"מי שהרים את ידו על ארץ ישראל לא שרד כראש ממשלה" קובעת אמירה פופולרית במחנה נאמני הארץ. ובכן, בטרם מצטרף למימוש האמרה חבר חדש, הגיעה השעה לשפוך מעט אור על האמת היסטורית העומדת בבסיסה, עד כמה שיש כזו. 11 ראשי ממשלה כיהנו בישראל מאז הקמתה. רובם עזבו או הועזבו מכס ההנהגה בנסיבות שלא הוסיפו להם כבוד. אצל חלק לא מבוטל מהם אכן תפסו ה'נסיגות' מקום מרכזי בקדנציה. ועם זאת, לא תמיד אפשר למתוח קו ישיר בין ביצוע הנסיגה לבין הפסד השלטון שבא לאחריה.
סיני, נסיגה ראשונה
ראש הממשלה הראשון שנסוג נסיגה משמעותית משטחים שתפסה ישראל היה לא אחר מדוד בן גוריון. 47 שנים בדיוק לאחר הנסיגה הראשונה מחצי האי סיני, ניתן לקבוע היום כי היתה זו המבוהלת שבנסיגות שביצעה ישראל מעודה.
הימים ימי מבצע קדש. ישראל, במבצע צבאי מרשים, תפסה את חצי האי סיני והגיעה כמעט לתעלת סואץ. דוד בן גוריון, ראש הממשלה המיתולוגי, הודיע אז בכנסת על כינון "מלכות ישראל השלישית" והבטיח שישראל לא תיסוג לעולם מסיני. אלא שמגמות ההתרחבות של ישראל דאז נתקלו באולטימטום בין-לאומי שתבע נסיגה מידית של צה"ל.
בן גוריון עמד בסירובו ארבעה חודשים. אלה הסתיימו באיום מרומז ששיגרה ברית המועצות, שלפיו היא עצמה תתקוף את ישראל אם זו לא תיסוג. על פי מספר גרסאות, הקרמלין אף איים לעשות שימוש בנשק גרעיני. ישראל, ובראשה בן גוריון ("או"ם שמום" ו"לא חשוב מה יאמרו הגויים, אלא מה תעשה ישראל"), התקפלה כמעט עד לגבול הבינלאומי. במקרה ההוא הנסיגה בהחלט לא בישרה על סיום כהונת המנהיג. בן גוריון הוסיף לעמוד בראשות הממשלה 6 שנים לאחר עזיבת סיני.
את בן גוריון שפרש בתשכ"ג (1963) החליף לוי אשכול. 6 שנים היה אשכול ראש ממשלה. בימיו ידעה ישראל התפתחויות חשובות, מיתון חריף וגם מלחמה אחת מפוארת. על שמו של אשכול רשומים שחרור חבלי ארץ ישראל ההיסטוריים: שומרון ויהודה, סיני והגולן. אשכול אמנם לא התלהב מהתיישבות מסיבית של יהודים בשטחים המשוחררים, אך גם לא מנע אותה ממי שבאמת חפצו בה.
הממשלה בראשותו קיבלה החלטות סותרות בשאלת עתידם של האזורים החדשים. בישיבה אחת הוחלט שיהוו קלפי מיקוח למשא ומתן; בישיבה אחרת דווקא הוצהר שלא ייעזבו ושיהודים יישבו בהם.
ההחלטה השנייה היא שיושמה. בשורה התחתונה, המושג 'נסיגה' נעדר מן הרזומה של אשכול. לוי אשכול הוא היחיד מבין ראשי הממשלה שמת מוות טבעי במהלך הכהונה. בן 74 היה במותו.
גולדה נכנעת, רבין נכשל
גולדה מאיר, שהחליפה את אשכול, כיהנה בתפקיד ראש הממשלה כ-5 שנים. העילה המרכזית לפרישתה באמצע תשל"ד (1974) היתה בלי ספק האחריות למלחמת יום הכיפורים. אך לא רק מחדל המלחמה ליווה את דרכה הביתה, אלא גם נכונות תקדימית לעזוב שטחים שכבשה ישראל עוד במלחמת ששת הימים, קרי הגולן וסיני.
את הנסיגות ניסה למנוע המחנה הלאומי המתגבש של אותם הימים: ראש חירות מנחם בגין, גיבור המלחמה הטרי אריאל שרון וקבוצה אידיאולוגית חדשה בשם גוש אמונים. הם תקפו בעיקר את שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג'ר, משום שכפה על ישראל את הנסיגות באיומים מפורשים צעד שעד אז הדיפלומטיה הישראלית לא הכירה.
גולדה כרעה תחת הלחץ האמריקני הכבד והורתה על 'התקדמות לאחור' של כוחות צה"ל כחלק מהסכמי ההפרדה. בעיצומו של חורף תשל"ד נסוגה ישראל בסיני לקו מזרחי לתעלת סואץ. הנסיגה בגולן אל ממערב לעיר קוניטרה באה רק באביב. ממש עם סיומה, ותוך ביקורת ציבורית מתרחבת, נאלצה גולדה ללכת הביתה.
יצחק רבין, שמונה לתפקיד במקום גולדה, המשיך במתווה של קודמתו. תחילה אמנם ניסה לעמוד כנגד התכתיבים מוושינגטון, אולם כשאיימה ארה"ב ב'הערכה מחדש' של יחסיה עם ישראל, רבין שינה כיוון. הוא חתם על הסכמי הביניים, שבמסגרתם הסכים להעמיק באופן הדרגתי את הנסיגות בסיני עד ממזרח למיצרי הגידי והמתלה.
רבין גם היה הראשון לפרק יישוב ישראלי: יישוב בשם שלהבת, ליד אבו רודס. בחורף תשל"ו (1976) הסתיימו הנסיגות. באותה עת כבר היה רבין מוקף צרות. שרים בממשלתו, שאחד מהם התאבד, ובכירים במפלגתו הואשמו בשחיתות. הסכסוכים בינו לבין שר הביטחון שלו, שמעון פרס, הפכו לנחלת האומה כולה.
מעמדו של ראש הממשלה הדרדר גם בשל חוסר ניסיונו בניהול משברים פוליטיים. בעקבות גלישתו של טקס קבלת מטוסי 15F לתוך השבת הודיעה המפד"ל על משבר קואליציוני. רבין בחר להחריף את העימות עם המפלגה הדתית והראה לה את הדרך החוצה מהקואליציה. על הטעות הזו הוא שילם בפירוק הממשלה ובעריכת בחירות.
אך זה עוד לא היה הכל. שלושה שבועות לפני הבחירות הוא נאלץ להתפטר מראשות מפלגת העבודה, לאחר שנחשף חשבון הבנק האסור שהחזיקו הוא ורעייתו לאה בארה"ב. בעור שיניו ניצל הזוג מהעמדה לדין בבית משפט. רבין הורחק מכס ההנהגה לשנים ארוכות, ומפלגת העבודה הפסידה לראשונה את הבחירות (תשל"ז, 1977). המנצח היה מנחם בגין מי שסימל יותר מכל אדם אחר את הסיסמה "שטח משוחרר לא יוחזר".
הנסיגה והעצב שבעקבותיה
30 שנים היה בגין המנהיג הבלתי מעורער כמעט של האופוזיציה לממשלות מפא"י. הוא שלל באופן עקבי את המדיניות הפייסנית והמתפשרת של מפא"י. תמיד כאשר התרגשה אפשרות של נסיגה על ראשה של ישראל התייצב בגין בראש המתריעים מסכנותיה. הוא תקף את בן גוריון על שברח מסיני ב-57'. הוא עזב את ממשלת גולדה משום שזו אימצה את תוכנית רוג'רס, שכללה נכונות לנסיגות ישראליות. הוא גם הזהיר מפני הנסיגות בסיני ובגולן לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל יותר מכל דבר אחר, בגין הבטיח, כמעט נשבע, שלא יוותר ולו על גרגר חול אחד שבו החזיקה ישראל מאז מלחמת ששת הימים.
אז הבטיח. זמן קצר מאוד לאחר בחירתו דאג בגין ליידע את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כי מבחינתו סיני הנה פיקדון זמני בידי ישראל. באמצעות שר החוץ שלו, משה דיין, הודיע בגין לסאדאת כי תמורת הסכם שלום מלא תיסוג ישראל נסיגה מלאה מסיני. המסר הישראלי עשה את שלו, והמשך הסיפור ידוע.
סאדאת בא לישראל ונחתמו הסכמים בין המדינות. ישראל אכן נסוגה מכל סיני. אפילו את יישובי החבל פרק בגין, תוך עימות כואב בין יהודים ליהודים טראומה שנחרטה בזיכרון הציבור ומנהיגיו. שר הביטחון דאז, אריאל שרון, התחרט לימים על הרס היישובים וגירוש התושבים מבתיהם. מראות הפינוי נתנו את אותותיהם גם בראש הממשלה בגין, שהיה ידוע ברגישותו האנושית.
שבועות ספורים לאחר שהתייצבה ישראל על הגבול הבינלאומי יצאה ממשלתו למלחמת שלום הגליל. בגין לא היה כבר במיטבו. הוא שקע בדיכאון עמוק והתפטר מראשות הממשלה בשלהי תשמ"ג (1983). רבו הפרשנויות על מה שהביא את בגין למלנכוליה. יש האומרים שהסתבכות המלחמה בלבנון העיקה עליו, ואחרים תלו זאת במות אשתו האהובה, עליזה. עקירת מתיישבי סיני נמנתה אף היא, בדיעבד, כאירוע עצוב מבחינת בגין.
על פי גרסה זו, בגין התחרט על הנסיגה ועל הרס היישובים, במיוחד על רקע השלום הקר מאוד שהתפתח עם מצרים. בגין עצמו מעולם לא פירט מה היו מניעי התפטרותו. על המשפט המפורסם "אינני יכול עוד" שאמר בישיבת הממשלה האחרונה, לא הוסיף דבר.
כך או כך, מנחם בגין, מי שטבע את סיסמת ה'אף שעל' נחתם בדפי ההיסטוריה כאבי אבות מיישמיה של מדיניות 'שטחים תמורת שלום'. ראשי הממשלה שבאו בעקבותיו, למעט אחד, חיקו את דרכו וסחרו בשטחי המולדת בתמורה למסמכים והסכמים. אשר לבגין, הוא לא שב עוד לכוחותיו עד למותו בתשנ"ב (1992).
נץ או יונה, שניהם מנושלים
מחליפו של בגין היה יצחק שמיר (יבדל"א). שמיר ייזכר כנצי וכקשוח מבין ראשי ממשלת ישראל. חוץ מהרבה חכמת חיים וערמה, הוא הנחיל משפט נצחי אחד להיסטוריה העתידית של ישראל. זה הולך כך: "הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים". כלומר, הרצון הערבי הבסיסי לא לראות אותנו כאן היה ונותר מרכיב מפתח בקיום הישראלי.
המשפט הזה הנחה את שמיר לכל אורך תקופת כהונתו. מעולם לא הסכים לוותר ולו על מטר אחד מאדמות יש"ע או הגולן. הלחץ האמריקני, ההתפרעויות של ערביי יש"ע וגם התקשורת לא שברו אותו ולא הסיטו אותו מאמונתו זו. תקלה אחת אירעה על ידו של שמיר: בימיו נמסר למצרים חבל טאבה, מדרום לאילת. התנהלות ישראלית לא חכמה הובילה לאובדן האזור.
שמיר כיהן בתפקידו כשמונה שנים. בבחירות הכלליות של תשנ"ב (1992) הפסיד הליכוד בראשותו למפלגת העבודה וליצחק רבין. שגיאות פוליטיות חמורות של הימין דאז תרמו רבות להפסד שהביא למהפך בשלטון.
יצחק רבין נכנס לתפקידו כראש ממשלה וכשר ביטחון. בטקס חילופי השלטון, הביע שמיר, קודמו בתפקיד, תקווה שתפקידו של רבין כשר ביטחון ישפיע על החלטותיו כראש ממשלה. רבין לא אימץ את ההמלצה. שלוש שנים וחצי של כהונתו אופיינו בנכונות להתפשט מן הנכסים הטריטוריאליים ההיסטוריים שבידי ישראל. רבין הגדיר את האזורים הללו כ'נדל"ן' ולא החשיב את זיקת העם היהודי כלפיהם.
ברוח זו הוא נסוג מיריחו ומרצועת עזה והתיר לאויבי ישראל לנוע בחופשיות ביש"ע ובירושלים. בהמשך הסכים רבין לעזיבת לב לבם של אזורי יהודה ושומרון. האדמות שישראל נטשה נמסרו דווקא לאש"ף ארגון הטרור שביקש לחסל אותה. רבין הצר את צעדיה של ההתיישבות היהודית ביש"ע ואף עמד לגרש מביתם את תושבי תל רומידה בחברון.
בימיו שמטה ישראל למעשה את הבסיס המוסרי של החזקתה בשטחי יש"ע, ואולי בארץ ישראל בכלל. סופה של כהונת רבין היה מר ונמהר: בסתיו תשנ"ו (1995) הוא נרצח בתל אביב בידי מתנגד פוליטי.
שמעון פרס, שהיה הרוח החיה מאחורי המהלכים של רבין, מילא את מקומו. פרס העניק לגיטימציה מלאה לאש"ף והתעלם משאיפת הארגון להשמיד את ישראל. הוא ראה בראש הארגון, יאסר ערפאת, אישיות ראויה ובעלת ערך, והעלים עין ממעשי הרמאות שלו. נאמן לדרך זו, לא היסס פרס לנטוש את ערי יהודה ושומרון ולהסגיר אותן לידי אש"ף. התוצאה לא אחרה לבוא: בתוך חודשים ידעו ארגוני הטרור פריחה ושגשוג. מן הערים שעזב צה"ל יצאה שורת פיגועי תופת שישראל לא ידעה כמותם.
עשרות אזרחים נהרגו ברחובות ובאוטובוסים. במקביל פתח החיזבאללה במתקפת קטיושות על צפון ישראל.
את תגובתם למצב הביטחוני החמור ביטאו אזרחי ישראל בקלפי; פרס ומפלגת העבודה הפסידו בבחירות האישיות והכלליות. שמעון פרס תויג מאז כ'לוזר' של הציבוריות הישראלית. השקפותיו, לעומת זאת, המשיכו גם לממשלה הבאה.
הסכמים חייבים לכבד
בנימין נתניהו נכנס לתפקיד ראש הממשלה באביב תשנ"ו (1996). נתניהו השתדל לנהוג בקפדנות עם ערפאת ועם ארגוני הטרור שגידל, אך השיג את התוצאה ההפוכה. הוא לא הצליח להשתחרר מטבעת החנק שכרך סביבו ערפאת, ואף הביא לשיפור מעמדו של ערפאת בארצות הברית.
נתניהו המשיך במשא ומתן עם אש"ף. תחילה מסר לארגון את חברון, אחר-כך חתם על הסכם נסיגה מצפון השומרון ומאזורים נוספים. הוא הספיק להוציא לפועל רק חלק מסעיפי ההסכם, אך אז נפלה ממשלתו. הוא ניגש למערכת הבחירות תוך ספיגת השפלות מצד שותפיו לדרך.
בבחירות שנערכו בקיץ תשנ"ט (1999) הפסיד לאהוד ברק. לימים התפרסם שנתניהו היה נכון לנסיגות עמוקות ברמת הגולן, ורק סירובו של נשיא סוריה מנע את ההסכם (נתניהו מכחיש). הוא פרש לעסקים פרטיים, אך אז נקלע לחקירה פלילית מביכה ומשפילה, שבסופה התברר שהוא חף מכל אשמה.
ראש הממשלה אהוד ברק, באופן מוצהר ומעשי, הלך עד הסוף עם הרעיונות שפיתחו קודמיו. בתום שנה ממועד בחירתו הסיג את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. על הגבול החדש התייצבו מחבלי החיזבאללה. זמן קצר אחר-כך יזם ברק משא ומתן מרחיק לכת עם הפלשתינים והציע להם את השליטה בכל רחבי יהודה ושומרון, בהר הבית, באזורים נרחבים של ירושלים ובשטחים שונים במערב הנגב. ערפאת דחה את ההצעה משום שלא היתה נדיבה דיה ופתח במלחמת טרור.
ממשלתו של ברק נפלה. בבחירות שנערכו בחורף תשס"א (2001) נחל ברק הפסד צורב, ונאלץ להעביר את השלטון לאריאל שרון. לאחר כהונתו של ברק התפרסמו ספרים אשר הציגו אותו כראש הממשלה המוזר והמבולגן בתולדות ישראל.
ויתורים הם רק מילים
אריאל שרון בכמעט שלוש שנות כהונתו רמז לא אחת על נכונותו לסגת משטחים ביש"ע. לאחרונה הגדיל לעשות, כשהודיע על כוונתו להפקיר שטחים מישראל בידיעה שייתפסו בידי הפלשתינים. "ישראל לא תישאר בכל המקומות שבהם אנו נמצאים היום", שב ואמר שרון רק לפני שבוע בהרצליה.
שרון גם אינו מסתיר את כוונותיו לעקור יישובים ביש"ע. במפות שונות ששרטט לאורך השנים מחזיקה ישראל בפחות ממחצית השטח שיש בידיה כיום. כל זה במישור ההצהרתי. באופן מעשי, נכון לכתיבת שורות אלה, שרון לא עזב אף שעל מאדמות יש"ע. להיפך: ממשלתו שברה את הטאבו של כניסת צה"ל לערי הפלשתינים והפכה חדירות כאלה לדבר יום ביומו.
צעד נוסף שנקט אריאל שרון הוא בניית גדר ההפרדה, שקטעים נרחבים שלה חופפים את הקו הירוק. רק תמימים או מיתממים עדיין טוענים שלגדר לא תהיה משמעות מדינית. האם שרון יוציא לפועל את הצהרות הנסיגה הטריות מבית מדרשו? אם יעשה כך, ניתן כבר כעת לצפות שני תרחישים שעלולים להביא להפלתו: אפשרות אחת היא ששותפיו בליכוד יעדיפו לשם שינוי את דרכם האידיאולוגית על פני השלטון ויביאו להחלפתו. האפשרות האחרת היא שהפרשיות השונות אשר שמו של שרון נקשר בהן יבשילו לכדי הליך פלילי. במקרה כזה ייאלץ שרון לפנות את מקומו.
אגב, יש מי שסבור שיש קשר שלילי, בלתי מקרי, בין שני התרחישים. פרשן פוליטי בכיר אמר לי השבוע בשם מקורבים לשרון, שאם תכניות הנסיגה ימומשו שרון יינצל מכתב אישום. לעומת זאת, אם שרון לא ייסוג יהיה מי שידאג לקדם את החקירה נגדו ונגד בניו.
אז האם "מי שהרים את ידו על ארץ ישראל לא שרד כראש ממשלה"? 11 ראשי ממשלה כיהנו בישראל מאז הקמתה. רובם השאירו מאחוריהם נתח נכבד של נסיגה משטחי הארץ. כמעט כולם עזבו את התפקיד בנסיבות בלתי מחמיאות עם נסיגה או בלעדיה. אולי המסקנה היא שלא כדאי להיות
ראש ממשלה.
סיני, נסיגה ראשונה
ראש הממשלה הראשון שנסוג נסיגה משמעותית משטחים שתפסה ישראל היה לא אחר מדוד בן גוריון. 47 שנים בדיוק לאחר הנסיגה הראשונה מחצי האי סיני, ניתן לקבוע היום כי היתה זו המבוהלת שבנסיגות שביצעה ישראל מעודה.
הימים ימי מבצע קדש. ישראל, במבצע צבאי מרשים, תפסה את חצי האי סיני והגיעה כמעט לתעלת סואץ. דוד בן גוריון, ראש הממשלה המיתולוגי, הודיע אז בכנסת על כינון "מלכות ישראל השלישית" והבטיח שישראל לא תיסוג לעולם מסיני. אלא שמגמות ההתרחבות של ישראל דאז נתקלו באולטימטום בין-לאומי שתבע נסיגה מידית של צה"ל.
בן גוריון עמד בסירובו ארבעה חודשים. אלה הסתיימו באיום מרומז ששיגרה ברית המועצות, שלפיו היא עצמה תתקוף את ישראל אם זו לא תיסוג. על פי מספר גרסאות, הקרמלין אף איים לעשות שימוש בנשק גרעיני. ישראל, ובראשה בן גוריון ("או"ם שמום" ו"לא חשוב מה יאמרו הגויים, אלא מה תעשה ישראל"), התקפלה כמעט עד לגבול הבינלאומי. במקרה ההוא הנסיגה בהחלט לא בישרה על סיום כהונת המנהיג. בן גוריון הוסיף לעמוד בראשות הממשלה 6 שנים לאחר עזיבת סיני.
את בן גוריון שפרש בתשכ"ג (1963) החליף לוי אשכול. 6 שנים היה אשכול ראש ממשלה. בימיו ידעה ישראל התפתחויות חשובות, מיתון חריף וגם מלחמה אחת מפוארת. על שמו של אשכול רשומים שחרור חבלי ארץ ישראל ההיסטוריים: שומרון ויהודה, סיני והגולן. אשכול אמנם לא התלהב מהתיישבות מסיבית של יהודים בשטחים המשוחררים, אך גם לא מנע אותה ממי שבאמת חפצו בה.
הממשלה בראשותו קיבלה החלטות סותרות בשאלת עתידם של האזורים החדשים. בישיבה אחת הוחלט שיהוו קלפי מיקוח למשא ומתן; בישיבה אחרת דווקא הוצהר שלא ייעזבו ושיהודים יישבו בהם.
ההחלטה השנייה היא שיושמה. בשורה התחתונה, המושג 'נסיגה' נעדר מן הרזומה של אשכול. לוי אשכול הוא היחיד מבין ראשי הממשלה שמת מוות טבעי במהלך הכהונה. בן 74 היה במותו.
גולדה נכנעת, רבין נכשל
גולדה מאיר, שהחליפה את אשכול, כיהנה בתפקיד ראש הממשלה כ-5 שנים. העילה המרכזית לפרישתה באמצע תשל"ד (1974) היתה בלי ספק האחריות למלחמת יום הכיפורים. אך לא רק מחדל המלחמה ליווה את דרכה הביתה, אלא גם נכונות תקדימית לעזוב שטחים שכבשה ישראל עוד במלחמת ששת הימים, קרי הגולן וסיני.
את הנסיגות ניסה למנוע המחנה הלאומי המתגבש של אותם הימים: ראש חירות מנחם בגין, גיבור המלחמה הטרי אריאל שרון וקבוצה אידיאולוגית חדשה בשם גוש אמונים. הם תקפו בעיקר את שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג'ר, משום שכפה על ישראל את הנסיגות באיומים מפורשים צעד שעד אז הדיפלומטיה הישראלית לא הכירה.
גולדה כרעה תחת הלחץ האמריקני הכבד והורתה על 'התקדמות לאחור' של כוחות צה"ל כחלק מהסכמי ההפרדה. בעיצומו של חורף תשל"ד נסוגה ישראל בסיני לקו מזרחי לתעלת סואץ. הנסיגה בגולן אל ממערב לעיר קוניטרה באה רק באביב. ממש עם סיומה, ותוך ביקורת ציבורית מתרחבת, נאלצה גולדה ללכת הביתה.
יצחק רבין, שמונה לתפקיד במקום גולדה, המשיך במתווה של קודמתו. תחילה אמנם ניסה לעמוד כנגד התכתיבים מוושינגטון, אולם כשאיימה ארה"ב ב'הערכה מחדש' של יחסיה עם ישראל, רבין שינה כיוון. הוא חתם על הסכמי הביניים, שבמסגרתם הסכים להעמיק באופן הדרגתי את הנסיגות בסיני עד ממזרח למיצרי הגידי והמתלה.
רבין גם היה הראשון לפרק יישוב ישראלי: יישוב בשם שלהבת, ליד אבו רודס. בחורף תשל"ו (1976) הסתיימו הנסיגות. באותה עת כבר היה רבין מוקף צרות. שרים בממשלתו, שאחד מהם התאבד, ובכירים במפלגתו הואשמו בשחיתות. הסכסוכים בינו לבין שר הביטחון שלו, שמעון פרס, הפכו לנחלת האומה כולה.
מעמדו של ראש הממשלה הדרדר גם בשל חוסר ניסיונו בניהול משברים פוליטיים. בעקבות גלישתו של טקס קבלת מטוסי 15F לתוך השבת הודיעה המפד"ל על משבר קואליציוני. רבין בחר להחריף את העימות עם המפלגה הדתית והראה לה את הדרך החוצה מהקואליציה. על הטעות הזו הוא שילם בפירוק הממשלה ובעריכת בחירות.
אך זה עוד לא היה הכל. שלושה שבועות לפני הבחירות הוא נאלץ להתפטר מראשות מפלגת העבודה, לאחר שנחשף חשבון הבנק האסור שהחזיקו הוא ורעייתו לאה בארה"ב. בעור שיניו ניצל הזוג מהעמדה לדין בבית משפט. רבין הורחק מכס ההנהגה לשנים ארוכות, ומפלגת העבודה הפסידה לראשונה את הבחירות (תשל"ז, 1977). המנצח היה מנחם בגין מי שסימל יותר מכל אדם אחר את הסיסמה "שטח משוחרר לא יוחזר".
הנסיגה והעצב שבעקבותיה
30 שנים היה בגין המנהיג הבלתי מעורער כמעט של האופוזיציה לממשלות מפא"י. הוא שלל באופן עקבי את המדיניות הפייסנית והמתפשרת של מפא"י. תמיד כאשר התרגשה אפשרות של נסיגה על ראשה של ישראל התייצב בגין בראש המתריעים מסכנותיה. הוא תקף את בן גוריון על שברח מסיני ב-57'. הוא עזב את ממשלת גולדה משום שזו אימצה את תוכנית רוג'רס, שכללה נכונות לנסיגות ישראליות. הוא גם הזהיר מפני הנסיגות בסיני ובגולן לאחר מלחמת יום הכיפורים. אבל יותר מכל דבר אחר, בגין הבטיח, כמעט נשבע, שלא יוותר ולו על גרגר חול אחד שבו החזיקה ישראל מאז מלחמת ששת הימים.
אז הבטיח. זמן קצר מאוד לאחר בחירתו דאג בגין ליידע את נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כי מבחינתו סיני הנה פיקדון זמני בידי ישראל. באמצעות שר החוץ שלו, משה דיין, הודיע בגין לסאדאת כי תמורת הסכם שלום מלא תיסוג ישראל נסיגה מלאה מסיני. המסר הישראלי עשה את שלו, והמשך הסיפור ידוע.
סאדאת בא לישראל ונחתמו הסכמים בין המדינות. ישראל אכן נסוגה מכל סיני. אפילו את יישובי החבל פרק בגין, תוך עימות כואב בין יהודים ליהודים טראומה שנחרטה בזיכרון הציבור ומנהיגיו. שר הביטחון דאז, אריאל שרון, התחרט לימים על הרס היישובים וגירוש התושבים מבתיהם. מראות הפינוי נתנו את אותותיהם גם בראש הממשלה בגין, שהיה ידוע ברגישותו האנושית.
שבועות ספורים לאחר שהתייצבה ישראל על הגבול הבינלאומי יצאה ממשלתו למלחמת שלום הגליל. בגין לא היה כבר במיטבו. הוא שקע בדיכאון עמוק והתפטר מראשות הממשלה בשלהי תשמ"ג (1983). רבו הפרשנויות על מה שהביא את בגין למלנכוליה. יש האומרים שהסתבכות המלחמה בלבנון העיקה עליו, ואחרים תלו זאת במות אשתו האהובה, עליזה. עקירת מתיישבי סיני נמנתה אף היא, בדיעבד, כאירוע עצוב מבחינת בגין.
על פי גרסה זו, בגין התחרט על הנסיגה ועל הרס היישובים, במיוחד על רקע השלום הקר מאוד שהתפתח עם מצרים. בגין עצמו מעולם לא פירט מה היו מניעי התפטרותו. על המשפט המפורסם "אינני יכול עוד" שאמר בישיבת הממשלה האחרונה, לא הוסיף דבר.
כך או כך, מנחם בגין, מי שטבע את סיסמת ה'אף שעל' נחתם בדפי ההיסטוריה כאבי אבות מיישמיה של מדיניות 'שטחים תמורת שלום'. ראשי הממשלה שבאו בעקבותיו, למעט אחד, חיקו את דרכו וסחרו בשטחי המולדת בתמורה למסמכים והסכמים. אשר לבגין, הוא לא שב עוד לכוחותיו עד למותו בתשנ"ב (1992).
נץ או יונה, שניהם מנושלים
מחליפו של בגין היה יצחק שמיר (יבדל"א). שמיר ייזכר כנצי וכקשוח מבין ראשי ממשלת ישראל. חוץ מהרבה חכמת חיים וערמה, הוא הנחיל משפט נצחי אחד להיסטוריה העתידית של ישראל. זה הולך כך: "הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים". כלומר, הרצון הערבי הבסיסי לא לראות אותנו כאן היה ונותר מרכיב מפתח בקיום הישראלי.
המשפט הזה הנחה את שמיר לכל אורך תקופת כהונתו. מעולם לא הסכים לוותר ולו על מטר אחד מאדמות יש"ע או הגולן. הלחץ האמריקני, ההתפרעויות של ערביי יש"ע וגם התקשורת לא שברו אותו ולא הסיטו אותו מאמונתו זו. תקלה אחת אירעה על ידו של שמיר: בימיו נמסר למצרים חבל טאבה, מדרום לאילת. התנהלות ישראלית לא חכמה הובילה לאובדן האזור.
שמיר כיהן בתפקידו כשמונה שנים. בבחירות הכלליות של תשנ"ב (1992) הפסיד הליכוד בראשותו למפלגת העבודה וליצחק רבין. שגיאות פוליטיות חמורות של הימין דאז תרמו רבות להפסד שהביא למהפך בשלטון.
יצחק רבין נכנס לתפקידו כראש ממשלה וכשר ביטחון. בטקס חילופי השלטון, הביע שמיר, קודמו בתפקיד, תקווה שתפקידו של רבין כשר ביטחון ישפיע על החלטותיו כראש ממשלה. רבין לא אימץ את ההמלצה. שלוש שנים וחצי של כהונתו אופיינו בנכונות להתפשט מן הנכסים הטריטוריאליים ההיסטוריים שבידי ישראל. רבין הגדיר את האזורים הללו כ'נדל"ן' ולא החשיב את זיקת העם היהודי כלפיהם.
ברוח זו הוא נסוג מיריחו ומרצועת עזה והתיר לאויבי ישראל לנוע בחופשיות ביש"ע ובירושלים. בהמשך הסכים רבין לעזיבת לב לבם של אזורי יהודה ושומרון. האדמות שישראל נטשה נמסרו דווקא לאש"ף ארגון הטרור שביקש לחסל אותה. רבין הצר את צעדיה של ההתיישבות היהודית ביש"ע ואף עמד לגרש מביתם את תושבי תל רומידה בחברון.
בימיו שמטה ישראל למעשה את הבסיס המוסרי של החזקתה בשטחי יש"ע, ואולי בארץ ישראל בכלל. סופה של כהונת רבין היה מר ונמהר: בסתיו תשנ"ו (1995) הוא נרצח בתל אביב בידי מתנגד פוליטי.
שמעון פרס, שהיה הרוח החיה מאחורי המהלכים של רבין, מילא את מקומו. פרס העניק לגיטימציה מלאה לאש"ף והתעלם משאיפת הארגון להשמיד את ישראל. הוא ראה בראש הארגון, יאסר ערפאת, אישיות ראויה ובעלת ערך, והעלים עין ממעשי הרמאות שלו. נאמן לדרך זו, לא היסס פרס לנטוש את ערי יהודה ושומרון ולהסגיר אותן לידי אש"ף. התוצאה לא אחרה לבוא: בתוך חודשים ידעו ארגוני הטרור פריחה ושגשוג. מן הערים שעזב צה"ל יצאה שורת פיגועי תופת שישראל לא ידעה כמותם.
עשרות אזרחים נהרגו ברחובות ובאוטובוסים. במקביל פתח החיזבאללה במתקפת קטיושות על צפון ישראל.
את תגובתם למצב הביטחוני החמור ביטאו אזרחי ישראל בקלפי; פרס ומפלגת העבודה הפסידו בבחירות האישיות והכלליות. שמעון פרס תויג מאז כ'לוזר' של הציבוריות הישראלית. השקפותיו, לעומת זאת, המשיכו גם לממשלה הבאה.
הסכמים חייבים לכבד
בנימין נתניהו נכנס לתפקיד ראש הממשלה באביב תשנ"ו (1996). נתניהו השתדל לנהוג בקפדנות עם ערפאת ועם ארגוני הטרור שגידל, אך השיג את התוצאה ההפוכה. הוא לא הצליח להשתחרר מטבעת החנק שכרך סביבו ערפאת, ואף הביא לשיפור מעמדו של ערפאת בארצות הברית.
נתניהו המשיך במשא ומתן עם אש"ף. תחילה מסר לארגון את חברון, אחר-כך חתם על הסכם נסיגה מצפון השומרון ומאזורים נוספים. הוא הספיק להוציא לפועל רק חלק מסעיפי ההסכם, אך אז נפלה ממשלתו. הוא ניגש למערכת הבחירות תוך ספיגת השפלות מצד שותפיו לדרך.
בבחירות שנערכו בקיץ תשנ"ט (1999) הפסיד לאהוד ברק. לימים התפרסם שנתניהו היה נכון לנסיגות עמוקות ברמת הגולן, ורק סירובו של נשיא סוריה מנע את ההסכם (נתניהו מכחיש). הוא פרש לעסקים פרטיים, אך אז נקלע לחקירה פלילית מביכה ומשפילה, שבסופה התברר שהוא חף מכל אשמה.
ראש הממשלה אהוד ברק, באופן מוצהר ומעשי, הלך עד הסוף עם הרעיונות שפיתחו קודמיו. בתום שנה ממועד בחירתו הסיג את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. על הגבול החדש התייצבו מחבלי החיזבאללה. זמן קצר אחר-כך יזם ברק משא ומתן מרחיק לכת עם הפלשתינים והציע להם את השליטה בכל רחבי יהודה ושומרון, בהר הבית, באזורים נרחבים של ירושלים ובשטחים שונים במערב הנגב. ערפאת דחה את ההצעה משום שלא היתה נדיבה דיה ופתח במלחמת טרור.
ממשלתו של ברק נפלה. בבחירות שנערכו בחורף תשס"א (2001) נחל ברק הפסד צורב, ונאלץ להעביר את השלטון לאריאל שרון. לאחר כהונתו של ברק התפרסמו ספרים אשר הציגו אותו כראש הממשלה המוזר והמבולגן בתולדות ישראל.
ויתורים הם רק מילים
אריאל שרון בכמעט שלוש שנות כהונתו רמז לא אחת על נכונותו לסגת משטחים ביש"ע. לאחרונה הגדיל לעשות, כשהודיע על כוונתו להפקיר שטחים מישראל בידיעה שייתפסו בידי הפלשתינים. "ישראל לא תישאר בכל המקומות שבהם אנו נמצאים היום", שב ואמר שרון רק לפני שבוע בהרצליה.
שרון גם אינו מסתיר את כוונותיו לעקור יישובים ביש"ע. במפות שונות ששרטט לאורך השנים מחזיקה ישראל בפחות ממחצית השטח שיש בידיה כיום. כל זה במישור ההצהרתי. באופן מעשי, נכון לכתיבת שורות אלה, שרון לא עזב אף שעל מאדמות יש"ע. להיפך: ממשלתו שברה את הטאבו של כניסת צה"ל לערי הפלשתינים והפכה חדירות כאלה לדבר יום ביומו.
צעד נוסף שנקט אריאל שרון הוא בניית גדר ההפרדה, שקטעים נרחבים שלה חופפים את הקו הירוק. רק תמימים או מיתממים עדיין טוענים שלגדר לא תהיה משמעות מדינית. האם שרון יוציא לפועל את הצהרות הנסיגה הטריות מבית מדרשו? אם יעשה כך, ניתן כבר כעת לצפות שני תרחישים שעלולים להביא להפלתו: אפשרות אחת היא ששותפיו בליכוד יעדיפו לשם שינוי את דרכם האידיאולוגית על פני השלטון ויביאו להחלפתו. האפשרות האחרת היא שהפרשיות השונות אשר שמו של שרון נקשר בהן יבשילו לכדי הליך פלילי. במקרה כזה ייאלץ שרון לפנות את מקומו.
אגב, יש מי שסבור שיש קשר שלילי, בלתי מקרי, בין שני התרחישים. פרשן פוליטי בכיר אמר לי השבוע בשם מקורבים לשרון, שאם תכניות הנסיגה ימומשו שרון יינצל מכתב אישום. לעומת זאת, אם שרון לא ייסוג יהיה מי שידאג לקדם את החקירה נגדו ונגד בניו.
אז האם "מי שהרים את ידו על ארץ ישראל לא שרד כראש ממשלה"? 11 ראשי ממשלה כיהנו בישראל מאז הקמתה. רובם השאירו מאחוריהם נתח נכבד של נסיגה משטחי הארץ. כמעט כולם עזבו את התפקיד בנסיבות בלתי מחמיאות עם נסיגה או בלעדיה. אולי המסקנה היא שלא כדאי להיות
ראש ממשלה.