האקדמיה ללשון נקייה
כיאה וכיאות למעמדה כשרת חינוך, המופקדת גם על ערכי שמירת השפה העברית וטיפוחה, תרמה השבוע לימור לבנת עוד שם קוד מתקתק לעקירת יישובים. תכניתה המדינית החדשה, המהווה גיבוב של רעיונות אולמרטיים עם תבלינים ימניים, מדברת על 'העתקת יישובים'. לא הזזה, לא פינוי, ודאי לא 'טרנספר' או 'גירוש', אלא העתקה.
ג'ורג' אורוול, שם למעלה, מחייך מתחת לשפמו ומוסיף ערך חדש ללקסיקון המפורסם שלו. בגלגול הבא הוא יכתוב את ספריו בעברית.
אנשי הפלדה
ביום שלישי השבוע, שבו בישר 'מעריב' כי אריאל שרון מתעתד לעקור את כל היהודים בחבל עזה, ניסה צלף פלשתיני לרצוח את בני יפת, תושב נצר חזני. קליע בודד שרק מעל ראשו בעת שעשה דרכו לחממת התבלינים שלו, מקור פרנסתו. בחסדי שמים הוא לא נפגע.
בני, שלפני שלוש שנים שכל בפיגוע ירי בצומת גוש קטיף את בנו איתמר, אפילו לא מעלה בדעתו אפשרות לעזוב, לברוח. יותר מחצי יובל שנים הוא חי עם משפחתו בנצר חזני. בט"ו בשבט תשל"ז, 1977, קבע ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, את המזוזה בפתח ביתה של משפחת יפת, והכריז קבל עם ועולם כי היישוב החדש ישתלב בתכניות פיתוח נרחבות של האזור כולו. אחרי תשע שנים, בהיותו שר ביטחון בממשלת האחדות, שב רבין לנצר חזני ורשם בספר האורחים שם: "הצלחתכם היא הצלחת עם ישראל כולו".
בני מאמין במוטו הזה עד עצם ימינו. הוא משוכנע שגורל אחד קושר את עתיד נצר חזני ואת עתיד עם ישראל. לדעתו, אם שרון אכן ינסה לשלוח יד בהתיישבות בחבל עזה, הוא יודח במהרה. "כל מי שנוגע בארץ ישראל נופל מכיסאו", משוכנע בני על סמך התקדימים הפוליטיים של העשור האחרון. לדעתו, נצר חזני חזקה יותר מכל תכנית פינוי ורעיונות נסיגה.
כראיה ניצחת לתיאוריה הציונית שלו הוא מצביע על משפחתו שלו: שני ילדיו הבוגרים, גלעד וגלית, קבעו את ביתם בנצר חזני לאחר נישואיהם. גלית ילדה בת חודש אחר רצח אחיה, ולפני חמישה חודשים ילדה גם שלישייה (בן ושתי בנות). גלעד, שהתחתן לפני שנה, הכניס בחודש שעבר את בנו בכורו בבריתו של אברהם אבינו. המשך יבוא, מתחייב בשמם סבא בני.
לסיכום: משפחת יפת, 26 שנים בנצר חזני, חמישה נכדים, קבר אחד. האם שרון יגרש אותם?
ארצנו הקטנטונת
בכנסת התשיעית כיהנו שני חברים עם שם זהה - אברהם כץ. אחד היה מהליכוד, שני מהמערך. כדי לבדל עצמו מעמיתו הוסיף אברהם כץ המערכניק לשמו את התוספת 'עוז', על שם קיבוצו, נחל עוז. למרות הקירבה של הקיבוץ הוותיק הזה לעזה, והסבל הרב שנגרם לו לפני מלחמת ששת הימים כתוצאה מקירבה זו, היה אברהם כץ עוז מראשוני התובעים את הסתלקותה של ישראל מחבל עזה. כבר בשנת 1980 הוא הציע להסתלק משם, ומיד קומם עליו את הקונסנזוס הישראלי. היו זמנים.
בינתיים פרש כץ עוז מהכנסת, והספיק לכהן בשלל תפקידים מכובדים, ובהם יו"ר מועצת המנהלים של מפעל הפיס. נכון לעכשיו הוא עומד בראש המינהלה לקידום פארק איילון, פרוייקט משותף של ראשי רשויות בגוש דן המעוניינים לייסד ריאה ירוקה באזור מזבלת חיריה. דא עקא, משרד הבינוי והשיכון הגיש לאחרונה למועצה הארצית לתכנון ובנייה התנגדות להקמת הפארק. המשרד מתכנן להקים באותו שטח עצמו 12 אלף יחידות דיור, ולמעשה להקים שם עיר חדשה. זאת בנוסף ל-16 אלף יחידות דיור שהמשרד מתכנן לבנות בשטח פתוח אחר שעדיין נותר בגוש דן, אזור פי גלילות.
כץ-עוז מזדעק. במכתב נזעם לשר הבינוי, אפי איתם, הוא מבכה את אובדן הפארק שטרם נולד ואת הצפיפות הגוש-דנית המחניקה. לטענתו, התוכנית עומדת בסתירה למדיניות המוצהרת של השר איתם לבנות בפריפריה, כלומר בגליל, בנגב וביש"ע. כבר חודשיים הוא מנסה לתאם עימו פגישה, ללא הצלחה.
מוסר השכל: המעגל נסגר. כאחד מהוגי רעיון הנסיגה מעזה וההתכנסות בתוך ארץ ישראל הקטנה, כץ-עוז היה אמור לקחת בחשבון שכתוצאה מהנסיגות עלולה להתעורר בעיית צפיפות קשה בתוך תחומי הקו הירוק. פשוט אין מקום. ארץ ישראל השלמה היא לא רק נחלת אבות, היא גם מאגר השטחים הפתוחים של המפעל הציוני. כאשר הנגב נופל בידי הבדואים, בגליל יש בניה ערבית פרועה, ואזורי יש"ע נופלים קרבן לתכניות נסיגה, אין מנוס מחיסול שיטתי של הריאות הירוקות בגוש דן. מי שמוותר על נצרים ומיגרון יאלץ לגנוז את חלום פארק איילון.
השבת אבידה
ידיעה סוריאליסטית שודרה ביום ו' שעבר בקול-ישראל, סמוך לכניסת השבת. בעיתוני יום ראשון לא היה לה זכר, אבל היא כנראה תופיע במהדורה הבאה של מצעד האיוולת: ישראל החזירה ללבנון את שני הרובים של שני (הציידים?) הלבנונים שנהרגו בשבוע שעבר סמוך לרג'ר. בהתחלה החזירה ישראל את הגופות, ולמחרת את הרובים. מן הסתם זה רק עניין של זמן עד שנתחיל למסור חזרה לחיזבאללה מטעני צד שלא התפוצצו, ואולי גם להעביר לפלשתינים חגורות נפץ של מחבלים שנתפסו לפני ביצוע זממם.
צל"ש השבוע
קיבוץ מעגן מיכאל, שהחליט לא להעסיק תאילנדים במטעיו. ההחלטה תעלה למשק מאות אלפי שקלים, אבל על עקרונות משלמים.
סדאם 2003
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא (כל הזכויות שמורות ליהודה פריימן).
כיאה וכיאות למעמדה כשרת חינוך, המופקדת גם על ערכי שמירת השפה העברית וטיפוחה, תרמה השבוע לימור לבנת עוד שם קוד מתקתק לעקירת יישובים. תכניתה המדינית החדשה, המהווה גיבוב של רעיונות אולמרטיים עם תבלינים ימניים, מדברת על 'העתקת יישובים'. לא הזזה, לא פינוי, ודאי לא 'טרנספר' או 'גירוש', אלא העתקה.
ג'ורג' אורוול, שם למעלה, מחייך מתחת לשפמו ומוסיף ערך חדש ללקסיקון המפורסם שלו. בגלגול הבא הוא יכתוב את ספריו בעברית.
אנשי הפלדה
ביום שלישי השבוע, שבו בישר 'מעריב' כי אריאל שרון מתעתד לעקור את כל היהודים בחבל עזה, ניסה צלף פלשתיני לרצוח את בני יפת, תושב נצר חזני. קליע בודד שרק מעל ראשו בעת שעשה דרכו לחממת התבלינים שלו, מקור פרנסתו. בחסדי שמים הוא לא נפגע.
בני, שלפני שלוש שנים שכל בפיגוע ירי בצומת גוש קטיף את בנו איתמר, אפילו לא מעלה בדעתו אפשרות לעזוב, לברוח. יותר מחצי יובל שנים הוא חי עם משפחתו בנצר חזני. בט"ו בשבט תשל"ז, 1977, קבע ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, את המזוזה בפתח ביתה של משפחת יפת, והכריז קבל עם ועולם כי היישוב החדש ישתלב בתכניות פיתוח נרחבות של האזור כולו. אחרי תשע שנים, בהיותו שר ביטחון בממשלת האחדות, שב רבין לנצר חזני ורשם בספר האורחים שם: "הצלחתכם היא הצלחת עם ישראל כולו".
בני מאמין במוטו הזה עד עצם ימינו. הוא משוכנע שגורל אחד קושר את עתיד נצר חזני ואת עתיד עם ישראל. לדעתו, אם שרון אכן ינסה לשלוח יד בהתיישבות בחבל עזה, הוא יודח במהרה. "כל מי שנוגע בארץ ישראל נופל מכיסאו", משוכנע בני על סמך התקדימים הפוליטיים של העשור האחרון. לדעתו, נצר חזני חזקה יותר מכל תכנית פינוי ורעיונות נסיגה.
כראיה ניצחת לתיאוריה הציונית שלו הוא מצביע על משפחתו שלו: שני ילדיו הבוגרים, גלעד וגלית, קבעו את ביתם בנצר חזני לאחר נישואיהם. גלית ילדה בת חודש אחר רצח אחיה, ולפני חמישה חודשים ילדה גם שלישייה (בן ושתי בנות). גלעד, שהתחתן לפני שנה, הכניס בחודש שעבר את בנו בכורו בבריתו של אברהם אבינו. המשך יבוא, מתחייב בשמם סבא בני.
לסיכום: משפחת יפת, 26 שנים בנצר חזני, חמישה נכדים, קבר אחד. האם שרון יגרש אותם?
ארצנו הקטנטונת
בכנסת התשיעית כיהנו שני חברים עם שם זהה - אברהם כץ. אחד היה מהליכוד, שני מהמערך. כדי לבדל עצמו מעמיתו הוסיף אברהם כץ המערכניק לשמו את התוספת 'עוז', על שם קיבוצו, נחל עוז. למרות הקירבה של הקיבוץ הוותיק הזה לעזה, והסבל הרב שנגרם לו לפני מלחמת ששת הימים כתוצאה מקירבה זו, היה אברהם כץ עוז מראשוני התובעים את הסתלקותה של ישראל מחבל עזה. כבר בשנת 1980 הוא הציע להסתלק משם, ומיד קומם עליו את הקונסנזוס הישראלי. היו זמנים.
בינתיים פרש כץ עוז מהכנסת, והספיק לכהן בשלל תפקידים מכובדים, ובהם יו"ר מועצת המנהלים של מפעל הפיס. נכון לעכשיו הוא עומד בראש המינהלה לקידום פארק איילון, פרוייקט משותף של ראשי רשויות בגוש דן המעוניינים לייסד ריאה ירוקה באזור מזבלת חיריה. דא עקא, משרד הבינוי והשיכון הגיש לאחרונה למועצה הארצית לתכנון ובנייה התנגדות להקמת הפארק. המשרד מתכנן להקים באותו שטח עצמו 12 אלף יחידות דיור, ולמעשה להקים שם עיר חדשה. זאת בנוסף ל-16 אלף יחידות דיור שהמשרד מתכנן לבנות בשטח פתוח אחר שעדיין נותר בגוש דן, אזור פי גלילות.
כץ-עוז מזדעק. במכתב נזעם לשר הבינוי, אפי איתם, הוא מבכה את אובדן הפארק שטרם נולד ואת הצפיפות הגוש-דנית המחניקה. לטענתו, התוכנית עומדת בסתירה למדיניות המוצהרת של השר איתם לבנות בפריפריה, כלומר בגליל, בנגב וביש"ע. כבר חודשיים הוא מנסה לתאם עימו פגישה, ללא הצלחה.
מוסר השכל: המעגל נסגר. כאחד מהוגי רעיון הנסיגה מעזה וההתכנסות בתוך ארץ ישראל הקטנה, כץ-עוז היה אמור לקחת בחשבון שכתוצאה מהנסיגות עלולה להתעורר בעיית צפיפות קשה בתוך תחומי הקו הירוק. פשוט אין מקום. ארץ ישראל השלמה היא לא רק נחלת אבות, היא גם מאגר השטחים הפתוחים של המפעל הציוני. כאשר הנגב נופל בידי הבדואים, בגליל יש בניה ערבית פרועה, ואזורי יש"ע נופלים קרבן לתכניות נסיגה, אין מנוס מחיסול שיטתי של הריאות הירוקות בגוש דן. מי שמוותר על נצרים ומיגרון יאלץ לגנוז את חלום פארק איילון.
השבת אבידה
ידיעה סוריאליסטית שודרה ביום ו' שעבר בקול-ישראל, סמוך לכניסת השבת. בעיתוני יום ראשון לא היה לה זכר, אבל היא כנראה תופיע במהדורה הבאה של מצעד האיוולת: ישראל החזירה ללבנון את שני הרובים של שני (הציידים?) הלבנונים שנהרגו בשבוע שעבר סמוך לרג'ר. בהתחלה החזירה ישראל את הגופות, ולמחרת את הרובים. מן הסתם זה רק עניין של זמן עד שנתחיל למסור חזרה לחיזבאללה מטעני צד שלא התפוצצו, ואולי גם להעביר לפלשתינים חגורות נפץ של מחבלים שנתפסו לפני ביצוע זממם.
צל"ש השבוע
קיבוץ מעגן מיכאל, שהחליט לא להעסיק תאילנדים במטעיו. ההחלטה תעלה למשק מאות אלפי שקלים, אבל על עקרונות משלמים.
סדאם 2003
מאיגרא רמה לבירא עמיקתא (כל הזכויות שמורות ליהודה פריימן).