אדם חוסיין
יותר מקריאת הניצחון הקיטשית של המושל אמריקני בעיראק, יותר מנאומיהם הצפויים של בוש ובלייר, ואפילו יותר מהתגובה החנפנית והמשעשעת של נשיא צרפת, משכה את עין העולם התמונה שכבר נכנסה להיסטוריה: תמונת ההומלס-שיק של סדאם חוסיין.
זה לא היה רק עודף הכרבולות בשיער, או הזקן העבה המאפיר. היה זה המבט הנבוך, העייף ובעיקר המושפל. מראהו של סדאם כמעט השכיח מאתנו את מעשי הזוועה מתקופת שלטונו הלא רחוקה. הוא לא נראה כרודן, או כרוצח, אלא יותר כמו השכן חסר הבית מהספסל שממול. הורידו את מסכת השחץ מפניהם של מנהיגים, ופתאום תגלו צלם אנוש. מוסר השכל לכל מנהיג באשר הוא.
דורסים ובוכים
אפשר לגלות אמפתיה כלפי הצעירים שדרסו את הנער מאור חנש, שהם בסך הכול ילדים שנקלעו לסיטואציה הגדולה על מידותיהם. ניתן להניח שהנהג לא התכוון לדרוס את חנש, ושהוא וחבריו נמלטו מהמקום בגלל פאניקה מובנת כשלעצמה. אפשר אפילו להבין בדוחק מדוע חלפו ימים עד שהחליט אחד הנערים להסגיר את עצמו ואת חבריו. לא להצדיק, רק להבין.
ובכל זאת, הייתי נותן בחבורה הזאת אמון גדול יותר, אם הם לא היו נשמעים בתקשורת כמי שמדברים מגרונות עורכי דינם. יותר מדי ניסוחים מחושבים, יותר מדי פוליטיקה, הן בשחזור המקרה והן ביחס הערכי אליו. כן, כל הארבעה מצטערים על המקרה, רואים בעצמם קורבנות של הגורל ומאוד רוצים לבקר את הנער הפצוע. יש לקוות, שברגע שעורכי הדין יסיימו את תפקידם, יפיחו הארבעה מעט נשמה בכל הסיסמאות שנשמעו מהם השבוע.
שאלה אחת קטנה
האם מישהו יכול להסביר לי במדויק את הכללים מתי רקטות קסאם נופלות "ביישוב בדרום הארץ" ומתי "ליד נצר חזני"?
חשבון פתוח
במהלך ראיון עם פרופ' מרדכי קרמניצר, השווה רזי ברקאי את חקירת ראש הממשלה הנוכחי לפרשת התפטרותו של יצחק רבין ב-1977. "אז התפטר ראש הממשלה רבין בגלל העניין הטכני עם חשבון הדולרים בחו"ל של לאה רבין", הסביר המגיש, כולו הערצה להרואיזם ולגילוי היושר שבאותה התפטרות היסטורית.
אלא שהעובדות שונות מעט, כפי שברקאי בוודאי קרא בספרו של חושף פרשת חשבון הדולרים, דן מרגלית. בספר האוטוביוגרפי 'ראיתי אותם' טוען מרגלית, שחשבון הבנק בחו"ל היה שייך ליצחק רבין בדיוק כשם שהיה שייך לאשתו, וההתפטרות מראשות הממשלה נועדה למנוע הגשת כתב אישום נגדו. לא מעשה הרואי היה כאן, אלא הימלטות מהבושה. אלא שגם ברקאי, כמו עיתונאים רבים נוספים, לא ייתן לעובדות הידועות לכולם להרוס לו את המיתוס. כשמדברים על יצחק רבין, עבירות על החוק הן טכניות והתחמקות מעונש היא מעשה גבורה.
אופניים טרויאניות
יש ברשותי זוג אופניים ישנים שקניתי בימי התמימות שלי, כשעוד האמנתי שמסיבות בריאותיות אעדיף לעתים לרכוב עליהם מאשר לנסוע באוטו. פעם בחצי שנה, כשאני סוף סוף נזכר בקיומם, אני מגלה שגלגליהם התרוקנו זה מכבר מכל שאריות של אוויר, ועליי לקפוץ עמם למשאבה שבתחנת הדלק הקרובה. אז איך לוקחים אופניים נטולות אוויר לתחנת הדלק? באוטו, כמובן.
קשה להאמין כמה מופרך נראה אדם המגיע ברכב לתחנת דלק כדי לנפח גלגלי אופניים. אפילו המשאבה כבר היתה מוכנה לגלגלים של מכונית, ולכן המשיכה לנפח את האופניים גם כשהם כבר סבלו מעודף חמצן. היא פשוט ראתה רכב מגיע, ולא היתה מוכנה לטוויסט הזה של מעבר לגלגלים קטנים יותר. אין ספק: זה היה מסוג הרגעים שאני מעדיף להפוך בהם לדנידין ולצאת מהם במהירות האפשרית, תוך תקווה שהמתדלקים בתחנה עסוקים באותו רגע בלמכור למישהו תוסף דלק שהוא לא צריך.
.
מלה אחת טובה
לצבא האמריקני, שסוף סוף העניק לנו את מה שאנו מבקשים כבר זמן רב בדיקת שיניים דחופה לסדאם חוסיין.
יודע את מקומי
בימים האחרונים גילינו, שבננו הקט החל לישון בעריסתו כשהוא מותח את ידיו לצדדים ומעלה על פניו הבעה של קדוש מעונה. מלבד האסוציאציה התיאולוגית הבעייתית (שמשון אוחז בעמודי הפלשתים - למה, על מה אתם חשבתם?), קלטנו שבקרוב ייצאו איבריו המתפתחים של היורש אל מחוץ לגבולות הקו הירוק, והחלטנו להעביר אותו למיטה גדולה יותר.
וכך יצאנו שלושתנו האב הבן והרוח הנשית לחפש מיטת תינוק בחנות הקרובה לביתנו. כשנכנסנו לשם, גילינו שאנחנו הזוג היחיד שהגיע עם התינוק מחוץ לרחם. יתר הזוגות בחנות פשוט דאגו לעצמם חצי שנה מראש. זה היה מדאיג אותי פחות אלמלא היה בחנות רק מוכר אחד על כמאתיים קונים. עמיתינו לקנייה ידעו בדיוק מדוע הם מקדימים לבוא. רק אחרי כיובל דקות, התפנה סוף סוף המוכר גם אלינו.
"שלום לך, תינוקת חמודה", החל להתחנחן בפני בננו זכרנו, שבדיוק היה עסוק בשינה עמוקה עם ידיים פרושות לצדדים. ניסינו להעמיד את המוכר על טעותו, אבל אז בדיוק הגיע אחד הקונים האחרים "רק לשאול שאלה". עשר דקות תמימות עברו עד שהאיש חזר אלינו.
"כמה עולה המיטה הזאת", הצבעתי בפניו על מיטה מעוצבת בצבע דובדבן. "מיטה מצוינת", אמר המוכר בחביבות, "הבת הקטנה שלי ישנה בכזאת בדיוק".
"כן, אבל כמה עולה?" התעקשתי. המוכר אמר שילך לבדוק. בדרך לבדיקה הוא שוחח ארוכות עם עוד בני זוג (האשה בחודש שמיני) שביקשו לברר על אופני הילוכים עבור ילדם העתידי. בינתיים הראתה לי אשתי מיטת תינוק יפהפייה אחרת, בצבע בוק עם עיטורים כחולים. אחרי זמן רב שנדמה לנו כנצח, וגם לא היה רחוק מזה, חזר אלינו המוכר. "שלום, אפשר לעזור לכם? איזו תינוקת מקסימה". הפעם למדנו את הלקח ולא תיקנו אותו. "מה אתה יכול לומר על זאת?" שאלה אשתי והצביעה על מיטת הבוק.
"מיטה נהדרת", התלהב האיש, "הקטנה שלי ישנה בכזאת בדיוק".
באותו רגע התעורר הזאטוט שלנו, שהיה רגיש כנראה לשקרים קטנים, והחל להשמיע את קולו הבלתי מבסוט בעליל. האפקט היה חיובי בתחילה, משום ששלושה זוגות קונים ברחו מיד מהחנות, מן הסתם שוקלים מחדש את נושא הבאת הילדים לעולם. אבל ככל שחלף הזמן, נראה המוכר שלנו עצבני יותר ויותר. הוא החל לעבור בווירטואוזיות מלקוח אחד למשנהו, מנסה למכור לול לגברת שהגיעה לקנות עגלה, ומתאר את סגולותיה של שידה בצבע אגוז ("הקטנה שלי ישנה בדיוק בכזה") לבני זוג שביקשו אמבטיה.
כשהלחץ גבר, הוא פנה אלינו בנימוס וביקש להוציא את הבת הבכיינית שלנו מהחנות ולחזור בלעדיה. "ואז אוכל להסביר לכם בדיוק על כורסת ההנקה שביקשתם", הבטיח. אז יצאנו ולא חזרנו, מסכימים בינינו שעדיף לתת לפעוט לישון בעריסה הקטנה שלו עוד מספר חודשים. הרי גם בתו של המוכר משתמשת בעריסה כזאת בדיוק.
יותר מקריאת הניצחון הקיטשית של המושל אמריקני בעיראק, יותר מנאומיהם הצפויים של בוש ובלייר, ואפילו יותר מהתגובה החנפנית והמשעשעת של נשיא צרפת, משכה את עין העולם התמונה שכבר נכנסה להיסטוריה: תמונת ההומלס-שיק של סדאם חוסיין.
זה לא היה רק עודף הכרבולות בשיער, או הזקן העבה המאפיר. היה זה המבט הנבוך, העייף ובעיקר המושפל. מראהו של סדאם כמעט השכיח מאתנו את מעשי הזוועה מתקופת שלטונו הלא רחוקה. הוא לא נראה כרודן, או כרוצח, אלא יותר כמו השכן חסר הבית מהספסל שממול. הורידו את מסכת השחץ מפניהם של מנהיגים, ופתאום תגלו צלם אנוש. מוסר השכל לכל מנהיג באשר הוא.
דורסים ובוכים
אפשר לגלות אמפתיה כלפי הצעירים שדרסו את הנער מאור חנש, שהם בסך הכול ילדים שנקלעו לסיטואציה הגדולה על מידותיהם. ניתן להניח שהנהג לא התכוון לדרוס את חנש, ושהוא וחבריו נמלטו מהמקום בגלל פאניקה מובנת כשלעצמה. אפשר אפילו להבין בדוחק מדוע חלפו ימים עד שהחליט אחד הנערים להסגיר את עצמו ואת חבריו. לא להצדיק, רק להבין.
ובכל זאת, הייתי נותן בחבורה הזאת אמון גדול יותר, אם הם לא היו נשמעים בתקשורת כמי שמדברים מגרונות עורכי דינם. יותר מדי ניסוחים מחושבים, יותר מדי פוליטיקה, הן בשחזור המקרה והן ביחס הערכי אליו. כן, כל הארבעה מצטערים על המקרה, רואים בעצמם קורבנות של הגורל ומאוד רוצים לבקר את הנער הפצוע. יש לקוות, שברגע שעורכי הדין יסיימו את תפקידם, יפיחו הארבעה מעט נשמה בכל הסיסמאות שנשמעו מהם השבוע.
שאלה אחת קטנה
האם מישהו יכול להסביר לי במדויק את הכללים מתי רקטות קסאם נופלות "ביישוב בדרום הארץ" ומתי "ליד נצר חזני"?
חשבון פתוח
במהלך ראיון עם פרופ' מרדכי קרמניצר, השווה רזי ברקאי את חקירת ראש הממשלה הנוכחי לפרשת התפטרותו של יצחק רבין ב-1977. "אז התפטר ראש הממשלה רבין בגלל העניין הטכני עם חשבון הדולרים בחו"ל של לאה רבין", הסביר המגיש, כולו הערצה להרואיזם ולגילוי היושר שבאותה התפטרות היסטורית.
אלא שהעובדות שונות מעט, כפי שברקאי בוודאי קרא בספרו של חושף פרשת חשבון הדולרים, דן מרגלית. בספר האוטוביוגרפי 'ראיתי אותם' טוען מרגלית, שחשבון הבנק בחו"ל היה שייך ליצחק רבין בדיוק כשם שהיה שייך לאשתו, וההתפטרות מראשות הממשלה נועדה למנוע הגשת כתב אישום נגדו. לא מעשה הרואי היה כאן, אלא הימלטות מהבושה. אלא שגם ברקאי, כמו עיתונאים רבים נוספים, לא ייתן לעובדות הידועות לכולם להרוס לו את המיתוס. כשמדברים על יצחק רבין, עבירות על החוק הן טכניות והתחמקות מעונש היא מעשה גבורה.
אופניים טרויאניות
יש ברשותי זוג אופניים ישנים שקניתי בימי התמימות שלי, כשעוד האמנתי שמסיבות בריאותיות אעדיף לעתים לרכוב עליהם מאשר לנסוע באוטו. פעם בחצי שנה, כשאני סוף סוף נזכר בקיומם, אני מגלה שגלגליהם התרוקנו זה מכבר מכל שאריות של אוויר, ועליי לקפוץ עמם למשאבה שבתחנת הדלק הקרובה. אז איך לוקחים אופניים נטולות אוויר לתחנת הדלק? באוטו, כמובן.
קשה להאמין כמה מופרך נראה אדם המגיע ברכב לתחנת דלק כדי לנפח גלגלי אופניים. אפילו המשאבה כבר היתה מוכנה לגלגלים של מכונית, ולכן המשיכה לנפח את האופניים גם כשהם כבר סבלו מעודף חמצן. היא פשוט ראתה רכב מגיע, ולא היתה מוכנה לטוויסט הזה של מעבר לגלגלים קטנים יותר. אין ספק: זה היה מסוג הרגעים שאני מעדיף להפוך בהם לדנידין ולצאת מהם במהירות האפשרית, תוך תקווה שהמתדלקים בתחנה עסוקים באותו רגע בלמכור למישהו תוסף דלק שהוא לא צריך.
.
מלה אחת טובה
לצבא האמריקני, שסוף סוף העניק לנו את מה שאנו מבקשים כבר זמן רב בדיקת שיניים דחופה לסדאם חוסיין.
יודע את מקומי
בימים האחרונים גילינו, שבננו הקט החל לישון בעריסתו כשהוא מותח את ידיו לצדדים ומעלה על פניו הבעה של קדוש מעונה. מלבד האסוציאציה התיאולוגית הבעייתית (שמשון אוחז בעמודי הפלשתים - למה, על מה אתם חשבתם?), קלטנו שבקרוב ייצאו איבריו המתפתחים של היורש אל מחוץ לגבולות הקו הירוק, והחלטנו להעביר אותו למיטה גדולה יותר.
וכך יצאנו שלושתנו האב הבן והרוח הנשית לחפש מיטת תינוק בחנות הקרובה לביתנו. כשנכנסנו לשם, גילינו שאנחנו הזוג היחיד שהגיע עם התינוק מחוץ לרחם. יתר הזוגות בחנות פשוט דאגו לעצמם חצי שנה מראש. זה היה מדאיג אותי פחות אלמלא היה בחנות רק מוכר אחד על כמאתיים קונים. עמיתינו לקנייה ידעו בדיוק מדוע הם מקדימים לבוא. רק אחרי כיובל דקות, התפנה סוף סוף המוכר גם אלינו.
"שלום לך, תינוקת חמודה", החל להתחנחן בפני בננו זכרנו, שבדיוק היה עסוק בשינה עמוקה עם ידיים פרושות לצדדים. ניסינו להעמיד את המוכר על טעותו, אבל אז בדיוק הגיע אחד הקונים האחרים "רק לשאול שאלה". עשר דקות תמימות עברו עד שהאיש חזר אלינו.
"כמה עולה המיטה הזאת", הצבעתי בפניו על מיטה מעוצבת בצבע דובדבן. "מיטה מצוינת", אמר המוכר בחביבות, "הבת הקטנה שלי ישנה בכזאת בדיוק".
"כן, אבל כמה עולה?" התעקשתי. המוכר אמר שילך לבדוק. בדרך לבדיקה הוא שוחח ארוכות עם עוד בני זוג (האשה בחודש שמיני) שביקשו לברר על אופני הילוכים עבור ילדם העתידי. בינתיים הראתה לי אשתי מיטת תינוק יפהפייה אחרת, בצבע בוק עם עיטורים כחולים. אחרי זמן רב שנדמה לנו כנצח, וגם לא היה רחוק מזה, חזר אלינו המוכר. "שלום, אפשר לעזור לכם? איזו תינוקת מקסימה". הפעם למדנו את הלקח ולא תיקנו אותו. "מה אתה יכול לומר על זאת?" שאלה אשתי והצביעה על מיטת הבוק.
"מיטה נהדרת", התלהב האיש, "הקטנה שלי ישנה בכזאת בדיוק".
באותו רגע התעורר הזאטוט שלנו, שהיה רגיש כנראה לשקרים קטנים, והחל להשמיע את קולו הבלתי מבסוט בעליל. האפקט היה חיובי בתחילה, משום ששלושה זוגות קונים ברחו מיד מהחנות, מן הסתם שוקלים מחדש את נושא הבאת הילדים לעולם. אבל ככל שחלף הזמן, נראה המוכר שלנו עצבני יותר ויותר. הוא החל לעבור בווירטואוזיות מלקוח אחד למשנהו, מנסה למכור לול לגברת שהגיעה לקנות עגלה, ומתאר את סגולותיה של שידה בצבע אגוז ("הקטנה שלי ישנה בדיוק בכזה") לבני זוג שביקשו אמבטיה.
כשהלחץ גבר, הוא פנה אלינו בנימוס וביקש להוציא את הבת הבכיינית שלנו מהחנות ולחזור בלעדיה. "ואז אוכל להסביר לכם בדיוק על כורסת ההנקה שביקשתם", הבטיח. אז יצאנו ולא חזרנו, מסכימים בינינו שעדיף לתת לפעוט לישון בעריסה הקטנה שלו עוד מספר חודשים. הרי גם בתו של המוכר משתמשת בעריסה כזאת בדיוק.