לפני 115 שנה לקח אבי סבו של עזריאל לבנת את בנו הצעיר, שטרם מלאו לו עשר שנים, בידו, ויצא לדרך, למסע רגלי בן אלף קילומטרים לאורך הממלכה האוסטרו-הונגרית, כחלק ממסע עלייה לרגל לארץ ישראל. הסב, שאביו נפטר עליו מעט אחרי העלייה, הקים בבגרותו את אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים בישראל, ונמנה עם פורצי החומות ומקימי נחלת שבעה.
עזריאל לבנת, איש לח"י, נולד לתוך הציונות הלוהטת הזאת. הוא חי אותה עד היום, וגם הצליח להעבירה הלאה לבתו לימור, שרת החינוך של מדינת ישראל, ולבנו נועם, איש אלון מורה.
גיוס למחתרת הלא פופולרית
לבנת גדל בירושלים עד גיל 9, לאחר מכן עקרה משפחתו לתל אביב, ומשם לחיפה. חייו של לבנת הצעיר עוצבו בעיר שעל הכרמל. בבית הוריו אמנם נשבה רוח לאומית, אבל ההחלטה להצטרף דווקא לתנועת הנוער הלא פופולרית בית"ר נפלה בהשפעת דודו הרוויזיוניסט. לבנת הצטרף לתנועתו של ז'בוטינסקי בגיל 14, ועד מהרה הבין שהוא עלה על מסלול חד-סטרי אל חברות בתנועת האצ"ל.
לבנת מיטיב לספר. התקופה המסעירה, העברית המדויקת והאינטונציה המשתנה, מסוגלות להשכיח מן המאזין את כל הסובב ולגרום לו לרצות לשמוע עוד. מבלי להתכוון לכך שזורים סיפוריו של לבנת בחוט של רשע. יחסם הבוגדני של אנשי היישוב אל הבית"רים, אנשי האצ"ל ואחר-כך אנשי הלח"י חוזר בכל אנקדוטה, והלב מסרב להאמין.
בשנת 39' גויס לבנת לאצ"ל, על ידי לא אחר מאשר אברהם שטרן, 'יאיר'. "יום אחד מצאתי פתק בכיס: 'עליך להיות בבית ספר גאולה'. הגעתי למקום בלילה. אמרו לי שצריך להקיש שלוש נקישות, אז נקשתי, והנה נפתחת הדלת לחושך ומישהו מושך אותי בחולצה פנימה, לתוך החושך. פחד אלקים. אומרים לי לשבת על ספסל במסדרון, ואז אני מזהה לידי חבר שלי. הוא פוחד לדבר ואני פוחד לדבר.
"אחר-כך נפתחה דלת שנייה, ממש מולי. זרקור האיר לתוך פני ואמרו לי: 'תיכנס'. נכנסתי, וכל מה שהצלחתי לראות היה שולחן ועליו אקדח וספר תנ"ך פתוח, ומתחתיו את רגלי היושבים. לא ראיתי את פניהם, רק שמעתי את קולם. שאלו אותי כל מיני שאלות, שבסופן ניגשתי לספר התנ"ך ולאקדח ונשבעתי. זה היה דבר אפוף הילה. אפשר, אולי, להשוות את זה למעמד הר סיני. אחר-כך, כשהתקבלת, זאת היתה תחושה מדהימה, תחושה של התעלות".
במסגרת האצ"ל עבר לבנת קורסי הדרכה ותרגילי סדר וגם השתתף בהדבקת כרוזים, אבל אז אירע הפילוג בין יאיר ורזיאל. לבנת לא היסס: "בניגוד להיום, זו היתה תקופה הרואית. אנשים ידעו למה הם נמצאים פה. הם הבינו שהארץ היא שלנו, ושאנחנו הכרזנו מלחמה על ה'אוקופנט', הכובש הזר.
"רזיאל טען שצריך לשרת בצבא הבריטי בגלל מלחמת העולם, ויאיר התנגד. הדבר גרם לחיכוכים בתוך הארגון, ואנשים פנו לז'בוטינסקי שיכריע. ז'בוטניסקי שלח מברק, שבו נכתב 'אני תומך בבן חנניה' זה היה כינויו של דוד רזיאל. ואז היה השבר. בבית"ר כינסו את כל המדריכים ואמרו: 'אנחנו נשארים עם בן חנניה', ואני ועוד כמה קמנו ואמרנו: 'לא, אנחנו רוצים לשמוע את יאיר'.
"הלכנו ושמענו את יאיר ואת אנשיו. הם לא היו רבים, אבל אנחנו היינו אידיאליסטים, והאידיאל היה כל-כך עמוק בתוכנו שלא היה צריך להסביר הרבה. אנחנו היינו יותר ממוקדים במטרה: ארץ ישראל. לזה התמסרנו ולמען זה הלכנו בנפש חפצה".
לבנת היה מראשוני המצטרפים ללח"י. בתחילה עמל יחד עם חבריו על הוצאת עיתון מחתרתי, ולאחר מכן על הדבקת כרוזים. בהמשך החלו להתארגן תאי פעילות. לבנת בן ה-18 היה אחראי על המודיעין בחיפה. אנשיו-נעריו עקבו אחרי הבריטים, והוא ריכז את המידע וחיבר תיקיות על מושאי המעקב. והיו גם אימונים בנשק. אנשי הלח"י נשאו אקדחים, כעל שפתיהם שגורה הסיסמה 'למות ולא להיאסר'.
הרפתקה חמושה ומאסר
לאחר תקופה ירד לבנת למחתרת ועזב את בית הוריו. הוא התגורר אצל משפחה יוצאת גרמניה והתחזה לעיתונאי בשם מלמד: "הייתי מתקתק כל היום על המכונה. הם חשבו שאני מעביר הודעות לעיתונות, אבל בעצם היתה לי שם כרטסת ומכונת שכפול".
הבית שכן בקומת קרקע ליד הים. בחדרו של הדייר 'מלמד' היו חלונות גדולים, שנפתחו מדי לילה לחברים שלא היה להם מקום לינה. מפגשים ליליים רבים שימשו כפגישות עבודה, אך מדי בוקר היה על לבנת לשוב ולהיראות רענן, לצאת אל מארחיו, להשתתף בארוחת בוקר שכללה קפה וקרואסון ולשחק את המשחק.
עבור לבנת וחבריו, כל יום וכל שעה נשאו עמם שליחות חדשה והרפתקה לא נודעת. המחתרת היתה קטנה מאוד ושנויה במחלוקת, וכשחבר נפל לא היתה שהות להתעכב ולהתאבל. העצב חיזק ושימש כזרז לפעולות חדשות.
בשנת 44', ערב פסח, נהרגו בקרב ביבנאל שבתאי דרוקר, חברו הטוב של לבנת, ומנחם לונץ, בעקבות הלשנה. העיתונות כינתה את ההרוגים 'בוגדים' ו'רוצחים', ולבנת וחבריו החליטו להסביר לציבור מי בסיפור היה הגיבור ומי הבוגד. הם הדפיסו כרוזים והלכו להפיץ אותם ברחבי חיפה.
בדרכו חזרה נתקל לבנת בשוטר חרש בריטי שהיה לבוש לפי הכללים: כובע שמוט ומעיל ארוך.
השוטר התקרב אל לבנת, ובין השניים החלו חילופי יריות. קליע נכנס לאחת מברכיו של לבנת, אך הוא לא השגיח בדבר והחל לנוס כשמאחוריו שוטרים וניידות.
"זה היה בחמש בערב, היה עוד אור, ופתאום במהלך הריצה אני רואה שבחורה מביטה בי ואומרת 'אוי'. הסתכלתי וראיתי את הרגל שלי מכוסה בדם. ידעתי שאין ברירה. לצד הכביש היתה תעלה שהובילה לואדי, וזרקתי את עצמי לשם. הפעולה היתה כל-כך בלתי צפויה שרודפי המשיכו לרוץ במורד הרחוב".
לבנת שכב בצד הכביש עד שהבחין ששאון המרדף נדם, ואז החל לזחול לעבר בית כנסת תימני קטן ששכן בשיפולי הואדי. בית הכנסת היה פתוח, ולבנת נכנס לתוך ארון הקודש והתיישב ליד ספרי התורה. כעבור מספר דקות הזהיר אותו מתפלל ישיש שהבריטים מגיעים.
לבנת זחל החוצה לואדי, ואז ראה יהודי מבוגר חבוש בקסקט ומחזיק מריצה מתקרב לעברו. האיש, שהחליט לעזור ללבנת למרות שזיהה את השתייכותו המחתרתית, הרים אותו על המריצה ונתן לו לשתות בקבוק יין. בהמשך הוא גם נסע לקרוא לחבריו של הפצוע.
כעבור שעתיים הגיעה העזרה. לאחר שהועבר בין כמה מקומות, הובא אליו רופא שקבע שיש לנתחו, אולם בעקבות מצבה של הרגל צריך עוד להמתין. סוכם שלמחרת היום יועבר לבנת לפתח תקווה, לבונקר של פצועי המחתרת, ושם יקבל טיפול רפואי. "החלטנו שיעבירו אותי ללילה אחד לבית הורי, וזה היה הלילה הגורלי".
נקמות אדומות מדם
"כעמוד-של-פנס שהצמד אל הליל,
ואורו מן האופל מבליח ברהי,
כה רתקו נעורי בתומם אל סוגר,
רוטטים לבדד בדמדום ובדהי..."
(כפנס בלילות/ עזריאל לבנת)
אנשי הלח"י נזהרו להשתמש רק בשירותיהם של נהגי מוניות ערביים. "הם היו בטוחים יותר מאשר היהודים", אומר לבנת באירוניה. אולם כאן, בהעברתו של לבנת, לא הקפידו על הכלל הזה, והתוצאה לא איחרה לבוא.
"בבוקר הוקף בית הורי. מיד לקחתי את תעודת הזהות המזויפת שלי ובלעתי אותה. הבריטים עלו לקומה החמישית אחד אחרי השני, צמודים אל הקירות עם נשקים שלופים. הם תפסו את אבי והכניסו אותו לאמבטיה, את אמי, אחותי ואחי למטבח, ואלי פרצו השוטרים ובראשם כפרתא, שהיה אחראי על הריגת היהודים בחברון בשנת 29'. כפרתא אמר: 'קחו אותו'.
"הם הורידו אותי בתופים ובמחולות לתוך אמבולנס שלהם, ולקחו אותי למה שהיום הוא בית חולים רמב"ם. הם החליטו לנתח אותי. ביום השני בבוקר הגיע קונקווסט, קצין הבולשת הבריטית בחיפה שרדף אותנו. הוא ניגש אלי, ואחרי שהראה לי את האקדח של דרוקר, אמר: 'אנחנו נהרוג אותך. תאמין לי שאנחנו נהרוג אותך'".
הבריטים רצו להוציא את הקליע מברכו של לבנת כדי לטפול עליו את הריגתם של שני בלשים יומיים קודם. לבנת העביר להוריו מסר שיזמינו עבורו עורך דין, כדי שיסמן את הקליע ויציל אותו מדין התלייה שמחכה להורגי בריטיים. ההורים נענו, ועורך הדין סיכל את התוכניות הבריטיות.
עוד בטרם השפיעה עליו ההרדמה, הצליח לבנת לשמוע את קולו של קונקווסט מצווה על הרופא לקטוע את רגלו. הרופא סירב, אך חבריו של לבנת לא סלחו. שבועיים אחר-כך הם חיסלו אותו. "גמרו איתו את החשבון שלי", הוא אומר בלי חיוך.
הרחק מהכל, באריתריאה
לבנת לא נשפט. הוא נשלח לכלא עכו והוגדר כאחד מ-13 המסוכנים. חצי שנה היה בכלא, מחצית מהזמן בתוך צינוק. כעבור שישה חודשים, באוקטובר 44', גורש לבנת לאפריקה עם עוד 250 אנשי לח"י ואצ"ל. האסירים הוכנסו למטוסים גדולים מבלי שיוסבר להם לאן יובלו. חלקם חשבו שבכוונת הבריטים להשליכם לים, אך לבסוף נחתו המטוסים באריתריאה.
השהייה הארוכה של הגולים (כארבע שנים) בחוץ לארץ הניבה ניסיונות בריחה רבים, שחלקם צלחו ואחרים לא. לבנת עצמו ניסה לברוח עם שני אסירים נוספים, אך נתפס במרחק 40 ק"מ מן המחנה. הוא נורה בידו ונפצע, והובל ברגל, שותת דם, חזרה למחנה.
לפני שהוגלית היית במרכז הפעילות ועכשיו הרחיקו אותך. איך היתה ההרגשה להיות רחוק מהארץ?
"זאת הסיבה שברחתי. המגמה היתה כל הזמן לחזור לארץ, לשורות הלוחמים. בעינינו היה ערך לחיים
בחופש ובעצמאות. אנשים ידעו שצריך לברוח, שלא קיימים בתי סוהר בשבילנו".
לאחר שנכשל ניסיון הבריחה שלו, כתב לבנת מספר שירים ושלח אותם לישראל. חלקם התפרסמו במוסף 'הארץ' וחלקם ב'גליונות', ירחון לתרבות וספרות. עורך הירחון, יצחק למדן, הרגיש שיש כאן כוח ספרותי עולה, אך מאז ששב ארצה, כמה חודשים לאחר קום המדינה, לא חזר לבנת לכתוב.
את הבשורה על קום המדינה שמעו לבנת וחבריו ברדיו ישן במחנה האסירים המרוחק. השמחה היתה גדולה, אבל ריקודים לא היו. לבנת משוכנע שלאצ"ל וללח"י היתה השפעה מכרעת על רצונם של הבריטים להתפנות מן הארץ: "יום אחד הם הרגישו שהם לא יכולים להישאר כאן יותר. היו הפגנות של משפחות בבריטניה נגד הממשל. הן טענו שהן לא רוצות אימפריה, כי הורגים את בניהן".
משפחה שנוטה ימינה
כשנה אחרי ששב לישראל נשא לבנת את שולמית, פלמ"חניקית לשעבר, לאישה.
איש לח"י ופלמ"חניקית?
"היא התגיירה. היום היא יודעת את ההיסטוריה של הלח"י טוב יותר ממני; היא מנהלת מדרשה לאומית".
עזריאל ושולמית התגוררו והדריכו במוסד לילדים במצוקה, שם נולדה בתם הבכורה לימור, וכעבור כמה גם נועם אחיה. שולמית הופיעה בשנים אלו כזמרת, ועזריאל החל ללמד לשון עברית. בהמשך עברה משפחת לבנת לחיפה, שם ניהל עזריאל את לשכת הנוער במחלקת החינוך של העיר. לאחר מכן הפך לפרסומאי עצמאי, ולאחר שעבר לרמת גן ניהל את סניף איל"ן בעיר. כיום הוא בן שמונים, אך איננו נח על זרי הדפנה. הוא עדיין עובד כמנהל מחלקת שיווק בחברה פרטית.
ככל יוצא לח"י, גם ללבנת יש סיפור על עבודה ומפא"יניקים: "זה היה כשחיפה היתה אדומה ואבא חושי היה בעל הבית. יום אחד הוא פנה לשמואל ביאליק, עוזרו הנאמן, ואמר לו: 'תגיד לי, מי זה הבחור הזה שמסתובב לנו שם בין הרגליים, שמעתי שהוא לא משלנו, צריך להוציא אותו'".
לא פיטרו את לבנת, אבל היטב חרה לו על מה שעשו למורו ורבו, פרופ' ישראל אלדד: "רדפו אותו. בן- גוריון דאג אישית שלא יתנו לו עבודה. עבור הטיפוסים האלו, הבריטי היה טוב יותר מהיהודי".
לבנת מעריך מאוד את האידיאולוגיה של פרופ' אלדד, ואף שומר על קשר עם בנו, ד"ר אריה אלדד: "אני חושב שהוא האידיאולוג הטוב ביותר שיש היום למדינת ישראל, וגם בין היחידים, אם לא היחיד. הוא הולך בדרך אביו כמעט צעד בצעד".
לבנת מזדהה עם האידיאולוגיה של מפלגת 'האיחוד הלאומי', אם כי אינו משתייך לאף מפלגה. בעברו ניתן למצוא כמה אפיזודות פוליטיות קצרות, שעוברות בתנועת 'כן' של פרופ' אלדד ובמפלגת התחיה. הוא גם היה בין תומכי בני בגין כאשר זה הלך עם מיכאל קליינר. אבל לבנת אינו איש של מסגרות: "אני מאמין בערכים שלי, בדרכי".
הורים רבים רוצים בהצלחת ילדיהם. מעניין היה לבדוק למי הצביע לבנת בבחירות האחרונות. האם הצביע על פי צו מצפונו הימני? אולי תרם קול למפלגה של בתו? ואולי לרשימה שבה הופיע בנו באופן ייצוגי, מפלגת חרות?
עד אלון מורה
דיוקנה של שרת החינוך, לימור לבנת, מביט בנו במשך כל השיחה, אבל לבנת האב מסרב לדבר על בתו הבכורה: "אין לי רשות ממנה", הוא אומר, ומנדב רק את הסיפור על בית הספר 'אוהל שם' ברמת גן. בזמנו קרא המנהל להורים והודיע להם שחבל על המאמץ, שכדאי להפנות את לימור הצעירה לכיוון של תפירה. האבסורד הוא, צוחקים ההורים, שלא רק שהיא בחורה נבונה, אלא שתופרת טובה היא לא יכולה להיות.
על בנו השני ניאות לבנת לספר. נועם סיים בגיל שש-עשרה וחצי את חוק לימודיו בתיכון והלך לאוניברסיטה. במוצאי שמחת תורה של אותה שנה הוא נסע עם הוריו ועם חברת המשפחה, גאולה כהן, להקפות שניות בקדומים (שנקראה אז אלון מורה). נועם התרשם עמוקות מהשמחה הגדולה, המיוחדת, של הצעירים, והסכים להתארח במקום בשבת. מן השבת הזאת שב נועם כשכיפה לראשו, וזה היה האות לתחילת תהליך החזרה בתשובה.
איך הגבתם?
"זה היה קצת מפתיע, אבל לא הגבנו בשלילה. אנחנו לא שומרים מצוות, אבל בהחלט לא קוראים לעצמנו חילוניים. בהתחלה גם לימור וגם אנחנו לא אמרנו 'איזה נהדר', אבל אחר-כך, כשלמדנו להכיר, אמרנו משפט כזה, ואת זה אנו אומרים עד היום".
בתום שנת הלימודים באוניברסיטה החליט נועם להתגייס. הוא הגיע לשריון ושירת בסיני. בחזרה מחופשת ראש השנה עברה המשאית שבה נסע כטרמפיסט תאונת דרכים. החיילים האחרים שנסעו איתו נפצעו באורח קל, אך נועם קיבל מכה בעורפו והפך למשותק במקום. אחד החיילים הנשים אותו במשך 25 דקות והציל את חייו.
נועם הוטס למרכז הרפואי שיב"א, וההורים קיבלו טלפון בחצות הלילה מקצין העיר. הם נכנסו לבית החולים, ואת פניהם קיבל רופא שהודיע להם שבנם משותק בארבעת גפיו. "נכנסנו לחדר, וראינו שהרקות שלו תפוסות במלקחיים וראשו משוך לאחור עם משקולת של חמישה קילו. נעמדנו מעליו ואמרנו 'שלום', ובאיבר היחיד שהוא יכול היה להזיז, בעיניים, הוא קרץ. אי אפשר לתאר את ההשפעה של הדבר הזה. זה נתן לנו המון כוח".
נועם שהה שלושה חודשים בטיפול נמרץ והשתקם, למרות שרופאיו קבעו שסיכויי ההתאוששות שלו קרובים לאפס. לימור ישבה לידו כאשר הזיז לראשונה את אצבעו, ולאט לאט החלו אברים אחרים בגופו לנוע. כיום נועם עדיין מוגדר כבעל אחוזי נכות גבוהים, אולם הוא אב לשישה ילדים, בין מקימי ישיבת 'עוד יוסף חי', ולאחרונה הקים את בית המדרש 'התועה בשדה', שממוקם בבסיס הסמוך ביותר לשכם.
לבנת כמעט נעלב כשאני שואלת אם הוא ואשתו מבקרים באלון מורה. "ודאי שאנחנו מגיעים. השבת ניסע לשם. בחגים אנחנו משתדלים להיות איתם. אנחנו מאוד קשורים לנועם ולילדים".
ביניים: "אנחנו פזורה יהודית בארץ ישראל"
מבין שני ילדיו רואה האב דווקא בבנו הדתי, המתיישב, את ממשיך דרכו, ואפילו מעבר לזה. "נועם, נוסף לזה שהוא יהודי לאומי הוא גם מאמין. היום אין אל, אין מלך, אין גיבור. נועם שייך לסוג האנשים שיש להם גם אל, גם תפילה למלכות ישראל וגם הערכה לגבורה יהודית. הוא צדיק ואני אוהב אותו ואת דרכו. יש בו להט אמונה משיחי, אבל משיחי נכון, תכליתי ויהודי, מעשי".
עזריאל לבנת וגם חברים מתארים משפחה מגובשת מאוד, שמרבה להיפגש ולשוחח, גם על פוליטיקה. החברים מספרים שבאחת מישיבות הממשלה בתקופת נתניהו צלצל הטלפון הסלולרי של לימור, הסלולרי שמוקדש למשפחה שאותו היא לא מכבה אפילו בפגישות חשובות. אביה דיווח ששמע בחדשות על כוונה לערוך פינוי בחברון. לימור האזינה לדברים ופוצצה את העניין בישיבת הממשלה.
היו ימים בהם דיברה לבנת נגד הפסקת הבנייה בהתנחלויות ונמנתה עם הסמנים הימניים של הליכוד, אולם הזמן חלף ולפני כמה שבועות חיברה לימור תכנית משלה להעתקת יישובים, כדי שלא לפגר אחרי תכניותיהם היצירתיות של חבריה להנהגת הליכוד. עזריאל שמר על זכות השתיקה בכל הנוגע לבתו, אך על אנשי ליכוד אחרים הוא כועס בגלוי.
מה עובר לך בראש כשאתה שומע את תוכניתו של שרון, שיכולה להביא לכך שביתו של נועם יפונה?
"חס ושלום, אני פוחד מזה. אני חלוק על אריאל שרון בכל הדרך מתקופת ימית. שרון מסוגל לעשות הכל, כי הוא החלטי במעשיו ובהחלט מסוכן להתנחלות היהודית היום. אין גרוע מזה שמנהיג בישראל אומר שאנחנו עם כובש. אבל זה לא רק התפיסה של אריק שרון. מה, אולמרט טוב יותר? שטרית טוב יותר? איך הם מדברים כולם? כשמאבדים את ארץ ישראל מאבדים הכל".
לבנת אינו מאוכזב מהארץ, אך מאוכזב מתושביה, שמכנים את עצמם כובשים ובדרך לעצמאות איבדו את המדינה. "אנחנו פזורה יהודית בארץ ישראל", מצטט לבנת את פרופ' אלדד, ומוסיף: "לא לזאת ציפיתי".
ובכל זאת, כדי לא לסיים בנימה פסימית, נותן לבנת את הפיתרון שלו למצבו של עם ישראל. "אני בא ממקום שכל הזמן רק האמנו, וזה מה שנתן לנו את התחושה שאנחנו חזקים. מי היינו? קטנים, מעטים, אבל עובדה שכוח הרצון שלנו היה חזק. אני מאמין בכוח הנס. אני מאמין שבאיזשהו מקום מתוך החשיכה יתחיל האור לזרוח".
ofralax@walla.co.il
עזריאל לבנת, איש לח"י, נולד לתוך הציונות הלוהטת הזאת. הוא חי אותה עד היום, וגם הצליח להעבירה הלאה לבתו לימור, שרת החינוך של מדינת ישראל, ולבנו נועם, איש אלון מורה.
גיוס למחתרת הלא פופולרית
לבנת גדל בירושלים עד גיל 9, לאחר מכן עקרה משפחתו לתל אביב, ומשם לחיפה. חייו של לבנת הצעיר עוצבו בעיר שעל הכרמל. בבית הוריו אמנם נשבה רוח לאומית, אבל ההחלטה להצטרף דווקא לתנועת הנוער הלא פופולרית בית"ר נפלה בהשפעת דודו הרוויזיוניסט. לבנת הצטרף לתנועתו של ז'בוטינסקי בגיל 14, ועד מהרה הבין שהוא עלה על מסלול חד-סטרי אל חברות בתנועת האצ"ל.
לבנת מיטיב לספר. התקופה המסעירה, העברית המדויקת והאינטונציה המשתנה, מסוגלות להשכיח מן המאזין את כל הסובב ולגרום לו לרצות לשמוע עוד. מבלי להתכוון לכך שזורים סיפוריו של לבנת בחוט של רשע. יחסם הבוגדני של אנשי היישוב אל הבית"רים, אנשי האצ"ל ואחר-כך אנשי הלח"י חוזר בכל אנקדוטה, והלב מסרב להאמין.
בשנת 39' גויס לבנת לאצ"ל, על ידי לא אחר מאשר אברהם שטרן, 'יאיר'. "יום אחד מצאתי פתק בכיס: 'עליך להיות בבית ספר גאולה'. הגעתי למקום בלילה. אמרו לי שצריך להקיש שלוש נקישות, אז נקשתי, והנה נפתחת הדלת לחושך ומישהו מושך אותי בחולצה פנימה, לתוך החושך. פחד אלקים. אומרים לי לשבת על ספסל במסדרון, ואז אני מזהה לידי חבר שלי. הוא פוחד לדבר ואני פוחד לדבר.
"אחר-כך נפתחה דלת שנייה, ממש מולי. זרקור האיר לתוך פני ואמרו לי: 'תיכנס'. נכנסתי, וכל מה שהצלחתי לראות היה שולחן ועליו אקדח וספר תנ"ך פתוח, ומתחתיו את רגלי היושבים. לא ראיתי את פניהם, רק שמעתי את קולם. שאלו אותי כל מיני שאלות, שבסופן ניגשתי לספר התנ"ך ולאקדח ונשבעתי. זה היה דבר אפוף הילה. אפשר, אולי, להשוות את זה למעמד הר סיני. אחר-כך, כשהתקבלת, זאת היתה תחושה מדהימה, תחושה של התעלות".
במסגרת האצ"ל עבר לבנת קורסי הדרכה ותרגילי סדר וגם השתתף בהדבקת כרוזים, אבל אז אירע הפילוג בין יאיר ורזיאל. לבנת לא היסס: "בניגוד להיום, זו היתה תקופה הרואית. אנשים ידעו למה הם נמצאים פה. הם הבינו שהארץ היא שלנו, ושאנחנו הכרזנו מלחמה על ה'אוקופנט', הכובש הזר.
"רזיאל טען שצריך לשרת בצבא הבריטי בגלל מלחמת העולם, ויאיר התנגד. הדבר גרם לחיכוכים בתוך הארגון, ואנשים פנו לז'בוטינסקי שיכריע. ז'בוטניסקי שלח מברק, שבו נכתב 'אני תומך בבן חנניה' זה היה כינויו של דוד רזיאל. ואז היה השבר. בבית"ר כינסו את כל המדריכים ואמרו: 'אנחנו נשארים עם בן חנניה', ואני ועוד כמה קמנו ואמרנו: 'לא, אנחנו רוצים לשמוע את יאיר'.
"הלכנו ושמענו את יאיר ואת אנשיו. הם לא היו רבים, אבל אנחנו היינו אידיאליסטים, והאידיאל היה כל-כך עמוק בתוכנו שלא היה צריך להסביר הרבה. אנחנו היינו יותר ממוקדים במטרה: ארץ ישראל. לזה התמסרנו ולמען זה הלכנו בנפש חפצה".
לבנת היה מראשוני המצטרפים ללח"י. בתחילה עמל יחד עם חבריו על הוצאת עיתון מחתרתי, ולאחר מכן על הדבקת כרוזים. בהמשך החלו להתארגן תאי פעילות. לבנת בן ה-18 היה אחראי על המודיעין בחיפה. אנשיו-נעריו עקבו אחרי הבריטים, והוא ריכז את המידע וחיבר תיקיות על מושאי המעקב. והיו גם אימונים בנשק. אנשי הלח"י נשאו אקדחים, כעל שפתיהם שגורה הסיסמה 'למות ולא להיאסר'.
הרפתקה חמושה ומאסר
לאחר תקופה ירד לבנת למחתרת ועזב את בית הוריו. הוא התגורר אצל משפחה יוצאת גרמניה והתחזה לעיתונאי בשם מלמד: "הייתי מתקתק כל היום על המכונה. הם חשבו שאני מעביר הודעות לעיתונות, אבל בעצם היתה לי שם כרטסת ומכונת שכפול".
הבית שכן בקומת קרקע ליד הים. בחדרו של הדייר 'מלמד' היו חלונות גדולים, שנפתחו מדי לילה לחברים שלא היה להם מקום לינה. מפגשים ליליים רבים שימשו כפגישות עבודה, אך מדי בוקר היה על לבנת לשוב ולהיראות רענן, לצאת אל מארחיו, להשתתף בארוחת בוקר שכללה קפה וקרואסון ולשחק את המשחק.
עבור לבנת וחבריו, כל יום וכל שעה נשאו עמם שליחות חדשה והרפתקה לא נודעת. המחתרת היתה קטנה מאוד ושנויה במחלוקת, וכשחבר נפל לא היתה שהות להתעכב ולהתאבל. העצב חיזק ושימש כזרז לפעולות חדשות.
בשנת 44', ערב פסח, נהרגו בקרב ביבנאל שבתאי דרוקר, חברו הטוב של לבנת, ומנחם לונץ, בעקבות הלשנה. העיתונות כינתה את ההרוגים 'בוגדים' ו'רוצחים', ולבנת וחבריו החליטו להסביר לציבור מי בסיפור היה הגיבור ומי הבוגד. הם הדפיסו כרוזים והלכו להפיץ אותם ברחבי חיפה.
בדרכו חזרה נתקל לבנת בשוטר חרש בריטי שהיה לבוש לפי הכללים: כובע שמוט ומעיל ארוך.
השוטר התקרב אל לבנת, ובין השניים החלו חילופי יריות. קליע נכנס לאחת מברכיו של לבנת, אך הוא לא השגיח בדבר והחל לנוס כשמאחוריו שוטרים וניידות.
"זה היה בחמש בערב, היה עוד אור, ופתאום במהלך הריצה אני רואה שבחורה מביטה בי ואומרת 'אוי'. הסתכלתי וראיתי את הרגל שלי מכוסה בדם. ידעתי שאין ברירה. לצד הכביש היתה תעלה שהובילה לואדי, וזרקתי את עצמי לשם. הפעולה היתה כל-כך בלתי צפויה שרודפי המשיכו לרוץ במורד הרחוב".
לבנת שכב בצד הכביש עד שהבחין ששאון המרדף נדם, ואז החל לזחול לעבר בית כנסת תימני קטן ששכן בשיפולי הואדי. בית הכנסת היה פתוח, ולבנת נכנס לתוך ארון הקודש והתיישב ליד ספרי התורה. כעבור מספר דקות הזהיר אותו מתפלל ישיש שהבריטים מגיעים.
לבנת זחל החוצה לואדי, ואז ראה יהודי מבוגר חבוש בקסקט ומחזיק מריצה מתקרב לעברו. האיש, שהחליט לעזור ללבנת למרות שזיהה את השתייכותו המחתרתית, הרים אותו על המריצה ונתן לו לשתות בקבוק יין. בהמשך הוא גם נסע לקרוא לחבריו של הפצוע.
כעבור שעתיים הגיעה העזרה. לאחר שהועבר בין כמה מקומות, הובא אליו רופא שקבע שיש לנתחו, אולם בעקבות מצבה של הרגל צריך עוד להמתין. סוכם שלמחרת היום יועבר לבנת לפתח תקווה, לבונקר של פצועי המחתרת, ושם יקבל טיפול רפואי. "החלטנו שיעבירו אותי ללילה אחד לבית הורי, וזה היה הלילה הגורלי".
נקמות אדומות מדם
"כעמוד-של-פנס שהצמד אל הליל,
ואורו מן האופל מבליח ברהי,
כה רתקו נעורי בתומם אל סוגר,
רוטטים לבדד בדמדום ובדהי..."
(כפנס בלילות/ עזריאל לבנת)
אנשי הלח"י נזהרו להשתמש רק בשירותיהם של נהגי מוניות ערביים. "הם היו בטוחים יותר מאשר היהודים", אומר לבנת באירוניה. אולם כאן, בהעברתו של לבנת, לא הקפידו על הכלל הזה, והתוצאה לא איחרה לבוא.
"בבוקר הוקף בית הורי. מיד לקחתי את תעודת הזהות המזויפת שלי ובלעתי אותה. הבריטים עלו לקומה החמישית אחד אחרי השני, צמודים אל הקירות עם נשקים שלופים. הם תפסו את אבי והכניסו אותו לאמבטיה, את אמי, אחותי ואחי למטבח, ואלי פרצו השוטרים ובראשם כפרתא, שהיה אחראי על הריגת היהודים בחברון בשנת 29'. כפרתא אמר: 'קחו אותו'.
"הם הורידו אותי בתופים ובמחולות לתוך אמבולנס שלהם, ולקחו אותי למה שהיום הוא בית חולים רמב"ם. הם החליטו לנתח אותי. ביום השני בבוקר הגיע קונקווסט, קצין הבולשת הבריטית בחיפה שרדף אותנו. הוא ניגש אלי, ואחרי שהראה לי את האקדח של דרוקר, אמר: 'אנחנו נהרוג אותך. תאמין לי שאנחנו נהרוג אותך'".
הבריטים רצו להוציא את הקליע מברכו של לבנת כדי לטפול עליו את הריגתם של שני בלשים יומיים קודם. לבנת העביר להוריו מסר שיזמינו עבורו עורך דין, כדי שיסמן את הקליע ויציל אותו מדין התלייה שמחכה להורגי בריטיים. ההורים נענו, ועורך הדין סיכל את התוכניות הבריטיות.
עוד בטרם השפיעה עליו ההרדמה, הצליח לבנת לשמוע את קולו של קונקווסט מצווה על הרופא לקטוע את רגלו. הרופא סירב, אך חבריו של לבנת לא סלחו. שבועיים אחר-כך הם חיסלו אותו. "גמרו איתו את החשבון שלי", הוא אומר בלי חיוך.
הרחק מהכל, באריתריאה
לבנת לא נשפט. הוא נשלח לכלא עכו והוגדר כאחד מ-13 המסוכנים. חצי שנה היה בכלא, מחצית מהזמן בתוך צינוק. כעבור שישה חודשים, באוקטובר 44', גורש לבנת לאפריקה עם עוד 250 אנשי לח"י ואצ"ל. האסירים הוכנסו למטוסים גדולים מבלי שיוסבר להם לאן יובלו. חלקם חשבו שבכוונת הבריטים להשליכם לים, אך לבסוף נחתו המטוסים באריתריאה.
השהייה הארוכה של הגולים (כארבע שנים) בחוץ לארץ הניבה ניסיונות בריחה רבים, שחלקם צלחו ואחרים לא. לבנת עצמו ניסה לברוח עם שני אסירים נוספים, אך נתפס במרחק 40 ק"מ מן המחנה. הוא נורה בידו ונפצע, והובל ברגל, שותת דם, חזרה למחנה.
לפני שהוגלית היית במרכז הפעילות ועכשיו הרחיקו אותך. איך היתה ההרגשה להיות רחוק מהארץ?
"זאת הסיבה שברחתי. המגמה היתה כל הזמן לחזור לארץ, לשורות הלוחמים. בעינינו היה ערך לחיים
בחופש ובעצמאות. אנשים ידעו שצריך לברוח, שלא קיימים בתי סוהר בשבילנו".
לאחר שנכשל ניסיון הבריחה שלו, כתב לבנת מספר שירים ושלח אותם לישראל. חלקם התפרסמו במוסף 'הארץ' וחלקם ב'גליונות', ירחון לתרבות וספרות. עורך הירחון, יצחק למדן, הרגיש שיש כאן כוח ספרותי עולה, אך מאז ששב ארצה, כמה חודשים לאחר קום המדינה, לא חזר לבנת לכתוב.
את הבשורה על קום המדינה שמעו לבנת וחבריו ברדיו ישן במחנה האסירים המרוחק. השמחה היתה גדולה, אבל ריקודים לא היו. לבנת משוכנע שלאצ"ל וללח"י היתה השפעה מכרעת על רצונם של הבריטים להתפנות מן הארץ: "יום אחד הם הרגישו שהם לא יכולים להישאר כאן יותר. היו הפגנות של משפחות בבריטניה נגד הממשל. הן טענו שהן לא רוצות אימפריה, כי הורגים את בניהן".
משפחה שנוטה ימינה
כשנה אחרי ששב לישראל נשא לבנת את שולמית, פלמ"חניקית לשעבר, לאישה.
איש לח"י ופלמ"חניקית?
"היא התגיירה. היום היא יודעת את ההיסטוריה של הלח"י טוב יותר ממני; היא מנהלת מדרשה לאומית".
עזריאל ושולמית התגוררו והדריכו במוסד לילדים במצוקה, שם נולדה בתם הבכורה לימור, וכעבור כמה גם נועם אחיה. שולמית הופיעה בשנים אלו כזמרת, ועזריאל החל ללמד לשון עברית. בהמשך עברה משפחת לבנת לחיפה, שם ניהל עזריאל את לשכת הנוער במחלקת החינוך של העיר. לאחר מכן הפך לפרסומאי עצמאי, ולאחר שעבר לרמת גן ניהל את סניף איל"ן בעיר. כיום הוא בן שמונים, אך איננו נח על זרי הדפנה. הוא עדיין עובד כמנהל מחלקת שיווק בחברה פרטית.
ככל יוצא לח"י, גם ללבנת יש סיפור על עבודה ומפא"יניקים: "זה היה כשחיפה היתה אדומה ואבא חושי היה בעל הבית. יום אחד הוא פנה לשמואל ביאליק, עוזרו הנאמן, ואמר לו: 'תגיד לי, מי זה הבחור הזה שמסתובב לנו שם בין הרגליים, שמעתי שהוא לא משלנו, צריך להוציא אותו'".
לא פיטרו את לבנת, אבל היטב חרה לו על מה שעשו למורו ורבו, פרופ' ישראל אלדד: "רדפו אותו. בן- גוריון דאג אישית שלא יתנו לו עבודה. עבור הטיפוסים האלו, הבריטי היה טוב יותר מהיהודי".
לבנת מעריך מאוד את האידיאולוגיה של פרופ' אלדד, ואף שומר על קשר עם בנו, ד"ר אריה אלדד: "אני חושב שהוא האידיאולוג הטוב ביותר שיש היום למדינת ישראל, וגם בין היחידים, אם לא היחיד. הוא הולך בדרך אביו כמעט צעד בצעד".
לבנת מזדהה עם האידיאולוגיה של מפלגת 'האיחוד הלאומי', אם כי אינו משתייך לאף מפלגה. בעברו ניתן למצוא כמה אפיזודות פוליטיות קצרות, שעוברות בתנועת 'כן' של פרופ' אלדד ובמפלגת התחיה. הוא גם היה בין תומכי בני בגין כאשר זה הלך עם מיכאל קליינר. אבל לבנת אינו איש של מסגרות: "אני מאמין בערכים שלי, בדרכי".
הורים רבים רוצים בהצלחת ילדיהם. מעניין היה לבדוק למי הצביע לבנת בבחירות האחרונות. האם הצביע על פי צו מצפונו הימני? אולי תרם קול למפלגה של בתו? ואולי לרשימה שבה הופיע בנו באופן ייצוגי, מפלגת חרות?
עד אלון מורה
דיוקנה של שרת החינוך, לימור לבנת, מביט בנו במשך כל השיחה, אבל לבנת האב מסרב לדבר על בתו הבכורה: "אין לי רשות ממנה", הוא אומר, ומנדב רק את הסיפור על בית הספר 'אוהל שם' ברמת גן. בזמנו קרא המנהל להורים והודיע להם שחבל על המאמץ, שכדאי להפנות את לימור הצעירה לכיוון של תפירה. האבסורד הוא, צוחקים ההורים, שלא רק שהיא בחורה נבונה, אלא שתופרת טובה היא לא יכולה להיות.
על בנו השני ניאות לבנת לספר. נועם סיים בגיל שש-עשרה וחצי את חוק לימודיו בתיכון והלך לאוניברסיטה. במוצאי שמחת תורה של אותה שנה הוא נסע עם הוריו ועם חברת המשפחה, גאולה כהן, להקפות שניות בקדומים (שנקראה אז אלון מורה). נועם התרשם עמוקות מהשמחה הגדולה, המיוחדת, של הצעירים, והסכים להתארח במקום בשבת. מן השבת הזאת שב נועם כשכיפה לראשו, וזה היה האות לתחילת תהליך החזרה בתשובה.
איך הגבתם?
"זה היה קצת מפתיע, אבל לא הגבנו בשלילה. אנחנו לא שומרים מצוות, אבל בהחלט לא קוראים לעצמנו חילוניים. בהתחלה גם לימור וגם אנחנו לא אמרנו 'איזה נהדר', אבל אחר-כך, כשלמדנו להכיר, אמרנו משפט כזה, ואת זה אנו אומרים עד היום".
בתום שנת הלימודים באוניברסיטה החליט נועם להתגייס. הוא הגיע לשריון ושירת בסיני. בחזרה מחופשת ראש השנה עברה המשאית שבה נסע כטרמפיסט תאונת דרכים. החיילים האחרים שנסעו איתו נפצעו באורח קל, אך נועם קיבל מכה בעורפו והפך למשותק במקום. אחד החיילים הנשים אותו במשך 25 דקות והציל את חייו.
נועם הוטס למרכז הרפואי שיב"א, וההורים קיבלו טלפון בחצות הלילה מקצין העיר. הם נכנסו לבית החולים, ואת פניהם קיבל רופא שהודיע להם שבנם משותק בארבעת גפיו. "נכנסנו לחדר, וראינו שהרקות שלו תפוסות במלקחיים וראשו משוך לאחור עם משקולת של חמישה קילו. נעמדנו מעליו ואמרנו 'שלום', ובאיבר היחיד שהוא יכול היה להזיז, בעיניים, הוא קרץ. אי אפשר לתאר את ההשפעה של הדבר הזה. זה נתן לנו המון כוח".
נועם שהה שלושה חודשים בטיפול נמרץ והשתקם, למרות שרופאיו קבעו שסיכויי ההתאוששות שלו קרובים לאפס. לימור ישבה לידו כאשר הזיז לראשונה את אצבעו, ולאט לאט החלו אברים אחרים בגופו לנוע. כיום נועם עדיין מוגדר כבעל אחוזי נכות גבוהים, אולם הוא אב לשישה ילדים, בין מקימי ישיבת 'עוד יוסף חי', ולאחרונה הקים את בית המדרש 'התועה בשדה', שממוקם בבסיס הסמוך ביותר לשכם.
לבנת כמעט נעלב כשאני שואלת אם הוא ואשתו מבקרים באלון מורה. "ודאי שאנחנו מגיעים. השבת ניסע לשם. בחגים אנחנו משתדלים להיות איתם. אנחנו מאוד קשורים לנועם ולילדים".
ביניים: "אנחנו פזורה יהודית בארץ ישראל"
מבין שני ילדיו רואה האב דווקא בבנו הדתי, המתיישב, את ממשיך דרכו, ואפילו מעבר לזה. "נועם, נוסף לזה שהוא יהודי לאומי הוא גם מאמין. היום אין אל, אין מלך, אין גיבור. נועם שייך לסוג האנשים שיש להם גם אל, גם תפילה למלכות ישראל וגם הערכה לגבורה יהודית. הוא צדיק ואני אוהב אותו ואת דרכו. יש בו להט אמונה משיחי, אבל משיחי נכון, תכליתי ויהודי, מעשי".
עזריאל לבנת וגם חברים מתארים משפחה מגובשת מאוד, שמרבה להיפגש ולשוחח, גם על פוליטיקה. החברים מספרים שבאחת מישיבות הממשלה בתקופת נתניהו צלצל הטלפון הסלולרי של לימור, הסלולרי שמוקדש למשפחה שאותו היא לא מכבה אפילו בפגישות חשובות. אביה דיווח ששמע בחדשות על כוונה לערוך פינוי בחברון. לימור האזינה לדברים ופוצצה את העניין בישיבת הממשלה.
היו ימים בהם דיברה לבנת נגד הפסקת הבנייה בהתנחלויות ונמנתה עם הסמנים הימניים של הליכוד, אולם הזמן חלף ולפני כמה שבועות חיברה לימור תכנית משלה להעתקת יישובים, כדי שלא לפגר אחרי תכניותיהם היצירתיות של חבריה להנהגת הליכוד. עזריאל שמר על זכות השתיקה בכל הנוגע לבתו, אך על אנשי ליכוד אחרים הוא כועס בגלוי.
מה עובר לך בראש כשאתה שומע את תוכניתו של שרון, שיכולה להביא לכך שביתו של נועם יפונה?
"חס ושלום, אני פוחד מזה. אני חלוק על אריאל שרון בכל הדרך מתקופת ימית. שרון מסוגל לעשות הכל, כי הוא החלטי במעשיו ובהחלט מסוכן להתנחלות היהודית היום. אין גרוע מזה שמנהיג בישראל אומר שאנחנו עם כובש. אבל זה לא רק התפיסה של אריק שרון. מה, אולמרט טוב יותר? שטרית טוב יותר? איך הם מדברים כולם? כשמאבדים את ארץ ישראל מאבדים הכל".
לבנת אינו מאוכזב מהארץ, אך מאוכזב מתושביה, שמכנים את עצמם כובשים ובדרך לעצמאות איבדו את המדינה. "אנחנו פזורה יהודית בארץ ישראל", מצטט לבנת את פרופ' אלדד, ומוסיף: "לא לזאת ציפיתי".
ובכל זאת, כדי לא לסיים בנימה פסימית, נותן לבנת את הפיתרון שלו למצבו של עם ישראל. "אני בא ממקום שכל הזמן רק האמנו, וזה מה שנתן לנו את התחושה שאנחנו חזקים. מי היינו? קטנים, מעטים, אבל עובדה שכוח הרצון שלנו היה חזק. אני מאמין בכוח הנס. אני מאמין שבאיזשהו מקום מתוך החשיכה יתחיל האור לזרוח".
ofralax@walla.co.il