הדברים שאני מבקש לומר, גלויים ודוויים אינם מיועדים לכולכם. אני מבקש לפנות לאלו בינינו העוסקים בשבועות האחרונים במרוץ פראי לאחור. לאלו שמתוך ייאוש, עייפות או מבוכה הפכו את עורם, והם מטיפים לנו היום ללכת בדרך שרק אתמול שללו אותה מכל וכל. לאלו שמתוך הביטחון שלהם שאין לנו עם מי לדבר החלו לדבר עם עצמם, כשהם מקפידים שהעולם כולו ישמע את דבריהם. מילא לדבר, נדמה שהם משחקים שח עם עצמם, ומפסידים.
הרבה מלחמות ידענו. הקשה מכולן היתה מלחמת הקוממיות שלנו. רבים בנו הגיעו בשנים האחרונות להכרה כי מלחמת השחרור עוד לא תמה. ובמלחמה ההיא למדנו כי לעתים מנצח זה שנשבר אחרון.
בלב דווה אני פונה אליכם ואומר: פקחו עיניים! אתם נשברים! האויב חוגג את סימני שבירתנו. בשם כל ההיסטוריה היהודית וכל שנות המדינה, אין לנו רשות להישבר. ההיסטוריה לא סולחת למותרות הללו. לא אבותינו שהאמינו ומתו במלחמה, לא ילדינו, שרגליהם נשמטות מזכותם להיות עם חופשי בארצנו.
כמה הררי מילים שפכתם, אריאל שרון, אהוד אולמרט, לימור לבנת, כמה טונות של נייר כדי לשכנע את כולנו שאסור להיכנע לטרור. שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. שדין חברון כדין צפת ושנצרים היא המגן לתל אביב, ושמי שלא ישלוט בגב ההר של ארץ ישראל יאבד את שליטתו בארץ כולה. באיזה להט דיברתם, באמונה, באהבת הארץ.
הארץ שאתם מבקשים לתת עתה לגרועים שבאויבינו. הארץ שאתם מבקשים לעקור ממנה יהודים, מתיישבים חלוצים שקשרתם עטרות לראשיהם, שהבטחת להם, אדוני ראש-הממשלה, בחגיגת שלושים השנה לנצרים: "אנשי נצרים הם כלפיד לפני המחנה. גבורתם כמוה כסמל לנחישות הדעת, לעקשנות ולביטחון... אני בטוח ומאמין כי נחוג עמכם ועם בניכם חגיגות רבות ונוספות. בגבורתכם נתחזק ומעוזכם נשאב חיל". אותם תעקור, אריאל שרון?
משחק שאפשר רק להפסיד בו
מי יאמין לכם? הרי לפני כן אמרתם בדיוק להיפך, לגלגתם על השמאל, העיוור מראות מיהם אויבינו ומה הם רוצים לעשות לנו ולארץ. כמה קיתונות של בוז שפכתם על פושעי אוסלו, שניסו למסור את הארץ תמורת 'שלום'. שלום כזבים, חזיון תעתועים שהתרסק אל פנינו בדם ואש.
ואתם, חינם, במתנה גמורה לאויב אתם רוצים לתת את ארץ ישראל. האמת הזאת תרדוף אתכם בכל אשר תלכו. איש לא ביקש מכם, איש לא לחץ עליכם. בהתנדבות החלטתם לתת את כל מה שהאמנתם בו עד היום, הדברים שעליהם לחמו הורייך, לימור לבנת, שעליהם נפלו החיילים בפיקודך, אריאל שרון, שעליהם אמרת "אף שעל", אהוד אולמרט.
ועכשיו, לא רק שאתם מדברים עם עצמכם על נסיגה חד-צדדית, אתם גם משחקים עם עצמכם: נבנה גדר, ניסוג, נפנה מתיישבים, ניפרד מן הערבים. ומה יהיה אחר-כך? הטרור יימשך. ומה אז? ישראל תשב תחתיה? ואולי היא לא תסכים שיירו בה טילים מעבר לגדר החד-צדדית, יחתרו תחתיה מנהרות, יפרצו אותה או יערימו על שומרי המחסומים בלוחיות צהובות ותעודות מזויפות?
ואם נצטרך להגיב? נחצה את הגדר? נחזור לקסבה של שכם? נפוצץ מעבדה ונחזור? הטרור יימשך, אהוד אולמרט, ונצטרך להיכנס שוב. הרי אינך מניח שבהיעדר כל הסכמה, משחק השח הזה שאתה משחק עם עצמך ייפסק כך פתאום.
וכל זה למה? משום שעייפתם? התייאשתם? נשברתם?
האם משום שגיליתם לפתע פתאום כי יש המון ערבים בארץ? משום שהסתבר לכם כי הערבים ממשיכים לרצוח אותנו ואינם מוותרים על גרגר אדמה אחד מאדמת ארץ ישראל? האם התקפלתם לאיזו פינה כי הותשתם מלשמוע השכם והערב כי איננו צודקים, עד שאיבדתם את האמונה בצדקת דרכנו? או שמא אינכם מאמינים עוד בחוסנו של העם?
הביטו סביבכם וראו מי צוהל. ראו מי מברך אתכם על שגיליתם את אור האמת. הרי מה שאתם אומרים היום אמרו לכם מאיר וילנר ואורי אבנרי לפני שלושים שנה, ואתם ידעתם אז כי הם טועים מבלי דעת או משרתים את אויבינו בדעה צלולה. הקשיבו למילים היוצאות מפיכם היום, וחשבו: הם צדקו ואנחנו טעינו? ואם טעיתם, מי לידכם יתקע כי אינכם טועים גם היום? אך היום, כשאתם בשלטון, אין לכם עוד את מי להאשים במפולת זולת עצמכם.
האם הברכות שאתם שומעים היום מאדריכלי אוסלו השנואים עליכם, מאנשי מרצ או מהערבים אין די בהן כדי להאיר את עיניכם להבין לאן הגעתם במרוץ אחר אהדת דעת הקהל? אחרי מה שאתם מזהים בטעות כרצון הציבור?
מתנהגים כמו חיות
מנהיגים אמיתיים אינם מנסים לראות לאן נושבת הרוח. הם אינם נגררים אחר המאורעות. הם מנסים להתייצב נגד הזרם. לעצב את דעת הקהל. לשנות את מהלך המאורעות. כמה פעמים חזרו באוזנינו בעת האחרונה על ממצאי המחקר הזואולוגי של משה דיין, שאמרו כי רק חמורים אינם משנים את דעתם? איזה תירוץ עלוב היה זה, של מי שמעולם לא האמין בדבר זולת עצמו, שהציניות היתה האידיאולוגיה שלו, שהחל את מהלך ההידרדרות הזה כשהורה להסיר את דגל ישראל מהר הבית למחרת הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. הערבים הבינו אז מה שאמר גדול משוררי ישראל, אורי צבי גרינברג: "הם ייסוגו מהכל".
הדגל עודנו בידכם, ואתם יכולים להניף אותו בהר ולקבוע את שלטוננו בארץ ישראל, ותחת זאת אתם ממשיכים לקפל דגלים, מבקשים למסור עוד חבלי מולדת לערבים. לעקור יישובים. מה יגרום לכם לעצור?
לא החמור שאינו משנה את דעתו הוא המשל הזואולוגי היאה לשעה הזאת. משל חסרי החוליות מתאים יותר. עכשיו מתאים יותר משל האמבה, המשנה את צורתה בלי הרף. שאין לה צורה קבועה, שלד פנימי או שלד חיצוני, שאין לה עקרונות. היא משלה את עצמה כי בשינוי הצורה הזה תוכל לחמוק לעד מכל אויב.
העם הזה חזק ממנהיגיו. הוא לא נשבר במלחמה הנוראה שאנו עוברים. נמאס לו להיות נטבח ונרצח בידי אויבינו, אבל לא לכניעה הוא מייחל. אל תטעו בו, יש בו עצבים של פלדה. הנהיגו אותו לניצחון, כי עוד לא מאוחר מדי.
הרבה מלחמות ידענו. הקשה מכולן היתה מלחמת הקוממיות שלנו. רבים בנו הגיעו בשנים האחרונות להכרה כי מלחמת השחרור עוד לא תמה. ובמלחמה ההיא למדנו כי לעתים מנצח זה שנשבר אחרון.
בלב דווה אני פונה אליכם ואומר: פקחו עיניים! אתם נשברים! האויב חוגג את סימני שבירתנו. בשם כל ההיסטוריה היהודית וכל שנות המדינה, אין לנו רשות להישבר. ההיסטוריה לא סולחת למותרות הללו. לא אבותינו שהאמינו ומתו במלחמה, לא ילדינו, שרגליהם נשמטות מזכותם להיות עם חופשי בארצנו.
כמה הררי מילים שפכתם, אריאל שרון, אהוד אולמרט, לימור לבנת, כמה טונות של נייר כדי לשכנע את כולנו שאסור להיכנע לטרור. שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. שדין חברון כדין צפת ושנצרים היא המגן לתל אביב, ושמי שלא ישלוט בגב ההר של ארץ ישראל יאבד את שליטתו בארץ כולה. באיזה להט דיברתם, באמונה, באהבת הארץ.
הארץ שאתם מבקשים לתת עתה לגרועים שבאויבינו. הארץ שאתם מבקשים לעקור ממנה יהודים, מתיישבים חלוצים שקשרתם עטרות לראשיהם, שהבטחת להם, אדוני ראש-הממשלה, בחגיגת שלושים השנה לנצרים: "אנשי נצרים הם כלפיד לפני המחנה. גבורתם כמוה כסמל לנחישות הדעת, לעקשנות ולביטחון... אני בטוח ומאמין כי נחוג עמכם ועם בניכם חגיגות רבות ונוספות. בגבורתכם נתחזק ומעוזכם נשאב חיל". אותם תעקור, אריאל שרון?
משחק שאפשר רק להפסיד בו
מי יאמין לכם? הרי לפני כן אמרתם בדיוק להיפך, לגלגתם על השמאל, העיוור מראות מיהם אויבינו ומה הם רוצים לעשות לנו ולארץ. כמה קיתונות של בוז שפכתם על פושעי אוסלו, שניסו למסור את הארץ תמורת 'שלום'. שלום כזבים, חזיון תעתועים שהתרסק אל פנינו בדם ואש.
ואתם, חינם, במתנה גמורה לאויב אתם רוצים לתת את ארץ ישראל. האמת הזאת תרדוף אתכם בכל אשר תלכו. איש לא ביקש מכם, איש לא לחץ עליכם. בהתנדבות החלטתם לתת את כל מה שהאמנתם בו עד היום, הדברים שעליהם לחמו הורייך, לימור לבנת, שעליהם נפלו החיילים בפיקודך, אריאל שרון, שעליהם אמרת "אף שעל", אהוד אולמרט.
ועכשיו, לא רק שאתם מדברים עם עצמכם על נסיגה חד-צדדית, אתם גם משחקים עם עצמכם: נבנה גדר, ניסוג, נפנה מתיישבים, ניפרד מן הערבים. ומה יהיה אחר-כך? הטרור יימשך. ומה אז? ישראל תשב תחתיה? ואולי היא לא תסכים שיירו בה טילים מעבר לגדר החד-צדדית, יחתרו תחתיה מנהרות, יפרצו אותה או יערימו על שומרי המחסומים בלוחיות צהובות ותעודות מזויפות?
ואם נצטרך להגיב? נחצה את הגדר? נחזור לקסבה של שכם? נפוצץ מעבדה ונחזור? הטרור יימשך, אהוד אולמרט, ונצטרך להיכנס שוב. הרי אינך מניח שבהיעדר כל הסכמה, משחק השח הזה שאתה משחק עם עצמך ייפסק כך פתאום.
וכל זה למה? משום שעייפתם? התייאשתם? נשברתם?
האם משום שגיליתם לפתע פתאום כי יש המון ערבים בארץ? משום שהסתבר לכם כי הערבים ממשיכים לרצוח אותנו ואינם מוותרים על גרגר אדמה אחד מאדמת ארץ ישראל? האם התקפלתם לאיזו פינה כי הותשתם מלשמוע השכם והערב כי איננו צודקים, עד שאיבדתם את האמונה בצדקת דרכנו? או שמא אינכם מאמינים עוד בחוסנו של העם?
הביטו סביבכם וראו מי צוהל. ראו מי מברך אתכם על שגיליתם את אור האמת. הרי מה שאתם אומרים היום אמרו לכם מאיר וילנר ואורי אבנרי לפני שלושים שנה, ואתם ידעתם אז כי הם טועים מבלי דעת או משרתים את אויבינו בדעה צלולה. הקשיבו למילים היוצאות מפיכם היום, וחשבו: הם צדקו ואנחנו טעינו? ואם טעיתם, מי לידכם יתקע כי אינכם טועים גם היום? אך היום, כשאתם בשלטון, אין לכם עוד את מי להאשים במפולת זולת עצמכם.
האם הברכות שאתם שומעים היום מאדריכלי אוסלו השנואים עליכם, מאנשי מרצ או מהערבים אין די בהן כדי להאיר את עיניכם להבין לאן הגעתם במרוץ אחר אהדת דעת הקהל? אחרי מה שאתם מזהים בטעות כרצון הציבור?
מתנהגים כמו חיות
מנהיגים אמיתיים אינם מנסים לראות לאן נושבת הרוח. הם אינם נגררים אחר המאורעות. הם מנסים להתייצב נגד הזרם. לעצב את דעת הקהל. לשנות את מהלך המאורעות. כמה פעמים חזרו באוזנינו בעת האחרונה על ממצאי המחקר הזואולוגי של משה דיין, שאמרו כי רק חמורים אינם משנים את דעתם? איזה תירוץ עלוב היה זה, של מי שמעולם לא האמין בדבר זולת עצמו, שהציניות היתה האידיאולוגיה שלו, שהחל את מהלך ההידרדרות הזה כשהורה להסיר את דגל ישראל מהר הבית למחרת הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. הערבים הבינו אז מה שאמר גדול משוררי ישראל, אורי צבי גרינברג: "הם ייסוגו מהכל".
הדגל עודנו בידכם, ואתם יכולים להניף אותו בהר ולקבוע את שלטוננו בארץ ישראל, ותחת זאת אתם ממשיכים לקפל דגלים, מבקשים למסור עוד חבלי מולדת לערבים. לעקור יישובים. מה יגרום לכם לעצור?
לא החמור שאינו משנה את דעתו הוא המשל הזואולוגי היאה לשעה הזאת. משל חסרי החוליות מתאים יותר. עכשיו מתאים יותר משל האמבה, המשנה את צורתה בלי הרף. שאין לה צורה קבועה, שלד פנימי או שלד חיצוני, שאין לה עקרונות. היא משלה את עצמה כי בשינוי הצורה הזה תוכל לחמוק לעד מכל אויב.
העם הזה חזק ממנהיגיו. הוא לא נשבר במלחמה הנוראה שאנו עוברים. נמאס לו להיות נטבח ונרצח בידי אויבינו, אבל לא לכניעה הוא מייחל. אל תטעו בו, יש בו עצבים של פלדה. הנהיגו אותו לניצחון, כי עוד לא מאוחר מדי.