אריאל שרון החל השבוע לצעוד בדרכם של כל ראשי ממשלות ישראל שניסו להרים יד על שיבת עם ישראל לארצו. איש מהם לא הצליח ולא יצליח לעולם לגבור על הכח האדיר, האלוקי, המניע את גלגלי ההסטוריה של הדורות האחרונים - כח הקיום הלאומי והייעוד של עם ה' השב לארצו.
זוהי תחילת הסוף של מנהיגותו של ראש ממשלתנו רב הזכויות.
לשרון היתה תוכנית: לקדם פתרון מדיני שבמסגרתו יוענקו לערביי יש"ע 42% מן השטח כדי להקים בהם מדינה בלתי-אפשרית. בתוכנית שרון, הבקעה בידינו, גושי ההתיישבות בידינו, הרצף ההתיישבותי בידינו - ובכל זאת אי אפשר לומר שלא נתנו להם מדינה. שרון חשב שיוכל להגשים מדיניות שכזו, ושכח שבמגרש הבינלאומי משחקת גם מעצמה ששמה ארצות הברית.
הכשלון הראשון היה בגדר ההפרדה. שרון, שהתנגד לגדר, ראה שהרוח נושבת לטובתה והחליט
שניתן לגייס גם אותה לתוכניתו שלו: הוא חלם על גדר מערבית המספחת גושי התיישבות, ועל גדר מזרחית, נוספת, התוחמת את המיני-מדינה הפלשתינית ומותירה בצד הישראלי את בקעת הירדן.
המציאות בפועל היא עגומה ביותר: שרון מקים גדר, שהיא בדיוק זו שחשש מפניה: את הסיפוח של מערב השומרון לא הצליח להעביר, ואת הגדר המזרחית איש לא יניח לו להקים. כאשר הוא מנסה לתת משמאל ולקחת מימין, הוא מוצא את עצמו בסופו של חשבון כאשר את השמאל נתן ואת הימין לא קיבל.
זה בדיוק מה שקורה עכשיו עם ההתנתקות. החזון של שרון, על פינוי שטחים מסוימים מחד וסיפוח אחרים מאידך, יותיר אותנו בסופו של חשבון עם פינוי ותו לא: הדוד מאמריקה לא יניח לשרון לספח ולו רחוב אחד מעבר לקו הירוק.
לצערנו, מה שאנו רואים כעת מול עינינו הוא קריסה גמורה. ביאושו ולעת זקנתו זונח ראש הממשלה את הסבלנות והזהירות הפוליטית שאפיינו אותו כל כך, ונוהג כמו מהמר צעיר שהולך על כל הקופה - להתרסקות. שרון חושב אולי שירשים את האמריקנים עם נכונות מרחיקת לכת, אך הוא שוכח שהאמריקנים יודעים היטב שהסחורה איננה בידיו, ושאין בכוחו הפוליטי לבצע את המהלך המרשים הזה.
תלותו של שרון בימין הפוליטי בישראל מלאה, כפי שהודגם הדבר בהצבעת האי-אמון מיד לאחר הודעתו. מפלגת העבודה עומדת וממתינה לתוצאות החקירה נגד ראש הממשלה, ואף אם תתמוך בו יודע שרון שאין זו משענת יציבה לאורך זמן, שלא לדבר על תחושות שעדיין נותרו בו - יש לקוות - נגד הישענות על תמיכת הח"כים הערבים. המחנה הלאומי האמיתי, הכולל את האיחוד הלאומי, המפד"ל, וכ15- חברי כנסת מן הליכוד, יכול - אם יפעל בצורה מלוכדת וחד משמעית - לבלום את ראש הממשלה. גוש זה לא יירתע מהחלפת ראש הממשלה, ואם יהיה צורך, אף מהליכה לבחירות חדשות.
לא נהסס להשתמש בכל כוחנו כדי למנוע עקירת יישובים; זהו המצב הפוליטי לאשורו. תושבי גוש קטיף יכולים, אם כן, להמשיך בשגרת החיים והבנייה, ולא נותר אלא להצטער על הנזק הערכי, החינוכי וההסברתי שנגרם ממהלך הסרק המביש של אריאל שרון.
זוהי תחילת הסוף של מנהיגותו של ראש ממשלתנו רב הזכויות.
לשרון היתה תוכנית: לקדם פתרון מדיני שבמסגרתו יוענקו לערביי יש"ע 42% מן השטח כדי להקים בהם מדינה בלתי-אפשרית. בתוכנית שרון, הבקעה בידינו, גושי ההתיישבות בידינו, הרצף ההתיישבותי בידינו - ובכל זאת אי אפשר לומר שלא נתנו להם מדינה. שרון חשב שיוכל להגשים מדיניות שכזו, ושכח שבמגרש הבינלאומי משחקת גם מעצמה ששמה ארצות הברית.
הכשלון הראשון היה בגדר ההפרדה. שרון, שהתנגד לגדר, ראה שהרוח נושבת לטובתה והחליט
שניתן לגייס גם אותה לתוכניתו שלו: הוא חלם על גדר מערבית המספחת גושי התיישבות, ועל גדר מזרחית, נוספת, התוחמת את המיני-מדינה הפלשתינית ומותירה בצד הישראלי את בקעת הירדן.
המציאות בפועל היא עגומה ביותר: שרון מקים גדר, שהיא בדיוק זו שחשש מפניה: את הסיפוח של מערב השומרון לא הצליח להעביר, ואת הגדר המזרחית איש לא יניח לו להקים. כאשר הוא מנסה לתת משמאל ולקחת מימין, הוא מוצא את עצמו בסופו של חשבון כאשר את השמאל נתן ואת הימין לא קיבל.
זה בדיוק מה שקורה עכשיו עם ההתנתקות. החזון של שרון, על פינוי שטחים מסוימים מחד וסיפוח אחרים מאידך, יותיר אותנו בסופו של חשבון עם פינוי ותו לא: הדוד מאמריקה לא יניח לשרון לספח ולו רחוב אחד מעבר לקו הירוק.
לצערנו, מה שאנו רואים כעת מול עינינו הוא קריסה גמורה. ביאושו ולעת זקנתו זונח ראש הממשלה את הסבלנות והזהירות הפוליטית שאפיינו אותו כל כך, ונוהג כמו מהמר צעיר שהולך על כל הקופה - להתרסקות. שרון חושב אולי שירשים את האמריקנים עם נכונות מרחיקת לכת, אך הוא שוכח שהאמריקנים יודעים היטב שהסחורה איננה בידיו, ושאין בכוחו הפוליטי לבצע את המהלך המרשים הזה.
תלותו של שרון בימין הפוליטי בישראל מלאה, כפי שהודגם הדבר בהצבעת האי-אמון מיד לאחר הודעתו. מפלגת העבודה עומדת וממתינה לתוצאות החקירה נגד ראש הממשלה, ואף אם תתמוך בו יודע שרון שאין זו משענת יציבה לאורך זמן, שלא לדבר על תחושות שעדיין נותרו בו - יש לקוות - נגד הישענות על תמיכת הח"כים הערבים. המחנה הלאומי האמיתי, הכולל את האיחוד הלאומי, המפד"ל, וכ15- חברי כנסת מן הליכוד, יכול - אם יפעל בצורה מלוכדת וחד משמעית - לבלום את ראש הממשלה. גוש זה לא יירתע מהחלפת ראש הממשלה, ואם יהיה צורך, אף מהליכה לבחירות חדשות.
לא נהסס להשתמש בכל כוחנו כדי למנוע עקירת יישובים; זהו המצב הפוליטי לאשורו. תושבי גוש קטיף יכולים, אם כן, להמשיך בשגרת החיים והבנייה, ולא נותר אלא להצטער על הנזק הערכי, החינוכי וההסברתי שנגרם ממהלך הסרק המביש של אריאל שרון.