פיצוץ עז החריד את ירושלים מהשלווה היחסית בה היתה נתונה במשך תקופה ארוכה. צפירות אמבולנסים, זעקות פצועים, אנשי זק"א בכפפות גומי, וריח עשן חריף באוויר. כל אלה נארגו שוב למסכת הפיגועים הרצחנית, השגרתית כמעט, הפוקדת את נוסעי האוטובוסים בבירה.
ביום חמישי שעבר, בטרם הסתיימה מלאכת הסרת כתמי דמם של 11 הרוגי הפיגוע בקו 19 מעל גבי האספלט, מצאו את עצמם מאות פעילי שמאל קיצוני עסוקים במשימה לאומית בעלת חשיבות עליונה: הצלת זכויות האדם הנרמסות של ערביי אבו דיס במזרח ירושלים, שגדר ביטחון אימתנית מאיימת על שלוות חייהם.
את ההפגנה המשותפת של ישראלים ופלשתינים ארגנה קבוצה המתקראת 'הקמפוס לא שותק' - התארגנות של מרצים וסטודנטים שמאלנים מרחבי הארץ. לא נעדר מקומן של תנועות שמאל רדיקליות נוספות 'שלום עכשיו', 'בצלם', 'תעאיוש', סרבני הגיוס ועוד. ההפגנה אמורה להיערך בצד הפלשתיני של הגדר, בתוך אבו דיס. מקום הכינוס של המפגינים מהצד הישראלי נקבע בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים.
תוך שאני עושה את דרכי למקום בדרך בגין בירושלים, מכינה את עצמי רעיונית לאותה הפגנה, מכה בי המחזה מבעד לשמשת המכונית: שלד האוטובוס שהיה פעם קו 19, זה שבו אירע הטבח לפני שעות אחדות, נגרר מזירת הפיגוע. האוטובוס שרוף, מפורק ומעוות, כמעט ואפשר עוד לשמוע את זעקת הפצועים ואנחת ההרוגים הנופחים את נשמתם. אני ממשיכה בדרכי אל ההפגנה נגד גדר הביטחון, זו שהוקמה כדי למנוע עוד אירועים כאלה.
אני מגיעה להר הצופים, ומרגישה כאילו הגעתי לארץ אחרת. ארץ בה לא מאזינים לחדשות מדי שעה. כמאתיים סטודנטים, מרצים, וסתם פעילים מכל הגילאים מחליפים צ'אפחות, מפטפטים בנחת ומדברים בסיפוק על הפעילות החשובה הניצבת בפניהם. הצטרפתי לחבורה בזהות בדויה ובמראה שלא מסגיר את זהותי האמיתית, תוך שאני תוהה האם רק דמיינתי את האוטובוס השרוף בדרך.
שלושה אוטובוסים התמלאו עד אפס מקום בקהל שהמתין במקום. אווירת העליצות נמשכת גם בדרך אל מקום ההפגנה באבו-דיס. השאלה האם מתאים לקיים הפגנה מהסוג הזה זמן קצר כל כך אחרי הפיגוע הציקה כנראה בעיקר לי. מארגני ההפגנה ומשתתפיה לא שאלו את עצמם האם ההפגנה שלהם לא מסייעת בדרך כלשהיא למתאבדים העתידיים, והסתפקו בדבריו הקצרים של אחד המארגנים. אנו יודעים שקרה היום מקרה מצער, הוא אמר, אבל החלטנו למרות הקושי לקיים את ההפגנה כמתוכנן.
מקשטים את החומה
האוטובוסים עצרו בצידה הישראלי של הגדר. כולנו יורדים וצועדים רגלית, באישורו של צה"ל, אל הצד הפלשתיני, תוך חציית פרצה שנותרה בגדר. מן העבר השני ממתין לנו החצי השני של ההפגנה - עמיתינו הפלשתינים. רכב טרנזיט ועליו מערכת הגברה מאולתרת היווה את הבמה המרכזית. כאשר חולקו לנו מכלי ספריי שחור, בעזרתם נשלחנו לרסס את חומת הבטון בכתובות מחאה, כמעט ולא התאפקתי מלשאול את המרססים לידי בהתלהבות, האם אינם חוששים מפתיחת תיק במשטרה בגין השחתת פני מקרקעין. כשאיתמר בן-גביר נראה לאחרונה מרסס גרפיטי זה עלה לו בחקירה ובהעמדה לדין.
במרכז ירושלים, מתחת לאפם של כוחות הביטחון, מתרחש מחזה סוריאליסטי: עשרות יהודים ופלשתינים מאוחדים סביב משימה יצירתית, שבסופה ניצבו הבטונדות מעוטרות בשלל סיסמאות בעברית אנגלית וערבית. כדי לא להסגיר את עצמי נאלצתי גם אני לרסס כמה סיסמאות, וכשראיתי את הכתובות "החומה הזו עוד תיפול", ו"שני עמים בארץ אחת" בכתב ידי, התמלאתי תחושה מוזרה.
אך תחושות אחרות לגמרי מילאו את לב האחרים: יהודים ופלשתינים התחבקו בשמחת הפגישה המחודשת, לאחר שהכירו כבר בפעילויות קודמות. בחורה ערביה רצה אל שתי בחורות ישראליות שעמדו לידי, בנשיקות ודמעות. "כמה זמן לא התראינו", קראה בהתרגשות.
הגדר היא אינקוויזיציה
מסכת הנואמים החלה תוך זמן קצר. הדוברים היו מרצים באוניברסיטאות, ישראלים ופלשתינים, וכל נאום לא ארך יותר ממספר דקות. מתוך האזנה לדברים, ברור שלא היה להם צורך בזמן ארוך יותר כדי לפרוש את משנתם הרעיונית. הנקודה המרכזית היתה ברורה: יש להפיל את הגדר על מנת לאפשר לפלשתינים חיים נורמליים ושווי זכויות. למען ההגינות יש לציין כי בעצרת ספציפית זו, קראו הדוברים שלא לנהוג באלימות, בשונה מאירועים קודמים של עמיתיהם האנרכיסטים.
הדוברים הראשונים היו מתונים יחסית: יחזקאל ליין מארגון "בצלם" דיבר על הצורך בשלום ובהורדת החומה. פרופסור יוחנן גרינשפון מהאוניברסיטה העברית, דיבר באופן שגרם לשומעיו להרגיש שהוא עדיין לא ממש מבין מה הוא עושה כאן. קהל הסטודנטים היה שקט רוב הזמן, והקשיב לדוברים.
בעצם, סטודנטים רגילים בדרך כלל להקשיב למרצים שלהם. אז מה אם ההרצאה לא התקיימה בכיתה.
השקט היחסי הופר כשעלה לבמה פרופסור ירון האזרחי מהאוניברסיטה העברית, איש המכון הישראלי לדמוקרטיה, המתפקד גם לעיתים קרובות כפרשן אובייקטיבי לענייני תקשורת בכלי תקשורת ממלכתיים. האיש דיבר בהתלהמות, והתבטא בצורה אלימה שלא היתה מביישת את ראשי החמאס.
כבר בתחילת דבריו הוא יצא בהצהרה כי "ההתנחלויות הן פיגוע כנגד הפלשתינים". פנינה נוספת: "החומה היא אינקוויזיציה יהודית". הקהל, ישראלים וערבים כאחד עמדו והנהנו בהתלהבות למשמע הדברים. האזרחי הוסיף לשפוך את חמתו על אבני החומה, וחתם את נאומו במשפט הכובש: "לא נשקוט ולא ננוח עד ניפוץ כל החומות המפרידות בינינו לבין הפלשתינים". נופך נוסף על דבריו הוסיף מחמוד זעתרא מאוניברסיטת אל קודס, באמרו כי ממשלת ישראל "המטומטמת" מונעת מהערבים את האפשרות ללמוד ולרכוש השכלה בגלל "המכשול", כלומר גדר הביטחון.
לירות במתנחלים
בעמדי בקרב הקהל, התחלתי לקשור שיחה עם שני סטודנטים מתחילים שעמדו בסמוך. אחד מהם אמר: "כל הסיפור של הגדר פה זה שטויות. צריך לחזור לגבולות 67' וזהו". חברו ענה: "כן, אבל מה נעשה עם המתנחלים?". הנהנתי ואמרתי: "באמת, מה יהיה עם המתנחלים?". התחבטנו במציאת פתרון, עד שאחד מהם אמר (בצחוק, כמובן): "כמה נחמד זה היה אם יכולנו לקחת נשק ביד, להיכנס להתנחלויות ולירות בהם בראש אחד אחד". לשמע הדברים החוורתי, בעודי רואה לנגד עיניי את הבחור מתרוצץ עם רובהו בשבילי היישוב בשטחים הכבושים שבו אני מתגוררת. פניתי הצידה כדי להירגע, כשאני חוזרת ומשננת לעצמי שזאת לא הסתה. זו סתם תאוות רצח.
העצרת עמדה לפני סיום כאשר ניגש אלי עיתונאי זר מדנמרק. הוא שאל אותי אם זו הפעם הראשונה שלי באירוע כזה והשבתי בחיוב. למרבה האירוניה הוא מצא דווקא אותי, מתנחלת הכותבת לעיתון 'בשבע', ראויה להיות המסבירה של אנשי 'בצלם' וחבריהם. העובדה שעמדו סביבי אנשים, אילצה אותי לענות לשאלותיו במלוא הכנות והרצינות. ממדי האבסורד התעצמו כשהוא התלהב מדברי, עד שהוציא בלוק כתיבה וביקש רשות לרשום אותם. הסברתי לו ברגשנות הקרובה לבכי על כך שרק אנחנו אשמים במצבם הקשה של שכנינו הערבים, ותיארתי בצבעים קודרים את מצבם האומלל. פעילי השמאל סביבי חייכו, ועודדו אותי להמשיך.
ההפגנה הסתיימה במחווה נוספת של דו קיום: הסטודנטים, שמיהרו להרצאה של 14:30 בקמפוס, נסעו בטרנזיטים של ידידיהם הפלשתינים, מכיוון שההסעות התמהמהו בדרך.
בדרך חזרה נסענו שוב לאורך הגדר - חומת בטון בגובה תשעה מטרים, שהקמתה עדיין לא נשלמה. יכולתי רק לנסות לנחש מאיזו פרצה נכנס המחבל שפוצץ את עצמו רק לפני כמה שעות בקו 19.
ביום חמישי שעבר, בטרם הסתיימה מלאכת הסרת כתמי דמם של 11 הרוגי הפיגוע בקו 19 מעל גבי האספלט, מצאו את עצמם מאות פעילי שמאל קיצוני עסוקים במשימה לאומית בעלת חשיבות עליונה: הצלת זכויות האדם הנרמסות של ערביי אבו דיס במזרח ירושלים, שגדר ביטחון אימתנית מאיימת על שלוות חייהם.
את ההפגנה המשותפת של ישראלים ופלשתינים ארגנה קבוצה המתקראת 'הקמפוס לא שותק' - התארגנות של מרצים וסטודנטים שמאלנים מרחבי הארץ. לא נעדר מקומן של תנועות שמאל רדיקליות נוספות 'שלום עכשיו', 'בצלם', 'תעאיוש', סרבני הגיוס ועוד. ההפגנה אמורה להיערך בצד הפלשתיני של הגדר, בתוך אבו דיס. מקום הכינוס של המפגינים מהצד הישראלי נקבע בקמפוס האוניברסיטה בהר הצופים.
תוך שאני עושה את דרכי למקום בדרך בגין בירושלים, מכינה את עצמי רעיונית לאותה הפגנה, מכה בי המחזה מבעד לשמשת המכונית: שלד האוטובוס שהיה פעם קו 19, זה שבו אירע הטבח לפני שעות אחדות, נגרר מזירת הפיגוע. האוטובוס שרוף, מפורק ומעוות, כמעט ואפשר עוד לשמוע את זעקת הפצועים ואנחת ההרוגים הנופחים את נשמתם. אני ממשיכה בדרכי אל ההפגנה נגד גדר הביטחון, זו שהוקמה כדי למנוע עוד אירועים כאלה.
אני מגיעה להר הצופים, ומרגישה כאילו הגעתי לארץ אחרת. ארץ בה לא מאזינים לחדשות מדי שעה. כמאתיים סטודנטים, מרצים, וסתם פעילים מכל הגילאים מחליפים צ'אפחות, מפטפטים בנחת ומדברים בסיפוק על הפעילות החשובה הניצבת בפניהם. הצטרפתי לחבורה בזהות בדויה ובמראה שלא מסגיר את זהותי האמיתית, תוך שאני תוהה האם רק דמיינתי את האוטובוס השרוף בדרך.
שלושה אוטובוסים התמלאו עד אפס מקום בקהל שהמתין במקום. אווירת העליצות נמשכת גם בדרך אל מקום ההפגנה באבו-דיס. השאלה האם מתאים לקיים הפגנה מהסוג הזה זמן קצר כל כך אחרי הפיגוע הציקה כנראה בעיקר לי. מארגני ההפגנה ומשתתפיה לא שאלו את עצמם האם ההפגנה שלהם לא מסייעת בדרך כלשהיא למתאבדים העתידיים, והסתפקו בדבריו הקצרים של אחד המארגנים. אנו יודעים שקרה היום מקרה מצער, הוא אמר, אבל החלטנו למרות הקושי לקיים את ההפגנה כמתוכנן.
מקשטים את החומה
האוטובוסים עצרו בצידה הישראלי של הגדר. כולנו יורדים וצועדים רגלית, באישורו של צה"ל, אל הצד הפלשתיני, תוך חציית פרצה שנותרה בגדר. מן העבר השני ממתין לנו החצי השני של ההפגנה - עמיתינו הפלשתינים. רכב טרנזיט ועליו מערכת הגברה מאולתרת היווה את הבמה המרכזית. כאשר חולקו לנו מכלי ספריי שחור, בעזרתם נשלחנו לרסס את חומת הבטון בכתובות מחאה, כמעט ולא התאפקתי מלשאול את המרססים לידי בהתלהבות, האם אינם חוששים מפתיחת תיק במשטרה בגין השחתת פני מקרקעין. כשאיתמר בן-גביר נראה לאחרונה מרסס גרפיטי זה עלה לו בחקירה ובהעמדה לדין.
במרכז ירושלים, מתחת לאפם של כוחות הביטחון, מתרחש מחזה סוריאליסטי: עשרות יהודים ופלשתינים מאוחדים סביב משימה יצירתית, שבסופה ניצבו הבטונדות מעוטרות בשלל סיסמאות בעברית אנגלית וערבית. כדי לא להסגיר את עצמי נאלצתי גם אני לרסס כמה סיסמאות, וכשראיתי את הכתובות "החומה הזו עוד תיפול", ו"שני עמים בארץ אחת" בכתב ידי, התמלאתי תחושה מוזרה.
אך תחושות אחרות לגמרי מילאו את לב האחרים: יהודים ופלשתינים התחבקו בשמחת הפגישה המחודשת, לאחר שהכירו כבר בפעילויות קודמות. בחורה ערביה רצה אל שתי בחורות ישראליות שעמדו לידי, בנשיקות ודמעות. "כמה זמן לא התראינו", קראה בהתרגשות.
הגדר היא אינקוויזיציה
מסכת הנואמים החלה תוך זמן קצר. הדוברים היו מרצים באוניברסיטאות, ישראלים ופלשתינים, וכל נאום לא ארך יותר ממספר דקות. מתוך האזנה לדברים, ברור שלא היה להם צורך בזמן ארוך יותר כדי לפרוש את משנתם הרעיונית. הנקודה המרכזית היתה ברורה: יש להפיל את הגדר על מנת לאפשר לפלשתינים חיים נורמליים ושווי זכויות. למען ההגינות יש לציין כי בעצרת ספציפית זו, קראו הדוברים שלא לנהוג באלימות, בשונה מאירועים קודמים של עמיתיהם האנרכיסטים.
הדוברים הראשונים היו מתונים יחסית: יחזקאל ליין מארגון "בצלם" דיבר על הצורך בשלום ובהורדת החומה. פרופסור יוחנן גרינשפון מהאוניברסיטה העברית, דיבר באופן שגרם לשומעיו להרגיש שהוא עדיין לא ממש מבין מה הוא עושה כאן. קהל הסטודנטים היה שקט רוב הזמן, והקשיב לדוברים.
בעצם, סטודנטים רגילים בדרך כלל להקשיב למרצים שלהם. אז מה אם ההרצאה לא התקיימה בכיתה.
השקט היחסי הופר כשעלה לבמה פרופסור ירון האזרחי מהאוניברסיטה העברית, איש המכון הישראלי לדמוקרטיה, המתפקד גם לעיתים קרובות כפרשן אובייקטיבי לענייני תקשורת בכלי תקשורת ממלכתיים. האיש דיבר בהתלהמות, והתבטא בצורה אלימה שלא היתה מביישת את ראשי החמאס.
כבר בתחילת דבריו הוא יצא בהצהרה כי "ההתנחלויות הן פיגוע כנגד הפלשתינים". פנינה נוספת: "החומה היא אינקוויזיציה יהודית". הקהל, ישראלים וערבים כאחד עמדו והנהנו בהתלהבות למשמע הדברים. האזרחי הוסיף לשפוך את חמתו על אבני החומה, וחתם את נאומו במשפט הכובש: "לא נשקוט ולא ננוח עד ניפוץ כל החומות המפרידות בינינו לבין הפלשתינים". נופך נוסף על דבריו הוסיף מחמוד זעתרא מאוניברסיטת אל קודס, באמרו כי ממשלת ישראל "המטומטמת" מונעת מהערבים את האפשרות ללמוד ולרכוש השכלה בגלל "המכשול", כלומר גדר הביטחון.
לירות במתנחלים
בעמדי בקרב הקהל, התחלתי לקשור שיחה עם שני סטודנטים מתחילים שעמדו בסמוך. אחד מהם אמר: "כל הסיפור של הגדר פה זה שטויות. צריך לחזור לגבולות 67' וזהו". חברו ענה: "כן, אבל מה נעשה עם המתנחלים?". הנהנתי ואמרתי: "באמת, מה יהיה עם המתנחלים?". התחבטנו במציאת פתרון, עד שאחד מהם אמר (בצחוק, כמובן): "כמה נחמד זה היה אם יכולנו לקחת נשק ביד, להיכנס להתנחלויות ולירות בהם בראש אחד אחד". לשמע הדברים החוורתי, בעודי רואה לנגד עיניי את הבחור מתרוצץ עם רובהו בשבילי היישוב בשטחים הכבושים שבו אני מתגוררת. פניתי הצידה כדי להירגע, כשאני חוזרת ומשננת לעצמי שזאת לא הסתה. זו סתם תאוות רצח.
העצרת עמדה לפני סיום כאשר ניגש אלי עיתונאי זר מדנמרק. הוא שאל אותי אם זו הפעם הראשונה שלי באירוע כזה והשבתי בחיוב. למרבה האירוניה הוא מצא דווקא אותי, מתנחלת הכותבת לעיתון 'בשבע', ראויה להיות המסבירה של אנשי 'בצלם' וחבריהם. העובדה שעמדו סביבי אנשים, אילצה אותי לענות לשאלותיו במלוא הכנות והרצינות. ממדי האבסורד התעצמו כשהוא התלהב מדברי, עד שהוציא בלוק כתיבה וביקש רשות לרשום אותם. הסברתי לו ברגשנות הקרובה לבכי על כך שרק אנחנו אשמים במצבם הקשה של שכנינו הערבים, ותיארתי בצבעים קודרים את מצבם האומלל. פעילי השמאל סביבי חייכו, ועודדו אותי להמשיך.
ההפגנה הסתיימה במחווה נוספת של דו קיום: הסטודנטים, שמיהרו להרצאה של 14:30 בקמפוס, נסעו בטרנזיטים של ידידיהם הפלשתינים, מכיוון שההסעות התמהמהו בדרך.
בדרך חזרה נסענו שוב לאורך הגדר - חומת בטון בגובה תשעה מטרים, שהקמתה עדיין לא נשלמה. יכולתי רק לנסות לנחש מאיזו פרצה נכנס המחבל שפוצץ את עצמו רק לפני כמה שעות בקו 19.