בן דרור ימיני לקח את שמו הפרטי (המקורי, יש לומר) הרחק מעבר למשמעות שהתכוונו הוריו לתת לו. בניגוד לעיתונאים אחרים, הוא לקח לעצמו את הדרור להילחם בדרך התנהלותן של הפרות הקדושות ביותר לציבור הישראלי בכלל ולאליטות בפרט: מערכת המשפט והתקשורת.
בשנים האחרונות, לא מעט בזכות קולו של ימיני ושל אחרים המצטרפים אליו בהדרגה, מתחילה לחלחל בקרב אנשי אקדמיה, תקשורת וקומץ משופטי בית המשפט העליון התובנה שיש משהו בביקורת הזו, ושהבשר של הפרות האלה כבר לא 'גלאט'.
לעומת חתירתו נגד הזרם בתחומים אלו, עורך מדור הדעות של מעריב אינו יוצא דופן בכל הנוגע לעמדות המדיניות הרווחות באליטות הישראליות. אולי בשל כך הביקורת התקשורתית והמשפטית שלו מרגיזה יותר, בולטת יותר ואולי גם יותר משפיעה יותר על הציבור הישראלי.
אבד הכלח על השמאל והימין
את ימיני פגשנו במשרדו בבית מעריב, בסופו של מסדרון ארוך. הוא הזמין אותנו להיכנס פנימה, אך לא הסכים להיפתח. אולי ביישנות, אולי סגירות ואולי חשש שבשבע הימני יצייר אותו כאחד משלו. מה שהצית בעיניו את הזיק היה הנושא הפוליטי: כשעמדתו בנושא הובהרה, הוא החל להשמיע את דעותיו גם בסוגיות אחרות.
קריאת מאמריו של ימיני בצורה לא שיטתית, יכולה להביא למסקנות שונות לגבי זהותו. אחד יחשוב שהוא דתי, השני יהיה משוכנע כי מדובר באדם לאומי והאחר יהיה מוכן להישבע שהכותב הוא שמאלני קיצוני. ימיני שמח שאנשים טועים בו. הטעות ממחישה לו שניסיונו לכתוב לגופם של דברים ולא על פי תבניות קבועות מראש די מצליח.
הוא לא מגדיר עצמו כשמאלני, ולא מפני שהוא בעד ארץ ישראל השלימה. ממש לא. הוא פשוט חושב שהמושגים 'שמאל' ו'ימין' הן מטבעות לשון שאבד עליהן הכלח. ימיני מצייר הגדרה חדשה לדעות המדיניות בישראל, "הגדרה שאולי לא תמצא חן בעיני קוראי בשבע", הוא מזהיר ומסביר: "יש תומכי 'מדינה יהודית ודמוקרטית' שאליהם שייכים אנשים רבים בלי שהם מגדירים את עצמם ככאלה, ויש מחנה שאני קורא לו 'המחנה הדו-לאומי' שכולל גם את אלה שתומכים במדינה דו-לאומית וגם את המתנחלים שתומכים בארץ ישראל השלמה. הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני שניהם מביאים לרעיון של מדינה אחת גדולה.
"אני שייך למחנה המדינה היהודית הדמוקרטית, חד וחלק. במחנה שלי אפשר למצוא אנשים שנחשבים לשמאלניים ולימניים, למשל אמנון רובינשטיין שייך למחנה שלי למרות שהוא איש מרצ. בתוך המפלגה שלו יש גם כאלה שתומכים בארץ ישראל השלמה, אני צוחק. במדינת כל אזרחיה".
ימיני תמך בהסכם אוסלו, אך מדגיש שלמרות זאת כתב מאמרי ביקורת על כך שהרשות הפלשתינית לא מקיימת את הסכמיה עם ישראל. ימיני גאה מאוד בכך שהשקפותיו הן עקביות, אך שלושת השנים האחרונות, העקובות מדם, שינו גם אצלו משהו: "בשנים האחרונות גיבשתי לעצמי את הדעה שאין פרטנר ושהימין צודק. כלומר, החמאס וערפאת לא רוצים שיהיה קו מקביל בין השטחים וישראל. הם רוצים הכל".
אבל קיצוניותם של הערבים, לדידו של ימיני, לא מעניקה פטור לימניים: "מה עונה הימין לערפאת? אין הבדל בין נצרים לאשקלון. במובן הזה יש ביניהם איזושהי זהות אינטרסים. בדיוק כמו שהשמאל הקיצוני משרת את האינטרסים של החמאס וערפאת, גם הימין האידיאולוגי משרת את אותה מטרה, מדינה אחת גדולה".
התפכחותו מאוסלו, מוסיף ימיני אחר-כך, כוללת את ההבנה שאי אפשר לחיות יחד עם הערבים, והוא מציע להעביר למדינה הפלשתינית גם את אום אל-פאחם ובנותיה.
'עיתון שווה לכולם'
בן דרור ימיני (49), נשוי ואב לבת קטנה, גדל בבית "חצי דתי". אמו היתה דתייה ואביו, שגדל כיתום, התחנך במוסדות חילוניים שונים. ימיני עצמו למד בתיכון צייטלין וביקר בבני עקיבא ("מה את יודעת, אני בא מהחוגים שלכם"), אך כיוון שלא היה בין המתמידים נזרק מן התיכון ונאלץ להשלים בגרויות בצבא.
במהלך לימודי המשפטים באוניברסיטה הוא שימש כעוזרו של חבר הכנסת אהרון אוזן, שהיה שר הקליטה מטעם מפלגת תמ"י. בעובדה שימיני עבד דווקא עם תמ"י היתה אמירה חברתית ברורה, שלא נפסקה כשעזב את התחום הפוליטי. והוא עזב את הפוליטיקה די מהר; "זה לא היה בשבילי", הוא אומר.
בתום לימודי המשפטים החל ימיני לעסוק בעריכת דין, ואחרי תקופה החליט לנטוש את המקצוע ולפנות לכיוון התקשורת, תחום שעסק בו עד אז מעל במות שונות. העיתון הראשון שבו כתב באופן מסודר היה העיר, לפני 20 שנה: "זה היה סיפור מוזר. שלחתי להם תגובה על משהו שכתב ירון לונדון, ומי שהיתה אז העורכת, אורית שוחט, קבעה איתי פגישה ושאלה אותי אם אני רוצה לעבוד, וכך זה התגלגל הלאה".
"הלאה" זה אומר העיתונים דבר, על המשמר, ידיעות אחרונות, תכנית של ראיונות עומק בגלי צה"ל ('מתחת לקצה הקרחון') וטור אישי בתכנית ביקורת התקשורת, דוקומדיה. בין כל אלה הוא גם הספיק לערוך ירחון בשם 'הפטיש', חינמון שהביע קול חברתי בוטה. 'הפטיש' החזיק מעמד שלוש שנים ונסגר בשל מחסור בתקציב.
ימיני כתב במשך שנים מאמרים פובליציסטיים במעריב. לפני שנה מינה אותו אמנון דנקנר לעורך מדור הדעות של העיתון. ימיני מרגיש מאוד בנוח ב'עיתון של כולם', והוא מרבה לכתוב ולדבר על כך: "חופש הביטוי במעריב, במובן הרחב של המילה הוא הרבה יותר גדול מאשר בכל עיתון אחר. ניקח את פרשת מזרחי או את פרשת בראון למשל: גם הארץ וגם ידיעות אימצו דעות מאוד דוגמאטיות, ובמעריב הופיעו שתי הדעות.
"זה בסדר מבחינתי שיש קו לעיתון, אבל זו מתחילה להיות בעיה כשעיתון מסתיר מן הקוראים שלו מידע, או כשיש פוליטיקאי שקיימות נגדו חשדות וכותבים על זה, ופוליטיקאי אחר שיש נגדו חשדות מתעלמים מזה, כמו בעניין זהבה גלאון. היתה המלצה להעמיד אותה לדין ובסופו זה לא קרה, ואף אחד לא שאל ולא לחץ בהארץ או בידיעות מדוע היא זוכתה בחלק מהסעיפים. זו הטיה".
ייתכן שלא כולם יסכימו עם קביעותיו של ימיני על האובייקטיביות במעריב, אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה שימיני עצמו תקף לא מזמן את הבוס שלו, דנקנר, מעל דפי העיתון, כשפרסם מאמר שהתנגד לפיטוריו של יהודה נוריאל, כתב רשת המקומונים של מעריב. נוריאל כתב מאמר שלכאורה התנגד לסרבנות הטייסים, הורכב מציטוטים של אדולף היטלר ונחתם בשם נעוריו של הצורר, שיקלגרובר. ימיני קרא לדנקנר לשקול שוב את פיטוריו של האיש בשם חופש הביטוי, למרות שהמאמר עצמו פסול גם בעיני ימיני.
נלחם במנגנון החושך
אני מחפשת מאזניים במשרדו של עורך מדור הדעות של עיתון מאוזן ולא מוצאת. "לא תמצאי מאזניים במשרד שלי", אומר ימיני. "האיזונים לא נמצאים על בסיס יומי אלא על פני תקופה". ימיני בודק את עצמו מדי פעם, ובוחן אם האיזון נשמר. לפעמים הוא מתקשר לבקש תגובה מימין על דברים שנכתבו משמאל או להיפך. ימיני גם מלין על כך שחסרים לו כותבים מן הימין המתון, זה שהולך בקו של שרון ואולמרט, כדי להשמיע גם את הקול הזה.
"כשאני הולך הביתה, אני אומר לעצמי: מה שעשית היום, מה שפרסמת ככותב או כעורך, עשית באמונה? זה עומד בקריטריונים או לא?"
אלו קריטריונים, שלך?
"של המצפון שלי, של האינטגריטי שלי. אני הרי מפרסם מאמרים שאני לא מסכים עם שום מילה שכתובה בהם, אבל חופש הביטוי זה לפרסם גם מאמרים שאתה לא מסכים איתם".
ימיני מרבה לבקר את אמצעי התקשורת. הוא טוען שהשידור הציבורי לא מייצג את שדרות העם וכי הוועדים המנהלים את הערוצים הממלכתיים משדרים בעיקר לעצמם. הוא גם מלין על התקשורת הכתובה. לדבריו, היא נתפסת לעמדות חד-צדדיות בוויכוחים ציבוריים ומשרתת שכבה אחת, לא גדולה במיוחד, של האוכלוסיה. אם נבקש לתמצת את המטרה שסימן ימיני במאמריו, גם אלו העוסקים במערכת המשפט, נוכל להשתמש בביטוי אחד: אוליגרכיה.
ימיני טוען כי האליטות השולטות במערכות התקשורת, הכלכלה, המשפט והתרבות מגיעות מרקע כלכלי-חברתי-רעיוני מסוים, והן עושות הכל כדי לשמר את עצמן. 'הכל' זה גם להשתמש בביטויים כמו 'מנהל תקין' ו'אכיפת החוק', וגם לרמוס את הביטויים הללו כשאינם משרתים את האליטות כראוי, ועלולים לסדוק את המרקם ההומוגני שלהן או לפגוע במעמדן.
חלק גדול מן הביקורת שמפנה ימיני כלפי התקשורת נוגעת לחיבור בינה לבין צמרת מנגנוני אכיפת החוק, שאותה כינה בעבר 'מנגנון החושך'. בפרשיית רובינשטיין-מזרחי למשל, הגיעו הדברים לידי חוסר יושרה בממדים "מפחידים ממש": "עיתונים שלמים מתייצבים כמו מקהלה לצד של מזרחי, למרות שבכל קנה מידה אובייקטיבי מדובר בדברים חמורים. אם זה היה מישהו אחר, גם הארץ וגם ידיעות היו קופצים בכל מאמרי המערכת שצריך לזרוק אותו מהקומה ה-37 של מגדל שלום. אני לא אימצתי דעה מערכתית, גם לא את זו של דנקנר. לדעתי, לכל אדם צריכה להיות זכות בסיסית להגן על עצמו, אבל אי אפשר להתחמק מהעניין באיזו מריחה אחת גדולה".
אז איך אתה מסביר את ה'מריחה'?
"בראנז'איות וקליקאיות שצריך לגנות אותה בכל מחיר. מדובר ביחסי 'תן וקח' בין קבוצה מסוימת של עיתונאים מרכזיים ובין קבוצה מסוימת בצמרת המשפטית, ובואו נודה על האמת: לקבוצה הזאת יש מאפיינים פוליטיים.
"אני חושב שהדרך להילחם בתופעה היא להיות מודעים אליה. תרומתי הצנועה היא שאני כותב על כך. אחרים גם את זה לא רוצים לעשות. הם אומרים שאני צודק, אבל לא מוכנים ללכלך בזה את הידיים".
השופטים מרמים את הציבור
לדעתו של ימיני, דברים השתנו במפת התקשורת הישראלית בעשר השנים האחרונות, אך השינויים לא התרחשו ביום אחד, ומדובר בתהליכים. ימיני מרגיש שהעמדות שלו הן כבר לא 'אאוט-סיידריות' כפי שנחשבו פעם, ולמרות שהוא עדיין לא מיינסטרים, מאמרים שלו כבר נלמדים באקדמיה ויש אקדמאים בעלי מוניטין שאוחזים בדעותיו.
את ערוץ 7, אגב, מעדיף ימיני לראות נלחם על מקום בשידור הציבורי ולא מקים לעצמו כלי ביטוי אלטרנטיבי, כדי לא 'להפקיר' את אמצעי התקשורת הממלכתיים. "כשנאבקים על כלי תקשורת סקטוריאליים מפסידים את מטרת-העל של התקשורת והיא איזון והגינות".
ימיני אינו חוסך את שבט הביקורת שלו ממערכת המשפט, ובעיקר מבג"ץ. הוא מחזיק בזכויות היוצרים על המושג 'סניף של מרצ' ביחס לבית המשפט העליון, וגם תבע את המושג 'חבר מביא חבר' בכל הנוגע לשיטת מינוי השופטים בישראל. ועם זאת, הוא לא נגד כל מערכת המשפט. "השופטים הם אנשים ישרים, אבל יש להם דעות פוליטיות והם גם מושפעים מן התקשורת". הפתרון, אם כן, טמון בשינוי שיטת מינוי השופטים:
"הייתי הופך את השיטה להרבה יותר דמוקרטית. כשאני אומר דמוקרטית אני מתכוון לאמץ דברים שקורים באירופה ובארצות הברית. שאנשים לא יתמנו על ידי הקבוצה עצמה. היום הדומיננטיות של שלושת שופטי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים היא די מוחלטת. פה ושם הצליחו להגיע לדילים: הנה, נכנס אדמונד לוי או מישהו על תקן דתי או על תקן מזרחי, שזו שיטה די מבישה. אני רוצה יותר דמוקרטיזציה, שהשופטים לא ימנו את עצמם".
אתה מסכים לנעשה בארצות הברית שם הנשיא ממנה את השופטים?
"אני לא נבהל מזה. אני לא חושב שארה"ב היא פחות מדינת חוק בגלל הדרך שבה ממנים את השופטים. ודאי כשמדובר בבית המשפט העליון, כי שם הסוגיות הן פוליטיות. לא ייתכן שקבוצה, שאין לי מושג מה הדעות הפוליטיות שלה אבל בהחלט אפשר לנחש שהיא לא מייצגת את קשת הדעות בתוך החברה, תגבש עמדות מחייבות בנושא הציבורי. בנזיקין וכולי בבקשה, הם מקצועיים. אבל מי הכשיר אותם יותר ממך וממני לגבש עמדות בנושאים אידיאולוגיים?"
אם הרכב השופטים היה מגוון וייצוגי יותר, זה היה עונה על הצורך בבית משפט לחוקה?
"כדי להציל את המערכת המשפטית וכדי לחזק את שלטון החוק אני רוצה בית משפט פוליטי, במובן הזה שהוא יעסוק בדברים שהם על סדר היום, ושההרכב שלו יהיה הרבה יותר מאוזן ומשקף את קשת הדעות בציבור. מה שקורה היום זו הונאה. הם עובדים עלינו: אתם רואים? אנחנו גם נקבל החלטה בכל דבר וגם נמנה את השופטים. אם יהיה בית משפט ייצוגי לחוקה, תהיה אפשרות להשאיר את שיטת מינוי השופטים האחרים על כנה".
בית המשפט הוא סניף של מרצ
דברי הביקורת הנוקבים של ימיני מפורסמים גם בפורומים מקצועיים: בטאון לשכת עורכי הדין וכנסים אקדמיים ואחרים. ימיני מגלה כי הוא מנהל דיאלוג עם מספר שופטים מבית המשפט העליון, וכי הם תומכים בדעותיו. גם עם השופט אהרון ברק שוחח ימיני כמה פעמים, ומה שמצא אצלו היה חוסר הקשבה מוחלט:
"יש בו מידה מסוימת של ארוגנטיות, שמתבטאת בזלזול בביקורת שמופנית נגדו. כל ביקורת. היה בבר אילן כנס של שלושה ימים שעסק בבית המשפט העליון. בסיומו נשא ברק נאום תגרני, שפסל באופן טוטאלי כל מה שאמרו הפרופסורים שנאמו לפניו".
אתה חושב שנשיא בית המשפט העליון הסב נזק לתדמית של בית המשפט?
"בהחלט. הוא גרם נזק, בבחינת 'תפסת מרובה לא תפסת'. האקדמיזציה והפוליטיזציה שהוא הלך איתם. זה כבר לא 'כל הארץ משפט' אלא 'כל הארץ ברק'. הוא קיבל שני חוקי יסוד והפך אותם ל'נשק לא קונבנציונלי', כהגדרתו, כדי לעשות את המהפכה החוקתית שאף אחד לא החליט עליה.
"גם לשופטים של שנות ה-50 היו החלטות מאוד מרכזיות וגורליות, אבל הם לא פסקו אותן עם רטוריקה מתלהמת של מהפכות. הם עמדו על זכויות אזרח בלי שום רעש אדיר ש'אנחנו עושים מהפכה'. כל מי שמכיר את הפסיקות של השופט מנחם אלון יודע שהוא היה אחד מגדולי הליברלים, אבל הוא אף פעם לא נופף בזה ואמר 'אני מכתיב למחוקקים מה לעשות'. הוא עשה את הדברים בטעם ובחן, בלי לעורר פרובוקציה.
"אני חרד מאוד למערכת המשפט. אני חרד מאוד לכך שהם לא מבינים את התדמית שלהם בעיני הציבור. הם לא מבינים שאוכלוסיות שלימות קולטות אותם כאיזה סניף של מרצ, והם מתנהגים בהתאם. אני רק צועק עליהם 'חבר'ה, תבינו מה קורה'. זה לא מתוך עוינות לבית המשפט, אלא מתוך רצון שיהיה פה שלטון חוק ולא אוליגרכיה משפטית, ואלו שני דברים לגמרי שונים".
המבקר מספר אחת
בסופו של מפגש אנחנו שבים לסיבה שבעטיה התכנסנו: הפרס לביקורת התקשורת שקיבל ימיני בתחילת השבוע מן האגודה לזכות הציבור לדעת. ימיני, ראוי לציין, היה עד לפני שנה חבר בנשיאות האגודה.
מדוע עזבת את החברות בנשיאות האגודה?
"את בעצם רוצה לשאול איך אני מקבל פרס ממקום שהייתי חבר בו. אז ככה: בעצם הייתי חבר נשיאות על הנייר. מעולם לא השתתפתי באף מפגש. בעבר הייתי חבר בוועדת הפרס והשתתפתי בשתי ישיבות, אבל בכך הסתכמה הפעילות שלי. פרט לכך, גם במאים נותנים פרסים לבמאים, וככה גם אצל קולנוענים ואצל אנשי אקדמיה. אין לי שום בעיה עם זה".
אתה חושב שהפעילות של האגודה אפקטיבית?
"כן. העמותה הזאת היא עמותה של נודניקים. גם לי הם מנדנדים. לפעמים אני פותח את העמודים שלי עבורם ולפעמים לא, אבל בהחלט טוב שיש כזאת אגודה, ואגב, מוסד כזה קיים בכל מדינה. הם לא נגד התקשורת, הם שומרים עליה. אני מעריך שבגלל זה הם פנו אלי. הם קראו דברים שכתבתי שמצאו חן בעיניהם, ואז הוזמנתי להיות חבר נשיאות".
מה קבלת הפרס בעצם אומרת לך?
"קשה לי לדבר על זה, בגלל שזה אומר לדבר על עצמי. זה פרס חשוב. זה לא פרס סוקולוב לעיתונות, ואותו בטח לא אקבל בגלל הכתיבה הביקורתית שלי על התקשורת, אבל זה חשוב. נדמה לי שיש לכתיבה שלי איזו שהיא השפעה מצטברת. כל עיתונאי יודע שההשפעה שלו מוגבלת, אבל למערכת התקשורת בגדול יש השפעה. אני בורג קטן במערכת הזו, אז כנראה שגם לי יש איזושהי השפעה".
ofralax@walla.co.il
בשנים האחרונות, לא מעט בזכות קולו של ימיני ושל אחרים המצטרפים אליו בהדרגה, מתחילה לחלחל בקרב אנשי אקדמיה, תקשורת וקומץ משופטי בית המשפט העליון התובנה שיש משהו בביקורת הזו, ושהבשר של הפרות האלה כבר לא 'גלאט'.
לעומת חתירתו נגד הזרם בתחומים אלו, עורך מדור הדעות של מעריב אינו יוצא דופן בכל הנוגע לעמדות המדיניות הרווחות באליטות הישראליות. אולי בשל כך הביקורת התקשורתית והמשפטית שלו מרגיזה יותר, בולטת יותר ואולי גם יותר משפיעה יותר על הציבור הישראלי.
אבד הכלח על השמאל והימין
את ימיני פגשנו במשרדו בבית מעריב, בסופו של מסדרון ארוך. הוא הזמין אותנו להיכנס פנימה, אך לא הסכים להיפתח. אולי ביישנות, אולי סגירות ואולי חשש שבשבע הימני יצייר אותו כאחד משלו. מה שהצית בעיניו את הזיק היה הנושא הפוליטי: כשעמדתו בנושא הובהרה, הוא החל להשמיע את דעותיו גם בסוגיות אחרות.
קריאת מאמריו של ימיני בצורה לא שיטתית, יכולה להביא למסקנות שונות לגבי זהותו. אחד יחשוב שהוא דתי, השני יהיה משוכנע כי מדובר באדם לאומי והאחר יהיה מוכן להישבע שהכותב הוא שמאלני קיצוני. ימיני שמח שאנשים טועים בו. הטעות ממחישה לו שניסיונו לכתוב לגופם של דברים ולא על פי תבניות קבועות מראש די מצליח.
הוא לא מגדיר עצמו כשמאלני, ולא מפני שהוא בעד ארץ ישראל השלימה. ממש לא. הוא פשוט חושב שהמושגים 'שמאל' ו'ימין' הן מטבעות לשון שאבד עליהן הכלח. ימיני מצייר הגדרה חדשה לדעות המדיניות בישראל, "הגדרה שאולי לא תמצא חן בעיני קוראי בשבע", הוא מזהיר ומסביר: "יש תומכי 'מדינה יהודית ודמוקרטית' שאליהם שייכים אנשים רבים בלי שהם מגדירים את עצמם ככאלה, ויש מחנה שאני קורא לו 'המחנה הדו-לאומי' שכולל גם את אלה שתומכים במדינה דו-לאומית וגם את המתנחלים שתומכים בארץ ישראל השלמה. הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני שניהם מביאים לרעיון של מדינה אחת גדולה.
"אני שייך למחנה המדינה היהודית הדמוקרטית, חד וחלק. במחנה שלי אפשר למצוא אנשים שנחשבים לשמאלניים ולימניים, למשל אמנון רובינשטיין שייך למחנה שלי למרות שהוא איש מרצ. בתוך המפלגה שלו יש גם כאלה שתומכים בארץ ישראל השלמה, אני צוחק. במדינת כל אזרחיה".
ימיני תמך בהסכם אוסלו, אך מדגיש שלמרות זאת כתב מאמרי ביקורת על כך שהרשות הפלשתינית לא מקיימת את הסכמיה עם ישראל. ימיני גאה מאוד בכך שהשקפותיו הן עקביות, אך שלושת השנים האחרונות, העקובות מדם, שינו גם אצלו משהו: "בשנים האחרונות גיבשתי לעצמי את הדעה שאין פרטנר ושהימין צודק. כלומר, החמאס וערפאת לא רוצים שיהיה קו מקביל בין השטחים וישראל. הם רוצים הכל".
אבל קיצוניותם של הערבים, לדידו של ימיני, לא מעניקה פטור לימניים: "מה עונה הימין לערפאת? אין הבדל בין נצרים לאשקלון. במובן הזה יש ביניהם איזושהי זהות אינטרסים. בדיוק כמו שהשמאל הקיצוני משרת את האינטרסים של החמאס וערפאת, גם הימין האידיאולוגי משרת את אותה מטרה, מדינה אחת גדולה".
התפכחותו מאוסלו, מוסיף ימיני אחר-כך, כוללת את ההבנה שאי אפשר לחיות יחד עם הערבים, והוא מציע להעביר למדינה הפלשתינית גם את אום אל-פאחם ובנותיה.
'עיתון שווה לכולם'
בן דרור ימיני (49), נשוי ואב לבת קטנה, גדל בבית "חצי דתי". אמו היתה דתייה ואביו, שגדל כיתום, התחנך במוסדות חילוניים שונים. ימיני עצמו למד בתיכון צייטלין וביקר בבני עקיבא ("מה את יודעת, אני בא מהחוגים שלכם"), אך כיוון שלא היה בין המתמידים נזרק מן התיכון ונאלץ להשלים בגרויות בצבא.
במהלך לימודי המשפטים באוניברסיטה הוא שימש כעוזרו של חבר הכנסת אהרון אוזן, שהיה שר הקליטה מטעם מפלגת תמ"י. בעובדה שימיני עבד דווקא עם תמ"י היתה אמירה חברתית ברורה, שלא נפסקה כשעזב את התחום הפוליטי. והוא עזב את הפוליטיקה די מהר; "זה לא היה בשבילי", הוא אומר.
בתום לימודי המשפטים החל ימיני לעסוק בעריכת דין, ואחרי תקופה החליט לנטוש את המקצוע ולפנות לכיוון התקשורת, תחום שעסק בו עד אז מעל במות שונות. העיתון הראשון שבו כתב באופן מסודר היה העיר, לפני 20 שנה: "זה היה סיפור מוזר. שלחתי להם תגובה על משהו שכתב ירון לונדון, ומי שהיתה אז העורכת, אורית שוחט, קבעה איתי פגישה ושאלה אותי אם אני רוצה לעבוד, וכך זה התגלגל הלאה".
"הלאה" זה אומר העיתונים דבר, על המשמר, ידיעות אחרונות, תכנית של ראיונות עומק בגלי צה"ל ('מתחת לקצה הקרחון') וטור אישי בתכנית ביקורת התקשורת, דוקומדיה. בין כל אלה הוא גם הספיק לערוך ירחון בשם 'הפטיש', חינמון שהביע קול חברתי בוטה. 'הפטיש' החזיק מעמד שלוש שנים ונסגר בשל מחסור בתקציב.
ימיני כתב במשך שנים מאמרים פובליציסטיים במעריב. לפני שנה מינה אותו אמנון דנקנר לעורך מדור הדעות של העיתון. ימיני מרגיש מאוד בנוח ב'עיתון של כולם', והוא מרבה לכתוב ולדבר על כך: "חופש הביטוי במעריב, במובן הרחב של המילה הוא הרבה יותר גדול מאשר בכל עיתון אחר. ניקח את פרשת מזרחי או את פרשת בראון למשל: גם הארץ וגם ידיעות אימצו דעות מאוד דוגמאטיות, ובמעריב הופיעו שתי הדעות.
"זה בסדר מבחינתי שיש קו לעיתון, אבל זו מתחילה להיות בעיה כשעיתון מסתיר מן הקוראים שלו מידע, או כשיש פוליטיקאי שקיימות נגדו חשדות וכותבים על זה, ופוליטיקאי אחר שיש נגדו חשדות מתעלמים מזה, כמו בעניין זהבה גלאון. היתה המלצה להעמיד אותה לדין ובסופו זה לא קרה, ואף אחד לא שאל ולא לחץ בהארץ או בידיעות מדוע היא זוכתה בחלק מהסעיפים. זו הטיה".
ייתכן שלא כולם יסכימו עם קביעותיו של ימיני על האובייקטיביות במעריב, אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה שימיני עצמו תקף לא מזמן את הבוס שלו, דנקנר, מעל דפי העיתון, כשפרסם מאמר שהתנגד לפיטוריו של יהודה נוריאל, כתב רשת המקומונים של מעריב. נוריאל כתב מאמר שלכאורה התנגד לסרבנות הטייסים, הורכב מציטוטים של אדולף היטלר ונחתם בשם נעוריו של הצורר, שיקלגרובר. ימיני קרא לדנקנר לשקול שוב את פיטוריו של האיש בשם חופש הביטוי, למרות שהמאמר עצמו פסול גם בעיני ימיני.
נלחם במנגנון החושך
אני מחפשת מאזניים במשרדו של עורך מדור הדעות של עיתון מאוזן ולא מוצאת. "לא תמצאי מאזניים במשרד שלי", אומר ימיני. "האיזונים לא נמצאים על בסיס יומי אלא על פני תקופה". ימיני בודק את עצמו מדי פעם, ובוחן אם האיזון נשמר. לפעמים הוא מתקשר לבקש תגובה מימין על דברים שנכתבו משמאל או להיפך. ימיני גם מלין על כך שחסרים לו כותבים מן הימין המתון, זה שהולך בקו של שרון ואולמרט, כדי להשמיע גם את הקול הזה.
"כשאני הולך הביתה, אני אומר לעצמי: מה שעשית היום, מה שפרסמת ככותב או כעורך, עשית באמונה? זה עומד בקריטריונים או לא?"
אלו קריטריונים, שלך?
"של המצפון שלי, של האינטגריטי שלי. אני הרי מפרסם מאמרים שאני לא מסכים עם שום מילה שכתובה בהם, אבל חופש הביטוי זה לפרסם גם מאמרים שאתה לא מסכים איתם".
ימיני מרבה לבקר את אמצעי התקשורת. הוא טוען שהשידור הציבורי לא מייצג את שדרות העם וכי הוועדים המנהלים את הערוצים הממלכתיים משדרים בעיקר לעצמם. הוא גם מלין על התקשורת הכתובה. לדבריו, היא נתפסת לעמדות חד-צדדיות בוויכוחים ציבוריים ומשרתת שכבה אחת, לא גדולה במיוחד, של האוכלוסיה. אם נבקש לתמצת את המטרה שסימן ימיני במאמריו, גם אלו העוסקים במערכת המשפט, נוכל להשתמש בביטוי אחד: אוליגרכיה.
ימיני טוען כי האליטות השולטות במערכות התקשורת, הכלכלה, המשפט והתרבות מגיעות מרקע כלכלי-חברתי-רעיוני מסוים, והן עושות הכל כדי לשמר את עצמן. 'הכל' זה גם להשתמש בביטויים כמו 'מנהל תקין' ו'אכיפת החוק', וגם לרמוס את הביטויים הללו כשאינם משרתים את האליטות כראוי, ועלולים לסדוק את המרקם ההומוגני שלהן או לפגוע במעמדן.
חלק גדול מן הביקורת שמפנה ימיני כלפי התקשורת נוגעת לחיבור בינה לבין צמרת מנגנוני אכיפת החוק, שאותה כינה בעבר 'מנגנון החושך'. בפרשיית רובינשטיין-מזרחי למשל, הגיעו הדברים לידי חוסר יושרה בממדים "מפחידים ממש": "עיתונים שלמים מתייצבים כמו מקהלה לצד של מזרחי, למרות שבכל קנה מידה אובייקטיבי מדובר בדברים חמורים. אם זה היה מישהו אחר, גם הארץ וגם ידיעות היו קופצים בכל מאמרי המערכת שצריך לזרוק אותו מהקומה ה-37 של מגדל שלום. אני לא אימצתי דעה מערכתית, גם לא את זו של דנקנר. לדעתי, לכל אדם צריכה להיות זכות בסיסית להגן על עצמו, אבל אי אפשר להתחמק מהעניין באיזו מריחה אחת גדולה".
אז איך אתה מסביר את ה'מריחה'?
"בראנז'איות וקליקאיות שצריך לגנות אותה בכל מחיר. מדובר ביחסי 'תן וקח' בין קבוצה מסוימת של עיתונאים מרכזיים ובין קבוצה מסוימת בצמרת המשפטית, ובואו נודה על האמת: לקבוצה הזאת יש מאפיינים פוליטיים.
"אני חושב שהדרך להילחם בתופעה היא להיות מודעים אליה. תרומתי הצנועה היא שאני כותב על כך. אחרים גם את זה לא רוצים לעשות. הם אומרים שאני צודק, אבל לא מוכנים ללכלך בזה את הידיים".
השופטים מרמים את הציבור
לדעתו של ימיני, דברים השתנו במפת התקשורת הישראלית בעשר השנים האחרונות, אך השינויים לא התרחשו ביום אחד, ומדובר בתהליכים. ימיני מרגיש שהעמדות שלו הן כבר לא 'אאוט-סיידריות' כפי שנחשבו פעם, ולמרות שהוא עדיין לא מיינסטרים, מאמרים שלו כבר נלמדים באקדמיה ויש אקדמאים בעלי מוניטין שאוחזים בדעותיו.
את ערוץ 7, אגב, מעדיף ימיני לראות נלחם על מקום בשידור הציבורי ולא מקים לעצמו כלי ביטוי אלטרנטיבי, כדי לא 'להפקיר' את אמצעי התקשורת הממלכתיים. "כשנאבקים על כלי תקשורת סקטוריאליים מפסידים את מטרת-העל של התקשורת והיא איזון והגינות".
ימיני אינו חוסך את שבט הביקורת שלו ממערכת המשפט, ובעיקר מבג"ץ. הוא מחזיק בזכויות היוצרים על המושג 'סניף של מרצ' ביחס לבית המשפט העליון, וגם תבע את המושג 'חבר מביא חבר' בכל הנוגע לשיטת מינוי השופטים בישראל. ועם זאת, הוא לא נגד כל מערכת המשפט. "השופטים הם אנשים ישרים, אבל יש להם דעות פוליטיות והם גם מושפעים מן התקשורת". הפתרון, אם כן, טמון בשינוי שיטת מינוי השופטים:
"הייתי הופך את השיטה להרבה יותר דמוקרטית. כשאני אומר דמוקרטית אני מתכוון לאמץ דברים שקורים באירופה ובארצות הברית. שאנשים לא יתמנו על ידי הקבוצה עצמה. היום הדומיננטיות של שלושת שופטי בית המשפט העליון בוועדה למינוי שופטים היא די מוחלטת. פה ושם הצליחו להגיע לדילים: הנה, נכנס אדמונד לוי או מישהו על תקן דתי או על תקן מזרחי, שזו שיטה די מבישה. אני רוצה יותר דמוקרטיזציה, שהשופטים לא ימנו את עצמם".
אתה מסכים לנעשה בארצות הברית שם הנשיא ממנה את השופטים?
"אני לא נבהל מזה. אני לא חושב שארה"ב היא פחות מדינת חוק בגלל הדרך שבה ממנים את השופטים. ודאי כשמדובר בבית המשפט העליון, כי שם הסוגיות הן פוליטיות. לא ייתכן שקבוצה, שאין לי מושג מה הדעות הפוליטיות שלה אבל בהחלט אפשר לנחש שהיא לא מייצגת את קשת הדעות בתוך החברה, תגבש עמדות מחייבות בנושא הציבורי. בנזיקין וכולי בבקשה, הם מקצועיים. אבל מי הכשיר אותם יותר ממך וממני לגבש עמדות בנושאים אידיאולוגיים?"
אם הרכב השופטים היה מגוון וייצוגי יותר, זה היה עונה על הצורך בבית משפט לחוקה?
"כדי להציל את המערכת המשפטית וכדי לחזק את שלטון החוק אני רוצה בית משפט פוליטי, במובן הזה שהוא יעסוק בדברים שהם על סדר היום, ושההרכב שלו יהיה הרבה יותר מאוזן ומשקף את קשת הדעות בציבור. מה שקורה היום זו הונאה. הם עובדים עלינו: אתם רואים? אנחנו גם נקבל החלטה בכל דבר וגם נמנה את השופטים. אם יהיה בית משפט ייצוגי לחוקה, תהיה אפשרות להשאיר את שיטת מינוי השופטים האחרים על כנה".
בית המשפט הוא סניף של מרצ
דברי הביקורת הנוקבים של ימיני מפורסמים גם בפורומים מקצועיים: בטאון לשכת עורכי הדין וכנסים אקדמיים ואחרים. ימיני מגלה כי הוא מנהל דיאלוג עם מספר שופטים מבית המשפט העליון, וכי הם תומכים בדעותיו. גם עם השופט אהרון ברק שוחח ימיני כמה פעמים, ומה שמצא אצלו היה חוסר הקשבה מוחלט:
"יש בו מידה מסוימת של ארוגנטיות, שמתבטאת בזלזול בביקורת שמופנית נגדו. כל ביקורת. היה בבר אילן כנס של שלושה ימים שעסק בבית המשפט העליון. בסיומו נשא ברק נאום תגרני, שפסל באופן טוטאלי כל מה שאמרו הפרופסורים שנאמו לפניו".
אתה חושב שנשיא בית המשפט העליון הסב נזק לתדמית של בית המשפט?
"בהחלט. הוא גרם נזק, בבחינת 'תפסת מרובה לא תפסת'. האקדמיזציה והפוליטיזציה שהוא הלך איתם. זה כבר לא 'כל הארץ משפט' אלא 'כל הארץ ברק'. הוא קיבל שני חוקי יסוד והפך אותם ל'נשק לא קונבנציונלי', כהגדרתו, כדי לעשות את המהפכה החוקתית שאף אחד לא החליט עליה.
"גם לשופטים של שנות ה-50 היו החלטות מאוד מרכזיות וגורליות, אבל הם לא פסקו אותן עם רטוריקה מתלהמת של מהפכות. הם עמדו על זכויות אזרח בלי שום רעש אדיר ש'אנחנו עושים מהפכה'. כל מי שמכיר את הפסיקות של השופט מנחם אלון יודע שהוא היה אחד מגדולי הליברלים, אבל הוא אף פעם לא נופף בזה ואמר 'אני מכתיב למחוקקים מה לעשות'. הוא עשה את הדברים בטעם ובחן, בלי לעורר פרובוקציה.
"אני חרד מאוד למערכת המשפט. אני חרד מאוד לכך שהם לא מבינים את התדמית שלהם בעיני הציבור. הם לא מבינים שאוכלוסיות שלימות קולטות אותם כאיזה סניף של מרצ, והם מתנהגים בהתאם. אני רק צועק עליהם 'חבר'ה, תבינו מה קורה'. זה לא מתוך עוינות לבית המשפט, אלא מתוך רצון שיהיה פה שלטון חוק ולא אוליגרכיה משפטית, ואלו שני דברים לגמרי שונים".
המבקר מספר אחת
בסופו של מפגש אנחנו שבים לסיבה שבעטיה התכנסנו: הפרס לביקורת התקשורת שקיבל ימיני בתחילת השבוע מן האגודה לזכות הציבור לדעת. ימיני, ראוי לציין, היה עד לפני שנה חבר בנשיאות האגודה.
מדוע עזבת את החברות בנשיאות האגודה?
"את בעצם רוצה לשאול איך אני מקבל פרס ממקום שהייתי חבר בו. אז ככה: בעצם הייתי חבר נשיאות על הנייר. מעולם לא השתתפתי באף מפגש. בעבר הייתי חבר בוועדת הפרס והשתתפתי בשתי ישיבות, אבל בכך הסתכמה הפעילות שלי. פרט לכך, גם במאים נותנים פרסים לבמאים, וככה גם אצל קולנוענים ואצל אנשי אקדמיה. אין לי שום בעיה עם זה".
אתה חושב שהפעילות של האגודה אפקטיבית?
"כן. העמותה הזאת היא עמותה של נודניקים. גם לי הם מנדנדים. לפעמים אני פותח את העמודים שלי עבורם ולפעמים לא, אבל בהחלט טוב שיש כזאת אגודה, ואגב, מוסד כזה קיים בכל מדינה. הם לא נגד התקשורת, הם שומרים עליה. אני מעריך שבגלל זה הם פנו אלי. הם קראו דברים שכתבתי שמצאו חן בעיניהם, ואז הוזמנתי להיות חבר נשיאות".
מה קבלת הפרס בעצם אומרת לך?
"קשה לי לדבר על זה, בגלל שזה אומר לדבר על עצמי. זה פרס חשוב. זה לא פרס סוקולוב לעיתונות, ואותו בטח לא אקבל בגלל הכתיבה הביקורתית שלי על התקשורת, אבל זה חשוב. נדמה לי שיש לכתיבה שלי איזו שהיא השפעה מצטברת. כל עיתונאי יודע שההשפעה שלו מוגבלת, אבל למערכת התקשורת בגדול יש השפעה. אני בורג קטן במערכת הזו, אז כנראה שגם לי יש איזושהי השפעה".
ofralax@walla.co.il