סליחה, טעות באידיאולוגיה
פרס התגובה האוטומטית החלולה של השבוע מוענק לח"כ אופיר פינס, שהאשים את מדיניות הממשלה בנגע הסרבנות בצבא. "אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה יוצרת מצב בלתי נסבל בתוך הצבא המשמש ראי של העם", אמר פינס, שבעצמו שלל את תופעת הסרבנות.
מישהו צריך להזכיר לפינס, שלא אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה יצרה את הסרבנות של אנשי סיירת מטכ"ל, אלא אידיאולוגיית אותו שמאל הכולל רבים משותפיו לדרך של פינס. אידיאולוגיית ה"כיבוש-משחית-פושעי-מלחמה-מחסומים-התעללות-בפלשתינים-התנחלויות-מבודדות-מה-אנחנו-עושים-שם-בכלל" על שם זהבה גלאון היא האידיאולוגיה שיוצרת מצב בלתי נסבל בצבא. השמאל הישראלי יצר את האווירה נגד צה"ל ובעד "העם הפלשתיני", ומכתב הסרבנים הוא רק תוצאה בלתי נמנעת שלה.
חג האורנן
בגיליון 'סופשבוע' של מעריב פורסם ראיון עם הבלשן הכנעני ושונא החרדים, פרופ' עוזי אורנן (מישהו צריך פעם לחקור מדוע אנשים בשם 'אורנן' הם תמיד האנטי דתיים הקיצוניים ביותר). במהלך הראיון מתייחס הפרופסור בן ה-80 בכאב לעניין החזרה בתשובה של נכדתו. הנה שני ציטוטים מאלפים:
"כתבתי לה... עד כמה אני חושב שהשקפת עולמי החילונית והחופשית היא נעלה ושווה הרבה יותר מאשר ההשקפות הדתיות, שהן צרות אופקים, הן חושבות שכל האמת אצלן, הן לא מוכנות לשמוע דבר מה אחר..."
"אני לא הייתי בחתונה שלה. מה, אני אלך לנבלה כזאת? לחתונה דתית ועוד של בני משפחה שלי? סתם ביזיון".
שאלה אחת קטנה
אם המשמיצים צודקים, ואורי אורבך באמת הביא לערוץ התכלת תכנים דתיים מדי, כיצד קרה ש-82 אחוזים ממנויי הערוץ הם חילונים? מה אותם חילונים ציפו למצוא בערוץ, את פרויקט מהות החיים של שרי אריסון?
חדשות במקום פוליטיקה
קשה להאמין שגם היום, על סף 2004, תוכנית כמו 'פוליטיקה' עדיין משודרת בטלוויזיה. העניין שמגלה הציבור בפוליטיקה המקומית הולך ופוחת בד בבד עם נסיקתן של תוכניות המציאות והטלנובלות, אבל בערוץ הראשון כנראה לא שמעו על כך. שם עדיין יושבים אותם פוליטיקאים סביב אותו שולחן ומייצרים אותם ויכוחים על אותם נושאים. רק הפרובוקטור טומי לפיד כבר לא מגיע לבקר כמו פעם. מגדלי התאומים נפלו, סדאם חוסיין נתפס, העולם כולו השתנה, ובערוץ 1 עדיין מצפים ממני להדליק טלוויזיה בשביל יולי תמיר ושאול יהלום.
וכאילו אין די בבזבוז הזמן הטלוויזיוני, משודרת אותה תוכנית גם ברשת ב' של קול ישראל. והנה הפתעה: לעומת השידור הטלוויזיוני המיושן והמשעמם, 'פוליטיקה' כתוכנית רדיו היא בידור לא רע בכלל. אולי לא משהו שהייתי מוותר בשבילו על שינה טובה, אבל בהחלט תוכנית העשויה, למשל, להעביר בנעימים נסיעה מתישה בכבישי הארץ. כל עוד ערוץ 7 לא משודר ברדיו, יכול הנהג הישראלי להאזין בינתיים לפוליטיקה של 'פוליטיקה', גם אם ישכח הכול עד סיום הנסיעה.
אבל כמו שקורה לפעמים ברשות השידור, על כל החלטה נכונה מתקבלות שתיים וחצי החלטות מטופשות. אם כבר משדרים 'פוליטיקה' ברדיו, לא יכול להיות שבשיאו של הדיון ייקטע השידור לטובת מהדורת חדשות. עם כל הכבוד לקדושת השעה העגולה ברדיו, אף אחד מאלה שטרחו להיצמד ל'פוליטיקה' הרדיופונית לא עשה זאת כדי שיפסיקו לו את התוכנית באמצע, ודאי לא כדי להקשיב לאותן חדשות משעממות שכבר שודרו במהלך כל הערב.
בטלוויזיה זה כבר כמעט לא קורה: בטקסי פרסים ובמשחקי כדורסל כבר יודעים לצאת לפרסומות או להודעות חסות בלי שהצופה יפסיד משהו חשוב או מהותי מתוך התוכנית. גם כאשר מפסיקים סדרת מתח לטובת עדכון חדשות קצר עניין מאוס כשלעצמו הסדרה תימשך מהמקום שבו הופסקה, ולא חמש דקות מאוחר יותר. כאשר ברשת ב' מביאים במודע שידור קטוע וחלקי של דיונים ב'פוליטיקה', זהו זלזול מעצבן של מקבלי ההחלטות ברדיו בחומר המשודר בו.
מלה אחת טובה
לשיר החביב והגלגל"צי 'hello' של 'בלאקפילד', שהוא פרויקט משותף לאביב גפן ולמוזיקאי הבריטי סטיבן וילסון. מדוע זהו שיר מוצלח? כנראה בגלל שהמבצע הוא ווילסון ולא גפן.
יודע את מקומי
בשבוע שעבר, בעוד המוני בית ישראל חוגגים את סל הניצחון המדהים של אנתוני פארקר ממכבי תל-אביב, ישבנו הזוגה ואני וסעדנו את ארוחת הערב שלנו לאור נרות. עוד ערב רומנטי? לא ממש, אלא אם מחשיבים את החיבוק שנתן דיוויד בלאט לפיני גרשון. לעומתם, רעייתי ואני בסך הכול חגגנו את הקצר החשמלי השלישי שלנו בתוך שבוע.
הנה חוק חדש שלא תמצאו בשום מקום: מספר המכשירים החשמליים שיש להדליק בבית כדי לגרום לקצר הולך וקטן בכל פעם. אם לפני שבועיים כבה לנו החשמל בגלל שימוש במזגן פלוס שני רדיאטורים, שני מחשבים, טלוויזיה ומכונת כביסה, בשבוע שעבר השיגו שני רדיאטורים וקומקום חשמלי אחד אותו אפקט בדיוק. בינתיים, שום חשמלאי לא הצליח לספק לנו הסבר מדעי לנפילת המתח הגדולה. אין זאת כי אם גזרה משמיים, או אולי משהו אפילו יותר מפחיד - גזירה מחברת החשמל.
וכאן נמצאת הבעיה הגדולה באמת: בבתים נורמליים, הקשר עם חברת החשמל מתחיל ומסתיים בצפייה מבוקרת בתשדירי השירות של שקע ותקע. אם קורה חלילה קצר חשמלי, הולכים ומרימים את הנתיך שנפל בארון החשמל, ובזה מסתיים הסיפור. אלא שארון החשמל שלנו, מסתבר, ניחן בפיוזים עם אורך רוח, שאינם ממהרים לקפוץ על כל קצר קטן. במקומם, נשרפים לנו נתיכים סמויים בארון החשמל הראשי והנעול, דבר המחייב אותנו ליצור קשרים עמוקים מדי עם הטלפניות החביבות של חברת החשמל.
"אין ברירה", אמרה לי מיטל בשבוע שעבר (זה בסדר, גם היא כבר קוראת לי בשם הפרטי) "נשלח לכם טכנאי, ואחר כך תצטרכו להסתפק בתנור חימום ובנורה חשמלית אחת, כדי שלא יהיה לכם עוד קצר".
"השתגעת?" נבהלתי, "בשבוע הבא חנוכה, וכל המשפחה מגיעה אלינו להדלקת נרות. איך נסתדר בלי להדליק אורות ומזגן?"
"אולי פשוט תדליקו יותר נרות?" הציעה באמפתיה. בעוד אני תוהה אם עובדת חברת החשמל בכלל יודעת מה זה נרות חנוכה, או נרות בכלל, הגיע לביתנו טכנאי החברה והחליף לנו את הנתיך בארון הראשי. "להתראות מחר", עקץ אותנו בחיוך לפני שהלך לדרכו. בשלושת הימים הבאים לא הפעלנו אפילו מכשירים העובדים על בטריות. מה שבטוח - בטוח.
אלא שאחרי שבוע שלם התברר, כי כל חששותינו היו לשווא. הנתיך הקטן, שהיה אמור להספיק ליום אחד, החזיק מעמד שמונה ימים שלמים, כלומר עד לרגע זה ממש. גם הדלקת הנרות המשפחתית שלנו עברה בשלום וללא תקלות, להוציא אגרטל זכוכית שנשבר על ידי אחד האחיינים השובבים שלי. בכל אופן, בכל הקשור לחשמל בבית חזרנו לחיות במתח גבוה כמו ברוב בתי ישראל, בטח בימים שמכבי תל-אביב משחקת.
פרס התגובה האוטומטית החלולה של השבוע מוענק לח"כ אופיר פינס, שהאשים את מדיניות הממשלה בנגע הסרבנות בצבא. "אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה יוצרת מצב בלתי נסבל בתוך הצבא המשמש ראי של העם", אמר פינס, שבעצמו שלל את תופעת הסרבנות.
מישהו צריך להזכיר לפינס, שלא אידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה יצרה את הסרבנות של אנשי סיירת מטכ"ל, אלא אידיאולוגיית אותו שמאל הכולל רבים משותפיו לדרך של פינס. אידיאולוגיית ה"כיבוש-משחית-פושעי-מלחמה-מחסומים-התעללות-בפלשתינים-התנחלויות-מבודדות-מה-אנחנו-עושים-שם-בכלל" על שם זהבה גלאון היא האידיאולוגיה שיוצרת מצב בלתי נסבל בצבא. השמאל הישראלי יצר את האווירה נגד צה"ל ובעד "העם הפלשתיני", ומכתב הסרבנים הוא רק תוצאה בלתי נמנעת שלה.
חג האורנן
בגיליון 'סופשבוע' של מעריב פורסם ראיון עם הבלשן הכנעני ושונא החרדים, פרופ' עוזי אורנן (מישהו צריך פעם לחקור מדוע אנשים בשם 'אורנן' הם תמיד האנטי דתיים הקיצוניים ביותר). במהלך הראיון מתייחס הפרופסור בן ה-80 בכאב לעניין החזרה בתשובה של נכדתו. הנה שני ציטוטים מאלפים:
"כתבתי לה... עד כמה אני חושב שהשקפת עולמי החילונית והחופשית היא נעלה ושווה הרבה יותר מאשר ההשקפות הדתיות, שהן צרות אופקים, הן חושבות שכל האמת אצלן, הן לא מוכנות לשמוע דבר מה אחר..."
"אני לא הייתי בחתונה שלה. מה, אני אלך לנבלה כזאת? לחתונה דתית ועוד של בני משפחה שלי? סתם ביזיון".
שאלה אחת קטנה
אם המשמיצים צודקים, ואורי אורבך באמת הביא לערוץ התכלת תכנים דתיים מדי, כיצד קרה ש-82 אחוזים ממנויי הערוץ הם חילונים? מה אותם חילונים ציפו למצוא בערוץ, את פרויקט מהות החיים של שרי אריסון?
חדשות במקום פוליטיקה
קשה להאמין שגם היום, על סף 2004, תוכנית כמו 'פוליטיקה' עדיין משודרת בטלוויזיה. העניין שמגלה הציבור בפוליטיקה המקומית הולך ופוחת בד בבד עם נסיקתן של תוכניות המציאות והטלנובלות, אבל בערוץ הראשון כנראה לא שמעו על כך. שם עדיין יושבים אותם פוליטיקאים סביב אותו שולחן ומייצרים אותם ויכוחים על אותם נושאים. רק הפרובוקטור טומי לפיד כבר לא מגיע לבקר כמו פעם. מגדלי התאומים נפלו, סדאם חוסיין נתפס, העולם כולו השתנה, ובערוץ 1 עדיין מצפים ממני להדליק טלוויזיה בשביל יולי תמיר ושאול יהלום.
וכאילו אין די בבזבוז הזמן הטלוויזיוני, משודרת אותה תוכנית גם ברשת ב' של קול ישראל. והנה הפתעה: לעומת השידור הטלוויזיוני המיושן והמשעמם, 'פוליטיקה' כתוכנית רדיו היא בידור לא רע בכלל. אולי לא משהו שהייתי מוותר בשבילו על שינה טובה, אבל בהחלט תוכנית העשויה, למשל, להעביר בנעימים נסיעה מתישה בכבישי הארץ. כל עוד ערוץ 7 לא משודר ברדיו, יכול הנהג הישראלי להאזין בינתיים לפוליטיקה של 'פוליטיקה', גם אם ישכח הכול עד סיום הנסיעה.
אבל כמו שקורה לפעמים ברשות השידור, על כל החלטה נכונה מתקבלות שתיים וחצי החלטות מטופשות. אם כבר משדרים 'פוליטיקה' ברדיו, לא יכול להיות שבשיאו של הדיון ייקטע השידור לטובת מהדורת חדשות. עם כל הכבוד לקדושת השעה העגולה ברדיו, אף אחד מאלה שטרחו להיצמד ל'פוליטיקה' הרדיופונית לא עשה זאת כדי שיפסיקו לו את התוכנית באמצע, ודאי לא כדי להקשיב לאותן חדשות משעממות שכבר שודרו במהלך כל הערב.
בטלוויזיה זה כבר כמעט לא קורה: בטקסי פרסים ובמשחקי כדורסל כבר יודעים לצאת לפרסומות או להודעות חסות בלי שהצופה יפסיד משהו חשוב או מהותי מתוך התוכנית. גם כאשר מפסיקים סדרת מתח לטובת עדכון חדשות קצר עניין מאוס כשלעצמו הסדרה תימשך מהמקום שבו הופסקה, ולא חמש דקות מאוחר יותר. כאשר ברשת ב' מביאים במודע שידור קטוע וחלקי של דיונים ב'פוליטיקה', זהו זלזול מעצבן של מקבלי ההחלטות ברדיו בחומר המשודר בו.
מלה אחת טובה
לשיר החביב והגלגל"צי 'hello' של 'בלאקפילד', שהוא פרויקט משותף לאביב גפן ולמוזיקאי הבריטי סטיבן וילסון. מדוע זהו שיר מוצלח? כנראה בגלל שהמבצע הוא ווילסון ולא גפן.
יודע את מקומי
בשבוע שעבר, בעוד המוני בית ישראל חוגגים את סל הניצחון המדהים של אנתוני פארקר ממכבי תל-אביב, ישבנו הזוגה ואני וסעדנו את ארוחת הערב שלנו לאור נרות. עוד ערב רומנטי? לא ממש, אלא אם מחשיבים את החיבוק שנתן דיוויד בלאט לפיני גרשון. לעומתם, רעייתי ואני בסך הכול חגגנו את הקצר החשמלי השלישי שלנו בתוך שבוע.
הנה חוק חדש שלא תמצאו בשום מקום: מספר המכשירים החשמליים שיש להדליק בבית כדי לגרום לקצר הולך וקטן בכל פעם. אם לפני שבועיים כבה לנו החשמל בגלל שימוש במזגן פלוס שני רדיאטורים, שני מחשבים, טלוויזיה ומכונת כביסה, בשבוע שעבר השיגו שני רדיאטורים וקומקום חשמלי אחד אותו אפקט בדיוק. בינתיים, שום חשמלאי לא הצליח לספק לנו הסבר מדעי לנפילת המתח הגדולה. אין זאת כי אם גזרה משמיים, או אולי משהו אפילו יותר מפחיד - גזירה מחברת החשמל.
וכאן נמצאת הבעיה הגדולה באמת: בבתים נורמליים, הקשר עם חברת החשמל מתחיל ומסתיים בצפייה מבוקרת בתשדירי השירות של שקע ותקע. אם קורה חלילה קצר חשמלי, הולכים ומרימים את הנתיך שנפל בארון החשמל, ובזה מסתיים הסיפור. אלא שארון החשמל שלנו, מסתבר, ניחן בפיוזים עם אורך רוח, שאינם ממהרים לקפוץ על כל קצר קטן. במקומם, נשרפים לנו נתיכים סמויים בארון החשמל הראשי והנעול, דבר המחייב אותנו ליצור קשרים עמוקים מדי עם הטלפניות החביבות של חברת החשמל.
"אין ברירה", אמרה לי מיטל בשבוע שעבר (זה בסדר, גם היא כבר קוראת לי בשם הפרטי) "נשלח לכם טכנאי, ואחר כך תצטרכו להסתפק בתנור חימום ובנורה חשמלית אחת, כדי שלא יהיה לכם עוד קצר".
"השתגעת?" נבהלתי, "בשבוע הבא חנוכה, וכל המשפחה מגיעה אלינו להדלקת נרות. איך נסתדר בלי להדליק אורות ומזגן?"
"אולי פשוט תדליקו יותר נרות?" הציעה באמפתיה. בעוד אני תוהה אם עובדת חברת החשמל בכלל יודעת מה זה נרות חנוכה, או נרות בכלל, הגיע לביתנו טכנאי החברה והחליף לנו את הנתיך בארון הראשי. "להתראות מחר", עקץ אותנו בחיוך לפני שהלך לדרכו. בשלושת הימים הבאים לא הפעלנו אפילו מכשירים העובדים על בטריות. מה שבטוח - בטוח.
אלא שאחרי שבוע שלם התברר, כי כל חששותינו היו לשווא. הנתיך הקטן, שהיה אמור להספיק ליום אחד, החזיק מעמד שמונה ימים שלמים, כלומר עד לרגע זה ממש. גם הדלקת הנרות המשפחתית שלנו עברה בשלום וללא תקלות, להוציא אגרטל זכוכית שנשבר על ידי אחד האחיינים השובבים שלי. בכל אופן, בכל הקשור לחשמל בבית חזרנו לחיות במתח גבוה כמו ברוב בתי ישראל, בטח בימים שמכבי תל-אביב משחקת.