הפיתוי הגדול
אוסף ההקלטות החשאיות של החוקר ספקטור מתגמד לעומת חומר הראיות הלא חשאי שנחשף השבוע. כל העולם ואשתו ראו בטלוויזיה ושמעו ברדיו כיצד נרקמת לה עיסקה בעייתית חמורה שבעתיים בכיכובו של אריאל שרון: עקירת התנחלויות תמורת אי הגשת כתב אישום נגדו.
ביודעו את הנפש השמאלנית של פרקליטי המדינה, בהכירו את הכיסופים העזים של שלטון החוק לגירוש מתנחלים מבתיהם, הניח שרון שיקשה עליהם מאוד לגרום להדחתו דווקא עכשיו, רגע לפני עליית הבולדוזרים על נצרים. הוא מקווה ומתפלל שאמונותיהם המדיניות יכופפו את עקרונות המוסר שלהם.
זה לא מקרה שכשליח לדבר עבירה נבחר יואל מרקוס מ'הארץ', אותו עיתון שמטיף בעקביות להעמדת שרון לדין. מרקוס הוא בכיר משמיצי שרון בעיתונות העברית, אך לפי מיטב כללי האירוניה השרונית הוחלט לזמן דווקא אותו לחוות השקמים ולהניח בפניו את ההצעה המפתה. בימים ובשבועות הקרובים יפקדו אותו, את מני מזוז ואת השמאל כולו יסורי נפש קשים כשאול.
להפיל אותו
כללי הטקס של אכזבות המתנחלים מממשלות ליכוד מכילים מתקפת נגד קבועה. באיזשהו שלב, כשהאכזבה מתפרצת ומפגינים מחלחלים לרחובות, חובט ראש-הממשלה התורן על השולחן ומבהיר שאיש לא ילמד אותו אהבת ארץ ישראל מהי. בגין אמר את זה כשמסר לסאדאת 60 אחוז מאדמת המולדת, נתניהו אמר כשהפקיר את חברון, ועכשיו הגיע תורו של שרון.
אם לדייק, שרון אמר השבוע באשקלון שפינוי ישובים "מכאיב לי יותר מלכל אחד אחר במדינת ישראל", אבל זה אותו דבר. גם הוא ניסה לגייס את עברו הימני כדי להדוף ביקורת אידיאולוגית מבית. אולי האמין שדי באזכור טראומות אוסלו וקמפ-דייוויד כדי להרתיע את שוחרי הדחתו בחוגי יש"ע.
ראש-הממשלה לא מבין שלימין כבר אין מה להפסיד. נזיפותיו במתנחלים, שכאילו יורים לעצמם ברגל, מסגירות אטימות והתנשאות. מי שלא למד לקח ממה שקרה, הם דווקא מנהיגי הליכוד, לא מועצת יש"ע. מדי מערכת בחירות הם מתחזים לאבירי שלמות הארץ, ומתנהגים אחר-כך כסטאז'רים של יוסי שריד. כשהם זקוקים לתמיכה הלוגיסטית והמוסרית של מועצת יש"ע הם עושים פוזה של זוללי ערפאת, אבל מיד אחרי הרכבת הקואליציה מתגלים כפודלים של אחמד יאסין.
ומה שיותר מקומם: תמיד הם מסבירים שדברים שרואים מכאן לא רואים שם, ובעצם לועגים לאינטלגנציה של בוחריהם, שכאילו אינם מבינים שתפיסת עולם לאומית יפה מאוד באופן תיאורטי, אך בלתי ישימה בעליל. העלבון הזה קשה מנשוא וכך גם הקנס הפוליטי עליו. אחרי כל מה שקרה כאן בעשור האחרון, אחרי שהוכח כי תושבי גוש קטיף קוראים את מפת המזרח התיכון הרבה יותר טוב מהביילינים, לא יעלה על הדעת שדווקא שרון יהיה יותר אוסלו מאוסלו. אם כל מה שיש לו להציע עכשיו לאומה זה נסיגה חד צדדית, הגיעה העת שיפרוש לכתיבת זכרונות.
תירוץ מופרך
בכירים במפד"ל ואפילו באיחוד הלאומי שוב מנצלים טראומות ישנות כדי להצדיק את המשך ישיבתם בממשלה חרף התפנית האידיאולוגית המדהימה בעמדת שרון. כמו ברגעים עצובים דומים בעבר שמענו אותם מסבירים השבוע, שצריך לחשוב אלף פעם לפני שחוזרים על הטעות של הפלת ממשלת שמיר ב-92 והפלת נתניהו ב-99'.
טעות? רק בעלי זכרון קצר או חובבי שיכחה יכולים למכור לנו שוב ושוב את הסיפור הלעוס הזה. כשגאולה כהן ורחבעם זאבי תרמו בעקיפין לנפילת ממשלת שמיר, היא היתה ממילא בשלהי ימיה. הם בסך הכל גרמו להקדמת הבחירות בחצי שנה, ממועדן המקורי בסתיו 92' לאביב 92'. אין כמעט ספק שרבין היה מנצח את שמיר בכל מקרה והולך לאוסלו. הציבור מאס אז בממשלת הליכוד, במריבות התמידיות בין דוד לוי לשמיר, והחליט לנסות את רבין.
זה כל הסיפור.
אגב, סביר להניח שהליכוד עצמו היה נגרר להסכם דמוי-אוסלו אילו ניצח גם בבחירות 92'. תקדים פינוי ימית על ידי בגין, נסיגת נתניהו מחברון והתנהלות שרון עכשיו מוכיחים שאין גבול להסתאבות האידיאולוגית של המפלגה הזו. היא בהחלט היתה מסוגלת להביא הנה את ערפאת ביוזמת עצמה.
גם הדחת נתניהו ב-99' לא התבררה כאסון גדול. ההיפך. בעקבות הדחתו קמה ממשלת שמאל קיצונית שהוכיחה שההתנחלויות אינן מכשול לשלום. בזכות תוצאות ועידת קמפ-דייוויד רוב הציבור מבין היום שאי אפשר לפתות את הערבים בנזיד שטחים. הוא תומך היום במהלכים חד צדדיים רק מפני שהוא התייאש מתכניות השלום של השמאל, ומפני שאריאל שרון עצמו ממליץ בחום על מהלכים כאלה.
יכול מאוד להיות שהשגיאה הפוליטית האמיתית של הימין היתה המלכת שרון בחורף 2001. לנוכח מעלליו הנוכחיים יתכן שהיה צריך לתת לשמאל להמשיך לשלוט ולהתבשל עד תום במיצי אוסלו. אחרי הכל, המפלגה היחידה שמתמחה כאן בעקירת ישובים היא הליכוד, לא מפלגת העבודה. אילו אהוד ברק היה עדיין ראש-הממשלה, שרון היה משמיע השבוע בכיכר ציון נאומים חוצבי להבות נגד פינוי נצרים.
נחלת אבותיו
ויכוח ברוח טובה התפתח השבוע ברשת ב' בין הרב יוסף אלנקווה מנוה דקלים לבין עמיקם רוטמן על מידת השייכות ההיסטורית של עזה לעם ישראל. הרב ניסה להסביר שעזה היא חלק מהמולדת העברית בדיוק כמו הגליל. הוא ציין שתמיד היתה שם קהילה יהודית, אבל רוטמן לא השתכנע. לכן לקראת הוויכוח הבא באותו נושא אולי עדיף שמועצת חוף עזה תיוצג דווקא על ידי עובד ותיק בקול ישראל, הכתב הנצחי בסקנדינביה אליהו זהבי.
זהבי, לאו דווקא איש ימין, עשה את שנות ילדותו בעזה. במכתב ששלח לי פעם מקופנהגן סיפר שהוא ומשפחתו חיו שם עד מאורעות תרפ"ט. הוא עוד זוכר איך יידו עליו אבנים והתנכלו להם עד שנאלצו לעזוב. בספרו של חגי הוברמן על יהודי עזה מסופר שרכבת שהגיעה בארבע בבוקר מאלכסנדריה פינתה את כל הקהילה ללוד.
תמיכה מאסיבית
סקר של מינה צמח ב'ידיעות אחרונות' מאמצע השבוע העלה ש-59 אחוז מאזרחי ישראל תומכים בתכנית שרון להחרבת התנחלויות. בהזדמנות כדאי שצמח תבדוק מה היה בשעתו אחוז התמיכה בהסכמי אוסלו בקרב אלה שנרצחו אחר-כך בגללם. מדובר במדגם מייצג של כ-1300 משפחות שכולות, ומן הסתם הוא יניב תוצאות דומות.
אוסף ההקלטות החשאיות של החוקר ספקטור מתגמד לעומת חומר הראיות הלא חשאי שנחשף השבוע. כל העולם ואשתו ראו בטלוויזיה ושמעו ברדיו כיצד נרקמת לה עיסקה בעייתית חמורה שבעתיים בכיכובו של אריאל שרון: עקירת התנחלויות תמורת אי הגשת כתב אישום נגדו.
ביודעו את הנפש השמאלנית של פרקליטי המדינה, בהכירו את הכיסופים העזים של שלטון החוק לגירוש מתנחלים מבתיהם, הניח שרון שיקשה עליהם מאוד לגרום להדחתו דווקא עכשיו, רגע לפני עליית הבולדוזרים על נצרים. הוא מקווה ומתפלל שאמונותיהם המדיניות יכופפו את עקרונות המוסר שלהם.
זה לא מקרה שכשליח לדבר עבירה נבחר יואל מרקוס מ'הארץ', אותו עיתון שמטיף בעקביות להעמדת שרון לדין. מרקוס הוא בכיר משמיצי שרון בעיתונות העברית, אך לפי מיטב כללי האירוניה השרונית הוחלט לזמן דווקא אותו לחוות השקמים ולהניח בפניו את ההצעה המפתה. בימים ובשבועות הקרובים יפקדו אותו, את מני מזוז ואת השמאל כולו יסורי נפש קשים כשאול.
להפיל אותו
כללי הטקס של אכזבות המתנחלים מממשלות ליכוד מכילים מתקפת נגד קבועה. באיזשהו שלב, כשהאכזבה מתפרצת ומפגינים מחלחלים לרחובות, חובט ראש-הממשלה התורן על השולחן ומבהיר שאיש לא ילמד אותו אהבת ארץ ישראל מהי. בגין אמר את זה כשמסר לסאדאת 60 אחוז מאדמת המולדת, נתניהו אמר כשהפקיר את חברון, ועכשיו הגיע תורו של שרון.
אם לדייק, שרון אמר השבוע באשקלון שפינוי ישובים "מכאיב לי יותר מלכל אחד אחר במדינת ישראל", אבל זה אותו דבר. גם הוא ניסה לגייס את עברו הימני כדי להדוף ביקורת אידיאולוגית מבית. אולי האמין שדי באזכור טראומות אוסלו וקמפ-דייוויד כדי להרתיע את שוחרי הדחתו בחוגי יש"ע.
ראש-הממשלה לא מבין שלימין כבר אין מה להפסיד. נזיפותיו במתנחלים, שכאילו יורים לעצמם ברגל, מסגירות אטימות והתנשאות. מי שלא למד לקח ממה שקרה, הם דווקא מנהיגי הליכוד, לא מועצת יש"ע. מדי מערכת בחירות הם מתחזים לאבירי שלמות הארץ, ומתנהגים אחר-כך כסטאז'רים של יוסי שריד. כשהם זקוקים לתמיכה הלוגיסטית והמוסרית של מועצת יש"ע הם עושים פוזה של זוללי ערפאת, אבל מיד אחרי הרכבת הקואליציה מתגלים כפודלים של אחמד יאסין.
ומה שיותר מקומם: תמיד הם מסבירים שדברים שרואים מכאן לא רואים שם, ובעצם לועגים לאינטלגנציה של בוחריהם, שכאילו אינם מבינים שתפיסת עולם לאומית יפה מאוד באופן תיאורטי, אך בלתי ישימה בעליל. העלבון הזה קשה מנשוא וכך גם הקנס הפוליטי עליו. אחרי כל מה שקרה כאן בעשור האחרון, אחרי שהוכח כי תושבי גוש קטיף קוראים את מפת המזרח התיכון הרבה יותר טוב מהביילינים, לא יעלה על הדעת שדווקא שרון יהיה יותר אוסלו מאוסלו. אם כל מה שיש לו להציע עכשיו לאומה זה נסיגה חד צדדית, הגיעה העת שיפרוש לכתיבת זכרונות.
תירוץ מופרך
בכירים במפד"ל ואפילו באיחוד הלאומי שוב מנצלים טראומות ישנות כדי להצדיק את המשך ישיבתם בממשלה חרף התפנית האידיאולוגית המדהימה בעמדת שרון. כמו ברגעים עצובים דומים בעבר שמענו אותם מסבירים השבוע, שצריך לחשוב אלף פעם לפני שחוזרים על הטעות של הפלת ממשלת שמיר ב-92 והפלת נתניהו ב-99'.
טעות? רק בעלי זכרון קצר או חובבי שיכחה יכולים למכור לנו שוב ושוב את הסיפור הלעוס הזה. כשגאולה כהן ורחבעם זאבי תרמו בעקיפין לנפילת ממשלת שמיר, היא היתה ממילא בשלהי ימיה. הם בסך הכל גרמו להקדמת הבחירות בחצי שנה, ממועדן המקורי בסתיו 92' לאביב 92'. אין כמעט ספק שרבין היה מנצח את שמיר בכל מקרה והולך לאוסלו. הציבור מאס אז בממשלת הליכוד, במריבות התמידיות בין דוד לוי לשמיר, והחליט לנסות את רבין.
זה כל הסיפור.
אגב, סביר להניח שהליכוד עצמו היה נגרר להסכם דמוי-אוסלו אילו ניצח גם בבחירות 92'. תקדים פינוי ימית על ידי בגין, נסיגת נתניהו מחברון והתנהלות שרון עכשיו מוכיחים שאין גבול להסתאבות האידיאולוגית של המפלגה הזו. היא בהחלט היתה מסוגלת להביא הנה את ערפאת ביוזמת עצמה.
גם הדחת נתניהו ב-99' לא התבררה כאסון גדול. ההיפך. בעקבות הדחתו קמה ממשלת שמאל קיצונית שהוכיחה שההתנחלויות אינן מכשול לשלום. בזכות תוצאות ועידת קמפ-דייוויד רוב הציבור מבין היום שאי אפשר לפתות את הערבים בנזיד שטחים. הוא תומך היום במהלכים חד צדדיים רק מפני שהוא התייאש מתכניות השלום של השמאל, ומפני שאריאל שרון עצמו ממליץ בחום על מהלכים כאלה.
יכול מאוד להיות שהשגיאה הפוליטית האמיתית של הימין היתה המלכת שרון בחורף 2001. לנוכח מעלליו הנוכחיים יתכן שהיה צריך לתת לשמאל להמשיך לשלוט ולהתבשל עד תום במיצי אוסלו. אחרי הכל, המפלגה היחידה שמתמחה כאן בעקירת ישובים היא הליכוד, לא מפלגת העבודה. אילו אהוד ברק היה עדיין ראש-הממשלה, שרון היה משמיע השבוע בכיכר ציון נאומים חוצבי להבות נגד פינוי נצרים.
נחלת אבותיו
ויכוח ברוח טובה התפתח השבוע ברשת ב' בין הרב יוסף אלנקווה מנוה דקלים לבין עמיקם רוטמן על מידת השייכות ההיסטורית של עזה לעם ישראל. הרב ניסה להסביר שעזה היא חלק מהמולדת העברית בדיוק כמו הגליל. הוא ציין שתמיד היתה שם קהילה יהודית, אבל רוטמן לא השתכנע. לכן לקראת הוויכוח הבא באותו נושא אולי עדיף שמועצת חוף עזה תיוצג דווקא על ידי עובד ותיק בקול ישראל, הכתב הנצחי בסקנדינביה אליהו זהבי.
זהבי, לאו דווקא איש ימין, עשה את שנות ילדותו בעזה. במכתב ששלח לי פעם מקופנהגן סיפר שהוא ומשפחתו חיו שם עד מאורעות תרפ"ט. הוא עוד זוכר איך יידו עליו אבנים והתנכלו להם עד שנאלצו לעזוב. בספרו של חגי הוברמן על יהודי עזה מסופר שרכבת שהגיעה בארבע בבוקר מאלכסנדריה פינתה את כל הקהילה ללוד.
תמיכה מאסיבית
סקר של מינה צמח ב'ידיעות אחרונות' מאמצע השבוע העלה ש-59 אחוז מאזרחי ישראל תומכים בתכנית שרון להחרבת התנחלויות. בהזדמנות כדאי שצמח תבדוק מה היה בשעתו אחוז התמיכה בהסכמי אוסלו בקרב אלה שנרצחו אחר-כך בגללם. מדובר במדגם מייצג של כ-1300 משפחות שכולות, ומן הסתם הוא יניב תוצאות דומות.