מספרים זה לא כל הסיפור
לפי דיווחי התקשורת, נהג המשאית שדרס את מפקד הימ"מ צבר בשנה האחרונה לא פחות מ-13 עבירות תנועה. המספר הזה, שנמסר על ידי ראש משרד הבוחנים בתחנת משטרת חדרה, הוא לכאורה בלתי נתפס. איך ייתכן, שואל את עצמו הקורא הממוצע, שעבריין כזה עדיין יושב ליד ההגה? האם הכתובת של 13 הדו"חות לא היתה על הקיר? האם אין רשויות החוק, באוזלת ידן, אחראיות לפציעתו של מפקד הימ"מ לא פחות מהנהג הפוגע עצמו?
אלא שאותה ידיעה לא מספרת לנו מהן אותן 13 עבירות תנועה. האם אותו נהג נלכד על נסיעה ב-150 קמ"ש בעיר, או על נסיעה בנתיב של תחבורה ציבורית? האם נהג בשכרות או ברכב עם פנס איתות מקולקל? האם נתפס כשהוא נוסע באור אדום או כשהוא נוסע בלי רשיון הרכב? ואולי עשה את כל הדברים גם יחד? אחרי הכול, אפשר לעבור 13 עבירות שונות אפילו בנסיעה אחת, בדיוק כפי שאפשר לעבור על כמה איסורים הלכתיים באכילה אחת.
אם כן, מהות העבירות חשובה לא פחות מהכמות. אבל המספרים הם אלה שמושכים יותר את העין. 13 עבירות תנועה, 67 התרעות לפיגועים, 500 מחבלים יוחלפו בטננבאום, 800 פלשתינים נוסעים לז'נבה. אם יש היררכיה בתוך הנתון הסטטיסטי, התקשורת לא תמיד מזדרזת לעניין בה את הציבור. אז נכון, לעתים המספר השלם חשוב יותר מהפרטים שהוא מכיל. ועדיין אם נשתמש בחופשיות בפרפרזה על אמרה ידועה האמת נמצאת גם בפרטים הקטנים.
לא מצאו חן
לטעמי, אריאל זילבר מעולם לא היה זמר גדול, או אפילו מוסיקאי גדול. השירים שלו ייחודיים, אבל לא מסעירים, וכך גם הקול המשונה שלו, שתמיד נשמע כמו תוצאה מוקצנת של הצטננות כרונית. אבל זילבר משדר המון חן, הן ביצירתו והן בביצועיו הקוליים. 'רוצי שמוליק', 'החברה להגנת הטבע' או 'מיליארד סינים' הם קודם כל שירים חינניים באווירה, בקצב, בקריצת העין, והם שהפכו את אריאל זילבר לאמן אהוב ומוערך.
באופן דומה, אורנה בנאי היא לא בדיוק מלכת הקומדיה. יש בדרניות מצחיקות ממנה (עדי אשכנזי), או קומיקאיות טבעיות יותר (על נויה מנדל שמעתם?), וגם ההתבססות המוגזמת של בנאי על הדמות הקריקטוריסטית לימור לא מוסיפה לה נקודות. אבל בנאי משדרת המון חן, שבא לביטוי בחיוכיה הממזריים, בחוש התזמון הקומי שלה, ושוב בקריצת העין. הביצועים החינניים של בנאי משכו את הקהל לצפות בתוכניתה 'רק בישראל', והם שהפכו אותה לאמנית אהובה ומוערכת.
לאחרונה, בראיונות לתקשורת, השמיעו שני האמנים החינניים שורה של התבטאויות פוליטיות קיצוניות וחסרות חן מינימלי. זילבר הימני שפך חמתו על יוסי ביילין ומסמך ז'נבה, בעוד בנאי תוקפת משמאל את המתנחלים ואת המצב במדינה. שום שנינות או תחכום לא ניתן היה למצוא בדבריהם של השניים. לא אנדרסטייטמנט, לא הומור ולא קריצת עין. כמו אמנים רבים אחרים, גם זילבר ובנאי הבהירו עד כמה כדאי לשמוע את דעותיהם דרך האמנות שלהם, אם בכלל. במקרה שלהם (ומבלי להתייחס לתכנים), שקר החן עדיף על סתם הבלים נטולי יופי.
שאלה אחת קטנה
ליום הולדתו של פרס הביאו את ביל קלינטון; לטקס ההשקה של מסמך ז'נבה הביאו את ג'ימי קרטר; האם אחד מאורחי הכבוד בפסטיבל השלום הבא יהיה ג'ורג' וושינגטון?
הצחוק רע לבריאות
הנה וידוי קטן: מסיבות הקשורות בילדותי והידועות רק לפסיכולוג הווירטואלי שלי, יש לי חיבה גדולה להומור שחור. בדיחות של קברנים עושות לי את זה בגדול, בתנאי שהן באמת טובות ושאיש מסביב אינו נפגע. בימים רגילים, אני מרשה לעצמי לספר בדיחות כאלו או לצחוק מהן רק בחדרי חדרים. אבל היום ארשה לעצמי להזכיר בדיחה אחת כזאת, ותיקה ומשומשת, המסתובבת בכל אתרי הבדיחות באינטרנט. אירועי השבוע שעבר הפכו בדיחה זאת לאקטואלית מתמיד, אבל גם שינו מאוד את משמעותה. זה הולך בערך ככה:
ילד: אמא, איזה דג שאמרת שיש לי בראש?
אמא: לא דג, בני. סרטן!
מלה אחת טובה
לכל אדם בעולם המתנגד למסמך ז'נבה מסיבות ענייניות, כלומר לא כולל שמעון פרס או שאר יריביו האישיים של יוסי ביילין.
יודע את מקומי
כמדי שנה, החל בשכונתי מבצע לאיסוף בגדים לנזקקים. אבל למרות החזות ההומניסטית של המבצע, אין לי ספק שמדובר בקונספירציה מתוחכמת של מתנגדי התא המשפחתי הקלאסי. בואו נודה על האמת: אין כמו מבצע לאיסוף בגדים כדי להרוס את מרקם היחסים העדין שבין איש לאשתו.
"זה כל מה שאתה מוכן לתת לנזקקים?" שאלה-נזפה בי רעייתי למראה שקית הניילון הכמעט ריקה שהחזקתי בידי, "אין לך עוד חולצות שאתה לא לובש?"
מיד עברתי למתקפה. "ומה איתך? אני לא רואה כאן הררי בגדים שלך".
"תסתובב", השיבה בשלווה. פניתי לאחוריי, ומיד הפכתי נציב מלח למראה שלושה אשפתונים מלאים בכל סוגי הבדים והבגדים של הרעייה. משפניתי שוב אל אשתי, גיליתי שהיא כבר הסתלקה לחדר השינה, במטרה לבחון בעיון את מדפי הבגדים שלי.
"מה עם המכנסיים האלה?" היא הוציאה בגד שלבשתי בפעם האחרונה לפני עשור וחצי. חטפתי את הזוג מהזוגה והכנסתיו חזרה לארון. "אלה המכנסיים הכי יפים שלי", רטנתי.
"ומתי אתה לובש אותם?" שאלה בהיגיון, "המכנסיים האלה עולים ביום טוב על רגל אחת שלך!".
"זה לא יפה", מלמלתי, "הדיאטה הנוכחית שלי רק החלה".
"ומה עם זה?" הצביעה על חולצה בהירה, שללא ספק היתה אופנתית בתקופת ברית המילה של הנרי קיסינג'ר.
הוכיתי בתדהמה. "את רוצה שאוותר על החולצה שלבשתי בדייט השלישי שלנו?"
"אה, זה מה שלבשת אז?" תהתה אשתי, שמן הסתם שאלה את עצמה באותו רגע כיצד התקדמנו לדייט הרביעי. "והחולצה הזאת?"
"זאת חולצת היחידה הצבאית שלי", אמרתי בגאוות יחידה כזאת, שגרמה לאשתי לשלוח בי מבט מוזר.
"יקירי, שרתת באפסנאות".
"זהו, עד כאן!" סגרתי את הארון. "אני לא מוכן לטרור הזה. אני רוצה את הבגדים שלי, ואני לא מוכן לתת אותם לאף אחד אחר!" ורגע לפני שהתחלתי לנאום נגד פינוי בגדים מארונותיהם ובעד ארץ ישראל השלמה, ויתרה אשתי ופנתה לעיסוקיה האחרים.
לאחר עשר דקות של דו קיום מתוח, ניגשתי מפויס אל האשה. "את צודקת", אמרתי לה בפעם המי-יודע-כמה, "צריך לתת משהו למשפחות הנזקקות. אני מוכן לתת את המעיל הכחול שכבר התיישן, ואת הנעליים שקניתי לפני שנה ברמת-גן, וגם את הג'ינס המשופשפים שאת שונאת, וגם..."
ובעוד אני מדבר, שלחה בי רעייתי את אחד המבטים שאמורים להחזיר לעולם את האמון במוסד הנישואים. "אני שמחה", אמרה בקול אוהב, ולבי עלץ בקרבי. מאיש קשה-לב וקמצן הפכתי בבת אחת ליהודי טוב, לאיש רחום וחנון המוכן לוותר על רכושו למען עניי עירו, ובקיצור לבעל השנה.
"אני כבר מביא את הבגדים", אמרתי בהתלהבות ופניתי ללכת משם, אלא שקולה העליז של הרעייה עצר אותי.
"אין צורך", אמרה, "את כל הבגדים שהזכרת הרשיתי לעצמי לתרום בלי ידיעתך כבר בשנה שעברה".
לפי דיווחי התקשורת, נהג המשאית שדרס את מפקד הימ"מ צבר בשנה האחרונה לא פחות מ-13 עבירות תנועה. המספר הזה, שנמסר על ידי ראש משרד הבוחנים בתחנת משטרת חדרה, הוא לכאורה בלתי נתפס. איך ייתכן, שואל את עצמו הקורא הממוצע, שעבריין כזה עדיין יושב ליד ההגה? האם הכתובת של 13 הדו"חות לא היתה על הקיר? האם אין רשויות החוק, באוזלת ידן, אחראיות לפציעתו של מפקד הימ"מ לא פחות מהנהג הפוגע עצמו?
אלא שאותה ידיעה לא מספרת לנו מהן אותן 13 עבירות תנועה. האם אותו נהג נלכד על נסיעה ב-150 קמ"ש בעיר, או על נסיעה בנתיב של תחבורה ציבורית? האם נהג בשכרות או ברכב עם פנס איתות מקולקל? האם נתפס כשהוא נוסע באור אדום או כשהוא נוסע בלי רשיון הרכב? ואולי עשה את כל הדברים גם יחד? אחרי הכול, אפשר לעבור 13 עבירות שונות אפילו בנסיעה אחת, בדיוק כפי שאפשר לעבור על כמה איסורים הלכתיים באכילה אחת.
אם כן, מהות העבירות חשובה לא פחות מהכמות. אבל המספרים הם אלה שמושכים יותר את העין. 13 עבירות תנועה, 67 התרעות לפיגועים, 500 מחבלים יוחלפו בטננבאום, 800 פלשתינים נוסעים לז'נבה. אם יש היררכיה בתוך הנתון הסטטיסטי, התקשורת לא תמיד מזדרזת לעניין בה את הציבור. אז נכון, לעתים המספר השלם חשוב יותר מהפרטים שהוא מכיל. ועדיין אם נשתמש בחופשיות בפרפרזה על אמרה ידועה האמת נמצאת גם בפרטים הקטנים.
לא מצאו חן
לטעמי, אריאל זילבר מעולם לא היה זמר גדול, או אפילו מוסיקאי גדול. השירים שלו ייחודיים, אבל לא מסעירים, וכך גם הקול המשונה שלו, שתמיד נשמע כמו תוצאה מוקצנת של הצטננות כרונית. אבל זילבר משדר המון חן, הן ביצירתו והן בביצועיו הקוליים. 'רוצי שמוליק', 'החברה להגנת הטבע' או 'מיליארד סינים' הם קודם כל שירים חינניים באווירה, בקצב, בקריצת העין, והם שהפכו את אריאל זילבר לאמן אהוב ומוערך.
באופן דומה, אורנה בנאי היא לא בדיוק מלכת הקומדיה. יש בדרניות מצחיקות ממנה (עדי אשכנזי), או קומיקאיות טבעיות יותר (על נויה מנדל שמעתם?), וגם ההתבססות המוגזמת של בנאי על הדמות הקריקטוריסטית לימור לא מוסיפה לה נקודות. אבל בנאי משדרת המון חן, שבא לביטוי בחיוכיה הממזריים, בחוש התזמון הקומי שלה, ושוב בקריצת העין. הביצועים החינניים של בנאי משכו את הקהל לצפות בתוכניתה 'רק בישראל', והם שהפכו אותה לאמנית אהובה ומוערכת.
לאחרונה, בראיונות לתקשורת, השמיעו שני האמנים החינניים שורה של התבטאויות פוליטיות קיצוניות וחסרות חן מינימלי. זילבר הימני שפך חמתו על יוסי ביילין ומסמך ז'נבה, בעוד בנאי תוקפת משמאל את המתנחלים ואת המצב במדינה. שום שנינות או תחכום לא ניתן היה למצוא בדבריהם של השניים. לא אנדרסטייטמנט, לא הומור ולא קריצת עין. כמו אמנים רבים אחרים, גם זילבר ובנאי הבהירו עד כמה כדאי לשמוע את דעותיהם דרך האמנות שלהם, אם בכלל. במקרה שלהם (ומבלי להתייחס לתכנים), שקר החן עדיף על סתם הבלים נטולי יופי.
שאלה אחת קטנה
ליום הולדתו של פרס הביאו את ביל קלינטון; לטקס ההשקה של מסמך ז'נבה הביאו את ג'ימי קרטר; האם אחד מאורחי הכבוד בפסטיבל השלום הבא יהיה ג'ורג' וושינגטון?
הצחוק רע לבריאות
הנה וידוי קטן: מסיבות הקשורות בילדותי והידועות רק לפסיכולוג הווירטואלי שלי, יש לי חיבה גדולה להומור שחור. בדיחות של קברנים עושות לי את זה בגדול, בתנאי שהן באמת טובות ושאיש מסביב אינו נפגע. בימים רגילים, אני מרשה לעצמי לספר בדיחות כאלו או לצחוק מהן רק בחדרי חדרים. אבל היום ארשה לעצמי להזכיר בדיחה אחת כזאת, ותיקה ומשומשת, המסתובבת בכל אתרי הבדיחות באינטרנט. אירועי השבוע שעבר הפכו בדיחה זאת לאקטואלית מתמיד, אבל גם שינו מאוד את משמעותה. זה הולך בערך ככה:
ילד: אמא, איזה דג שאמרת שיש לי בראש?
אמא: לא דג, בני. סרטן!
מלה אחת טובה
לכל אדם בעולם המתנגד למסמך ז'נבה מסיבות ענייניות, כלומר לא כולל שמעון פרס או שאר יריביו האישיים של יוסי ביילין.
יודע את מקומי
כמדי שנה, החל בשכונתי מבצע לאיסוף בגדים לנזקקים. אבל למרות החזות ההומניסטית של המבצע, אין לי ספק שמדובר בקונספירציה מתוחכמת של מתנגדי התא המשפחתי הקלאסי. בואו נודה על האמת: אין כמו מבצע לאיסוף בגדים כדי להרוס את מרקם היחסים העדין שבין איש לאשתו.
"זה כל מה שאתה מוכן לתת לנזקקים?" שאלה-נזפה בי רעייתי למראה שקית הניילון הכמעט ריקה שהחזקתי בידי, "אין לך עוד חולצות שאתה לא לובש?"
מיד עברתי למתקפה. "ומה איתך? אני לא רואה כאן הררי בגדים שלך".
"תסתובב", השיבה בשלווה. פניתי לאחוריי, ומיד הפכתי נציב מלח למראה שלושה אשפתונים מלאים בכל סוגי הבדים והבגדים של הרעייה. משפניתי שוב אל אשתי, גיליתי שהיא כבר הסתלקה לחדר השינה, במטרה לבחון בעיון את מדפי הבגדים שלי.
"מה עם המכנסיים האלה?" היא הוציאה בגד שלבשתי בפעם האחרונה לפני עשור וחצי. חטפתי את הזוג מהזוגה והכנסתיו חזרה לארון. "אלה המכנסיים הכי יפים שלי", רטנתי.
"ומתי אתה לובש אותם?" שאלה בהיגיון, "המכנסיים האלה עולים ביום טוב על רגל אחת שלך!".
"זה לא יפה", מלמלתי, "הדיאטה הנוכחית שלי רק החלה".
"ומה עם זה?" הצביעה על חולצה בהירה, שללא ספק היתה אופנתית בתקופת ברית המילה של הנרי קיסינג'ר.
הוכיתי בתדהמה. "את רוצה שאוותר על החולצה שלבשתי בדייט השלישי שלנו?"
"אה, זה מה שלבשת אז?" תהתה אשתי, שמן הסתם שאלה את עצמה באותו רגע כיצד התקדמנו לדייט הרביעי. "והחולצה הזאת?"
"זאת חולצת היחידה הצבאית שלי", אמרתי בגאוות יחידה כזאת, שגרמה לאשתי לשלוח בי מבט מוזר.
"יקירי, שרתת באפסנאות".
"זהו, עד כאן!" סגרתי את הארון. "אני לא מוכן לטרור הזה. אני רוצה את הבגדים שלי, ואני לא מוכן לתת אותם לאף אחד אחר!" ורגע לפני שהתחלתי לנאום נגד פינוי בגדים מארונותיהם ובעד ארץ ישראל השלמה, ויתרה אשתי ופנתה לעיסוקיה האחרים.
לאחר עשר דקות של דו קיום מתוח, ניגשתי מפויס אל האשה. "את צודקת", אמרתי לה בפעם המי-יודע-כמה, "צריך לתת משהו למשפחות הנזקקות. אני מוכן לתת את המעיל הכחול שכבר התיישן, ואת הנעליים שקניתי לפני שנה ברמת-גן, וגם את הג'ינס המשופשפים שאת שונאת, וגם..."
ובעוד אני מדבר, שלחה בי רעייתי את אחד המבטים שאמורים להחזיר לעולם את האמון במוסד הנישואים. "אני שמחה", אמרה בקול אוהב, ולבי עלץ בקרבי. מאיש קשה-לב וקמצן הפכתי בבת אחת ליהודי טוב, לאיש רחום וחנון המוכן לוותר על רכושו למען עניי עירו, ובקיצור לבעל השנה.
"אני כבר מביא את הבגדים", אמרתי בהתלהבות ופניתי ללכת משם, אלא שקולה העליז של הרעייה עצר אותי.
"אין צורך", אמרה, "את כל הבגדים שהזכרת הרשיתי לעצמי לתרום בלי ידיעתך כבר בשנה שעברה".