושי למאבק נגד הגזירות הכלכליות על המגזרים החלשים. בתפקידה הציבורי-תקשורתי היא אמורה לשחק את תפקיד האזרח הקטן וחסר האמצעים, העומד חסר אונים מול הגזירות החונקות של הנהגה כלכלית אטומה ומנוכרת, שמעדיפה את האינטרס של החזקים ובעלי ההון. בני הברית הטבעיים למאבקה הם בני השכבות העממיות, 'עמך', המצביעים המסורתיים של המחנה הלאומי. אילו פעלה קנפו מתוך נאמנות עקבית למאבקה היה עליה להישאר א-פוליטית ולא להזדהות עם צד אחד של המפה הפוליטית, ודאי שלא עם השמאל, ובטח לא עם השוליים הסהרוריים שלו. אבל קנפו היא כדור משחק בידיהן של עמותות השמאל הקיצוני, הממומנות בכספי האיחוד האירופי והקרן החדשה לישראל. הם, שבאים מהשכבות המבוססות והשבעות, המציאו את קנפו לא מתוך אכפתיות אמיתית למצוקת החלשים, אלא במטרה להתסיס, לנגח ולהפיל את ממשלת הליכוד. הם עזרו לקנפו במאבקה, מימנו אותה, עשו אותה מפורסמת. עכשיו הם צריכים את עזרתה כדי ליצור מראית עין של תמיכה עממית בצעדים המדיניים המופקרים שלהם. והיא לא תאכזב אותם, שהרי בתור אישיות ציבורית ומנהיגת תנועה חברתית היא יצירת כפיהם, ובלעדיהם אין לה קיום.
לקיחת הצד הזאת מזיקה למאבק הסוציאלי של קנפו. מי שמוכנה לתמוך בהרס מפעל חייהם של מאות אלפי מתנחלים לא תוכל לצפות שהם ותומכיהם הרבים, מחצית העם, יאזינו למצוקותיה. אבל עם כל הכבוד לאינטרסים של המאבק החברתי, כשהנושא האמיתי 'תהליך השלום' מונח על השולחן, כל נתמכי השמאל נדרשים לעבור לדום ולהצדיע. אם למישהו עוד לא היה ברור איזה אינטרסים עומדים מאחורי המחאה של קנפו - עכשיו כבר אין בכך ספק.
אומנות מגוייסת
עוד שאלה על רקע טקס השלום הווירטואלי: מדוע קל כל כך למצוא אומנים שיופיעו בעצרות השמאל והפגנותיו? מדוע נהנים פעילי השמאל ממיטב הפופ הישראלי, בעוד מפגיני הימין נאלצים, במקום להאזין לצלילים ערבים ולשירי מחאה מושכי-לב, להסתפק בנאומי פוליטיקאים חוצבי להבות? או בלשון אחרת, מדוע רוב השחקנים, הזמרים ושאר אומנים הם שמאלנים?
חלק מהתשובה כבר נרמז כאן בעבר. כפי שאמר פעם מאיר עוזיאל, בעשרות השנים האחרונות הימין עסוק בבניין הארץ, ואילו השמאל עסוק בלהיות צרכן תרבות ובידור. אנשי השמאל צורכים הרבה יותר את תוצרתם של האומנים, ולכן גם משפיעים יותר על אופיה. כדי להזדהות כאמן ימני ולשרוד, אתה צריך להיות אמיץ במיוחד, בלתי תלוי בבראנז'ה מבחינה חברתית ומנטלית, ומושרש מאוד בקרב קהלים רבים. בקיצור, אתה צריך להיות אריאל זילבר, וגם אז תשלם מחיר.
אבל יש גם סיבה פסיכולוגית עמוקה יותר לנטייה האומנותית שמאלה. רוב הזמרים והשחקנים הם אנשים בעלי אגו ענק, רודפי כבוד ומכורים לתשואות, הרגילים לעמוד במרכז הבמה כשכל הזרקורים מופנים לעברם. בימי מלחמה, כשעצם הקיום נתון בסכנה, חשיבותם של יצרני התרבות והבידור יורדת פלאים, שהרי אין באפשרותם לתרום לפתרון הבעיות הבוערות. לעומת זאת, בתקופות של שפע, שקט ושגשוג, ההמון מחפש שעשועים, ומעריץ את מי שמסוגל לספק אותם. אביב גפן, דני סנדרסון, אורנה בנאי ודומיהם בוחלים בתפקיד המשני של מרימי מוראל הלוחמים הנערצים בהפוגה שבין הקרבות. הם רוצים את ההערצה לעצמם. ובשביל זה צריך להיות שקט, שכדי להשיג אותו צריך להיות מוכנים לשלם כל מחיר.
אגב, זוהי גם אחת הסיבות לכך שבקרב ארגונים פמינסטיים רווחות נטיות שמאלניות. הארגונים הללו, מעצם טבעם, שואפים לכך שיותר ויותר עמדות כוח והשפעה יהיו בידיים נשיות. בזמן מלחמה קשה לנשים להתבלט. עם כל הכבוד למעללי הגבורה של הלוחמות המיוח"צנות שצה"ל מגדל בשנים האחרונות, יחלפו עוד שנים רבות עד שניתן יהיה להציג את המקבילות הנשיות לגברים שבמלחמת גבורה וחירוף נפש הצילו את ישראל מחורבן. הפמיניסטיות מעדיפות להתכחש לחשיבות התרומה הגברית הייחודית הזאת, ולטעון שאלמלא המיליטריזם של הגברים כבר מזמן לא היו מלחמות. בערך כמו הטענה החרדית שאין חובה מוסרית להודות לחיילי צה"ל על הצלתם, כי אלמלא ה"כוחי ועוצם ידי" של הציונים כל האויבים היו מתנדפים מאליהם.