חסידים מספרים כי נכדו של רבי ברוך ממז'יבוז', הבחור ישראל, רגיל היה לצעוק בתפילה. אמר אליו הרבי: "בני, התבונן נא להחילוק שיש בין פתילה של צמר גפן ובין פתילה של פשתן. זו דולקת בחשאי ובנחת, וזו משמיעה קול רחש. האמינה לי: תנועה אחת של אמת, אפילו באצבע קטנה שברגל, דיה.
השוואת אישיותו של האדם לנר איננה חדשה: "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". מכאן נגזר הביטוי 'נרו יאיר', המביע ברכה לחיים ארוכים, ולהבדיל בין חיים לחיים, 'כבה נר המערבי', המסמל את פטירתו של אדם גדול. התמקדותו של ר' ברוך בפתילה על מנת להתייחס רעיונית לדרך העבודה של נכדו היא המצריכה בירור עמוק יותר.
הנר מורכב משלושה חלקים: שמן, פתילה ואש. שלושת החלקים הללו מסמלים את המבנה המורכב של חיי האדם. החלק התחתון הוא החלק החומרי, השמן. החלק העליון הוא החלק הרוחני, האש. בין שני חלקים אלו יש צורך בנקודת השקה וחיבור. נקודת ההשקה הזו מתאפיינת בפתילה. היא זו העומדת בין עולם החומר ובין עולם הרוח. ייתכן שמכאן נשאב הביטוי 'קיפד את פתיל חייו', שמשמעותו פטירה של אדם, פטירה הנובעת מניתוק הקשר המיוחד הקיים בחייו של האדם בין החומר והרוח.
אם נעמיק להתבונן במשל הנר נוכל לשאוב ממנו השוואות נוספות. האש המסמלת את הצד הרוחני שבאדם, ושואפת כל העת למעלה. אנשי מדעי הטבע יאמרו כי הלהבה תרה אחרי חמצן. אנשי תורת הנפש יאמרו כי נפשו של האדם תרה כל העת אחר הקשר עם הרוחני, ומשום כך היא מושכת כל העת למעלה. למרות השאיפה המתמדת הזו, ברור שאם תתנתק הלהבה אף לרגע מהפתילה יסתיימו חייה. היא אולי תשיג את מבוקשה, אולם תחדל להתקיים בהעדר מזון גשמי המאפשר את הבעירה.
מאידך גיסא, ברור הדבר שאם תשתקע הפתילה בתוך השמן, כלומר אם ישקע האדם בתוך נטיותיו החומריות, יביא הדבר גם הוא לכיבוי הלהבה. יש צורך לשמור על האיזון; השמן הוא המזין את הבעירה והבעירה היא תכלית החיים. הפרה כלשהי של המאזן העדין הזה תביא אל המוות.
משעמדנו על המשמעות המיוחדת של הפתילה בנר, כמקשרת בין עולם הרוח לעולם החומר, אנו יכולים לשוב לגערתו של ר' ברוך בנכדו. פתילה של צמר גפן אינה משמיעה כל רחש בשעת בערתה. הדברים משקפים את השקט הפנימי ואת האמת הפנימית שמתוכה נובעת התפילה. השמעת קולות בשעת התפילה משקפת מאבק פנימי בין הכוחות החומריים, המעכבים את הריכוז בשעת התפילה, לבין הדחף הרוחני להתפלל. פתילה של פשתן משמיעה קול רחש בשעת הבעירה. הקשר בין עולם החומר לבין עולם הרוח אינו עמוק דיו. התביעה האמיתית מן האדם היא להגיע לתפילה מתוך מנוחת הנפש פנימית שאין בה כל מאבקים פנימיים, בבחינת "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".
כהמשך לגישה זו נציין את אמרתו של ר' מנדלי מקוצק, שעבודת האמת היתה מיסודות שיטתו. הפסוק אומר "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". אמר ר' מנדלי: אם כשעם רואה הוא מגיע לידי וינועו, דהיינו לידי התפעלות גופנית של התנועעות, כמקובל אצלנו בשעת התפילה, אזי ויעמדו מרחוק. כלומר, הדבר משקף את העובדה שהעם עדיין נמצא מרחוק ולא התקרב דיו. העומדים קרוב אינם מתנועעים.
בעמדנו בשבת ראשונה של חנוכה, נזכיר את דברי השפת אמת שפרש את דברי הגמרא: "שמנים ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהן בחנוכה". עוצמת החנוכה היא בכך שהיא מסוגלת לחדור גם אל אותם אלו שעולמם הפנימי אינו עולם של שלום בין כוחות הרוח והחומר.
חנוכה מסמל את המאבק של ימות החול, שבהם האדם נדרש לקיים את עבודתו הרוחנית תוך התמודדות עם עולם חומרי. פתילות שאינן כשרות לשבת כשרות לחנוכה, משום שעבודת החנוכה היא לטהר אף את העולם המתנגד לחיי הרוח. בערב שבת בין השמשות אנו עוברים מעולם של מאבק לעולם של השלמה. עולם החומר משלים עם עולם הרוח והבעירה הנה שקטה ונינוחה.
השוואת אישיותו של האדם לנר איננה חדשה: "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". מכאן נגזר הביטוי 'נרו יאיר', המביע ברכה לחיים ארוכים, ולהבדיל בין חיים לחיים, 'כבה נר המערבי', המסמל את פטירתו של אדם גדול. התמקדותו של ר' ברוך בפתילה על מנת להתייחס רעיונית לדרך העבודה של נכדו היא המצריכה בירור עמוק יותר.
הנר מורכב משלושה חלקים: שמן, פתילה ואש. שלושת החלקים הללו מסמלים את המבנה המורכב של חיי האדם. החלק התחתון הוא החלק החומרי, השמן. החלק העליון הוא החלק הרוחני, האש. בין שני חלקים אלו יש צורך בנקודת השקה וחיבור. נקודת ההשקה הזו מתאפיינת בפתילה. היא זו העומדת בין עולם החומר ובין עולם הרוח. ייתכן שמכאן נשאב הביטוי 'קיפד את פתיל חייו', שמשמעותו פטירה של אדם, פטירה הנובעת מניתוק הקשר המיוחד הקיים בחייו של האדם בין החומר והרוח.
אם נעמיק להתבונן במשל הנר נוכל לשאוב ממנו השוואות נוספות. האש המסמלת את הצד הרוחני שבאדם, ושואפת כל העת למעלה. אנשי מדעי הטבע יאמרו כי הלהבה תרה אחרי חמצן. אנשי תורת הנפש יאמרו כי נפשו של האדם תרה כל העת אחר הקשר עם הרוחני, ומשום כך היא מושכת כל העת למעלה. למרות השאיפה המתמדת הזו, ברור שאם תתנתק הלהבה אף לרגע מהפתילה יסתיימו חייה. היא אולי תשיג את מבוקשה, אולם תחדל להתקיים בהעדר מזון גשמי המאפשר את הבעירה.
מאידך גיסא, ברור הדבר שאם תשתקע הפתילה בתוך השמן, כלומר אם ישקע האדם בתוך נטיותיו החומריות, יביא הדבר גם הוא לכיבוי הלהבה. יש צורך לשמור על האיזון; השמן הוא המזין את הבעירה והבעירה היא תכלית החיים. הפרה כלשהי של המאזן העדין הזה תביא אל המוות.
משעמדנו על המשמעות המיוחדת של הפתילה בנר, כמקשרת בין עולם הרוח לעולם החומר, אנו יכולים לשוב לגערתו של ר' ברוך בנכדו. פתילה של צמר גפן אינה משמיעה כל רחש בשעת בערתה. הדברים משקפים את השקט הפנימי ואת האמת הפנימית שמתוכה נובעת התפילה. השמעת קולות בשעת התפילה משקפת מאבק פנימי בין הכוחות החומריים, המעכבים את הריכוז בשעת התפילה, לבין הדחף הרוחני להתפלל. פתילה של פשתן משמיעה קול רחש בשעת הבעירה. הקשר בין עולם החומר לבין עולם הרוח אינו עמוק דיו. התביעה האמיתית מן האדם היא להגיע לתפילה מתוך מנוחת הנפש פנימית שאין בה כל מאבקים פנימיים, בבחינת "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".
כהמשך לגישה זו נציין את אמרתו של ר' מנדלי מקוצק, שעבודת האמת היתה מיסודות שיטתו. הפסוק אומר "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". אמר ר' מנדלי: אם כשעם רואה הוא מגיע לידי וינועו, דהיינו לידי התפעלות גופנית של התנועעות, כמקובל אצלנו בשעת התפילה, אזי ויעמדו מרחוק. כלומר, הדבר משקף את העובדה שהעם עדיין נמצא מרחוק ולא התקרב דיו. העומדים קרוב אינם מתנועעים.
בעמדנו בשבת ראשונה של חנוכה, נזכיר את דברי השפת אמת שפרש את דברי הגמרא: "שמנים ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקים בהם בשבת, מדליקים בהן בחנוכה". עוצמת החנוכה היא בכך שהיא מסוגלת לחדור גם אל אותם אלו שעולמם הפנימי אינו עולם של שלום בין כוחות הרוח והחומר.
חנוכה מסמל את המאבק של ימות החול, שבהם האדם נדרש לקיים את עבודתו הרוחנית תוך התמודדות עם עולם חומרי. פתילות שאינן כשרות לשבת כשרות לחנוכה, משום שעבודת החנוכה היא לטהר אף את העולם המתנגד לחיי הרוח. בערב שבת בין השמשות אנו עוברים מעולם של מאבק לעולם של השלמה. עולם החומר משלים עם עולם הרוח והבעירה הנה שקטה ונינוחה.