חסידים מספרים כי פעם אחת, אחר הדלקת הנרות של חנוכה, הלך הרב הקדוש ר' אברהם יהושע העשיל מאפטא בעל אוהב ישראל החוצה, עמד שם כרבע שעה, חזר הביתה, וישב על כיסאו בעצבות גדולה. אחר-כך הלך שנית החוצה, חזר הביתה, וישב על כיסאו בשמחה רבה, ואמר לאנשים שהיו איתו בבית: כשהייתי בפעם הראשונה בחוץ, והשקפתי על עירנו מדז'יבוז', ראיתי שכל הפרנסה שנקצבה להם בראש השנה כבר אכלו עד חנוכה, לכן הייתי שרוי בעצבות גדולה. ונמלכתי ללכת שנית להסתכל בשמים, אולי לא ראיתי בפעם הראשונה את האמת. וראיתי שנית, כי האמת איתי, אלא שאף בשנה שעברה היה כך, והשי"ת פרנסם כל השנה, וודאי שאף עתה יפרנסם השי"ת ברחמיו כל השנה בכל טוב.
זמנים רבים ניתנו במסורת היהודית לגמר חיתום הדין של הימים הנוראים. ראשיתם בראש השנה, מתמשכים הם ליום הכיפורים, לאחריהם להושענא רבה, ולאחריהם לימי החנוכה. מסתבר כי בעומק התמשכותם של ימי הדין עד לחנוכה מונחת ההבנה כי רישומם של הימים הגדולים שלהם זכינו בימי תשרי ממשיך להשפיע עד עיצומו של החורף, בימי החנוכה.
מסורות אלו הן העומדות בבסיס הסיפור שלנו, שבו האוהב ישראל מאפטא מתבונן בשעה שהנרות דולקים בפרנסתם של יושבי מדז'יבוז' שנקצבה להם בראש השנה. למרבה הצער רואה הצדיק כי פרנסתם הקצובה של תושבי העיר נגמרה, וחזות קשה נשקפת להם מן השמים. נראה שלדברים גם משמעות סמלית. כל עוד שלא הגיעו ימי החנוכה, ישנה אפשרות עדיין להשפיע על גמר חיתום הדין של הימים הנוראים, אולם משהגיעו ימי החנוכה הרי שהאשראי עומד להסתיים והדבר מביא על האוהב ישראל מאפטא עצבות גדולה.
היציאה החוצה וההתבוננות ברקיע השמים מזכירה לנו מעמד דומה אצל אברהם אבינו: "ויוצא אתו החוצה, ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך".
פרשנותו של רש"י למעמד זה עשויה להביא אותנו להבנה מעמיקה של הסיפור שלנו: "ויוצא אתו
החוצה לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן... הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה".
יציאתו של האוהב ישראל החוצה והתבוננותו בשמים מפגישה אותו עם ההנהגה הטבעית והפשוטה של העולם, ואנשי מדז'יבוז' בתוכו. על פי המהלך הטבעי של הדברים, כילו אנשי העיר את פרנסתם הקצובה להם בימים שעברו מראש השנה ועד ימי החנוכה. בהשקפה ראשונה, חזות זו הנשקפת מן השמים מעוררת אצל האוהב ישראל דאגה רבה.
אולם היציאה השנייה החוצה עומדת בסימן פירושו של רש"י; היא המבט העל-טבעי המאפיין כל-כך את מהלך ענייניהם של ישראל. גם בשנה שעברה כילו אנשי העיר את פרנסתם בימים שבין ראש השנה לחנוכה, ובכל זאת זן אותם הקב"ה ברחמיו. משמעות הדברים היא שגם אם על פי דרך הטבע אין ישראל ראויים לפרנסה, בכל זאת זן אותם הקב"ה.
דרך מיוחדת יש לו לקב"ה בהנהגת ישראל, דרך שהיא למעלה מכוכבי השמים. ביציאתו השנייה של האוהב ישראל החוצה, הוא יוצא מאצטגנינות שלו, מהחשבון הרגיל, ומכיר בעובדה שדרכם של ישראל להיות ניזונים בדרך נסית. בהקשר זה אמרו חכמים "אין מזל לישראל", כלומר אין הנהגתם של ישראל תלויה במזלות אלא בהנהגת בורא עולם עצמו. משמכיר האוהב ישראל בצורת ההנהגה הזו, הוא מתרגם אותה מידית למידת הביטחון, המבשרת שכשם שהנהיג הקב"ה את ישראל למעלה מן הטבע בשנה שעברה, כך יעשה גם בשנה הזאת.
מעניין לצרף לכאן את העובדה כי זמן התרחשותו של כל המעמד הזה הוא בעת שנרות החנוכה דולקים. זמן זה של דליקת הנרות היווה מאז ומעולם זמן מסוגל. נהגו הנשים שאין עושות מלאכה בשעה שהנרות דולקים, זכר לנס. זמן דליקת הנרות הוא הזמן המסוגל לזיכרון הנס. נס החנוכה מסמל כי דרך התנהלותם של ישראל בעולם אינה על פי הטבע. בדרך הטבע היה ראוי שפרנסת השמן של המנורה תכלה כבר בלילה הראשון, אולם הקב"ה זן את המנורה ברחמיו.
דרך מיוחדת ישנה לשפע לזרום אל ישראל. דרך מיוחדת זו נגלית בהארת נרות החנוכה. כשיוצא הצדיק מאפטא החוצה ורואה את השמים, רואה הוא את דרך הטבע ואת הדרך שלמעלה מן הטבע, ויודע שנחתם דינם של ישראל לטובה.
זמנים רבים ניתנו במסורת היהודית לגמר חיתום הדין של הימים הנוראים. ראשיתם בראש השנה, מתמשכים הם ליום הכיפורים, לאחריהם להושענא רבה, ולאחריהם לימי החנוכה. מסתבר כי בעומק התמשכותם של ימי הדין עד לחנוכה מונחת ההבנה כי רישומם של הימים הגדולים שלהם זכינו בימי תשרי ממשיך להשפיע עד עיצומו של החורף, בימי החנוכה.
מסורות אלו הן העומדות בבסיס הסיפור שלנו, שבו האוהב ישראל מאפטא מתבונן בשעה שהנרות דולקים בפרנסתם של יושבי מדז'יבוז' שנקצבה להם בראש השנה. למרבה הצער רואה הצדיק כי פרנסתם הקצובה של תושבי העיר נגמרה, וחזות קשה נשקפת להם מן השמים. נראה שלדברים גם משמעות סמלית. כל עוד שלא הגיעו ימי החנוכה, ישנה אפשרות עדיין להשפיע על גמר חיתום הדין של הימים הנוראים, אולם משהגיעו ימי החנוכה הרי שהאשראי עומד להסתיים והדבר מביא על האוהב ישראל מאפטא עצבות גדולה.
היציאה החוצה וההתבוננות ברקיע השמים מזכירה לנו מעמד דומה אצל אברהם אבינו: "ויוצא אתו החוצה, ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם, ויאמר לו כה יהיה זרעך".
פרשנותו של רש"י למעמד זה עשויה להביא אותנו להבנה מעמיקה של הסיפור שלנו: "ויוצא אתו
החוצה לפי פשוטו הוציאו מאהלו לחוץ לראות הכוכבים. ולפי מדרשו אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן... הוציאו מחללו של עולם והגביהו למעלה מן הכוכבים וזהו לשון הבטה מלמעלה למטה".
יציאתו של האוהב ישראל החוצה והתבוננותו בשמים מפגישה אותו עם ההנהגה הטבעית והפשוטה של העולם, ואנשי מדז'יבוז' בתוכו. על פי המהלך הטבעי של הדברים, כילו אנשי העיר את פרנסתם הקצובה להם בימים שעברו מראש השנה ועד ימי החנוכה. בהשקפה ראשונה, חזות זו הנשקפת מן השמים מעוררת אצל האוהב ישראל דאגה רבה.
אולם היציאה השנייה החוצה עומדת בסימן פירושו של רש"י; היא המבט העל-טבעי המאפיין כל-כך את מהלך ענייניהם של ישראל. גם בשנה שעברה כילו אנשי העיר את פרנסתם בימים שבין ראש השנה לחנוכה, ובכל זאת זן אותם הקב"ה ברחמיו. משמעות הדברים היא שגם אם על פי דרך הטבע אין ישראל ראויים לפרנסה, בכל זאת זן אותם הקב"ה.
דרך מיוחדת יש לו לקב"ה בהנהגת ישראל, דרך שהיא למעלה מכוכבי השמים. ביציאתו השנייה של האוהב ישראל החוצה, הוא יוצא מאצטגנינות שלו, מהחשבון הרגיל, ומכיר בעובדה שדרכם של ישראל להיות ניזונים בדרך נסית. בהקשר זה אמרו חכמים "אין מזל לישראל", כלומר אין הנהגתם של ישראל תלויה במזלות אלא בהנהגת בורא עולם עצמו. משמכיר האוהב ישראל בצורת ההנהגה הזו, הוא מתרגם אותה מידית למידת הביטחון, המבשרת שכשם שהנהיג הקב"ה את ישראל למעלה מן הטבע בשנה שעברה, כך יעשה גם בשנה הזאת.
מעניין לצרף לכאן את העובדה כי זמן התרחשותו של כל המעמד הזה הוא בעת שנרות החנוכה דולקים. זמן זה של דליקת הנרות היווה מאז ומעולם זמן מסוגל. נהגו הנשים שאין עושות מלאכה בשעה שהנרות דולקים, זכר לנס. זמן דליקת הנרות הוא הזמן המסוגל לזיכרון הנס. נס החנוכה מסמל כי דרך התנהלותם של ישראל בעולם אינה על פי הטבע. בדרך הטבע היה ראוי שפרנסת השמן של המנורה תכלה כבר בלילה הראשון, אולם הקב"ה זן את המנורה ברחמיו.
דרך מיוחדת ישנה לשפע לזרום אל ישראל. דרך מיוחדת זו נגלית בהארת נרות החנוכה. כשיוצא הצדיק מאפטא החוצה ורואה את השמים, רואה הוא את דרך הטבע ואת הדרך שלמעלה מן הטבע, ויודע שנחתם דינם של ישראל לטובה.